אִם־כֵּנִ֣ים אַתֶּ֔ם אֲחִיכֶ֣ם אֶחָ֔ד יֵאָסֵ֖ר בְּבֵ֣ית מִשְׁמַרְכֶ֑ם וְאַתֶּם֙ לְכ֣וּ הָבִ֔יאוּ שֶׁ֖בֶר רַעֲב֥וֹן בָּתֵּיכֶֽם׃

אִם כֵּנִים אַתֶּם, אם סיפורכם אמתי, אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר כעירבון בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם, בבית המשמר שבו אתם יושבים, וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם. מפני שאם אכן באתם לקנות אוכל, היעדרכם הוא אסון למשפחותיכם, והוא גם כרוך במניעת אוכל מהן.

וְאֶת־אֲחִיכֶ֤ם הַקָּטֹן֙ תָּבִ֣יאוּ אֵלַ֔י וְיֵאָמְנ֥וּ דִבְרֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ וַיַּעֲשׂוּ־כֵֽן׃

יוסף יבטא ביחסו כלפיהם שילוב של רחמים עם זהירות: ברחמיו הוא יאפשר להם לשוב לביתם, ומתוך הפגנת זהירות שמא הם מרגלים ידרוש: אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי בביקורכם הבא, וְ כך, כשתביאו אותו, יֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם, וְלֹא תָמוּתוּ ברעב או על ידי שלוחַי. וַיַּעֲשׂוּ כֵן, פקודתו התמלאה – ניתן להם אוכל כקונים מן השורה, והם נשלחו לביתם.

וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו אֲבָל֮ אֲשֵׁמִ֣ים ׀ אֲנַחְנוּ֮ עַל־אָחִינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַֽנְנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל־כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת׃

עד כאן דיבר יוסף אל אחיו. ייתכן שכלא אותם בנפרד – כל אחד בתא לעצמו, ורק עתה שוחחו ביניהם. עמידתם מול האשמה חסרת שחר זו מעוררת בהם נקיפות מצפון עתיקות מן הטראומה הזכורה להם היטב של מכירת אחיהם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: אֲבָל, באמת אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ. כולנו היינו שותפים במכירתו של יוסף. בנימין היה אז צעיר מדי ולא היה שותף למכירה, וגם עתה איננו עמנו. נוכח הכוח הגדול מהם שהשליכם אל בור בית הסוהר והאשים אותם ללא הצדקה, חוו האחים מצב דומה למצב שאליו הכניסו את יוסף. היזכרות זו מעוררת אותם לחוש שהם מקבלים עתה את עונשם. עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת, כעונש משמים.

וַיַּעַן֩ רְאוּבֵ֨ן אֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר הֲלוֹא֩ אָמַ֨רְתִּי אֲלֵיכֶ֧ם ׀ לֵאמֹ֛ר אַל־תֶּחֶטְא֥וּ בַיֶּ֖לֶד וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וְגַם־דָּמ֖וֹ הִנֵּ֥ה נִדְרָֽשׁ׃

וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר: הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם אז לֵאמֹר: “אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד״, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בקולי, וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ משמים. אנחנו גרמנו למותו, ועכשיו אנו מקבלים כגמולנו.

וְהֵם֙ לֹ֣א יָֽדְע֔וּ כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ יוֹסֵ֑ף כִּ֥י הַמֵּלִ֖יץ בֵּינֹתָֽם׃

וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ, מבין יוֹסֵף, העומד שם בזמן שהם משוחחים ביניהם, שהרי עבורם הוא מצרי שאינו יודע את שפתם, כִּי הַמֵּלִיץ, המתורגמן, בֵּינֹתָם, והוא שתרגם עד עתה את דברי יוסף אליהם ואת דבריהם אליו.

וַיִּסֹּ֥ב מֵֽעֲלֵיהֶ֖ם וַיֵּ֑בְךְּ וַיָּ֤שָׁב אֲלֵהֶם֙ וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיִּקַּ֤ח מֵֽאִתָּם֙ אֶת־שִׁמְע֔וֹן וַיֶּאֱסֹ֥ר אֹת֖וֹ לְעֵינֵיהֶֽם׃

וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ, יוסף פנה מהם ובכה חרש. לאחר מכן – וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם כשליט מצרי, וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם. וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן, וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. הם ראו שפקודותיו התמלאו. מאסרו של שמעון לא יהיה קצר, שכן גם אם האחים יחזרו מיד, הרי הדרך הכפולה אורכת לא מעט זמן.

וַיְצַ֣ו יוֹסֵ֗ף וַיְמַלְא֣וּ אֶת־כְּלֵיהֶם֮ בָּר֒ וּלְהָשִׁ֤יב כַּסְפֵּיהֶם֙ אִ֣ישׁ אֶל־שַׂקּ֔וֹ וְלָתֵ֥ת לָהֶ֛ם צֵדָ֖ה לַדָּ֑רֶךְ וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם כֵּֽן׃

וַיְצַו יוֹסֵף את אנשיו, וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם, את שקי האחים בָּר, תבואה, וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ. בתור הממונה שהשלטון מסור בידו, הורה יוסף שיוכנס לשקיהם התשלום ששילמו בעבור התבואה, וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ. אולי בבית הסוהר לא ניתן להם מזון, והם אכלו מצידתם. על כן דאג להם יוסף לצידה חדשה. וַיַּעַשׂ אחד מפקידיו לָהֶם כֵּן.

וַיִּשְׂא֥וּ אֶת־שִׁבְרָ֖ם עַל־חֲמֹרֵיהֶ֑ם וַיֵּלְכ֖וּ מִשָּֽׁם׃

וַיִּשְׂאוּ אֶת שִׁבְרָם, את התבואה שקנו, עַל חֲמֹרֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ מִשָּׁם.

וַיִּפְתַּ֨ח הָאֶחָ֜ד אֶת־שַׂקּ֗וֹ לָתֵ֥ת מִסְפּ֛וֹא לַחֲמֹר֖וֹ בַּמָּל֑וֹן וַיַּרְא֙ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְהִנֵּה־ה֖וּא בְּפִ֥י אַמְתַּחְתּֽוֹ׃

בדרכם חזרה – וַיִּפְתַּח הָאֶחָד אֶת שַׂקּוֹ, לָתֵת מִסְפּוֹא מן התבואה שבשק לַחֲמֹרוֹ בַּמָּלוֹן, וַיַּרְא אֶת כַּסְפּוֹ, וְהִנֵּה הוּא בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ, בתוך שקו.

וַיֹּ֤אמֶר אֶל־אֶחָיו֙ הוּשַׁ֣ב כַּסְפִּ֔י וְגַ֖ם הִנֵּ֣ה בְאַמְתַּחְתִּ֑י וַיֵּצֵ֣א לִבָּ֗ם וַיֶּֽחֶרְד֞וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר מַה־זֹּ֛את עָשָׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים לָֽנוּ׃

וַיֹּאמֶר אֶל אֶחָיו: הוּשַׁב כַּסְפִּי, הכסף ששילמתי, וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי. וַיֵּצֵא לִבָּם, הם הזדעזעו, וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר: מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ?הם לא הבינו כיצד קרה הדבר, וחשו שהאירועים המוזרים והחריגים הללו באים להענישם על עוונותיהם.

וַיָּבֹ֛אוּ אֶל־יַעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶ֖ם אַ֣רְצָה כְּנָ֑עַן וַיַּגִּ֣ידוּ ל֔וֹ אֵ֛ת כָּל־הַקֹּרֹ֥ת אֹתָ֖ם לֵאמֹֽר׃

וַיָּבֹאוּ אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אַרְצָה כְּנָעַן, וַיַּגִּידוּ לוֹ אֵת כָּל הַקֹּרֹת אֹתָם, לֵאמֹר:

דִּ֠בֶּר הָאִ֨ישׁ אֲדֹנֵ֥י הָאָ֛רֶץ אִתָּ֖נוּ קָשׁ֑וֹת וַיִּתֵּ֣ן אֹתָ֔נוּ כִּֽמְרַגְּלִ֖ים אֶת־הָאָֽרֶץ׃

דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת.וַיִּתֵּן, האשים אֹתָנוּ כִּמְרַגְּלִים אֶת הָאָרֶץ.

וַנֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו כֵּנִ֣ים אֲנָ֑חְנוּ לֹ֥א הָיִ֖ינוּ מְרַגְּלִֽים׃

אנחנו מצדנו נהגנו כראוי – וַנֹּאמֶר אֵלָיו: “כֵּנִים אֲנָחְנוּ, כלבנו כך פינו, לֹא הָיִינוּ מְרַגְּלִים מעולם.

שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֲנַ֛חְנוּ אַחִ֖ים בְּנֵ֣י אָבִ֑ינוּ הָאֶחָ֣ד אֵינֶ֔נּוּ וְהַקָּטֹ֥ן הַיּ֛וֹם אֶת־אָבִ֖ינוּ בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃

שְׁנֵים עָשָׂר אֲנַחְנוּ אַחִים בְּנֵי אָבִינוּ. הָאֶחָד אֵינֶנּוּ, וְהַקָּטֹן הַיּוֹם אֶת אָבִינוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן״.

וַיֹּ֣אמֶר אֵלֵ֗ינוּ הָאִישׁ֙ אֲדֹנֵ֣י הָאָ֔רֶץ בְּזֹ֣את אֵדַ֔ע כִּ֥י כֵנִ֖ים אַתֶּ֑ם אֲחִיכֶ֤ם הָֽאֶחָד֙ הַנִּ֣יחוּ אִתִּ֔י וְאֶת־רַעֲב֥וֹן בָּתֵּיכֶ֖ם קְח֥וּ וָלֵֽכוּ׃

וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ: “בְּזֹאת אֵדַע כִּי כֵנִים אַתֶּם – אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי, וְאֶת שבר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵכוּ.

וְ֠הָבִיאוּ אֶת־אֲחִיכֶ֣ם הַקָּטֹן֮ אֵלַי֒ וְאֵֽדְעָ֗ה כִּ֣י לֹ֤א מְרַגְּלִים֙ אַתֶּ֔ם כִּ֥י כֵנִ֖ים אַתֶּ֑ם אֶת־אֲחִיכֶם֙ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֔ם וְאֶת־הָאָ֖רֶץ תִּסְחָֽרוּ׃

וְ אולם הָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי, וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם, כִּי כֵנִים אַתֶּם, ואחר כך – אֶת אֲחִיכֶם אשר בבית הסוהר אֶתֵּן לָכֶם, וְאֶת הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ״. תוכלו לקנות תבואה ואף לסחור במצרים, כשאר הזרים המביאים מארצם חפצי ערך כדי למכרם או להמירם בתבואה. האחים ביקשו להדגיש באוזני אביהם שיוסף הסכים לתת להם את כל הזכויות, אם רק ינוקו מחשד.

וַיְהִ֗י הֵ֚ם מְרִיקִ֣ים שַׂקֵּיהֶ֔ם וְהִנֵּה־אִ֥ישׁ צְרוֹר־כַּסְפּ֖וֹ בְּשַׂקּ֑וֹ וַיִּרְא֞וּ אֶת־צְרֹר֧וֹת כַּסְפֵּיהֶ֛ם הֵ֥מָּה וַאֲבִיהֶ֖ם וַיִּירָֽאוּ׃

וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם, בעת שרוקנו את התבואה משקיהם, וְהִנֵּה גילו שמציאת הכסף בשק לא היתה מקרה יחיד, אלא אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ, כספו של כל אחד מהם נמצא בְּשַׂקּוֹ. וַיִּרְאוּ אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם, וַיִּירָאוּ. משראו עם אביהם את הכסף המוחזר, פחדו.

וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ יַעֲקֹ֣ב אֲבִיהֶ֔ם אֹתִ֖י שִׁכַּלְתֶּ֑ם יוֹסֵ֤ף אֵינֶ֙נּוּ֙ וְשִׁמְע֣וֹן אֵינֶ֔נּוּ וְאֶת־בִּנְיָמִ֣ן תִּקָּ֔חוּ עָלַ֖י הָי֥וּ כֻלָּֽנָה׃

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם: אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם. יעקב לא ידע את האמת על מכירת יוסף, אך האשים אותם האשמה כללית: יוֹסֵף אֵינֶנּוּ, וְ עכשיו גם שִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ, שכן הוא יושב בבית הסוהר, וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ?!אתם רוצים שאשלח אתכם את בנימין?! עדיין אני כואב את היעלמותו של יוסף. ייתכן שכל זה נוגע בכם, אך אינכם יכולים להשתתף בצערי במלואו – עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה. צרות אלו במלוא עוצמתן נופלות רק עלי, כאָב.

וַיֹּ֤אמֶר רְאוּבֵן֙ אֶל־אָבִ֣יו לֵאמֹ֔ר אֶת־שְׁנֵ֤י בָנַי֙ תָּמִ֔ית אִם־לֹ֥א אֲבִיאֶ֖נּוּ אֵלֶ֑יךָ תְּנָ֤ה אֹתוֹ֙ עַל־יָדִ֔י וַאֲנִ֖י אֲשִׁיבֶ֥נּוּ אֵלֶֽיךָ׃

וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן הבכור, כדוברם של אחיו, אֶל אָבִיו לֵאמֹר: אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית. אתן לך את שני בנַי כעירבון כך שתוכל להמיתם, אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ. תְּנָה אֹתוֹ, את בנימין עַל יָדִי, וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ. אני אשא באחריות להשיבו הביתה בשלום.

וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא־יֵרֵ֥ד בְּנִ֖י עִמָּכֶ֑ם כִּֽי־אָחִ֨יו מֵ֜ת וְה֧וּא לְבַדּ֣וֹ נִשְׁאָ֗ר וּקְרָאָ֤הוּ אָסוֹן֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וְהוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵׂיבָתִ֛י בְּיָג֖וֹן שְׁאֽוֹלָה׃

מן הסתם כל אחד מן האחים הציע הצעה כלשהי, שכן כולם רצו לחזור ולפדות את שמעון, וליישר את ההדורים עם המצרים, אך יעקב התעקש – וַיֹּאמֶר: לֹא יֵרֵד בְּנִי הקטן עִמָּכֶם למצרים, כִּי כידוע לכם, אָחִיו מֵת, וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר מאמו. ו אם קְרָאָהוּ, יקרה לו אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ – וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה, אמות מתוך הידיעה הנוראה בדבר אבדנם של שני בניה של רחל. על כן לא ארשה שבנימין ייפרד ממני.

וְהָרָעָ֖ב כָּבֵ֥ד בָּאָֽרֶץ׃

יעקב לא הציע פתרון לשמעון הנתון בשבי ואף לא לבעיית המזון. הוא הסתפק בביטוי חששותיו, והעדיף להשאיר את המצב כמות שהוא על פני ההסתכנות באפשרות שהציעו בניו. אולם – וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ.

וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר כִּלּוּ֙ לֶאֱכֹ֣ל אֶת־הַשֶּׁ֔בֶר אֲשֶׁ֥ר הֵבִ֖יאוּ מִמִּצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ אֲבִיהֶ֔ם שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ־לָ֥נוּ מְעַט־אֹֽכֶל׃

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם: שֻׁבוּ אל מצרים ו שִׁבְרוּ, וקְנו לָנוּ מְעַט אֹכֶל.

וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהוּדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הָעֵ֣ד הֵעִד֩ בָּ֨נוּ הָאִ֤ישׁ לֵאמֹר֙ לֹֽא־תִרְא֣וּ פָנַ֔י בִּלְתִּ֖י אֲחִיכֶ֥ם אִתְּכֶֽם׃

וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה, שאף על פי שהיה בנו הרביעי של יעקב, כבר בזמן מכירת יוסף באו לביטוי מנהיגותו ומעמדו – כמעמדו של בכור, לֵאמֹר: הָעֵד הֵעִד בָּנוּ, התרה בנו מפורשות הָאִישׁ, אדוני הארץ לֵאמֹר: “לֹא תִרְאוּ פָנַי, ולא תוכלו לקנות כאן דבר, בִּלְתִּי, אלא אם כן אֲחִיכֶם יהיה אִתְּכֶם״.

אִם־יֶשְׁךָ֛ מְשַׁלֵּ֥חַ אֶת־אָחִ֖ינוּ אִתָּ֑נוּ נֵרְדָ֕ה וְנִשְׁבְּרָ֥ה לְךָ֖ אֹֽכֶל׃

ולכן אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ – נֵרְדָה, נרד למצרים וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל.

וְאִם־אֵינְךָ֥ מְשַׁלֵּ֖חַ לֹ֣א נֵרֵ֑ד כִּֽי־הָאִ֞ישׁ אָמַ֤ר אֵלֵ֙ינוּ֙ לֹֽא־תִרְא֣וּ פָנַ֔י בִּלְתִּ֖י אֲחִיכֶ֥ם אִתְּכֶֽם׃

וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ – לֹא נֵרֵד, כִּי הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ “לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם״.

וַיֹּ֙אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל לָמָ֥ה הֲרֵעֹתֶ֖ם לִ֑י לְהַגִּ֣יד לָאִ֔ישׁ הַע֥וֹד לָכֶ֖ם אָֽח׃

וַיֹּאמֶר שוב יִשְׂרָאֵל, יעקב : לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח?לשם מה סיפרתם לו שיש לכם אח נוסף, ולהביא בכך את הצרה הזאת?

וַיֹּאמְר֡וּ שָׁא֣וֹל שָֽׁאַל־הָ֠אִישׁ לָ֣נוּ וּלְמֽוֹלַדְתֵּ֜נוּ לֵאמֹ֗ר הַע֨וֹד אֲבִיכֶ֥ם חַי֙ הֲיֵ֣שׁ לָכֶ֣ם אָ֔ח וַנַ֨גֶּד־ל֔וֹ עַל־פִּ֖י הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה הֲיָד֣וֹעַ נֵדַ֔ע כִּ֣י יֹאמַ֔ר הוֹרִ֖ידוּ אֶת־אֲחִיכֶֽם׃

וַיֹּאמְרוּ: שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ. האיש לא פתח בפשטות בשאלה על אחינו. תחילה שוחח אתנו שיחה כללית ובה שאל עלינו ועל מולדתנו, וענינו לו לפי תומנו. אולם במהלך החקירה שאל לֵאמֹר: “הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי?״יוסף היה מעוניין לדעת זאת מסיבותיו הוא, אך מבחינתם זו היתה שאלה טבעית, לאחר שסיפרו לו שהם בני אב אחד. וכן השאלה – “הֲ אם יֵשׁ לָכֶם אָח?״ וַנַּגֶּד לוֹ עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. ענינו לו בהתאם לשאלותיו. הֲיָדוֹעַ נֵדַע, האם יכולנו להעלות על דעתנו כִּי יֹאמַר: “הוֹרִידוּ אֶת אֲחִיכֶם״?!אילו שיערנו שידרוש דרישה זו, בוודאי היינו נזהרים.

וַיֹּ֨אמֶר יְהוּדָ֜ה אֶל־יִשְׂרָאֵ֣ל אָבִ֗יו שִׁלְחָ֥ה הַנַּ֛עַר אִתִּ֖י וְנָק֣וּמָה וְנֵלֵ֑כָה וְנִֽחְיֶה֙ וְלֹ֣א נָמ֔וּת גַּם־אֲנַ֥חְנוּ גַם־אַתָּ֖ה גַּם־טַפֵּֽנוּ׃

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה שוב אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו ובאופן נמרץ יותר : שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת – גַּם אֲנַחְנוּ, גַם אַתָּה, גַּם טַפֵּנוּ, שהרי מצוקתנו ממשית.

אָֽנֹכִי֙ אֶֽעֶרְבֶ֔נּוּ מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נּוּ אִם־לֹ֨א הֲבִיאֹתִ֤יו אֵלֶ֙יךָ֙ וְהִצַּגְתִּ֣יו לְפָנֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִֽי לְךָ֖ כָּל־הַיָּמִֽים׃

ולבסוף הוא מבטיח: אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ, אהיה הערב להשבתו, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ. אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ – וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים. חטאי לא יימחה לעולם, הן בימי חיי הן לאחר שאמות.

כִּ֖י לוּלֵ֣א הִתְמַהְמָ֑הְנוּ כִּֽי־עַתָּ֥ה שַׁ֖בְנוּ זֶ֥ה פַעֲמָֽיִם׃

כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ עד עכשיו, משום שאתה סירבת לשלחו, ואנחנו לא לחצנו, כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם. היינו כבר יכולים לרדת למצרים ולחזור פעמיים.

וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֜ם יִשְׂרָאֵ֣ל אֲבִיהֶ֗ם אִם־כֵּ֣ן ׀ אֵפוֹא֮ זֹ֣את עֲשׂוּ֒ קְח֞וּ מִזִּמְרַ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ בִּכְלֵיכֶ֔ם וְהוֹרִ֥ידוּ לָאִ֖ישׁ מִנְחָ֑ה מְעַ֤ט צֳרִי֙ וּמְעַ֣ט דְּבַ֔שׁ נְכֹ֣את וָלֹ֔ט בָּטְנִ֖ים וּשְׁקֵדִֽים׃

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם:אִם כֵּן אֵפוֹא, מכיוון שאין ברירה – זֹאת עֲשׂוּ: קְחוּ מִזִּמְרַת, מתנובתה המשובחת של הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה. מתנה תוכל לרכך גם את לבם של אנשים רמי מעלה. יעקב הציע לשלוח לאדוני מצרים מן הגדל בכנען, ואינו מצוי במצרים. מְעַט צֳרִי, בושם, או: תרופה שהופקה אז כמעט רק בעמק הירדן, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת, בשמים וָלֹט, מין תמרוק, בָּטְנִים, פֵּרות עץ האֵלָה, המכונים היום פיסטוקים. פרות אלה נחשבים למשובחים ואינם גדלים במצרים. וּשְׁקֵדִים, שאף הם אינם צומחים במצרים.

וְכֶ֥סֶף מִשְׁנֶ֖ה קְח֣וּ בְיֶדְכֶ֑ם וְאֶת־הַכֶּ֜סֶף הַמּוּשָׁ֨ב בְּפִ֤י אַמְתְּחֹֽתֵיכֶם֙ תָּשִׁ֣יבוּ בְיֶדְכֶ֔ם אוּלַ֥י מִשְׁגֶּ֖ה הֽוּא׃

וְכֶסֶף מִשְׁנֶה, סכום כסף כפול קְחוּ בְיֶדְכֶם, וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם. אל תשכחו אותו, כי ייתכן ששם יזכרו אותו וידרשוהו. אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא. אולי פקידים שגו ובמקום להניח את הכסף במקומו הכניסוהו לשקיכם עם התבואה שקניתם.

וְאֶת־אֲחִיכֶ֖ם קָ֑חוּ וְק֖וּמוּ שׁ֥וּבוּ אֶל־הָאִֽישׁ׃

וְאֶת אֲחִיכֶם בנימין קָחוּ, וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל הָאִישׁ.

וְאֵ֣ל שַׁדַּ֗י יִתֵּ֨ן לָכֶ֤ם רַחֲמִים֙ לִפְנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְשִׁלַּ֥ח לָכֶ֛ם אֶת־אֲחִיכֶ֥ם אַחֵ֖ר וְאֶת־בִּנְיָמִ֑ין וַאֲנִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר שָׁכֹ֖לְתִּי שָׁכָֽלְתִּי׃

וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ, וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר, שמעון, וְאֶת בִּנְיָמִין, וַאֲנִי – כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי. אם יארע בחיי אסון נוסף – הרי אני כבר מלומד באסונות.

וַיִּקְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת־הַמִּנְחָ֣ה הַזֹּ֔את וּמִשְׁנֶה־כֶּ֛סֶף לָקְח֥וּ בְיָדָ֖ם וְאֶת־בִּנְיָמִ֑ן וַיָּקֻ֙מוּ֙ וַיֵּרְד֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיַּֽעַמְד֖וּ לִפְנֵ֥י יוֹסֵֽף׃

וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת הַמִּנְחָה הַזֹּאת וּמִשְׁנֶה כֶּסֶף לָקְחוּ בְיָדָם וְאֶת בִּנְיָמִן, וַיָּקֻמוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרַיִם, וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵף.