Parashat Toldot

חפירת בארות חדשות ישנות

בפרשת השבוע יצחק אבינו חושף את הבארות שחפר אברהם אביו. התורה מאריכה בתיאור העניין הזה, וגם חז״ל מייחסים לו משמעות רבה.

עבודתו של אברהם היא ללכת ולחפור במקום שיש אדמה, ולמצוא מים חיים.
באופן כולל מאוד - עניינו הוא למצוא את המשמעות שבתוך כל הדברים.
כשמסתכלים על אברהם, כבר מן הסיפורים שמספרים בגן הילדים: בן שלוש שנים הכיר את בוראו, או בן ארבעים ושמונה שנים הכיר את בוראו – ברור שהוא היה אדם שחיפש משמעות.

המדרש ממשיל את אברהם לאדם שראה בירה דולקת, ושאל: ״האם יש אדון לבירה הזו?״ יש מציאות של עולם ואדם יכול לעבור חיים שלמים בלי לשים לב לדבר וחצי דבר. אך  אברהם הוא האיש שמחפש משמעות בתוך הדברים - הוא מסתכל סביבו ושואל שאלות; הוא חופר בארות ומוצא בתוכן מים.

עבודתו של יצחק, שמתמצית במילים ״וישב ויחפר את הבארות אשר חפר אברהם אביו״,
היא לעשות כעין מעשה אברהם. מצד מסוים, זו העבודה הקשה ביותר שיכול אדם לעשות.
יצחק עושה כמעשה אברהם, לא רק בפרט אחד, אלא בכל חייו.
הוא הולך באותה הדרך: אותו מעשה שאירע לאביו עם מלך פלשתים אירע גם לו, אותן בארות שחפר אביו – חופר גם הוא.

וזו בעיה כלל לא פשוטה: הבעיה המתמדת של כל אדם שגדל בבית יהודי טוב.
מי שצריך לחפור בארות חדשות חי בהתעוררות ובתנופה;
אבל ליצחק - ולכל אדם כמו יצחק - אין שום נקודה של התחיות ושל התחדשות מצד עצמו.

בעצם העניין, עבודתו של יצחק היא חלק מבעיה כללית:
הקושי של ההתחדשות בהיקף הגדול.

יש בעיה מהותית, קושי אמיתי, בלחפור בארות שכבר נחפרו.
כיוצא בזה אומר המדרש:
״אשר אנכי מצוך היום – שלא יהו בעיניך כדיוטגמא (צו מלכותי) יְשָׁנָה שאין אדם סופנה,
אלא כדיוטגמא חדשה שהכול רצים לקרותה״.

ורש״י מוסיף:
״בכל יום יהיו בעיניך חדשים – כאילו בו ביום נצטווית עליהם״. אך נקודה זו היא שורש הבעיה: ש״חדשים״ ממש – זה קל יחסית; אבל ״כאילו״ – זה כבר הרבה יותר קשה.

התבוננות קטנה תובנה גדולה

מהי הבאר שאני חופר שוב ושוב  מתוך נאמנות למסורת אבותיי, אבל דווקא בה אני זקוק גם לניצוץ של התחדשות וחיות?