וְהָיָ֗ה כִּרְאוֹת֛וֹ כִּי־אֵ֥ין הַנַּ֖עַר וָמֵ֑ת וְהוֹרִ֨ידוּ עֲבָדֶ֜יךָ אֶת־שֵׂיבַ֨ת עַבְדְּךָ֥ אָבִ֛ינוּ בְּיָג֖וֹן שְׁאֹֽלָה׃

וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר – וָמֵת מרוב צער. וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה. בכך נהרוג את אבינו.

כִּ֤י עַבְדְּךָ֙ עָרַ֣ב אֶת־הַנַּ֔עַר מֵעִ֥ם אָבִ֖י לֵאמֹ֑ר אִם־לֹ֤א אֲבִיאֶ֙נּוּ֙ אֵלֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִי לְאָבִ֖י כָּל־הַיָּמִֽים׃

יהודה מסביר מדוע הוא המדבר בשם האחים: כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר אישית מֵעִם אָבִי, לֵאמֹר: “אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ – וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים, החטא ירבוץ עלי לעולם״.

וְעַתָּ֗ה יֵֽשֶׁב־נָ֤א עַבְדְּךָ֙ תַּ֣חַת הַנַּ֔עַר עֶ֖בֶד לַֽאדֹנִ֑י וְהַנַּ֖עַר יַ֥עַל עִם־אֶחָֽיו׃

וְעַתָּה, מאחר שהאחריות מוטלת עלי, ועלי להשיב את בנימין בכל מחיר הביתה, אני מציע: יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי, קח אותי לעבד במקומו. וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו, ישוב הביתה.

כִּי־אֵיךְ֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶ֣נּוּ אִתִּ֑י פֶּ֚ן אֶרְאֶ֣ה בָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר יִמְצָ֖א אֶת־אָבִֽי׃

כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי? פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי. אינני יכול לשאת את המחשבה על תגובתו של אבא, וגם לא אוכל לראות זאת בעיני. יהודה ידע כמובן שיעקב לא יהיה מרוצה גם אם בן אחר מבניו יישאר כעבד במצרים, אבל כלפי בנימין היתה לו אהבה מיוחדת.

וְלֹֽא־יָכֹ֨ל יוֹסֵ֜ף לְהִתְאַפֵּ֗ק לְכֹ֤ל הַנִּצָּבִים֙ עָלָ֔יו וַיִּקְרָ֕א הוֹצִ֥יאוּ כָל־אִ֖ישׁ מֵעָלָ֑י וְלֹא־עָ֤מַד אִישׁ֙ אִתּ֔וֹ בְּהִתְוַדַּ֥ע יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָֽיו׃

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק מלגלות את עצמו לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו משום שלא רצה לבייש את אחיו בגילוי סיפור מכירתו בנוכחות משרתיו ושומרי ראשו שעמדו סביבו – וַיִּקְרָא: הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי! וְלֹא עָמַד אִישׁ זר אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו.

וַיִּתֵּ֥ן אֶת־קֹל֖וֹ בִּבְכִ֑י וַיִּשְׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיִּשְׁמַ֖ע בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה׃

וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי. יוסף כבר נתן את קולו בבכי בעבר, אך כאן יכול היה לבכות בקול לפניהם, ולא היה צריך לצאת מן החדר כדי לבכות. וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. אף על פי שהמצרים יצאו לחדר אחר או יצאו מן הבית, עלה באוזניהם שֶׁמע בכיו.

וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י וְלֹֽא־יָכְל֤וּ אֶחָיו֙ לַעֲנ֣וֹת אֹת֔וֹ כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו׃

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: אֲנִי יוֹסֵף. ומיד שאל – הַעוֹד אָבִי חָי? שאלה זו תמוהה, שהרי כבר סיפרו לו שאביו חי. ייתכן שקריאה זו לא נבעה משיקול דעת אלא עלתה מתוך ההתרגשות שאחזה בו ברגע הדחוס הזה, בייחוד לאור מלותיו האחרונות של יהודה אליו. מאחר שעם אחיו לא היו לו יחסי קרבה ואהבה, ואילו את אביו אהב, עלתה בו עתה מתוך פרץ רגשותיו שוב השאלה לשלומו – והפעם סוף סוף בכינוי השייכות המייחסו אליו – אָבִי. לחלופין אפשר לנעוץ את שאלתו בחשד שהתעורר אצלו שמא אביו כבר נפטר, ואחיו בדו את הסיפור עליו כדי לאשש את טענותיהם וכדי לעורר את חמלתו. עתה חזר יוסף על השאלה, משום שרצה להתיר את הספק שהטריד אותו. וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. יוסף ידע את האמת לכל אורך הדרך, אבל את האחים אחזו זעזוע, תדהמה ופחד. עד כה נחשב יוסף הבן שנעלם. ייתכן שחלמו שביום מן הימים ימצאוהו כעבד במקום כלשהו, ואולי אפילו ישחררוהו, והנה הוא התגלה לפניהם בתור האדם הגדול שגורלם נתון בידיו.

וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֧ף אֶל־אֶחָ֛יו גְּשׁוּ־נָ֥א אֵלַ֖י וַיִּגָּ֑שׁוּ וַיֹּ֗אמֶר אֲנִי֙ יוֹסֵ֣ף אֲחִיכֶ֔ם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י מִצְרָֽיְמָה׃

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: גְּשׁוּ נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ בשקט. עדיין לא פצו פיותיהם בדיבור. וַיֹּאמֶר שוב: אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם. בפעם הזאת תפקידן של המלים הללו כבר לא היה גילוי זהותו. כאן יוסף מדגיש שהוא אחיהם. אמנם אני זוכר אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה,

וְעַתָּ֣ה ׀ אַל־תֵּעָ֣צְב֗וּ וְאַל־יִ֙חַר֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם כִּֽי־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י הֵ֑נָּה כִּ֣י לְמִֽחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים לִפְנֵיכֶֽם׃

וְ אולם עַתָּה, לאחר מעשה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, ואל תכעסו על עצמכם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. נסו לראות את העניין מכיוון אחר. במקום להתייחס אל המכירה כהפקרָתי, ראו את מה שהשתלשל ממנה. הודות למעשה זה אני יכול עכשיו לתמוך בקיום המשפחה.

כִּי־זֶ֛ה שְׁנָתַ֥יִם הָרָעָ֖ב בְּקֶ֣רֶב הָאָ֑רֶץ וְעוֹד֙ חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר אֵין־חָרִ֖ישׁ וְקָצִּֽיר׃

כִּי זֶה כבר שְׁנָתַיִם שורר הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר, בהתאם לחלום פרעה.

וַיִּשְׁלָחֵ֤נִי אֱלֹהִים֙ לִפְנֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם לָכֶ֛ם שְׁאֵרִ֖ית בָּאָ֑רֶץ וּלְהַחֲי֣וֹת לָכֶ֔ם לִפְלֵיטָ֖ה גְּדֹלָֽה׃

וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, כדי שתשרדו באמצעות התמיכה שאעניק לכם, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה, להצלה גְּדֹלָה.