לֹ֥א תַטֶּ֛ה מִשְׁפַּ֥ט אֶבְיֹנְךָ֖ בְּרִיבֽוֹ׃

לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ, העני מעמך בְּרִיבוֹ.לעומת האיסור הנזכר על הידור הדל, הפונה אל רגשותיהם הנאצלים של הדיינים, שכיח לא פחות שהדיין יעדיף את בעל הדין האמיד, שהרי כוח המחאה של בעל הדין הדל מצומצם יותר.

מִדְּבַר־שֶׁ֖קֶר תִּרְחָ֑ק וְנָקִ֤י וְצַדִּיק֙ אַֽל־תַּהֲרֹ֔ג כִּ֥י לֹא־אַצְדִּ֖יק רָשָֽׁע׃

מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק.מן ההקשר נראה שאף הנחיה זו פונה אל הדיין, ומדריכה אותו שכאשר הוא חש שאחד הצדדים משמיע טענות שקר, עליו לסמוך על תחושתו, גם אם לא יוכל להוכיחה, ולדחות אותן. וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג,אם אתה, הדיין, חושש שאדם נקי וצדיק חויב בדין בעקבות עדות שקר, אל לך לחייבו, וכמובן עליך למנוע את הוצאתו להורג, כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע,ההורג נקי וצדיק.

וְשֹׁ֖חַד לֹ֣א תִקָּ֑ח כִּ֤י הַשֹּׁ֙חַד֙ יְעַוֵּ֣ר פִּקְחִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽים׃

וְשֹׁחַד, מתנה או טובת הנאה מאחד מבעלי הדין לֹא תִקָּח, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּראת האנשים ה פִּקְחִים,שהיה ראוי להם לראות ולהבחין באמת, וִיסַלֵּף, יעוות את דִּבְרֵיה צַדִּיקִים.

וְגֵ֖ר לֹ֣א תִלְחָ֑ץ וְאַתֶּ֗ם יְדַעְתֶּם֙ אֶת־נֶ֣פֶשׁ הַגֵּ֔ר כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

וְגֵר לֹא תִלְחָץ,תייסר. אל תפגע בו, אל תפלה אותו, אל תעמיד בפניו דקדוקי פרטים שאין ביכלתו לקיימם, משום שהוא זר במקום וחסר הגנה. והרי אַתֶּם, ישראל, יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְרַ֣ע אֶת־אַרְצֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃

וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ,תעבוד אותה, וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ,

וְהַשְּׁבִיעִ֞ת תִּשְׁמְטֶ֣נָּה וּנְטַשְׁתָּ֗הּ וְאָֽכְלוּ֙ אֶבְיֹנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְיִתְרָ֕ם תֹּאכַ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה כֵּֽן־תַּעֲשֶׂ֥ה לְכַרְמְךָ֖ לְזֵיתֶֽךָ׃

וְאת השנה הַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה, תניח מידך, וּנְטַשְׁתָּהּ,ותעזוב אותה. תפסיק לעסוק בה בעבודת השדה, והשדה לא ייחשב אז שלך — וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ.אם תפקיר את יבול האדמה, באופן טבעי הוא ייאכל על ידי אביוני עמך. וְיִתְרָם, ואת מה שהאביונים יותירו ולא יאכלו תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה. כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ.ציווי זה אינו מתייחס לתבואה בלבד, אלא חל על כל גידולי הקרקע.

שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲשֶׂ֣ה מַעֲשֶׂ֔יךָ וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת לְמַ֣עַן יָנ֗וּחַ שֽׁוֹרְךָ֙ וַחֲמֹרֶ֔ךָ וְיִנָּפֵ֥שׁ בֶּן־אֲמָתְךָ֖ וְהַגֵּֽר׃

דומה לכך, שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂהאת מַעֲשֶׂיךָ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּתאתה, לְמַעַן יָנוּחַגם שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ, וישקוט. השביתה תחול לא רק על העבד והאמה עצמם, אלא גם על בֶּן אֲמָתְךָ, אף אם הוא צעיר ועל כן אינו מתייגע בעבודתו, וְהַגֵּרהעובד כשכיר.

וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁר־אָמַ֥רְתִּי אֲלֵיכֶ֖ם תִּשָּׁמֵ֑רוּ וְשֵׁ֨ם אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ לֹ֣א תַזְכִּ֔ירוּ לֹ֥א יִשָּׁמַ֖ע עַל־פִּֽיךָ׃

וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ.ציווי כללי זה בא לקראת סופה של סדרת המשפטים המתייחסת למגוון תחומים רב. המחשבה כאילו אפשר לצאת ידי חובת התורה בשמירת רוב ההוראות או מקצתן אינה נכונה. אין אלו המלצות טובות; זוהי מערכת חוקים שלמה שכולה מחייבת. וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ.זוהי הרחקה יתרה, מעבר לאיסור על פולחן מעשי של עבודה זרה.

שָׁלֹ֣שׁ רְגָלִ֔ים תָּחֹ֥ג לִ֖י בַּשָּׁנָֽה׃

שָׁלֹשׁ רְגָלִים, פעמים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה:

אֶת־חַ֣ג הַמַּצּוֹת֮ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֣ת יָמִים֩ תֹּאכַ֨ל מַצּ֜וֹת כַּֽאֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֗ךָ לְמוֹעֵד֙ חֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב כִּי־ב֖וֹ יָצָ֣אתָ מִמִּצְרָ֑יִם וְלֹא־יֵרָא֥וּ פָנַ֖י רֵיקָֽם׃

אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר,כלומר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָביציאת מצרים. זהו המאפיין הבולט של ימי הפסח שלאחר ליל הסדר. חג זה ייעשה לְמוֹעֵד, בתקופת חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם. וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם.את הכבוד שאתם רוחשים אלי ואל מקום משכני תבטאו בהבאת קרבנות.

וְחַ֤ג הַקָּצִיר֙ בִּכּוּרֵ֣י מַעֲשֶׂ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר תִּזְרַ֖ע בַּשָּׂדֶ֑ה וְחַ֤ג הָֽאָסִף֙ בְּצֵ֣את הַשָּׁנָ֔ה בְּאָסְפְּךָ֥ אֶֽת־מַעֲשֶׂ֖יךָ מִן־הַשָּׂדֶֽה׃

וְחַג הַקָּצִיר,חג השבועות שחל בזמן קציר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ, ראשית יבולך אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה.בתקופה זו מתחיל קציר החיטה. וְחַג הָאָסִף,חג הסוכות בְּצֵאת, בסיומה של הַשָּׁנָה, בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ, כאשר התבואה ורוב פֵּרות הקיץ כבר נקטפו מִן הַשָּׂדֶה.

שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵרָאֶה֙ כָּל־זְכ֣וּרְךָ֔ אֶל־פְּנֵ֖י הָאָדֹ֥ן ׀ יְהוָֽה׃

שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה— בפסח, שבועות וסוכות — יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ, הזכרים שבעם ישראל אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'.במועדים המרכזיים הללו, שיש להם היבטים חקלאיים, הגברים צריכים להיראות במקדש, כנתינים אצל אדונם.

לֹֽא־תִזְבַּ֥ח עַל־חָמֵ֖ץ דַּם־זִבְחִ֑י וְלֹֽא־יָלִ֥ין חֵֽלֶב־חַגִּ֖י עַד־בֹּֽקֶר׃

לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץאת דַּם זִבְחִי.מעבר לאיסור הכללי שיימצא בפסח חמץ, גם סמוך להקרבת קרבן הפסח יש לבער את החמץ. אפשר שמלבד הקרבת קרבן פסח על החמץ, הכתוב בא להזהיר ביתר שאת על הימצאות חמץ סמוך לזביחת קרבנות אחרים בימי הפסח או בביתו של המקריב. וְלֹא יָלִין חֵלֶב, השומן הנשרף על המזבח, של קרבן חַגִּי עַד בֹּקֶר.את הקרבתם של קרבן הפסח הקרב בי"ד בניסן, ושל קרבן החגיגה הבאה בחג, יש לסיים ביומם, ואסור להשהותם עד למחרת.

רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ׃ (ס)

רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָהפֵּרות הראשונים, או: המובחרים שבפֵּרות תָּבִיאאל בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ.מצווה זו לא התקיימה בחג מסוים אלא בתקופה שבין הקציר לאסיף, כלומר בין חג השבועות לחג הסוכות. לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ,שכן בישולו של גדי בחלב שממנו הוא היה אמור להיזון נתפס כעיוות. דין זה הורחב, על פי קבלת החכמים ומדרש הכתובים, לאיסור בישול ואכילה של כל בשר בחלב. ייתכן שיסוד הדבר הוא בכך שאין אדם יכול לדעת בוודאות, כאשר שהוא קונה בשר וחלב מן השוק, שאין להם כל זיקה זה לזה. מכל מקום מבחינה הלכתית גם כשידוע שהחלב לא בא מאמו של הגדי, אסור לאכלם ביחד.