חזור
אַחֲרֵי מוֹת
עלייה הח וַאֲלֵהֶ֣ם תֹּאמַ֔ר אִ֥ישׁ אִישׁ֙ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִן־הַגֵּ֖ר אֲשֶׁר־יָג֣וּר בְּתוֹכָ֑ם אֲשֶׁר־יַעֲלֶ֥ה עֹלָ֖ה אוֹ־זָֽבַח׃
וגם זאת אֲלֵהֶם – אל בני ישראל תֹּאמַר. לאחר שנצטוו על כך שבשר יישחט רק בתור קרבן, מגיע פרט נוסף, הנוהג גם לדורות: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה, קרבן שנשרף כולו אוֹ זָבַח, שבשרו נאכל,
רש"י
אשר יעלה עלה.לְחַיֵּב עַל הַמַּקְטִיר אֵבָרִים בַּחוּץ כְּשׁוֹחֵט בַּחוּץ, שֶׁאִם שָׁחַט אֶחָד וְהֶעֱלָה חֲבֵרוֹ שְׁנֵיהֶם חַיָּבִין (זבחים ק״ו):
ט וְאֶל־פֶּ֜תַח אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ לֹ֣א יְבִיאֶ֔נּוּ לַעֲשׂ֥וֹת אֹת֖וֹ לַיהוָ֑ה וְנִכְרַ֛ת הָאִ֥ישׁ הַה֖וּא מֵעַמָּֽיו׃
וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה' – וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו. הקרבת קרבן שלא במשכן או במקדש אסורה באיסור חמור מאוד, והעונש עליה הוא החמור ביותר. כרֵת אינו עונש בידי אדם אלא משמיים. האיש מת קודם זמנו, ואולי גם נפשו נענשת בעונשים שונים.
רש"י
ונכרת.זַרְעוֹ נִכְרָת וְיָמָיו נִכְרָתִין:
י וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן־הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֥ר יֹאכַ֖ל כָּל־דָּ֑ם וְנָתַתִּ֣י פָנַ֗י בַּנֶּ֙פֶשׁ֙ הָאֹכֶ֣לֶת אֶת־הַדָּ֔ם וְהִכְרַתִּ֥י אֹתָ֖הּ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ׃
איסור נוסף הקשור גם הוא לשחיטת בעלי חיים לאכילה: וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם – וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹ כֶלֶת אֶת הַדָּם, אפנה אליה ואביט בה בעין רעה, וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ.
רש"י
כל דם.לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר״, יָכוֹל לֹא יְהֵא חַיָּב אֶלָּא עַל דַּם הַמֻּקְדָּשִׁים, תַּ״ל ״כָּל דָּם״:
ונתתי פני.פְּנַאי שֶׁלִּי — פּוֹנֶה אֲנִי מִכָּל עֲסָקַי וְעוֹסֵק בּוֹ (ספרא):
יא כִּ֣י נֶ֣פֶשׁ הַבָּשָׂר֮ בַּדָּ֣ם הִוא֒ וַאֲנִ֞י נְתַתִּ֤יו לָכֶם֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כִּֽי־הַדָּ֥ם ה֖וּא בַּנֶּ֥פֶשׁ יְכַפֵּֽר׃
כִּי נֶפֶשׁ, חיוּת הַבָּשָׂר – בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו – את הדם לָכֶם רק לקרבן עַל הַמִּזְבֵּחַ, לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר. הדם שהנפש תלויה בו, לא ניתן אלא לכפרתה של הנפש המקריבה אותו לה'. במובן מסוים אדם מותר לאכול בשר משום שהוא בשרו של יצור שכבר מת, אבל הדם, המסמל את חיותו, אינו נתון לאדם אלא לה' לבדו.
רש"י
כי נפש הבשר.שֶׁל כָּל בְּרִיָּה בַּדָּם הִיא תְלוּיָה, וּלְפִיכָךְ נְתַתִּיו (עַל הַמִּזְבֵּחַ) לְכַפֵּר עַל נֶפֶשׁ הָאָדָם — תָּבֹא נֶפֶשׁ וּתְכַפֵּר עַל הַנֶּפֶשׁ:
יב עַל־כֵּ֤ן אָמַ֙רְתִּי֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כָּל־נֶ֥פֶשׁ מִכֶּ֖ם לֹא־תֹ֣אכַל דָּ֑ם וְהַגֵּ֛ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶ֖ם לֹא־יֹ֥אכַל דָּֽם׃ (ס)
עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם. איסור כללי זה תקף לכל בני ישראל ולגרים המצטרפים אליהם.
רש"י
כל נפש מכם.לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים:
יג וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן־הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֨ר יָצ֜וּד צֵ֥יד חַיָּ֛ה אוֹ־ע֖וֹף אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֑ל וְשָׁפַךְ֙ אֶת־דָּמ֔וֹ וְכִסָּ֖הוּ בֶּעָפָֽר׃
דין נוסף: וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל, הראוי לאכילה לפי ההגדרות הכתובות בתורה. החיות ורוב העופות אינם עולים על המזבח כקרבנות. בעלי החיים הללו ניצודים, נשחטים ונאכלים. במקרה של שחיטת חיה או עוף – וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר. הדם אסור באכילה, ואף אין להשאירו חשוף.
רש"י
אשר יצוד.אֵין לִי אֶלָּא צַיִד, אֲוָזִין וְתַרְנְגוֹלִין מִנַּיִן? תַּ״ל ״צֵיד״ מִכָּל מָקוֹם; אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר ״אֲשֶׁר יָצוּד״? שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר אֶלָּא בַּהַזְמָנָה הַזֹּאת (חולין פ״ד):
אשר יאכל.פְּרָט לִטְמֵאִים (שם פ״ה):
יד כִּֽי־נֶ֣פֶשׁ כָּל־בָּשָׂ֗ר דָּמ֣וֹ בְנַפְשׁוֹ֮ הוּא֒ וָֽאֹמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל דַּ֥ם כָּל־בָּשָׂ֖ר לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ כִּ֣י נֶ֤פֶשׁ כָּל־בָּשָׂר֙ דָּמ֣וֹ הִ֔וא כָּל־אֹכְלָ֖יו יִכָּרֵֽת׃
כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר, דָּמוֹ בְלוויית נַפְשׁוֹ הוּא. הדם קשור בנפש. וָאֹמַר, ולכן אמרתי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ, כי על כוח החיים עצמו אין לאדם מישראל שליטה גמורה, כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא, הנפש היא הדם, ועל כן כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת. עד כה הופיעו דינים שונים הקשורים להריגת בעלי חיים: איסור אכילת 'בשר תאווה' לישראל במדבר בלא שיזבחוהו תחילה לקרבן לה', האיסור של שחוטי חוץ בקרבנות, איסור אכילת דם והחובה לכסות דם חיה ועוף. הציווי הבא מתייחס לבעל חיים שאינו נהרג בידי אדם בהכרח.
רש"י
דמו בנפשו הוא.דָּמוֹ הוּא לוֹ בִּמְקוֹם הַנֶּפֶשׁ, שֶׁהַנֶּפֶשׁ תְּלוּיָה בוֹ:
כי נפש כל בשר דמו הוא.הַנֶּפֶשׁ הִיא הַדָּם. דָּם וּבָשָׂר לְשׁוֹן זָכָר, נֶפֶשׁ לְשׁוֹן נְקֵבָה:
טו וְכָל־נֶ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֤ל נְבֵלָה֙ וּטְרֵפָ֔ה בָּאֶזְרָ֖ח וּבַגֵּ֑ר וְכִבֶּ֨ס בְּגָדָ֜יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעֶ֖רֶב וְטָהֵֽר׃
וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה, בעל חיים שמת מאליו, וּטְרֵפָה, בעל חיים שנהרג או נפצע פצעי מוות. בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר. בעלי חיים אלה אסורים באכילה, ולא זו בלבד, אלא שבמותם הם מטמאים במגע או במשא אף ללא מגע ישיר, ולכן – וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב ואז – וְטָהֵר.
רש"י
אשר תאכל נבלה וטרפה.בְּנִבְלַת עוֹף טָהוֹר דִּבֵּר הַכָּתוּב, שֶׁאֵין לָהּ טֻמְאָה אֶלָּא בְשָׁעָה שֶׁנִּבְלַעַת בְּבֵית הַבְּלִיעָה, וְלִמֶּדְךָ כָּאן שֶׁמְּטַמְּאָה בַאֲכִילָתָהּ (וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְמַגָּע); וּטְרֵפָה הָאֲמוּרָה כָּאן לֹא נִכְתַּב אֶלָּא לִדְרֹשׁ, וְכֵן שָׁנִינוּ: יָכוֹל תְּהֵא נִבְלַת עוֹף טָמֵא מְטַמְּאָה בְּבֵית הַבְּלִיעָה, תַּ״ל טְרֵפָה — מִי שֶׁיֵּשׁ בְּמִינוֹ טְרֵפָה, יָצָא עוֹף טָמֵא שֶׁאֵין בְּמִינוֹ טְרֵפָה (ספרא; זבחים ע׳):
טז וְאִם֙ לֹ֣א יְכַבֵּ֔ס וּבְשָׂר֖וֹ לֹ֣א יִרְחָ֑ץ וְנָשָׂ֖א עֲוֺנֽוֹ׃ (פ)
וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ – וְנָשָׂא עֲוֺ נוֹ. האדם אינו חייב להיטהר מיד כשנטמא. הטמא חוטא רק כאשר הוא נוגע בקודש או נכנס למקדש. אין ספק שעניין זה חשוב לכהנים – שחלק גדול ממזונם הוא קודשים, וכן היה מעשי לישראל במדבר, שכן כאמור כאשר רצו לאכול בשר נדרשו להביאו כקרבן אל פתח אוהל מועד. אולם גם לאחר שהותרה אכילת בשר חולין, עלול הטמא לנגוע בדברים שיש בהם קדושה. משום חומרתה של עברה זו, מודגשת כאן חשיבותה של ההיטהרות.
רש"י
ונשא עונו.אִם יֹאכַל קֹדֶשׁ אוֹ יִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ חַיָּב עַל טֻמְאָה זוֹ כְּכָל שְׁאָר טֻמְאוֹת (ספרא):
ובשרו לא ירחץ ונשא עונו.עַל רְחִיצַת גּוּפוֹ עָנוּשׁ כָּרֵת וְעַל כִּבּוּס בְּגָדִים בְּמַלְקוּת (שם):
א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
ב דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.
רש"י
אני ה׳ אלהיכם.אֲנִי הוּא שֶׁאָמַרְתִּי בְסִינַי אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ וְקִבַּלְתֶּם עֲלֵיכֶם מַלְכוּתִי, מֵעַתָּה קַבְּלוּ גְזֵרוֹתָי; רַבִּי אוֹמֵר גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנָיו שֶׁסּוֹפָן לִנָּתֵק בַּעֲרָיוֹת בִּימֵי עֶזְרָא, לְפִיכָךְ בָּא עֲלֵיהֶם בִּגְזֵרָה אני ה׳ אלהיכם — דְּעוּ מִי גוֹזֵר עֲלֵיכֶם, דַּיָּן לִפָּרַע וְנֶאֱמָן לְשַׁלֵּם שָׂכָר (עי׳ ספרא):
ג כְּמַעֲשֵׂ֧ה אֶֽרֶץ־מִצְרַ֛יִם אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּם־בָּ֖הּ לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ וּכְמַעֲשֵׂ֣ה אֶֽרֶץ־כְּנַ֡עַן אֲשֶׁ֣ר אֲנִי֩ מֵבִ֨יא אֶתְכֶ֥ם שָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶ֖ם לֹ֥א תֵלֵֽכוּ׃
כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ – לֹא תַעֲשׂוּ, וּכְמַעֲשֵׂ ה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה – לֹא תַעֲשׂוּ, וּבְחֻקֹּתֵיהֶם, במנהגיהם – לֹא תֵלֵכוּ.
רש"י
כמעשה ארץ מצרים.מַגִּיד שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם שֶׁל מִצְרִיִּים וְשֶׁל כְּנַעֲנִיִּים מְקֻלְקָלִים מִכָּל הָאֻמּוֹת, וְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁיָּשְׁבוּ בוֹ יִשְׂרָאֵל מְקֻלְקָל מִן הַכֹּל:
אשר אני מביא אתכם שמה.מַגִּיד שֶׁאוֹתָן עֲמָמִין שֶׁכִּבְּשׁוּ יִשְֹרָאֵל מְקֻלְקָלִים מִכֻּלָּם (שם):
ובחקתיהם לא תלכו.מַה הִנִּיחַ הַכָּתוּב שֶׁלֹּא אָמַר? אֶלָּא אֵלּוּ נִימוֹסוֹת שֶׁלָּהֶן — דְּבָרִים הַחֲקוּקִין לָהֶם — כְּגוֹן טַרְטִיָּאוֹת וְאִצְטַדִיָּאוֹת, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֵלּוּ דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי שֶׁמָּנוּ חֲכָמִים (שם):
ד אֶת־מִשְׁפָּטַ֧י תַּעֲשׂ֛וּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ לָלֶ֣כֶת בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
לעומת זאת, אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.
רש"י
את משפטי תעשו.אֵלּוּ דְּבָרִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה בְּמִשְׁפָּט, שֶׁאִלּוּ לֹא נֶאֶמְרוּ הָיוּ כְדַאי לְאָמְרָן:
ואת חקתי תשמרו.דְּבָרִים שֶׁהֵן גְּזֵרַת הַמֶּלֶךְ, שֶׁיֵּצֶר הָרַע מֵשִׁיב עֲלֵיהֶם לָמָּה לָנוּ לְשָׁמְרָן? וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְשִׁיבִין עֲלֵיהֶם, כְּגוֹן אֲכִילַת חֲזִיר וּלְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז וְטָהֳרַת מֵי חַטָּאת, לְכָךְ נֶאֱמַר אני ה׳, גָּזַרְתִּי עֲלֵיכֶם, אֵי אַתָּה רַשַּׁאי לִפָּטֵר (יומא ס״ז):
ללכת בהם.אַל תִּפָּטֵר מִתּוֹכָם, שֶׁלֹּא תֹאמַר לָמַדְתִּי חָכְמַת יִשְׂרָאֵל אֵלֵךְ וְאֶלְמַד חָכְמַת הָאֻמּוֹת (ספרא):
ה וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֔י אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ (ס)
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם. החוקים הנוגעים לקדושת ישראל ולייחודם בתחום האישות הם המעצבים את הדרך הראויה לחיות. אֲנִי ה', קיים תמיד ומהווה הכול.
רש"י
ושמרתם את חקתי וגו׳.לְרַבּוֹת שְׁאָר דִּקְדּוּקֵי הַפָּרָשָׁה, שֶׁלֹּא פֵּרֵט הַכָּתוּב בָּהֶם; דָּבָר אַחֵר לִתֵּן שְׁמִירָה וַעֲשִׂיָּה לַחֻקִּים וּשְׁמִירָה וַעֲשִׂיָּה לַמִּשְׁפָּטִים, לְפִי שֶׁלֹּא נָתַן אֶלָּא עֲשִׂיָּה לַמִּשְׁפָּטִים וּשְׁמִירָה לַחֻקִּים (ספרא):
וחי בהם.לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁאִם תֹּאמַר בָּעוֹלָם הַזֶּה וַהֲלֹא סוֹפוֹ הוּא מֵת (שם):
אני ה׳.נֶאֱמָן לְשַׁלֵּם שָׂכָר (שם):