פרשת ויחי

הקץ המכוסה

יעקב קורא לבניו ואומר להם:  ״האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים״.
אלא שבפועל, נבואתו של יעקב לא מגיעה לאחרית הימים ממש. דברי רש״י בנושא מפורסמים מאוד: "ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה״.

נראה שיעקב מנסה לבקוע את מסך הדורות עד לאחרית הימים והוא נעצר בשלב מסוים.
אבל מדוע בעצם זה קורה לו?

המסך שעומד בפני יעקב, איננו מסך של חטא או של פגם. יעקב עומד בפני משהו אחר, שלא נותן לו לראות עד לאחרית הימים. זהו מקרה שכיח:  אדם רוצה ומשתוקק לחשוף, או לדעת את הקץ, וזה נמנע ממנו.

בגמרא מופיעה רשימה של דברים שמכוסים מבני אדם: יום המיתה, יום הנחמה, עומק הדין, ואין אדם יודע מה בלבו של חברו, והרשימה נמשכת והולכת.

הקשר בין הדברים הללו הוא, שכולם בנויים על חוסר האפשרות להגדרה.

מדוע אני לא יודע מה בלבו של אחר?
משום שכל מה שאדם מעלה מתוך עמקו, הוא מוכרח להעביר דרך כלי, ואת הכלי הזה הוא מתרגם למילים שאותן צריך השומע לתרגם למשמעות.

המגע שלי עם לבו של אחר הוא ״מְעֵין דמְעֵין״, דוגמה של דוגמה.
אין אפשרות של מגע ישיר, של התדבקות רוחא ברוחא.

ישנם דברים שאינם שייכים לשום תוכניות לימודים, ובכל זאת - כל אחד חייב ללמוד אותם.
אדם צריך ללמוד לפתח איזושהי נקודת מגע, חוש, לדברים שאי אפשר לומר.
הדברים נכונים גם לגבי יחסי אנוש וגם לגבי היחסים בין אדם לקב"ה.

הלוואי שהיה לנו, באיזשהו מקום, סוג של חלון שאפשר להציץ בו ולראות את מראה כבוד ה׳. אבל אין חלון כזה.

מה שנותר לעשות הוא ללמוד לחוש, לדעת שיש דבר שנמצא שם מֵעֵבֶר וללמוד להתייחס אליו. לפתח רגישות ולחוש באמצעותה שבצדו השני של הקצה והגבול שהגעתי אליו -
נמצא המשך לדברים.

מי שלמד והצליח לשכלל את היכולת הזו קנה את הדבר העיקרי שניתן לעשות בנושאים אלו; בהם כל דבר שבידיעה מסתכם בסופו של דבר בהבנה שמעבר לדברים שאני יודע, עומד הדבר שאיני יודע.

התבוננות קטנה תובנה גדולה

האם יש בחיי קשר אישי או שאלה מהותית, שאני מתעקש לנסח במילים - במקום לפתח תחושה ורגישות כלפיהם?