בלידת בן אנו ממתינים עד היום השמיני, יום ברית המילה ואז נותנים לילד את שמו. לעומת זה, בלידת בת עצם הלידה היא בבחינת 'ברית המילה' שלה, וגם השם ניתן לה מיד, בקריאת התורה לאחר הלידה. במובן זה יש יתרון לבת על הבן, שהנשמה הקדושה נכנסת לתוכה מיד עם לידתה ולא ביום השמיני ללידה.

בעוד לבנים מעניקים שם במהלך ברית המילה, לבנות מקובל לתת שם במעמד קריאת התורה בבית הכנסת.

בקריאת התורה קריאת התורה מתקיימת בשבת בבוקר ובזמן תפילת מנחה של שבת, בתפילת שחרית של ימי שני וחמישי, ראש חודש וחגים, ובימי צום. בכל אחת מהזדמנויות אלה יכול האב הטרי לעלות לתורה ובסיום העלייה להכריז על שם בתו, במסגרת תפילת 'מי שבירך' שיערוך לו הגבאי. יש לתאם זאת מראש עם הגבאי.

מומלץ לקרוא בשם בהזדמנות הראשונה שיש בה עלייה לתורה, אך יש שעושים זאת בשבת שאחרי הלידה, או מעט לאחר מכן.

קידוש / זבד הבת מכיוון שלידת בת אינה כרוכה בקיום מצווה מוגדרת, דוגמת ברית מילה אצל בנים, התפתחו עם השנים מנהגים שונים כיצד לציין זאת בדרך חגיגית, שאף תבטא תודה לקב"ה. אפשרות אחת היא — עריכת 'קידוש' בבית הכנסת. מדובר בסעודה קלה המתקיימת בבית הכנסת בשבת בבוקר אחרי תפילת מוסף. סעודה קלה זו נפתחת בקידוש על יין ומכאן שמהּ.

במהלך ה'קידוש' מקובל שהנוכחים מרימים כוסיות 'לחיים' ומברכים את התינוקת ואת הוריה במיטב הברכות והאיחולים. כמו כן נהוג לשלב ב'קידוש' אמירת דברי תורה. יש לתאם זאת מראש עם הגבאי.

עוד אפשרות היא לערוך מסיבת 'זבד הבת'. משמעות המילה 'זבד' היא מתנה, כלומר, שהבת שנולדה היא מתנה. הביטוי נשאב מדברי לאה אמנו לאחר הולדת אחד מבניה: "זְבָדַנִי אלוקים אותי זֶבֶד טוב" (בראשית ל, כ).

יש הנוהגים להכריז לראשונה על שם הבת ב'קידוש' או בסעודת 'זבד הבת'.

נוסח הפסוקים הנה אחד הנוסחים לטקס זבד הבת:

"יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה" (שיר השירים ב, יד).

לבת בכורה מוסיפים: "אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ" (שם ו, ט).

הקוראים שֵׁם בטקס, יאמרו: "מִי שֶׁבֵּרַךְ אִמּוֹתֵינוּ שָׂרָה וְרִבְקָה, רָחֵל וְלֵאָה וּמִרְיָם הַנְּבִיאָה וַאֲבִיגַיִל וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַּת אֲבִיחַיִל, הוּא יְבָרֵךְ אֶת הַיַּלְדָּה הַנְּעִימָה הַזֹּאת וְיִקָּרֵא שְׁמָהּ (השם שנבחר) בַּת (שם האב). בְּמַזָּל טוֹב וּבִשְׁעַת בְּרָכָה, וִיגַדְּלוּהָ בִּבְרִיאוּת, שָׁלוֹם וּמְנוּחָה, וִיזַכֶּה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ לִרְאוֹת בְּשִׂמְחָתָהּ וּבְחֻפָּתָהּ, בְּבָנִים וּבְבָנוֹת, עֹשֶׁר וְכָבוֹד. עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה, דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ, וְכֵן יְהִי רָצוֹן וְנֹאמַר אָמֵן".

יש המוסיפים: "וַיְבָרְכוּ אֶת רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה" (בראשית כד, ס).

ומוסיפים פסוקי הודיה ואיחול: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא אֲדֹנָי הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו. יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ, בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ. הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא אֲדֹנָי. יְבָרֶכְךָ אֲדֹנָי מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ, שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל" (תהילים קכח).

ראוי לציין כי שני הטקסים הנזכרים — ה'קידוש' ו'זבד הבת' — אינם מצווה או חיוב על פי דין. גם אין להם מועד מוגדר ולכן מי שהחליט לקיימם רשאי לעשות זאת בכל זמן.

(ויקרא יט, כז)