Parashat Vayeshev

ילכו מחיל אל חיל

רש״י פותח את פרשת השבוע במדרש: ״ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלווה, אומר הקב״ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה?".

בכל הסיפורים של יעקב, וכן בקורות חייהם של צדיקים רבים אחרים, מצויה תמיד השאלה הפנימית: עד כמה צדיקים יכולים להגיע לשלוות נפש. לא מדובר בשאלה עד כמה אדם יושב ברווחה פיזית. שהרי במהלך חייו יעקב כמעט ולא נפגע בגופו; ניסיונותיו הם בתחום של עוגמת הנפש, והסיפור של יעקב הוא מלחמה לשלוות הנפש.

ייסורי הצדיקים הם חלק מעולמם, חלק מהתבנית של הווייתם. ההבטחה לצדיקים היא, ״אין להם מנוחה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא״. מדובר בגישה בסיסית האומרת: יש כך וכך מעלות טובות וכך וכך מתנות שהקב״ה נותן לצדיקים, אם בעולם הזה ואם בעולם הבא - אבל שלווה אינה אחת מהן.

צדיקים אינם יושבים במנוחה לא כעונש על חטאים, אלא משום שישיבתם בשלווה היא בבחינת ״שינה לצדיקים - רע להם ורע לעולם״. הסיבוך, הייסורים, הכאבים שיש בתוך העולם - אם לצדיק אין את כל אלה, כנראה שמשהו לא בסדר במהותו.

נכון שבצדדים מסוימים, אדם שחי בעולמה של יהדות פותר לעצמו את בעיות הנפש וצרותיה, אלא שזה לא עשוי כדי להושיב אותו בשלווה. כשאני מציע יהדות למישהו, אני לא מוכר לו שלוות נפש. אני בא ואומר לו: "בוא תתקרב לעולם היהדות, תתקרב אל הקב״ה. מה אני נותן לך? לא מנוחה". גם בעולם הבא אין מנוחה. כתוב: ״ילכו מחיל אל חיל״ וזה בדיוק אותו עניין. צדיק ״סיים״ עולם אחד, גמר ללמוד בעולם הזה, מעלים אותו לעולם אחר.

אז מה הוא מרוויח בכל העניין? מה שהוא מרוויח הוא סוג חדש של שאלות, שהן אמנם שאלות יותר קשות, אך הן גם שאלות של עולם יותר גדול. הוא יכול להתעסק בדברים יותר גדולים ויותר נעלים, ובכל אלו הוא עדיין יתעסק בשאלות. כך כנראה צריך - לא לשבת בשלווה.

התבוננות קטנה תובנה גדולה

באילו סיטואציות בחיי "אי־המנוחה" היא לא תקלה - אלא סימן לכך שאני בדרך הנכונה?