חזור
בראשית
פרק יטא וַ֠יָּבֹאוּ שְׁנֵ֨י הַמַּלְאָכִ֤ים סְדֹ֙מָה֙ בָּעֶ֔רֶב וְל֖וֹט יֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר־סְדֹ֑ם וַיַּרְא־לוֹט֙ וַיָּ֣קָם לִקְרָאתָ֔ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה׃
וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב. חכמים אמרו, שתפקידו של המלאך השלישי, שלא הגיע לסדֹם, הושלם בבשורה על הולדת בנם של אברהם ושרה, ואילו על שני המלאכים האחרים הוטל לבצע את שליחויותיהם בסדֹם. וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם. הישיבה בשער מעידה בדרך כלל על מעמדו הנכבד של האדם. בשער העיר היו יושבים השופטים והיועצים. וַיַּרְא לוֹט את האורחים, וַיָּקָם לִקְרָאתָם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה. נראה כי את מידת הכנסת האורחים למד מאברהם — או אולי ממסורת האבות המשותפת.
רש"י
שני.א׳ לְהַשְׁחִית אֶת סְדוֹם וא׳ לְהַצִּיל אֶת לוֹט, וְהוּא אוֹתוֹ שֶׁבָּא לְרַפְּאוֹת אַבְרָהָם, וְהַשְּׁלִישִׁי שֶׁבָּא לְבָשֵּׂר אֶת שָׂרָה, כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ נִסְתַּלֵּק לוֹ:
המלאכים.וּלְהַלָּן קְרָאָם אֲנָשִׁים? כְּשֶׁהָיְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם קְרָאָם אֲנָשִׁים; דָּבָר אַחֵר אֵצֶל אַבְרָהָם שֶׁכֹּחוֹ גָדוֹל וְהָיוּ הַמַּלְאָכִים תְּדִירִין אֶצְלוֹ כַּאֲנָשִׁים קְרָאָם אֲנָשִׁים, וְאֵצֶל לוֹט קְרָאָם מַלְאָכִים (בראשית רבה):
בערב.וְכִי כָל כָּךְ שָׁהוּ הַמַּלְאָכִים מֵחֶבְרוֹן לִסְדוֹם? אֶלָּא מַלְאֲכֵי רַחֲמִים הָיוּ וּמַמְתִּינִים שֶׁמָּא יוּכַל אַבְרָהָם לְלַמֵּד עֲלֵיהֶם סַנֵּגוֹרְיָא:
ולוט ישב בשער סדום.ישב כְּתִיב, אוֹתוֹ הַיּוֹם מִנּוּהוּ שׁוֹפֵט עֲלֵיהֶם (בראשית רבה):
וירא לוט וגו׳.מִבֵּית אַבְרָהָם לָמַד לַחֲזֹר עַל הָאוֹרְחִים:
ב וַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣ה נָּא־אֲדֹנַ֗י ס֣וּרוּ נָ֠א אֶל־בֵּ֨ית עַבְדְּכֶ֤ם וְלִ֙ינוּ֙ וְרַחֲצ֣וּ רַגְלֵיכֶ֔ם וְהִשְׁכַּמְתֶּ֖ם וַהֲלַכְתֶּ֣ם לְדַרְכְּכֶ֑ם וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י בָרְח֖וֹב נָלִֽין׃
וַיֹּאמֶר: הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי, רבותי, סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם, וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם. אמנם לשונו של לוט נדיבה פחות מזו של אברהם, שהציע לאורחיו גם אכילה ושתייה, ובכל זאת הוא הציע להם אכסניה לשינה ולהתרעננות. וַיֹּאמְרוּ: לֹּא, כִּי בָרְחוֹב נָלִין.
רש"י
הנה נא אדני.הִנֵּה נָא אַתֶּם אֲדוֹנִים לִי אַחַר שֶׁעֲבַרְתֶּם עָלַי. דָּבָר אַחֵר הִנֵּה נָא צְרִיכִים אַתֶּם לָתֵת לֵב עַל הָרְשָׁעִים הַלָּלוּ שֶׁלֹּא יַכִּירוּ בָכֶם וְזוֹ הִיא עֵצָה נְכוֹנָה:
סורו נא.עַקְּמוּ אֶת הַדֶּרֶךְ לְבֵיתִי דֶרֶךְ עֲקַלָּתוֹן שֶׁלֹּא יַכִּירוּ שֶׁאַתֶּם נִכְנָסִין שָׁם, לְכָךְ נֶאֱמַר סוּרוּ (בראשית רבה):
ולינו ורחצו רגליכם.וְכִי דַרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לָלוּן תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ רוֹחֵץ? וְעוֹד, שֶׁהֲרֵי אַבְרָהָם אָמַר לָהֶם תְּחִלָּה רַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם? אֶלָּא כָּךְ אָמַר לוֹט, אִם כְּשֶׁיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם וְיִרְאוּ שֶׁכְּבָר רַחֲצוּ רַגְלֵיהֶם יַעֲלִילוּ עָלַי וְיֹאמְרוּ כְּבָר עָבְרוּ שְׁנֵי יָמִים אוֹ שְׁלֹשָׁה שֶׁבָּאוּ לְבֵיתְךָ וְלֹא הוֹדַעְתָּנוּ, לְפִיכָךְ אָמַר, מוּטָב שֶׁיִתְעַכְּבוּ כָּאן בַּאֲבַק רַגְלֵיהֶם שֶׁיִּהְיוּ נִרְאִין כְּמוֹ שֶׁבָּאוּ עַכְשָׁו; לְפִיכָךְ אָמַר לִינוּ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ רַחֲצוּ:
ויאמרו לא.וּלְאַבְרָהָם אָמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה, מִכָּאן שֶׁמְּסָרְבִין לְקָטָן וְאֵין מְסָרְבִין לְגָדוֹל (בראשית רבה):
כי ברחוב נלין.הֲרֵי כִּי מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אֶלָּא, שֶׁאָמְרוּ לֹא נָסוּר אֶל בֵּיתְךָ אֶלָּא בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר נָלִין:
ג וַיִּפְצַר־בָּ֣ם מְאֹ֔ד וַיָּסֻ֣רוּ אֵלָ֔יו וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וּמַצּ֥וֹת אָפָ֖ה וַיֹּאכֵֽלוּ׃
וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד, עד שלבסוף — וַיָּסֻרוּ אֵלָיו, וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ. וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה, וַיֹּאכֵלוּ. בפועל הוא אף האכיל והשקה אותם.
רש"י
ויסרו אליו.עִקְּמוּ אֶת הַדֶּרֶךְ לְצַד בֵּיתוֹ:
ומצות אפה.פֶּסַח הָיָה:
ד טֶרֶם֮ יִשְׁכָּבוּ֒ וְאַנְשֵׁ֨י הָעִ֜יר אַנְשֵׁ֤י סְדֹם֙ נָסַ֣בּוּ עַל־הַבַּ֔יִת מִנַּ֖עַר וְעַד־זָקֵ֑ן כָּל־הָעָ֖ם מִקָּצֶֽה׃
טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ, לפני שעלו על משכבם, וְאַנְשֵׁי הָעִיר, אַנְשֵׁי סְדֹם. יש כאן תזכורת למה שכבר נאמר לעיל על אנשי סדֹם: וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד. נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, כָּל הָעָם מִקָּצֶה.
רש"י
טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדום.כָּךְ נִדְרַשׁ בִּבְ״רַ טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר הָיוּ בְּפִיהֶם שֶׁל מַלְאָכִים, שֶׁהָיוּ שׁוֹאֲלִים לְלוֹט מַה טִּיבָם וּמַעֲשֵׂיהֶם וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם רֻבָּם רְשָׁעִים; עוֹדָם מְדַבְּרִים בָּהֶם וְאַנְשֵׁי סְדוֹם וְגוֹ׳. וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי רֶשַׁע, נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת; עַל שֶׁהָיוּ רְשָׁעִים נִקְרָאִים אַנְשֵׁי ״סְדוֹם״, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים:
כל העם מקצה.מִקְּצֵה הָעִיר עַד הַקָּצֶה, שֶׁאֵין אֶחָד מֵהֶם מוֹחֶה בְיָדָם, שֶׁאֲפִלּוּ צַדִּיק אֶחָד אֵין בָּהֶם:
ה וַיִּקְרְא֤וּ אֶל־לוֹט֙ וַיֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ אַיֵּ֧ה הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ הַלָּ֑יְלָה הוֹצִיאֵ֣ם אֵלֵ֔ינוּ וְנֵדְעָ֖ה אֹתָֽם׃
וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ: אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה? הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם במשכב זכר. כל תושבי העיר דרשו מלוט שיוציא את אורחיו, כדי שיוכלו לנהוג בהם כך. לא ברור אם הדבר נבע מתאווה, או שבכך ביטאו את סלידתם מאורחים, כפי שפירשו חכמים. ואכן, היחיד שהכניס אורחים בסדֹם היה לוט, שמוצאו מחוצה לה.
רש"י
ונדעה אותם.בְּמִשְׁכַּב זָכָר כְּמוֹ אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ (בראשית רבה):
ו וַיֵּצֵ֧א אֲלֵהֶ֛ם ל֖וֹט הַפֶּ֑תְחָה וְהַדֶּ֖לֶת סָגַ֥ר אַחֲרָֽיו׃
וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם, אל אנשי העיר לוֹט הַפֶּתְחָה, אל הפתח, וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו, על מנת שלא יוכלו להיכנס לביתו.
ז וַיֹּאמַ֑ר אַל־נָ֥א אַחַ֖י תָּרֵֽעוּ׃
וַיֹּאמַר: אַל נָא, אַחַי, תָּרֵעוּ. הוא מבקש מהם לוותר על דרישתם הרעה.
ח הִנֵּה־נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אוֹצִֽיאָה־נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטּ֖וֹב בְּעֵינֵיכֶ֑ם רַ֠ק לָֽאֲנָשִׁ֤ים הָאֵל֙ אַל־תַּעֲשׂ֣וּ דָבָ֔ר כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן בָּ֖אוּ בְּצֵ֥ל קֹרָתִֽי׃
הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ, בתולות, אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם. רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל, האלהאַל תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי. לוט מניח כי עליו לדאוג ככל יכולתו לשלומם ולטובתם של האורחים החוסים בביתו. לשם כך הוא נכון להקריב אפילו את בנותיו, ולפדות בהן את האורחים. הצעתו זו מצביעה על היותו מכניס אורחים, ועם זאת, על עיוות מוסרי ועל חוסר איזון בתפיסותיו או באישיותו.
רש"י
האל.כְּמוֹ הָאֵלֶּה:
כי על כן באו.כִּי הַטּוֹבָה הַזֹּאת תַּעֲשׂוּ לִכְבוֹדִי עַל אֲשֶׁר בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי; תַּרְגּוּם בִּטְלַל שָׁרוּתֵי, תַּרְגּוּם שֶׁל קוֹרָה – שָׁרוּתָא:
ט וַיֹּאמְר֣וּ ׀ גֶּשׁ־הָ֗לְאָה וַיֹּֽאמְרוּ֙ הָאֶחָ֤ד בָּֽא־לָגוּר֙ וַיִּשְׁפֹּ֣ט שָׁפ֔וֹט עַתָּ֕ה נָרַ֥ע לְךָ֖ מֵהֶ֑ם וַיִּפְצְר֨וּ בָאִ֤ישׁ בְּלוֹט֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּגְּשׁ֖וּ לִשְׁבֹּ֥ר הַדָּֽלֶת׃
וַיֹּאמְרוּ: גֶּשׁ הָלְאָה, צא מכאן! וַיֹּאמְרוּ: הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט?! — הרי אינך מאנשי העיר המקוריים; אינך אלא זר שהגיע לגור כאן — ואתה מעז לקבוע את אמות המידה להתנהגותנו?! עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם, אם תתעקש, נעשה לך רעה יותר מאשר להם. ביטוי זה יכול לרמוז כי לא תשוקה מינית היא שהניעה את הסובבים את הבית, אלא הרצון להרע. תביעתם מלוט להפקיר את אורחיו נבעה מן הרצון להשפילם. וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד. לאחר שלא הצליחו לשכנע אותו להוציא את האנשים — וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת, שהייתה סגורה ונעולה מאחריו.
רש"י
ויאמרו גש הלאה.קְרַב לְהָלְאָה, כְּלוֹמַר, הִתְקָרֵב לַצְּדָדִין וְהִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ, וְכֵן כָּל הָלְאָה שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן רִחוּק, כְּמוֹ זְרֵה הָלְאָה (במדבר י״ז), הִנֵּה הַחֵצִי מִמְּךָ וָהָלְאָה (שמואל א׳ כ׳), גֶּשׁ הָלְאָה, (ישעיהו מ״ט) – הִמָּשֵׁךְ לְהַלָּן, בִּלְשׁוֹן לַעַז טריטי״דנוש, וּדְבַר נְזִיפָה הוּא, לוֹמַר – אֵין אָנוּ חוֹשְׁשִׁין לְךָ. וְדוֹמֶה לוֹ קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי (ישעיהו ס״ה), וְכֵן גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה (שם מ״ט) – הִמָּשֵׁךְ לַצְּדָדִין בַּעֲבוּרִי וְאֵשֵׁב אֶצְלְךָ; אַתָּה מֵלִיץ עַל הָאוֹרְחִין, אֵיךְ מְלָאֲךָ לִבְּךָ? עַל שֶׁאָמַר לָהֶם עַל הַבָּנוֹת, אָמְרוּ לוֹ גש הלאה, לְשׁוֹן נַחַת; וְעַל שֶׁהָיָה מֵלִיץ עַל הָאוֹרְחִים – האחד בא לגור, אָדָם נָכְרִי יְחִידִי אַתָּה בֵינֵינוּ, שֶׁבָּאתָ לָגוּר, וישפוט שפוט, וְנַעֲשֵׂיתָ מוֹכִיחַ אוֹתָנוּ?
הדלת.הִיא הַסּוֹבֶבֶת לִנְעֹל וְלִפְתֹּחַ:
י וַיִּשְׁלְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת־יָדָ֔ם וַיָּבִ֧יאוּ אֶת־ל֛וֹט אֲלֵיהֶ֖ם הַבָּ֑יְתָה וְאֶת־הַדֶּ֖לֶת סָגָֽרוּ׃
וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים, המלאכים שנראו כאנשים אֶת יָדָם, וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה, וְאֶת הַדֶּלֶת סָגָרוּ. בכוחות על-אנושיים הצליחו המלאכים לעשות זאת חרף הקהל הגדול שצבא על הבית.
יא וְֽאֶת־הָאֲנָשִׁ֞ים אֲשֶׁר־פֶּ֣תַח הַבַּ֗יִת הִכּוּ֙ בַּסַּנְוֵרִ֔ים מִקָּטֹ֖ן וְעַד־גָּד֑וֹל וַיִּלְא֖וּ לִמְצֹ֥א הַפָּֽתַח׃
וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים, בעיוורון, או: בטשטוש הראייה מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל, וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח. האספסוף הרב מוכה הסנוורים לא הצליח למצוא את הפתח, ובכך הוסר האיום מעל לוט ומעל אורחיו. שתי שליחויות עדיין מוטלות על שני המלאכים: השמדת סדֹם והצלת לוט. אמנם לוט לא היה אדם גדול וצדיק, אך הוא ניצל בזכות אברהם, דודו.
רש"י
פתח.הוּא הֶחָלָל שֶׁבּוֹ נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין:
בסנורים.מַכַּת עִוָּרוֹן:
מקטן ועד גדול.הַקְּטָנִּים הִתְחִילוּ בָּעֲבֵרָה תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, לְפֵיכָךְ הִתְחִילָה הַפֻּרְעָנוּת מֵהֶם (בראשית רבה):
יב וַיֹּאמְר֨וּ הָאֲנָשִׁ֜ים אֶל־ל֗וֹט עֹ֚ד מִֽי־לְךָ֣ פֹ֔ה חָתָן֙ וּבָנֶ֣יךָ וּבְנֹתֶ֔יךָ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ בָּעִ֑יר הוֹצֵ֖א מִן־הַמָּקֽוֹם׃
וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל לוֹט: עֹד מִי לְךָ פֹה? האם יש לך קרוב משפחה בעיר הזאת? — חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ בָּעִיר — הוֹצֵא את כל בני משפחתך מִן הַמָּקוֹם.
רש"י
עוד מי לך פה.פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא מִי יֵשׁ לְךָ עוֹד בָּעִיר הַזֹּאת חוּץ מֵאִשְׁתְּךָ וּבְנוֹתֶיךָ שֶׁבַּבַּיִת:
חתן ובניך ובנתיך.וְאִם יֵשׁ לְךָ חָתָן אוֹ בָנִים וּבָנוֹת הוֹצֵא מִן הַמָּקוֹם:
ובניך.בְּנֵי בְּנוֹתֶיךָ הַנְּשׂוּאוֹת. וּמִ״אַ עד – מֵאַחַר שֶׁעוֹשִׂין נְבָלָה כָּזֹאת, מי לך פִּתְחוֹן פֶּה לְלַמֵּד סַנֵּגוֹרְיָא עֲלֵיהֶם? שֶׁכָּל הַלַּיְלָה הָיָה מֵלִיץ עֲלֵיהֶם טוֹבוֹת, קְרִי בֵיהּ מִי לְךָ פֶה:
יג כִּֽי־מַשְׁחִתִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ אֶת־הַמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה כִּֽי־גָֽדְלָ֤ה צַעֲקָתָם֙ אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֔ה וַיְשַׁלְּחֵ֥נוּ יְהוָ֖ה לְשַׁחֲתָֽהּ׃
כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה. כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָם של העשוקים והנפגעים בעיר הזו אֶת פְּנֵי ה', וַיְשַׁלְּחֵנוּ ה' לְשַׁחֲתָהּ.
יד וַיֵּצֵ֨א ל֜וֹט וַיְדַבֵּ֣ר ׀ אֶל־חֲתָנָ֣יו ׀ לֹקְחֵ֣י בְנֹתָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּֽי־מַשְׁחִ֥ית יְהוָ֖ה אֶת־הָעִ֑יר וַיְהִ֥י כִמְצַחֵ֖ק בְּעֵינֵ֥י חֲתָנָֽיו׃
וַיֵּצֵא לוֹט, וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו. לוט מספר לבני משפחתו, שהם בוודאי מבני העיר, את מה שעומד לקרות. וַיֹּאמֶר: קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי מַשְׁחִית ה' אֶת הָעִיר. וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו. החתנים לא האמינו לדבריו ודחו את אזהרתו.
רש"י
חתניו.שְׁתֵּי בָנוֹת נְשׂוּאוֹת הָיוּ לוֹ בָּעִיר:
לוקחי בנותיו.שֶׁאוֹתָן שֶׁבַּבַּיִת אֲרוּסוֹת לָהֶם:
טו וּכְמוֹ֙ הַשַּׁ֣חַר עָלָ֔ה וַיָּאִ֥יצוּ הַמַּלְאָכִ֖ים בְּל֣וֹט לֵאמֹ֑ר קוּם֩ קַ֨ח אֶֽת־אִשְׁתְּךָ֜ וְאֶת־שְׁתֵּ֤י בְנֹתֶ֙יךָ֙ הַנִּמְצָאֹ֔ת פֶּן־תִּסָּפֶ֖ה בַּעֲוֺ֥ן הָעִֽיר׃
וּכְמוֹ, בערך בשעה שבה הַשַּׁחַר עָלָה, וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר: קוּם, קַ ח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת, פֶּן תִּסָּפֶה גם אתה בַּע ןֲוֺ הָעִיר. אין בידינו לעשות למען שאר בני משפחתך, שאותם לא הצלחת לשכנע. עתה הגיעה שעתך לצאת מן העיר. אולי אף לוט עצמו אינו מאמין עד תום בדברי המלאכים. אמנם העובדה שהכו את תושבי העיר בסנוורים בוודאי עשתה עליו רושם, אך ייתכן שהוא עדיין אינו בוטח בהם לחלוטין, והוא חושש מפני מה שצופן לו העתיד העלום, לאחר שּיֵצא מן העיר.
רש"י
ויאיצו.כְּתַרְגּוּמוֹ וּדְחִיקוּ – מִהֲרוּהוּ:
הנמצאות.הַמְזֻמָּנוֹת לְךָ בַּבַּיִת לְהַצִּילָם. וּמִ״אַ יֵשׁ וְזֶה יִשּׁוּבוֹ שֶׁל מִקְרָא:
תספה.תִּהְיֶה כָּלֶה, עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר (דברים ב׳) מְתֻרְגָּם עַד דְּסַף כָּל דָּרָא:
טז וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ ׀ וַיַּחֲזִ֨קוּ הָאֲנָשִׁ֜ים בְּיָד֣וֹ וּבְיַד־אִשְׁתּ֗וֹ וּבְיַד֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו בְּחֶמְלַ֥ת יְהוָ֖ה עָלָ֑יו וַיֹּצִאֻ֥הוּ וַיַּנִּחֻ֖הוּ מִח֥וּץ לָעִֽיר׃
משום כך — וַיִּתְמַהְמָהּ. וַיַּחֲזִקוּ הָאֲנָשִׁים בתוקף ובחוזקה בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו הנמצאות בבית, וכל זה נעשה בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו. לוט לא היה ראוי להינצל, ובכל זאת הוטל על המלאכים להצילו אפילו בעל כורחו. וַיֹּצִאֻהוּ, וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר, ייתכן שהם הוליכוהו בתוך העיר עד ליציאתו, או שמא מצא את עצמו לפתע מחוץ לעיר מכוח המלאכים.
רש"י
ויתמהמה.כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת מָמוֹנוֹ:
ויחזיקו.אֶחָד מֵהֶם הָיָה שָׁלִיחַ לְהַצִּילוֹ וַחֲבֵרוֹ לַהֲפֹךְ סְדוֹם, לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַיֹּאמֶר״ הִמָּלֵט, וְלֹא נֶאֱמַר וַיֹּאמְרוּ (בראשית רבה):
יז וַיְהִי֩ כְהוֹצִיאָ֨ם אֹתָ֜ם הַח֗וּצָה וַיֹּ֙אמֶר֙ הִמָּלֵ֣ט עַל־נַפְשֶׁ֔ךָ אַל־תַּבִּ֣יט אַחֲרֶ֔יךָ וְאַֽל־תַּעֲמֹ֖ד בְּכָל־הַכִּכָּ֑ר הָהָ֥רָה הִמָּלֵ֖ט פֶּן־תִּסָּפֶֽה׃
וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר אחד המלאכים: הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ, אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר, כיכר הירדן, המישור שהקיף את סדֹם. הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה. ברח אל ההרים שמסביב לכיכר הירדן, כדי שתינצל.
רש"י
המלט על נפשך.דַּיְּךָ לְהַצִּיל נְפָשׁוֹת, אַל תָּחוּס עַל הַמָּמוֹן:
אל תביט אחריך.אַתָּה הִרְשַׁעְתָּ עִמָּהֶם וּבִזְכוּת אַבְרָהָם אַתָּה נִצָּל; אֵינְךָ כְּדַאי לִרְאוֹת בְּפֻרְעָנוּתָם וְאַתָּה נִצָּל:
בכל הככר.כִּכַּר הַיַּרְדֵּן:
ההרה המלט.אֵצֶל אַבְרָהָם בְּרַח, שֶׁהוּא יוֹשֵׁב בָּהָר, שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה (בראשית י״ב), וְאַף עַכְשָׁו הָיָה יוֹשֵׁב שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלוֹ בַּתְּחִלָּה, וְאַעַ״פִּ שֶׁכָּתוּב וַיֶּאֱהַל אַבְרָהָם וְגוֹ׳ (שם י״ג), אֹהָלִים הַרְבֵּה הָיוּ לוֹ וְנִמְשְׁכוּ עַד חֶבְרוֹן:
המלט.לְשׁוֹן הַשְׁמָטָה, וְכֵן כָּל הַמְלָטָה שֶׁבַּמִּקְרָא אשמוצי״ר בלע״ז וְכֵן וְהִמְלִיטָה זָכָר (ישעיהו ס״ו), שֶׁנִּשְׁמַט הָעֻבָּר מִן הָרֶחֶם, כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה (תהילים קכ״ד), לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא (ישעיהו מ״ו), לְהַשְׁמִיט מַשָּׂא הָרְעִי שֶׁבְּנִקְבֵיהֶם:
יח וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹט אֲלֵהֶ֑ם אַל־נָ֖א אֲדֹנָֽי׃
וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם: אַל נָא, אֲדֹנָי, בבקשה מכם, רבותי.
רש"י
אל נא אדני.רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (שבועות ל״ב) שֶׁשֵּׁם זֶה קֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי – מִי שֶׁיֵשׁ בְּיָדוֹ לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת; וְתַרְגּוּמוֹ בְּבָעוּ כְעַן ה׳:
אל נא.אַל תֹּאמְרוּ אֵלַי לְהִמָּלֵט הָהָרָה:
נא.לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה:
יט הִנֵּה־נָ֠א מָצָ֨א עַבְדְּךָ֣ חֵן֮ בְּעֵינֶיךָ֒ וַתַּגְדֵּ֣ל חַסְדְּךָ֗ אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ עִמָּדִ֔י לְהַחֲי֖וֹת אֶת־נַפְשִׁ֑י וְאָנֹכִ֗י לֹ֤א אוּכַל֙ לְהִמָּלֵ֣ט הָהָ֔רָה פֶּן־תִּדְבָּקַ֥נִי הָרָעָ֖ה וָמַֽתִּי׃
הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי, אבל — וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה, ההר רחוק מדי; העלייה אליו אינה קלה; אולי לוט חשב שהוא כבר אינו צעיר דיו למסע המאתגר הזה, פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה, וָמַתִּי. כיוון שלוט חשב שלא יוכל לציית להוראת המלאכים, הוא חשש שבפועל יישאר בכיכר וימות.
רש"י
פן תדבקני הרעה.כְּשֶׁהָיִיתִי אֵצֶל אַנְשֵׁי סְדוֹם הָיָה הַקָּבָּ״ה רוֹאֶה מַעֲשַׂי וּמַעֲשֵׂה בְנֵי הָעִיר, וְהָיִיתִי נִרְאֶה צַדִּיק וּכְדַאי לְהִנָּצֵל, וּכְשֶׁאָבֹא אֵצֶל צַדִּיק אֲנִי כְרָשָׁע, וְכֵן אָמְרָה הַצָּרְפִית לְאֵלִיָּהוּ בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי (מלכים א י״ז), עַד שֶׁלֹא בָאתָ אֶצְלִי הָיָה הַקָּבָּ״ה רוֹאֶה מַעֲשַׂי וּמַעֲשֵׂה עַמִּי, וַאֲנִי צַדֶּקֶת בֵּינֵיהֶם, וּמִשֶּׁבָּאתָ אֶצְלִי, לְפִי מַעֲשֶׂיךָ אֲנִי רְשָׁעָה:
כ הִנֵּה־נָ֠א הָעִ֨יר הַזֹּ֧את קְרֹבָ֛ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וְהִ֣יא מִצְעָ֑ר אִמָּלְטָ֨ה נָּ֜א שָׁ֗מָּה הֲלֹ֥א מִצְעָ֛ר הִ֖וא וּתְחִ֥י נַפְשִֽׁי׃
הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה, וְהִוא מִצְעָר, קטנה. אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה. הֲלֹא מִצְעָר הִוא, אמנם היא עיר, ואף בראשה עומד מלך, אלא שאין היא עד כדי כך חשובה שראוי להרסה. וכך — וּתְחִי נַפְשִׁי.
רש"י
העיר הזאת קרובה.קְרוֹבָה יְשִׁיבָתָהּ, נִתְיַשְּׁבָה מִקָּרוֹב, לְפִיכָךְ לֹא נִתְמַלְּאָה סְאָתָהּ עֲדַיִן (שבת י׳). וּמַה הִיא קְרִיבָתָהּ? מִדּוֹר הַפַּלָּגָה שֶׁנִּתְפַּלְּגוּ הָאֲנָשִׁים וְהִתְחִילוּ לְהִתְיַשֵּׁב אִישׁ אִישׁ בִּמְקוֹמוֹ, וְהִיא הָיְתָה בִּשְׁנַת מוֹת פֶּלֶג, וּמִשָּׁם וְעַד כָּאן נ״ב שָׁנָה, שֶׁפֶּלֶג מֵת בִּשְׁנַת מ״ח לְאַבְרָהָם. כֵּיצַד? פֶּלֶג חַי אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת רְעוּ ר״ט שָׁנָה, צֵא מֵהֶם ל״ב כְּשֶׁנּוֹלַד שְׂרוּג, וּמִשְּׂרוּג עַד שֶׁנּוֹלַד נָחוֹר ל׳, הֲרֵי ס״ב, וּמִנָּחוֹר עַד שֶׁנּוֹלַד תֶּרַח כ״ט, הֲרֵי צ״א, וּמִשָּׁם עַד שֶׁנּוֹלַד אַבְרָהָם ע׳, הֲרֵי קס״א, תֵּן לָהֶם מ״ח הֲרֵי ר״ט, וְאוֹתָה שָׁנָה הָיְתָה שְׁנַת הַפַּלָּגָה, וּכְשֶׁנֶּחְרְבָה סְדוֹם הָיָה אַבְרָהָם בֶּן צ״ט שָׁנָה, הֲרֵי מִדּוֹר הַפַּלָּגָה עַד כָּאן נ״ב שָׁנָה; וְצֹעַר אִחֲרָה יְשִׁיבָתָהּ אַחֲרֵי יְשִׁיבַת סְדוֹם וְחַבְרוֹתֶיהָ שָׁנָה אַחַת, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר אִמָּלְטָה נָּא, נָא בְּגִימַטְרִיָּא נ״א:
הלא מצער היא.וַהֲלֹא עֲוֹנוֹתֶיהָ מוּעָטִין וְיָכוֹל אַתָּה לְהַנִּיחָהּ:
ותחי נפשיבָּהּ, זֶהוּ מִדְרָשׁוֹ. וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא הֲלֹא עִיר קְטַנָּה הִיא וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעַט, אֵין לָךְ לְהַקְפִּיד אִם תַּנִּיחֶנָּה, וּתְחִי נַפְשִׁי בָהּ:
כא וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ נָשָׂ֣אתִי פָנֶ֔יךָ גַּ֖ם לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְבִלְתִּ֛י הָפְכִּ֥י אֶת־הָעִ֖יר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃
וַיֹּאמֶר אֵלָיו המלאך: הִנֵּה הוצאתי אותך מן העיר, ולא זו בלבד, אלא שנָשָׂאתִי פָנֶיךָ, אקבל את בקשתך גַּם לַדָּבָר הַזֶּה — לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. אהפוך את ערי הכיכר הגדולות — סדֹם ועמֹרה, אדמה וצבויים, ואת העיר הזאת אשאיר.
רש"י
גם לדבר הזה.לֹא דַּיְּךָ שֶׁאַתָּה נִצָּל, אֶלָּא אַף כָּל הָעִיר אַצִּיל בִּגְלָלְךָ:
הפכי.הוֹפֵךְ אֲנִי, כְּמוֹ עַד בֹּאִי (בראשית מ״ח), אַחֲרֵי רֹאִי (בראשית ט״ז:י״ג), מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ (ירמיהו ל״א):
כב מַהֵר֙ הִמָּלֵ֣ט שָׁ֔מָּה כִּ֣י לֹ֤א אוּכַל֙ לַעֲשׂ֣וֹת דָּבָ֔ר עַד־בֹּאֲךָ֖ שָׁ֑מָּה עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הָעִ֖יר צֽוֹעַר׃
מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה, כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד בֹּאֲךָ שָׁמָּה. כיוון שהמלאך אינו אלא שליח, הוא כפוף למשימות שהוטלו עליו. כאמור, הוטל על המלאכים להשמיד את ערי החטאים ולהציל את לוט. כל עוד לוט עלול להינזק, אין הם יכולים להשחית את הערים. וכאן מגיעה הערה: עַל כֵּן, כיוון שהיא מִצְעָר, עיר קטנה, קָרָא שֵׁם הָעִיר צוֹעַר. כונתה העיר בשם המשני צוער. לוט ומשפחתו יצאו עם שחר.
רש"י
כי לא אוכל לעשות.זֶה עָנְשָׁן שֶׁל מַלְאָכִים עַל שֶׁאָמְרוּ כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ, וְתָלוּ הַדָּבָר בְּעַצְמָן, לְפִיכָך לֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁהֻזְקְקוּ לוֹמַר שֶׁאֵין הַדָּבָר בִּרְשׁוּתָן:
כי לא אוכל.לְשׁוֹן יָחִיד; מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁהָאֶחָד הוֹפֵךְ וְהָאֶחָד מַצִּיל, שֶׁאֵין ב׳ מַלְאָכִים נִשְׁלָחִים לְדָבָר א׳:
על כן קרא שם העיר צוער.עַל שֵׁם וְהִוא מִצְעָר:
כג הַשֶּׁ֖מֶשׁ יָצָ֣א עַל־הָאָ֑רֶץ וְל֖וֹט בָּ֥א צֹֽעֲרָה׃
הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ, כאשר השמש כבר זרחה, וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה, לצוער.
כד וַֽיהוָ֗ה הִמְטִ֧יר עַל־סְדֹ֛ם וְעַל־עֲמֹרָ֖ה גָּפְרִ֣ית וָאֵ֑שׁ מֵאֵ֥ת יְהוָ֖ה מִן־הַשָּׁמָֽיִם׃
וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה וכן על שתי הערים הנוספות, אדמה וצבויים, גָּפְרִית וָאֵשׁ, מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם.
רש"י
וה׳ המטיר.כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַה׳ – הוּא וּבֵית דִּינוֹ:
המטיר על סדום.בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה, שָׁעָה שֶׁהַלְּבָנָה עוֹמֶדֶת בָּרָקִיעַ עִם הַחַמָּה, לְפִי שֶׁהָיוּ מֵהֶם עוֹבְדִין לַחַמָּה וּמֵהֶם לַלְּבָנָה, אָמַר הַקָּבָּ״ה אִם אֶפָּרַע מֵהֶם בַּיּוֹם, יִהְיוּ עוֹבְדֵי לְבָנָה אוֹמְרִים אִלּוּ הָיָה בַלַּיְלָה, כְּשֶׁהַלְּבָנָה מוֹשֶׁלֶת, לֹא הָיִינוּ חֲרֵבִין, וְאִם אֶפָּרַע מֵהֶם בַּלַּיְלָה, יִהְיוּ עוֹבְדֵי הַחַמָּה אוֹמְרִים אִלּוּ הָיָה בַּיּוֹם, כְּשֶׁהַחַמָּה מוֹשֶׁלֶת, לֹא הָיִינוּ חֲרֵבִין; לְכָךְ כְּתִיב וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה, וְנִפְרַע מֵהֶם בְּשָׁעָה שֶׁהַחַמָּה וְהַלְּבָנָה מוֹשְׁלוֹת:
המטיר גפרית ואש.בַּתְּחִלָּה מָטָר, וְנַעֲשָׂה גָּפְרִית וָאֵשׁ:
מאת ה׳.דֶּרֶךְ הַמִּקְרָאוֹת לְדַבֵּר כֵּן, כְּמוֹ נְשֵׁי לֶמֶךְ, וְלֹא אָמַר נָשַׁי; וְכֵן אָמַר דָּוִד קְחוּ עִמָּכֶם אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם (מלכים א א׳), וְלֹא אָמַר מֵעֲבָדַי; וְכֵן אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ, וְלֹא אָמַר בִּשְׁמִי; אַף כָּאן אָמַר, מֵאֵת ה׳ וְלֹא אָמַר מֵאִתִּי:
מן השמים.הוּא שֶׁאָמַר הַכָּתוּב כִּי בָם יָדִין עַמִּים וְגוֹ׳ (איוב ל״ו), כְּשֶׁבָּא לְיַסֵּר הֵבְּרִיוֹת מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לִסְדוֹם, וּכְשֶׁבָּא לְהוֹרִיד הַמָּן מִן הַשָּׁמַיִם הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם (שמות ט״ז):
כה וַֽיַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶעָרִ֣ים הָאֵ֔ל וְאֵ֖ת כָּל־הַכִּכָּ֑ר וְאֵת֙ כָּל־יֹשְׁבֵ֣י הֶעָרִ֔ים וְצֶ֖מַח הָאֲדָמָֽה׃
ובנוסף על כך — וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל, האלה וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה. מלבד מטר האש והגפרית מן השמים הייתה גם רעידת אדמה שהפכה את כל האזור. דבר לא נותר כמות שהיה.
רש"י
ויהפך את הערים וגו׳.אַרְבַּעְתָּם יוֹשְׁבוֹת בְּסֶלַע אֶחָד וַהֲפָכָן מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר בַּחַלָּמִישׁ שָׁלַח יָדוֹ וְגוֹ׳ (איוב כ׳):
כו וַתַּבֵּ֥ט אִשְׁתּ֖וֹ מֵאַחֲרָ֑יו וַתְּהִ֖י נְצִ֥יב מֶֽלַח׃
וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ של לוט מֵאַחֲרָיו למרות אזהרתו של המלאך. ייתכן שאשתו הייתה מבנות סדֹם. היא ניצלה מגורל סדֹם בהיותה אשתו של לוט, אך כנראה חשה קשורה לסדֹם. מתוך סקרנות או קשר נפשי היא פנתה להביט אל עירה. וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח, נציב מלח של ממש, או: ביטוי מושאל שמשמעו — קפאה במקומה ומתה.
רש"י
ותבט אשתו מאחריו.שֶׁל לוֹט:
ותהי נציב מלח.בְּמֶלַח חָטְאָה וּבְמֶלַח לָקְתָה; אָמַר לָהּ תְּנִי מְעַט מֶלַח לָאוֹרְחִים הַלָּלוּ, אָמְרָה לוֹ אַף הַמִּנְהָג הָרַע הַזֶּה אַתָּה בָא לְהַנְהִיג בַּמָּקוֹם הַזֶּה (בראשית רבה):
כז וַיַּשְׁכֵּ֥ם אַבְרָהָ֖ם בַּבֹּ֑קֶר אֶל־הַ֨מָּק֔וֹם אֲשֶׁר־עָ֥מַד שָׁ֖ם אֶת־פְּנֵ֥י יְהוָֽה׃
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'.
כח וַיַּשְׁקֵ֗ף עַל־פְּנֵ֤י סְדֹם֙ וַעֲמֹרָ֔ה וְעַֽל־כָּל־פְּנֵ֖י אֶ֣רֶץ הַכִּכָּ֑ר וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה עָלָה֙ קִיטֹ֣ר הָאָ֔רֶץ כְּקִיטֹ֖ר הַכִּבְשָֽׁן׃
וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה, וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר, כיכר הירדן, אזור ים המלח, וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר, עשן הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן, עשן רב וסמיך. בנוסף על מטר האש והפיכת הערים, המקום עלה כולו באש ולא נשאר ממנו דבר.
רש"י
קיטור.תִּמּוּר שֶׁל עָשָׁן, טורק״א בלע״ז:
הכבשן.חֲפִירָה שֶׁשּׂוֹרְפִין בָּה אֶת הָאֲבָנִים לְסִיד, וְכֵן כָּל כִּבְשָׁן שֶׁבַּתּוֹרָה:
כט וַיְהִ֗י בְּשַׁחֵ֤ת אֱלֹהִים֙ אֶת־עָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיְשַׁלַּ֤ח אֶת־לוֹט֙ מִתּ֣וֹךְ הַהֲפֵכָ֔ה בַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁר־יָשַׁ֥ב בָּהֵ֖ן לֽוֹט׃
כאן מופיע הסבר מסכם: וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם, ובזכותו — וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה, בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט.
רש"י
ויזכור אלהים את אברהם.מַהוּ זְכִירָתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם עַל לוֹט? נִזְכַּר שֶׁהָיָה לוֹט יוֹדֵעַ שֶׁשָּׂרָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם וְשָׁמַע שֶׁאָמַר אַבְרָהָם בְּמִצְרַיִם עַל שָׂרָה אֲחוֹתִי הִיא, וְלֹא גִלָּה הַדָּבָר, שֶׁהָיָה חָס עָלָיו, לְפִיכָךְ חָס הַקָּבָּ״ה עָלָיו (בראשית רבה):
ל וַיַּעַל֩ ל֨וֹט מִצּ֜וֹעַר וַיֵּ֣שֶׁב בָּהָ֗ר וּשְׁתֵּ֤י בְנֹתָיו֙ עִמּ֔וֹ כִּ֥י יָרֵ֖א לָשֶׁ֣בֶת בְּצ֑וֹעַר וַיֵּ֙שֶׁב֙ בַּמְּעָרָ֔ה ה֖וּא וּשְׁתֵּ֥י בְנֹתָֽיו׃
וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר, וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ, כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר. באותו לילה שהה לוט בצוער, אך כנראה פחד להישאר בעיר זו, שכן בתור אחת מערי הכיכר נכללה תחילה בגזרה והייתה אמורה להישמד. לוט חשש שמא השמדתה של צוער רק נדחתה; שמא עונשה של העיר לא בוצע רק משום שהוא שוהה בה, אבל הוא לא חש בטוח. לכן לבסוף עלה אל ההר, כפי שהורה לו המלאך, וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו. לוט ושתי בנותיו ישבו במערה לבדם, ומסביבם שממה גמורה. מן הסתם הפיכת סדֹם גרמה לכך שאיש לא התקרב אל האזור. בנות לוט לא ידעו שההרס מוגבל לסדֹם ולסביבתה. הן הניחו שאירעה קטסטרופה שהחריבה את העולם כולו, מעין המבול, ושהם לבדם שרדו.
רש"י
כי ירא לשבת בצוער.לְפִי שֶׁהָיְתָה קְרוֹבָה לִסְדוֹם:
לא וַתֹּ֧אמֶר הַבְּכִירָ֛ה אֶל־הַצְּעִירָ֖ה אָבִ֣ינוּ זָקֵ֑ן וְאִ֨ישׁ אֵ֤ין בָּאָ֙רֶץ֙ לָב֣וֹא עָלֵ֔ינוּ כְּדֶ֖רֶךְ כָּל־הָאָֽרֶץ׃
כיוון שכך — וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה. שתיהן צעירות למדי ושתיהן לא היו נשואות: אָבִינוּ זָקֵן, אל לנו לצַפות שאבינו יישאר בכוחותיו הגופניים במשך זמן רב, וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ. אין שום גבר אחר בעולם מלבדו. באבינו ובנו תלויה התקווה להמשך קיום האנושות. אמנם אנחנו בנותיו, אך כדי למנוע את השמדתו המוחלטת של המין האנושי, עלינו לנהוג כמו בזמנו של אדם הראשון: בני משפחה קרובים יפרו וירבו מתוך עצמם.
רש"י
אבינו זקן.וְאִם לֹא עַכְשָׁו אֵימָתַי? שֶׁמָּא יָמוּת אוֹ יִפְסֹק מֵהוֹלִיד:
ואיש אין בארץ.סְבוּרוֹת הָיוּ שֶׁכָּל הָעוֹלָם נֶחֱרַב כְּמוֹ בְּדוֹר הַמַּבּוּל: (בראשית רבה):
לב לְכָ֨ה נַשְׁקֶ֧ה אֶת־אָבִ֛ינוּ יַ֖יִן וְנִשְׁכְּבָ֣ה עִמּ֑וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵאָבִ֖ינוּ זָֽרַע׃
לְכָה, הבה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן כדי שישתכר, וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ, וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע. בנות לוט בחרו בהשקיית אביהן, משום שחששו מתגובתו השלילית או משום שהתביישו ממנו.
לג וַתַּשְׁקֶ֧יןָ אֶת־אֲבִיהֶ֛ן יַ֖יִן בַּלַּ֣יְלָה ה֑וּא וַתָּבֹ֤א הַבְּכִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב אֶת־אָבִ֔יהָ וְלֹֽא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקׄוּמָֽהּ׃
וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא, ייתכן שהביאו עמם את היין מצוער, לבד שאר מזונות ומשקים שהצטיידו בהם כדי שיוכלו לשרוד במערה. וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ, וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ מתוך שכרותו.
רש"י
ותשקין וגו׳.יַיִן נִזְדַּמֵּן לָהֶן בַּמְּעָרָה לְהוֹצִיא מֵהֶן שְׁנֵי אֻמּוֹת:
ותשכב את אביה.וּבַצְּעִירָה כְתִיב וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ? צְעִירָה, לְפִי שֶׁלֹּא פָּתְחָה בִזְנוּת אֶלָּא אֲחוֹתָהּ לִמְּדַתָּה חָסַךְ עָלֶיהָ הַכָּתוּב וְלֹא פֵּרֵשׁ גְּנוּתָהּ; אֲבָל בְּכִירָה שֶׁפָּתְחָה בִזְנוּת פִּרְסְמָהּ הַכָּתוּב בִּמְפֹרָשׁ.
ובקומה.שֶׁל בְּכִירָה נָקוּד, לוֹמַר, שֶׁבְּקוּמָהּ יָדַע, וְאַעַפּ״כֵ לֹא נִשְׁמַר לַיִל שֵׁנִי מִלִּשְׁתּוֹת. אָמַר רַבִּי לֵוִי כָּל מִי שֶׁהוּא לָהוּט אַחַר בּוּלְמוּס שֶׁל עֲרָיוֹת לַסּוֹף מַאֲכִילִים אוֹתוֹ מִבְּשָׂרוֹ:
לד וַֽיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַתֹּ֤אמֶר הַבְּכִירָה֙ אֶל־הַצְּעִירָ֔ה הֵן־שָׁכַ֥בְתִּי אֶ֖מֶשׁ אֶת־אָבִ֑י נַשְׁקֶ֨נּוּ יַ֜יִן גַּם־הַלַּ֗יְלָה וּבֹ֙אִי֙ שִׁכְבִ֣י עִמּ֔וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵאָבִ֖ינוּ זָֽרַע׃
וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה: הֵן שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת אָבִי, אחרי שאני הפרתי את האיסור, את הבושה ואת האימה, נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם הַלַּיְלָה, וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ, וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע. איננו יודעות אם הצלחתי להרות. כיוון שעלינו לדאוג לקיום העולם, כדאי שנגדיל את סיכויי הפריון, אם את תשכבי אתו.
לה וַתַּשְׁקֶ֜יןָ גַּ֣ם בַּלַּ֧יְלָה הַה֛וּא אֶת־אֲבִיהֶ֖ן יָ֑יִן וַתָּ֤קָם הַצְּעִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב עִמּ֔וֹ וְלֹֽא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקֻמָֽהּ׃
וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת אֲבִיהֶן יָיִן. וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ, וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ.
לו וַֽתַּהֲרֶ֛יןָ שְׁתֵּ֥י בְנֽוֹת־ל֖וֹט מֵאֲבִיהֶֽן׃
וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן.
רש"י
ותהרין וגו׳.אַעַ״פִּ שֶׁאֵין הָאִשָּׁה מִתְעַבֶּרֶת מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה, אֵלּוּ שָׁלְטוּ בְעַצְמָן וְהוֹצִיאוּ עֶרְוָתָן לַחוּץ וְנִתְעַבְּרוּ מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה:
לז וַתֵּ֤לֶד הַבְּכִירָה֙ בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ מוֹאָ֑ב ה֥וּא אֲבִֽי־מוֹאָ֖ב עַד־הַיּֽוֹם׃
וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב. הוּא אֲבִי העם הנקרא מוֹאָב עַד הַיּוֹם. שם זה מבטא כמעט במפורש את העובדה שהילד בא מן האב.
רש"י
מואב.זוֹ שֶׁלֹּא הָיְתָה צְנוּעָה פֵּרְשָׁה שֶׁמֵּאָבִיהָ הוּא, אֲבָל צְעִירָה קְרָאַתּוּ בְלָשׁוֹן נְקִיָּה, וְקִבְּלָה שָׂכָר בִּימֵי מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר בִּבְנֵי עַמּוֹן אַל תִּתְגָּר בָּם (דברים ב׳) – כְּלָל, וּבְמוֹאָב לֹא הִזְהִיר אֶלָּא שֶׁלֹּא יִלָּחֵם בָּם, אֲבָל לְצַעֲרָן הִתִּיר לוֹ:
לח וְהַצְּעִירָ֤ה גַם־הִוא֙ יָ֣לְדָה בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֶּן־עַמִּ֑י ה֛וּא אֲבִ֥י בְנֵֽי־עַמּ֖וֹן עַד־הַיּֽוֹם׃ (ס)
וְהַצְּעִירָה גַם הִוא יָלְדָה בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי. משמעותו של שם זה דומה. עַמִּי עשוי להתפרש כמשפחתי, ואולי מבטא אף קרבה רבה יותר. ובכל זאת היא בחרה בכינוי מעודן יותר. הוּא אֲבִי בְנֵי עַמּוֹן עַד הַיּוֹם.