פרשות תזריע- מצורע

על מורכבות דיני הטומאה והטהרה

דיני טומאה וטהרה שבפרשות הם מהמורכבים והקשים להבנה בתורה. בניגוד לתחומים אחרים בהלכה שבהם ניתן לעקוב אחר קו הגיון מסוים, בדיני טומאה וטהרה אין כמעט עיקרון מנחה אחד שמסביר את כל הפרטים המסובכים. ניסיונות להסביר חוקים אלה דרך עדשת ההיגיינה או הבריאות הפיזית נכשלים הן ברמה הכללית והן בפרטים, שכן טומאה אינה קשורה לליכלוך אלא היא מושג ייחודי שאין לו מקבילה מדויקת בשפות אחרות.

התפיסה היסודית העומדת בבסיס חוקי הטומאה והטהרה קשורה למתח שבין חיים ומוות. טומאה נוצרת בנקודת השבר כאשר זרם החיים נקטע - בין אם באופן מלא או חלקי. כמו שדה מגנטי שנוצר כאשר זרם חשמלי נפסק פתאום, כך הטומאה מתהווה בנקודת המעבר מחיים למוות או לצמצום חיוניות. ככל שזרם החיים חזק יותר, כך תהיה הטומאה הנוצרת מהפסקתו עוצמתית יותר. זה מסביר מדוע גופת אדם יוצרת טומאה חמורה יותר מגופת בעל חיים, ומדוע יצורים מסוימים עם כוח חיים מינימלי אינם יוצרים טומאה כלל במותם.

אולי המקרה המפתיע ביותר הוא טומאת היולדת, שפותחת את דיני הטומאה בתורה. לכאורה, זוהי סתירה - כיצד יצירת חיים חדשים קשורה לטומאה? לפי הרבי מקוצק, מכיוון שמפתח הלידה נמצא בידי הקב"ה בלבד, רוחו נוכחת ברגע הלידה ומיד אחריה מסתלקת - וזהו אותו מתח שיוצר את הטומאה. הלידה היא רגע של פלא, שבו האישה שותפה עם ה' ביצירת חיים חדשים. המעבר הפתאומי מרגע השיא הזה לחזרה למציאות הרגילה יוצר פער עצום, שהוא מקור הטומאה. ובכל זאת, למרות ההבנות האלה, עלינו להכיר במגבלות הבנתנו האנושית בחוקי ה', כפי שאמר שלמה המלך: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני."

התבוננות קטנה תובנה גדולה

לאור ההסבר של הרב שטיינזלץ על טומאה כנובעת מהפסקת זרם החיים, כיצד נוכל להבין את המתח הרוחני בין רגעי שיא בחיינו לבין הירידה שאחריהם? האם יש משמעות רוחנית לתחושת ה"נפילה" שאנו חווים אחרי חוויות מרוממות?