פרשת נח

להכניס את כל העולם כולו לתוך התיבה

הפרשה מספרת על מבול של מים ששטף את העולם בדורו של נח, ונאמר בה שהקב״ה הבטיח שלא יהיה עוד מבול כזה. אך כמו שכבר אמרו כמה אנשים שהבינו בעריכת דין – הוא לא הבטיח להימנע ממבולים אחרים.
.מבחינה זו, ההבטחה של הקב״ה היא הבטחה משפטית עם הגבלות

בעצם, כמעט בכל דור יש מבול. בדור שלפנינו היה מבול של אש. ישנם דורות אחרים שבהם המבול איננו גשמי, אלא רוחני. יכול להיות מבול שיורדים בו מים מן השמים, ויכול להיות מבול, כמו זה שאנו נמצאים בתוכו, שבו כל הביבים נפתחים ומי השופכין מציפים אותנו. גם מלמעלה - מהאינטלקטואלים, וגם מלמטה - מהמון העם, יש מין שיטפון שכזה.

וכמו שנוח בנה תיבה כדי להינצל משיטפון המים, כך אנשים בכל דור ודור בונים לעצמם תיבות כדי למלט עצמם מן האסונות הגשמיים, הרוחניים או החברתיים המתרגשים עליהם.

מאידך גיסא, צריך לזכור שנח הוא דוגמה לכך שגם אדם שניצל מן המבול יכול לגמור בתור שיכור – מפני שהוא חי בתוך עצמו; ואז צריך לחכות עוד עשרה דורות עד שיבוא מישהו שיציל את העולם.

גם בדורות אחרים יכול לקרות מצב שעושים כלוב כזה - בית, שכונה, או אפילו עיר שלמה - ששם יושבת התיבה עם כל גן החיות: כל מיני צדיקים עם כנען אחד, חָם אחד, ואפילו עם שֵׁם ובית־המדרש שלו; ומעבר לזה, מבחינתם, אין יותר עולם.
וזו בעיה שצריך להתייחס אליה.

הפרשה מתחילה ב״וְנֹחַ מָצָא חֵן״ ומסתיימת בקול ענות חלושה - באדם זקן ובודד שאיננו שום דבר. למעשה, הניסיון השני של האנושות הסתיים בכישלון ממש כמו הניסיון הראשון. יעברו עוד עשרה דורות - שלא הצטיינו במעשים טובים - עד שתגיע שעתו של אברהם העברי, שעליו נאמר ש״כל העולם בעבר אחד והוא מעבר אחר״. ולמרות זאת – הוא גם מנסה, גם רוצה, וגם יכול להעביר את כל העולם לצד שלו.

בשונה מנח שביקש להתבודד בתיבה, אברהם אבינו - ואחריו יהודים בכל דור ודור, מבקשים להביא את העולם כולו אל תוך התיבה.

התבוננות קטנה תובנה גדולה

באילו תחומים אני מתכנס כמו נוח – שומר על עצמי ועל שלי – ובאילו אני פועל כמו אברהם אבינו, הפותח את דלת התיבה ומכניס אליה את העולם שסביבי?