פרשת ויגש

יוסף ויהודה- צדיק ובעל תשובה

בחינת יוסף היא בחינה של צדיק. יש סוג של מהויות, שמצד עצמן נולדות עם שלמות. אלא שיכול להיות אדם שיש צד של שלמות במהותו, אבל הוא חי על זה שהוא נשאר במדרגה הזו. יש לו את כל המעלות, אבל ברגע שהוא נפגם, אין לו יכולת לתקן את עצמו.

היחס בין יוסף ויהודה הוא היחס שיש בין צדיק ובעל תשובה.

הסיפור של יהודה ותמר לעומת הסיפור של יוסף ואשת פוטיפר, הוא דוגמא מובהקת לכך. יהודה הולך ומתדרדר: הוא מוכר את יוסף, וזה דבר בזוי. מה שהוא עושה אחר כך עם תמר, אפילו בעל־בית פשוט רואה שהכוונות שלו צריכות עיון רב. 

אבל עם כל זה, הוא מסוגל גם למעשה הזה הגדול של ״ויגש אליו יהודה״.

עומד אדם, שיש על המצפון שלו כך וכך קופות של שרצים - ומה היה עלינו לצפות שיקרה? שהוא ישב לו בשקט בצד. והוא לא.  יהודה לא רק מוסר את נפשו, הוא גם מוכן לעמוד מול מעשיו הקודמים.

ואילו יוסף לא יכול להשתנות, לא יכול לחרוג ממידותיו: הוא פרפקציוניסט, וזה גם מה ששובר אותו.

על מרדכי היהודי נאמר: ״ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה״. מצד אחד זו תפארתו, אך מצד שני הוא מסתבך בגלל זה. בתלמוד מסופר שכנסת ישראל מתרעמת עליו: "למה הכנסת אותי לכל הצרה הזו? תתכופף!" מרדכי שייך לשורש של יוסף. צדיק לא יכול להיות פגום. מהותו דורשת שהוא יהיה בשלמות.

לעומתם, יהודה מתחיל כל כולו מלמטה. כפי שנאמר בדוד, הוא בא ״מאחר הצאן״. הוא לא מתחיל משום דבר. הוא לא בכור, הוא לא גדול. רק מה? הוא ״גבר באחיו״ (ד"ה א ה, ב), והוא זה שהולך וממשיך הלאה, דור אחר דור, ובכל פעם עושה זאת שוב.

בכל מקום שרואים את יהודה ויוסף נפגשים, רואים את הפגישה בין דבר שיש לו שלמות לבין דבר המשתנה ללא הפסקה. גם כאן וגם במקומות אחרים יוסף נראה כמשהו השייך לזוהר, כמעט להרואיות - ושבט יהודה הולך תמיד עם איזו רגל שבורה, תמיד עם איזה עניין; ואחרי כל זה יהודה תמיד מתגבר.

התבוננות קטנה תובנה גדולה

באילו תחומים בחיי אני נאחז בשלמות שלי כמו יוסף, חושש להיפגם ולכן מתקשה להשתנות, ובאילו מקומות אני מעז לפעול כמו יהודה, דווקא מתוך השבר והחסר?