Parashat Hayei Sara

רצוא ושוב: שני מעגלי חיים

המעבר מפרשת וירא לפרשת חיי שרה הוא חד מאוד; יש הבדל כמעט תהומי בין שתי הפרשות. פרשת וירא מלאה במאורעות מסעירים, שבוודאי היו 'חדשות העולם' דאז: מלחמת אברהם בארבעת המלכים, הפיכת סדום ומעשה העקידה.

פרשת חיי שרה, כמעט בניגוד אליה, היא פרשה מאוד שקטה. במה היא עוסקת? יש את קבורת שרה במערת המכפלה, יש את השידוך בין יצחק לרבקה, ובסוף הפרשה מופיע תיאור סיום חייו של אברהם אבינו.

בניגוד לפרשה הקודמת, בה כל מאורע הוא מאוד יוצא דופן שאין מתרחשים דברים כמותו בכל יום, בפרשתנו יש מאורעות שלמעשה יכולים להיות בכל דור ודור -
גם היום קורה שמתווכחים על חלקת קבר, אם לא עם החיתים, אז עם הגבאי של החברה קדישא...

באותו אופן, סיפור השידוך של יצחק ורבקה הוא בסך הכל סיפור לא כל כך דרמטי. בכללו של דבר, זהו סיפור שבכל יום, ואילו לא היה מדובר באבות האומה, לא היו כותבים עליו בעיתון, ואולי אפילו לא מספרים לשכנים.

עומדות להן שתי הפרשות אחת ליד השנייה, כאילו בשביל ההשוואה.

גם בחיינו האישיים, וגם במהלך החיים היהודי בכלל, יש שני סוגים של מחזורי חיים:
יש אופן אחד שכל כולו הולך בעליות וירידות, ואופן שני, של הליכה בשקט ובשלווה בלי מאורעות וללא סערות.

מצד מסוים זהו ההבדל שבין תקופת הקיץ לתקופת החורף; למעשה, כל הקיץ שלנו  - מפסח והלאה - רצוף מאורעות. ואילו בחורף, אפילו אם נלקט את כל האירועים המיוחדים, את חנוכה ופורים ואפילו נוסיף את ט״ו בשבט באמצע, אין הרבה דברים מיוחדים שקורים.

שני האופנים הללו הם חלק מבניין האדם:
אדם צריך להיות מסוגל לסערות גדולות, אך להיות גם מוכן ומסוגל לחיות בלעדיהן.
יש תקופות בחיי אדם, בהן הוא צריך לרוץ כמה שהוא יכול; ויש זמנים שהוא צריך להיות הרבה יותר בגדר של קליטה מאשר בתנועה של עשייה או של חידוש.
בזמן מסוים להיות כאש בוערת, ובזמן אחר בבטחה ובהשקט.

זוהי תנועה של רצוא ושוב, והאדם השלם צריך לפתח את היכולת הנפשית להיות מסוגל לפעול בשני האופנים הללו.

התבוננות קטנה תובנה גדולה

האם בעולם שמקדש תנועה מתמדת, שינוי, הישג והתחדשות – אני עדיין יודע לשבת בשקט?
האם אני מסוגל לחיות תקופה שאין בה דרמה, בלי להרגיש שמשהו חסר?