וְלָ֣קַחְתָּ֔ אֵ֖ת הָאַ֣יִל הַשֵּׁנִ֑י וְסָמַ֨ךְ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל׃

וְלָקַחְתָּ אֵת הָאַיִל הַשֵּׁנִי, וְסָמַךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל.

וְשָׁחַטְתָּ֣ אֶת־הָאַ֗יִל וְלָקַחְתָּ֤ מִדָּמוֹ֙ וְנָֽתַתָּ֡ה עַל־תְּנוּךְ֩ אֹ֨זֶן אַהֲרֹ֜ן וְעַל־תְּנ֨וּךְ אֹ֤זֶן בָּנָיו֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדָם֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְלָ֖ם הַיְמָנִ֑ית וְזָרַקְתָּ֧ אֶת־הַדָּ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃

וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאַיִל, וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה, ונתת מן הדם עַל תְּנוּךְ. אין ודאות לגבי זיהוי התנוך. חכמים נחלקו אם התנוך הוא החלק הקשה שבאוזן, חלקה הרך, כפי שהתקבל בעברית החדשה, או אמצעה, של אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית, עַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית, ולאחר מכן — וְזָרַקְתָּ אֶת הַדָּם שנשאר בכלי עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

וְלָקַחְתָּ֞ מִן־הַדָּ֨ם אֲשֶׁ֥ר עַֽל־הַמִּזְבֵּחַ֮ וּמִשֶּׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָה֒ וְהִזֵּיתָ֤ עַֽל־אַהֲרֹן֙ וְעַל־בְּגָדָ֔יו וְעַל־בָּנָ֛יו וְעַל־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּ֑וֹ וְקָדַ֥שׁ הוּא֙ וּבְגָדָ֔יו וּבָנָ֛יו וּבִגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּֽוֹ׃

וְלָקַחְתָּ מִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וּמִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ, וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו וּבָנָיו וּבִגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ.

וְלָקַחְתָּ֣ מִן־הָ֠אַיִל הַחֵ֨לֶב וְהָֽאַלְיָ֜ה וְאֶת־הַחֵ֣לֶב ׀ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת־הַקֶּ֗רֶב וְאֵ֨ת יֹתֶ֤רֶת הַכָּבֵד֙ וְאֵ֣ת ׀ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֗ת וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן וְאֵ֖ת שׁ֣וֹק הַיָּמִ֑ין כִּ֛י אֵ֥יל מִלֻּאִ֖ים הֽוּא׃

וְלָקַחְתָּ מִן הָאַיִל את הַחֵלֶב וְהָאַלְיָה, הזנב המעובה בשומן, כדרך שמצוי ברוב מיני הכבשים, וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין, כִּי אֵיל מִלֻּאִים, הקרבן החד־פעמי של מינוי הכהנים הוּא.

וְכִכַּ֨ר לֶ֜חֶם אַחַ֗ת וַֽחַלַּ֨ת לֶ֥חֶם שֶׁ֛מֶן אַחַ֖ת וְרָקִ֣יק אֶחָ֑ד מִסַּל֙ הַמַּצּ֔וֹת אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃

וְ קח גם כִכַּר לֶחֶם אַחַת מתוך לחם המצות שלקחת לעיל, וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת מתוך החלות הבלולות בשמן וְרָקִיק אֶחָד מִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'.

וְשַׂמְתָּ֣ הַכֹּ֔ל עַ֚ל כַּפֵּ֣י אַהֲרֹ֔ן וְעַ֖ל כַּפֵּ֣י בָנָ֑יו וְהֵנַפְתָּ֥ אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃

וְשַׂמְתָּ הַכֹּל, את חלקי הקרבן ואת המצות עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו, וְהֵנַפְתָּ אֹתָם, הרם את ידיהם המלאות תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'.

וְלָקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ מִיָּדָ֔ם וְהִקְטַרְתָּ֥ הַמִּזְבֵּ֖חָה עַל־הָעֹלָ֑ה לְרֵ֤יחַ נִיח֙וֹחַ֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה אִשֶּׁ֥ה ה֖וּא לַיהוָֽה׃

וְלָקַחְתָּ אֹתָם, את חלקי האיל ותרומת המצות מִיָּדָם, וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה נוסף עַל הָעֹלָה, הוא האיל הראשון, לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לִפְנֵי ה', אִשֶּׁה, קרבן אש הוּא לַה'.

וְלָקַחְתָּ֣ אֶת־הֶֽחָזֶ֗ה מֵאֵ֤יל הַמִּלֻּאִים֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַהֲרֹ֔ן וְהֵנַפְתָּ֥ אֹת֛וֹ תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְהָיָ֥ה לְךָ֖ לְמָנָֽה׃

וְלָקַחְתָּ אֶת הֶחָזֶה מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן, וְהֵנַפְתָּ אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי ה', וְהָיָה החזה לְךָ, משה לְמָנָה. זהו קרבן שלמים.

וְקִדַּשְׁתָּ֞ אֵ֣ת ׀ חֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֗ה וְאֵת֙ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר הוּנַ֖ף וַאֲשֶׁ֣ר הוּרָ֑ם מֵאֵיל֙ הַמִּלֻּאִ֔ים מֵאֲשֶׁ֥ר לְאַהֲרֹ֖ן וּמֵאֲשֶׁ֥ר לְבָנָֽיו׃

וְקִדַּשְׁתָּ, הפרש אֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים. כאן, בקרבן המילואים, החזה ניתן לך ושוק התרומה הוקטרה על המזבח, אבל בעצם הם מֵאֲשֶׁר לְאַהֲרֹן וּמֵאֲשֶׁר לְבָנָיו. בכל קרבנות השלמים החזה והשוק שייכים לכהנים.

וְהָיָה֩ לְאַהֲרֹ֨ן וּלְבָנָ֜יו לְחָק־עוֹלָ֗ם מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֥י תְרוּמָ֖ה ה֑וּא וּתְרוּמָ֞ה יִהְיֶ֨ה מֵאֵ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מִזִּבְחֵ֣י שַׁלְמֵיהֶ֔ם תְּרוּמָתָ֖ם לַיהוָֽה׃

וְהָיָה החזה והשוק מעתה והלאה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי תְרוּמָה, חלק המורם מהקרבן הוּא, וּתְרוּמָה יִהְיֶה, חלק זה יוּרם ויופרש מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם הניתנים להם לאכילה, תְּרוּמָתָם לַה'. התרומה לה' מתבטאת בנתינתה למשרתיו הכהנים.

וּבִגְדֵ֤י הַקֹּ֙דֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַהֲרֹ֔ן יִהְי֥וּ לְבָנָ֖יו אַחֲרָ֑יו לְמָשְׁחָ֣ה בָהֶ֔ם וּלְמַלֵּא־בָ֖ם אֶת־יָדָֽם׃

וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן יִהְיוּ לְבָנָיו אַחֲרָיו, לְמָשְׁחָה בָהֶם, להתגדל בהם וּלְמַלֵּא בָם אֶת יָדָם. באמצעות לבישת הבגדים הם ימונו לתפקידם.

שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים יִלְבָּשָׁ֧ם הַכֹּהֵ֛ן תַּחְתָּ֖יו מִבָּנָ֑יו אֲשֶׁ֥ר יָבֹ֛א אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לְשָׁרֵ֥ת בַּקֹּֽדֶשׁ׃

שִׁבְעַת יָמִים יִלְבָּשָׁם, את בגדי הכהן הגדול הַכֹּהֵן שיבוא תַּחְתָּיו, במקום אהרן מִבָּנָיו, אֲשֶׁר יָבֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ. כל אחד מהכהנים הגדולים הבאים יצטרך ללבוש את הבגדים שבעת ימים קודם שירותו, בתור הכנה לשירותו בקודש.

וְאֵ֛ת אֵ֥יל הַמִּלֻּאִ֖ים תִּקָּ֑ח וּבִשַּׁלְתָּ֥ אֶת־בְּשָׂר֖וֹ בְּמָקֹ֥ם קָדֹֽשׁ׃

וְאֵת אֵיל הַמִּלֻּאִים תִּקָּח, וּבִשַּׁלְתָּ אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמָקֹם קָדֹשׁ, בחצר אוהל מועד.

וְאָכַ֨ל אַהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ אֶת־בְּשַׂ֣ר הָאַ֔יִל וְאֶת־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ל פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃

וְאָכַל אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת בְּשַׂר הָאַיִל וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נשאר בַּסָּל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. בעתיד ייאכל חלק זה של קרבן השלמים על ידי בעלי הקרבן, אבל כאן הכהנים הם הנחשבים כבעלי הקרבן, ולכן הם אוכלים אותו.

וְאָכְל֤וּ אֹתָם֙ אֲשֶׁ֣ר כֻּפַּ֣ר בָּהֶ֔ם לְמַלֵּ֥א אֶת־יָדָ֖ם לְקַדֵּ֣שׁ אֹתָ֑ם וְזָ֥ר לֹא־יֹאכַ֖ל כִּי־קֹ֥דֶשׁ הֵֽם׃

וְאָכְלוּ אֹתָם— את החלקים הללו, הכהנים אֲשֶׁר כֻּפַּר להם בָּהֶם— בקרבנות הללו. הכהנים בהקדשתם התנקו מכל דבר תיעוב כדי לְמַלֵּא אֶת יָדָם לְקַדֵּשׁ אֹתָם. וְזָר לֹא יֹאכַל את החלקים הללו כִּי קֹדֶשׁ הֵם.

וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר מִבְּשַׂ֧ר הַמִּלֻּאִ֛ים וּמִן־הַלֶּ֖חֶם עַד־הַבֹּ֑קֶר וְשָׂרַפְתָּ֤ אֶת־הַנּוֹתָר֙ בָּאֵ֔שׁ לֹ֥א יֵאָכֵ֖ל כִּי־קֹ֥דֶשׁ הֽוּא׃

וְאִם יִוָּתֵר, יישאר מִבְּשַׂר הַמִּלֻּאִים וּמִן הַלֶּחֶם שאוכלים הכהנים עַד הַבֹּקֶר — וְשָׂרַפְתָּ, עליך לשרוף אֶת הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ. לֹא יֵאָכֵל, כִּי קֹדֶשׁ הוּא. דין הבשר הנותר מן הקרבן חוזר ומופיע כמה פעמים בתורה.

וְעָשִׂ֜יתָ לְאַהֲרֹ֤ן וּלְבָנָיו֙ כָּ֔כָה כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוִּ֖יתִי אֹתָ֑כָה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תְּמַלֵּ֥א יָדָֽם׃

וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה, אותך, שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם.

וּפַ֨ר חַטָּ֜את תַּעֲשֶׂ֤ה לַיּוֹם֙ עַל־הַכִּפֻּרִ֔ים וְחִטֵּאתָ֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ בְּכַפֶּרְךָ֖ עָלָ֑יו וּמָֽשַׁחְתָּ֥ אֹת֖וֹ לְקַדְּשֽׁוֹ׃

וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם בכל יום מימי המילואים יש להביא את הפר שהוזכר לעיל עַל הַכִּפֻּרִים, לשם כפרה, וְחִטֵּאתָ עַל, טַהר את הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו, כאשר תתן עליו את דם הפר. וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ. וכך הוא יתקדש.

שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים תְּכַפֵּר֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ וְקִדַּשְׁתָּ֖ אֹת֑וֹ וְהָיָ֤ה הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ קֹ֣דֶשׁ קָֽדָשִׁ֔ים כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בַּמִּזְבֵּ֖חַ יִקְדָּֽשׁ׃ (ס)

שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ, וְהָיָה מאז יהיה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, קדוש מאוד, כָּל דבר הראוי להיקרב כקרבן הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ, שעלה עליו — יִקְדָּשׁ, ויהיו חייבים לשרפו שם.