וַיַּ֣רְא יוֹסֵ֗ף כִּי־יָשִׁ֨ית אָבִ֧יו יַד־יְמִינ֛וֹ עַל־רֹ֥אשׁ אֶפְרַ֖יִם וַיֵּ֣רַע בְּעֵינָ֑יו וַיִּתְמֹ֣ךְ יַד־אָבִ֗יו לְהָסִ֥יר אֹתָ֛הּ מֵעַ֥ל רֹאשׁ־אֶפְרַ֖יִם עַל־רֹ֥אשׁ מְנַשֶּֽׁה׃

בתוך כך, וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם, יוסף הבחין בכך שאביו החליף את ידיו, ובמיוחד שם לב שימינו של יעקב מונחת על ראשו של אפרים, וַיֵּרַע בְּעֵינָיו. יוסף ציפה שיעקב יעדיף את בכורו, מנשה. כיוון שיעקב היה כבד ראייה, ולא זיהה בעיניו את הדמויות שעמדו לפניו, חשב יוסף שהוא טעה. ושמא הורע ליוסף על כך שיעקב הבין אותו שלא כראוי, שהניח שיוסף עצמו החזיק את מנשה בימינו ואת אפרים בשמאלו. כדי לתקן את מה שנראה לו כטעות – וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו, אחז ביד אביו מלמטה, לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה.

וַיֹּ֧אמֶר יוֹסֵ֛ף אֶל־אָבִ֖יו לֹא־כֵ֣ן אָבִ֑י כִּי־זֶ֣ה הַבְּכֹ֔ר שִׂ֥ים יְמִינְךָ֖ עַל־רֹאשֽׁוֹ׃

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו: לֹא כֵן אָבִי, כִּי זֶה שאני מנסה לשים את ימינך על ראשו – הוא הַבְּכֹר. שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ.

וַיְמָאֵ֣ן אָבִ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ יָדַ֤עְתִּֽי בְנִי֙ יָדַ֔עְתִּי גַּם־ה֥וּא יִֽהְיֶה־לְּעָ֖ם וְגַם־ה֣וּא יִגְדָּ֑ל וְאוּלָ֗ם אָחִ֤יו הַקָּטֹן֙ יִגְדַּ֣ל מִמֶּ֔נּוּ וְזַרְע֖וֹ יִהְיֶ֥ה מְלֹֽא־הַגּוֹיִֽם׃

וַיְמָאֵן אָבִיו, יעקב סירב וַיֹּאמֶר: יָדַעְתִּי מיהו הבכור, בְנִי, יָדַעְתִּי גם במצבי זה, כשראייתי כהה. אכן, אינני מונע ברכה מן הבכור, כי גַּם הוּא, מנשה, יִהְיֶה לְּעָם, וְגַם הוּא יִגְדָּל. וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן, אפרים, יִגְדַּל מִמֶּנּוּ במספר צאצאיו ובעצמתו, וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם, ימלא את העולם.

וַיְבָ֨רֲכֵ֜ם בַּיּ֣וֹם הַהוּא֮ לֵאמוֹר֒ בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹהִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־אֶפְרַ֖יִם לִפְנֵ֥י מְנַשֶּֽׁה׃

וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר: בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר. את צאצאי יברכו במלים האלה : “יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה״.וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה. בניסוח הברכה מקדים אפרים את מנשה, וכך גם בפועל, למרות שמנשה היה האח הבכור, הוא נעשה האח המשני.

וַיֹּ֤אמֶר יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָנֹכִ֖י מֵ֑ת וְהָיָ֤ה אֱלֹהִים֙ עִמָּכֶ֔ם וְהֵשִׁ֣יב אֶתְכֶ֔ם אֶל־אֶ֖רֶץ אֲבֹתֵיכֶֽם׃

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף:הִנֵּה אָנֹכִי מֵת, ולא אשוב אל הארץ בכוחות עצמי. אמנם כעת בניו אינם מנועים לשוב לארץ כנען, ובכל זאת יעקב יודע בנבואתו שהם לא ישובו לשם בשנים הקרובות. אך הוא מבשר לבנו: וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם, ולבסוף – וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם.

וַאֲנִ֞י נָתַ֧תִּֽי לְךָ֛ שְׁכֶ֥ם אַחַ֖ד עַל־אַחֶ֑יךָ אֲשֶׁ֤ר לָקַ֙חְתִּי֙ מִיַּ֣ד הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחַרְבִּ֖י וּבְקַשְׁתִּֽי׃ (פ)

כיוון שכך, מכוחי כאב וכמוריש, אני מוסיף לך מתנה יתרה מעבר לירושות אחיך – וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ. במקום נחלה אחת, ינחלו בניך שתי נחלות. זוהי משמעותה המעשית העיקרית של מתנת אימוצם של אפרים ומנשה כשבטי ישראל. אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי. ייתכן שמלים אלה ואזכורה של שכם, מרמזים לכך שיעקב מעניק את העיר שכם ליוסף. ואכן עיר זו היתה בנחלת בניו לדורות, ושם נקבר יוסף.