וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה פְּסָל־לְךָ֛ שְׁנֵֽי־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִאשֹׁנִ֑ים וְכָתַבְתִּי֙ עַל־הַלֻּחֹ֔ת אֶת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל־הַלֻּחֹ֥ת הָרִאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שִׁבַּֽרְתָּ׃

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים,בתבנית של הלוחות הראשונים שקיבלת, וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ.הלוחות הראשונים היו מעשה אלוקים. עתה משה מצֻווה להכין את הלוחות, ועליהם יכתוב ה' עצמו את דיברותיו.

וֶהְיֵ֥ה נָכ֖וֹן לַבֹּ֑קֶר וְעָלִ֤יתָ בַבֹּ֙קֶר֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י וְנִצַּבְתָּ֥ לִ֛י שָׁ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָהָֽר׃

וֶהְיֵה נָכוֹן, מוכן לַבֹּקֶר, וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי, וְנִצַּבְתָּ, עמוד הכן לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר.

וְאִישׁ֙ לֹֽא־יַעֲלֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְגַם־אִ֥ישׁ אַל־יֵרָ֖א בְּכָל־הָהָ֑ר גַּם־הַצֹּ֤אן וְהַבָּקָר֙ אַל־יִרְע֔וּ אֶל־מ֖וּל הָהָ֥ר הַהֽוּא׃

וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ, וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא, ייראה בְּכָל הָהָר. גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא.בדומה למתן תורה, אף בפגישה זו, אל לאדם ולבהמה לנכוח במעמד; משה לבדו יעלה אל ההר.

וַיִּפְסֹ֡ל שְׁנֵֽי־לֻחֹ֨ת אֲבָנִ֜ים כָּרִאשֹׁנִ֗ים וַיַּשְׁכֵּ֨ם מֹשֶׁ֤ה בַבֹּ֙קֶר֙ וַיַּ֙עַל֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֹת֑וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ שְׁנֵ֖י לֻחֹ֥ת אֲבָנִֽים׃

וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים,באותה הצורה. וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ, וַיִּקַּח בְּיָדוֹאת שְׁנֵי לֻחֹתה אֲבָנִיםשעשה.

וַיֵּ֤רֶד יְהוָה֙ בֶּֽעָנָ֔ן וַיִּתְיַצֵּ֥ב עִמּ֖וֹ שָׁ֑ם וַיִּקְרָ֥א בְשֵׁ֖ם יְהוָֽה׃

וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם, וַיִּקְרָאה' בְשֵׁם ה'. אלוקים לימדוֹ כיצד לקרוא לו.

וַיַּעֲבֹ֨ר יְהוָ֥ה ׀ עַל־פָּנָיו֮ וַיִּקְרָא֒ יְהוָ֣ה ׀ יְהוָ֔ה אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת ׀

וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו. משהו מן הכבוד האלוקי התגלה בפני משה, ובכך ענה לבקשתו הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ. וַיִּקְרָאה' : ה', ה', אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם, סבלני וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת,

נֹצֵ֥ר חֶ֙סֶד֙ לָאֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֺ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֣ד ׀ עֲוֺ֣ן אָב֗וֹת עַל־בָּנִים֙ וְעַל־בְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים׃

נֹצֵר, שומר חֶסֶד לָאֲלָפִים,לאלפי דורות, נֹשֵׂאמוחל, מרים את משאם של עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה.ומצד שני — וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּהאת העוון. אף על פי שה' מעביר את העוון, העוון אינו מתנקה לחלוטין. פֹּקֵד, זוכר וגומל עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים.מאחר שה' רב חסד, אין הוא מעניש על עוונותיו של אב את כל צאצאיו לדורותיהם, אלא עד הדור הרביעי בלבד. וגם זאת, רק אם הם אוחזים במעשי אבותיהם. אם אין הצאצאים מזכירים את העוון על ידי חטאים נוספים, הוא נמחק ונעלם לחלוטין.

וַיְמַהֵ֖ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּקֹּ֥ד אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ׃

וַיְמַהֵר מֹשֶׁה,מיד כששמע את הקריאה שהתלוותה אל ההתגלות, וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ,מחמת המראה והמלים הללו.

וַיֹּ֡אמֶר אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲדֹנָ֔י יֵֽלֶךְ־נָ֥א אֲדֹנָ֖י בְּקִרְבֵּ֑נוּ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ ה֔וּא וְסָלַחְתָּ֛ לַעֲוֺנֵ֥נוּ וּלְחַטָּאתֵ֖נוּ וּנְחַלְתָּֽנוּ׃

וַיֹּאמֶרמשה : אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אֲדֹנָי — יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ.עתה, לאחר ששמעתי את מידות רחמיך, אני חוזר ומבקש שתלך בקרבנו. לאחר שמשה הכיר את מידות הרחמים הוא לא התיירא מפגיעתה של מידת הדין הקשה. מעניין שהנימוק לבקשתו של משה זהה לנימוק שבו השתמש ה' להסביר מדוע לא ילך עם ישראל: כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא,ויש סיכוי שהם יחטאו עוד, אך מכיוון שאתה חנון ורחום ונושא עוון ופשע — וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ, וּנְחַלְתָּנוּ,הֱיה מעין נחלה וחלק בעבורנו, כדי שנצליח להתקיים. עם קשה עורף יוכל לעמוד בדין מול אל רחום וחנון, ולא מול מלאך הנצמד למידת הדין.