וַיַּ֨רְא יוֹסֵ֣ף אִתָּם֮ אֶת־בִּנְיָמִין֒ וַיֹּ֙אמֶר֙ לַֽאֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּית֔וֹ הָבֵ֥א אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים הַבָּ֑יְתָה וּטְבֹ֤חַ טֶ֙בַח֙ וְהָכֵ֔ן כִּ֥י אִתִּ֛י יֹאכְל֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים בַּֽצָּהֳרָֽיִם׃

וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין, שאולי זכר את תווי פניו, ואם השתנה מאוד עם השנים – יוסף שיער שזהו אחיו הצעיר. וַיֹּאמֶר יוסף, שהיה שר נכבד בעל ארמון, ותחתיו פקידים ומשרתים, לַאֲשֶׁר, לממונה עַל בֵּיתוֹ: הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים האלה אלי הַבָּיְתָה, וּטְבֹחַ טֶבַח, שחט בעלי חיים, וְהָכֵן ארוחה, כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם. הם יהיו אורחַי. כיוון שמשפחתו המצרית של יוסף היתה קטנה, כשהגיעה קבוצת אורחים גדולה, היה צורך להתחשב בנוכחותם בתכנון הארוחה.

וַיַּ֣עַשׂ הָאִ֔ישׁ כַּֽאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר יוֹסֵ֑ף וַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֥יתָה יוֹסֵֽף׃

וַיַּעַשׂ הָאִישׁ כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף. וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה, לביתו של יוֹסֵף.

וַיִּֽירְא֣וּ הָֽאֲנָשִׁ֗ים כִּ֣י הֽוּבְאוּ֮ בֵּ֣ית יוֹסֵף֒ וַיֹּאמְר֗וּ עַל־דְּבַ֤ר הַכֶּ֙סֶף֙ הַשָּׁ֤ב בְּאַמְתְּחֹתֵ֙ינוּ֙ בַּתְּחִלָּ֔ה אֲנַ֖חְנוּ מֽוּבָאִ֑ים לְהִתְגֹּלֵ֤ל עָלֵ֙ינוּ֙ וּלְהִתְנַפֵּ֣ל עָלֵ֔ינוּ וְלָקַ֧חַת אֹתָ֛נוּ לַעֲבָדִ֖ים וְאֶת־חֲמֹרֵֽינוּ׃

וַיִּירְאוּ, פחדו הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף. בוודאי תהו: הרי הגענו למצרים לשם קניית תבואה – מדוע הובאנו לארמונו של השליט? וַיֹּאמְרוּ: עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים. בוודאי השליט מתכוון לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ, למצוא טענות כנגדנו וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ, ו בסופו של דבר – לָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ.

וַֽיִּגְּשׁוּ֙ אֶל־הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֖ר עַל־בֵּ֣ית יוֹסֵ֑ף וַיְדַבְּר֥וּ אֵלָ֖יו פֶּ֥תַח הַבָּֽיִת׃

לפיכך – וַיִּגְּשׁוּ אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר עַל בֵּית יוֹסֵף, וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו פֶּתַח הַבָּיִת.

וַיֹּאמְר֖וּ בִּ֣י אֲדֹנִ֑י יָרֹ֥ד יָרַ֛דְנוּ בַּתְּחִלָּ֖ה לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃

וַיֹּאמְרוּ עוד קודם כניסתם לבית: בִּי אֲדֹנִי, בבקשה, יָרֹד יָרַדְנוּ בַּתְּחִלָּה לִשְׁבָּר, לקנות אֹכֶל.

וַֽיְהִ֞י כִּי־בָ֣אנוּ אֶל־הַמָּל֗וֹן וַֽנִּפְתְּחָה֙ אֶת־אַמְתְּחֹתֵ֔ינוּ וְהִנֵּ֤ה כֶֽסֶף־אִישׁ֙ בְּפִ֣י אַמְתַּחְתּ֔וֹ כַּסְפֵּ֖נוּ בְּמִשְׁקָל֑וֹ וַנָּ֥שֶׁב אֹת֖וֹ בְּיָדֵֽנוּ׃

וַיְהִי כִּי בָאנוּ אֶל הַמָּלוֹן, וַנִּפְתְּחָה אֶת אַמְתְּחֹתֵינוּ, וְהִנֵּה כֶסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ. כַּסְפֵּנוּ בְּמִשְׁקָלוֹ, כפי שהיה, וַנָּשֶׁב אֹתוֹ בְּיָדֵנוּ. ראשית כול, אנו מבקשים להשיב את הכסף, שנמצא באמתחותינו כנראה בעטיה של טעות.

וְכֶ֧סֶף אַחֵ֛ר הוֹרַ֥דְנוּ בְיָדֵ֖נוּ לִשְׁבָּר־אֹ֑כֶל לֹ֣א יָדַ֔עְנוּ מִי־שָׂ֥ם כַּסְפֵּ֖נוּ בְּאַמְתְּחֹתֵֽינוּ׃

וְכֶסֶף אַחֵר הוֹרַדְנוּ בְיָדֵנוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל. לֹא יָדַעְנוּ מִי שָׂם כַּסְפֵּנוּ בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ. אין זו אשמתנו. איננו יודעים כיצד אירע הדבר, אך מובן מאליו שנשלם הכול.

וַיֹּאמֶר֩ שָׁל֨וֹם לָכֶ֜ם אַל־תִּירָ֗אוּ אֱלֹ֨הֵיכֶ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤י אֲבִיכֶם֙ נָתַ֨ן לָכֶ֤ם מַטְמוֹן֙ בְּאַמְתְּחֹ֣תֵיכֶ֔ם כַּסְפְּכֶ֖ם בָּ֣א אֵלָ֑י וַיּוֹצֵ֥א אֲלֵהֶ֖ם אֶת־שִׁמְעֽוֹן׃

וַיֹּאמֶר האיש: שָׁלוֹם לָכֶם. אַל תִּירָאוּ. אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן, אוצר חבוי בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם. כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי. הכסף שהייתם חייבים לשלם כבר הגיע אלי. ייתכן שיוסף שהיה מסודר, מאורגן ונאמן הורה להכניס את התשלום עבור תבואתם לאוצר המלוכה. ובאמתחת האחים הניח מתנה על חשבונו. וַיּוֹצֵא אֲלֵהֶם אֶת שִׁמְעוֹן. מן הסתם, לפי ההוראות שקיבל.

וַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֣יתָה יוֹסֵ֑ף וַיִּתֶּן־מַ֙יִם֙ וַיִּרְחֲצ֣וּ רַגְלֵיהֶ֔ם וַיִּתֵּ֥ן מִסְפּ֖וֹא לַחֲמֹֽרֵיהֶֽם׃

וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף כאורחים, וַיִּתֶּן מַיִם לפניהם, וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם לאחר ההליכה הארוכה והמעייפת, וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַחֲמֹרֵיהֶם. הוא דאג לכל צורכיהם.

וַיָּכִ֙ינוּ֙ אֶת־הַמִּנְחָ֔ה עַד־בּ֥וֹא יוֹסֵ֖ף בַּֽצָּהֳרָ֑יִם כִּ֣י שָֽׁמְע֔וּ כִּי־שָׁ֖ם יֹ֥אכְלוּ לָֽחֶם׃

וַיָּכִינוּ אֶת הַמִּנְחָה עַד בּוֹא יוֹסֵף בַּצָּהֳרָיִם. האחים ערכו את המנחה, שהיתה עד כה ארוזה על גבי החמורים, באופן נאה, כִּי שָׁמְעוּ כִּי שָׁם יֹאכְלוּ לָחֶם. כיוון ששמעו מהאיש שיישארו לאכול בביתו, תהיה להם הזדמנות להעניק לו את המתנה.

וַיָּבֹ֤א יוֹסֵף֙ הַבַּ֔יְתָה וַיָּבִ֥יאּוּ ל֛וֹ אֶת־הַמִּנְחָ֥ה אֲשֶׁר־בְּיָדָ֖ם הַבָּ֑יְתָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ־ל֖וֹ אָֽרְצָה׃

וַיָּבֹא יוֹסֵף הַבַּיְתָה, וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר בְּיָדָם הַבָּיְתָה, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אָרְצָה. כאן נתקיים החלום הראשון; אחד עשר האחים המבקשים בר, שהתכוונו להסב על שולחנו של יוסף – השתקפו בחלום כאלומות המסבות סביבו, ועתה השתחוו ליוסף המשביר.

וַיִּשְׁאַ֤ל לָהֶם֙ לְשָׁל֔וֹם וַיֹּ֗אמֶר הֲשָׁל֛וֹם אֲבִיכֶ֥ם הַזָּקֵ֖ן אֲשֶׁ֣ר אֲמַרְתֶּ֑ם הַעוֹדֶ֖נּוּ חָֽי׃

גם יוסף התנהג באופן ידידותי – וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם, ומעבר לכך – וַיֹּאמֶר: הֲשָׁלוֹם ל אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם? הַעוֹדֶנּוּ חָי?

וַיֹּאמְר֗וּ שָׁל֛וֹם לְעַבְדְּךָ֥ לְאָבִ֖ינוּ עוֹדֶ֣נּוּ חָ֑י וַֽיִּקְּד֖וּ וישתחו [וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ׃]

וַיֹּאמְרוּ: שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ, עוֹדֶנּוּ חָי. וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לאות הערכה ותודה כלפי השליט החולק להם כבוד בשאלתו לשלומם ולשלום אביהם.

וַיִּשָּׂ֣א עֵינָ֗יו וַיַּ֞רְא אֶת־בִּנְיָמִ֣ין אָחִיו֮ בֶּן־אִמּוֹ֒ וַיֹּ֗אמֶר הֲזֶה֙ אֲחִיכֶ֣ם הַקָּטֹ֔ן אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּאמַ֕ר אֱלֹהִ֥ים יָחְנְךָ֖ בְּנִֽי׃

וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ. וַיֹּאמֶר: הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי שתביאו הנה? וַיֹּאמַר: אֱלֹהִים יָחְנְךָ, יטה אליך חסד, ירחמך, בְּנִי. בהיותו צעיר, פונה אליו יוסף כאל בן.