פרשת לך-לך

ללכת ללא כתובת

כשבוחנים את הניסיון של "לך־לך", מיד עולות כמה תמיהות. הקב״ה אומר לאברהם: "לך־לך מארצך וממולדתך... ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה...".

לכאורה, הציווי הזה איננו כל־כך נורא. הרי ה׳ אומר לי ללכת, ומבטיח לי כל טוב בלכתי - מה יכול להיות טוב מזה?

התמיהה מחריפה כאשר מעמידים את הניסיון הזה מול ניסיון העקידה, בו אין שום הבטחה צמודה – רק לך ועשה, בלי למה ומדוע.

אחרי שאברהם מוכן למסור את נפשו, אומרים לו: ראינו שאתה מוכן למות, עכשיו נעשה ניסיון גדול יותר - נראה האם אתה מוכן גם לעבור דירה בעבור שפע ברכות שיחולו על ראשך?!

יש שני רבדים לתשובה.
רובד אחד הוא, שכשאדם מת על קידוש ה' יש לו שכנוע פנימי מוחלט.
לעומת זאת, בניסיון של "לך-לך" האלמנט הזה חסר. אברהם מקבל פקודה – אך בלי שום הצדקה או נימוק. הרי אם אני רוצה להיות ירא שמים, אני לא יכול להיות ירא שמים בברוקלין או בחרן?! למה לזוז בכלל?!
הניסיון כאן איננו במאמץ, אלא בצידוק הפנימי- בהרגשת הטעם והתכלית.

רובד נוסף נעוץ בחלקו השני של הציווי: "אל הארץ אשר אראך".
אברהם הולך בלי כתובת, וזה קשה הרבה יותר מהוויתור על הדברים האישיים.

קשה מאוד ללכת בלי יעד מוגדר. זה שונה מהותית אפילו ממסירות הנפש שנדרשה ממנו קודם.
גם אם אני סומך על הקב״ה בכל ליבי, נשארת בי השאלה: לאן אני הולך? ובשביל מה?

בניסיון של 'לך 'לך' - הקב״ה אומר לאברהם: "תלך. לאן? תראה כבר". וזה לא דבר פשוט.

בשביל להיות בבחינה של אברהם, אדם צריך להיות מוכן לצאת "מארצך, ממולדתך ומבית אביך", כל אחד לפום שיעורא דיליה: ישנם אנשים שבשבילם זה מאוד ממשי, ויש אנשים שבשבילם זו רק יציאה חלקית, אך עדיין – זו יציאה.
ובכלל, מי שהולך אחרי ה׳, בכל מקרה איננו נמצא בארצו, במולדתו או בבית אביו. כבר עמדו על כך שיש ״בית אהרן… בית הלוי… בית ישראל״. אבל אין ״בית יראי ה״.
ליראי ה׳, בסופו של דבר, אין בית.

הם הולכים אחרי ה׳.

התבוננות קטנה תובנה גדולה

 מתי לאחרונה חוויתי רגע של "לך־לך" קטן משלי — צעד של אמונה בלי נימוק, של הליכה אל מקום שעדיין לא ראיתי?