חזור
אֱמֹר
עלייה גוַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן־הַגֵּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֤יב קָרְבָּנוֹ֙ לְכָל־נִדְרֵיהֶם֙ וּלְכָל־נִדְבוֹתָ֔ם אֲשֶׁר־יַקְרִ֥יבוּ לַיהוָ֖ה לְעֹלָֽה׃
דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.הדיבור פונה הן לכהנים והן לבני ישראל, מפני שהדינים הבאים קשורים הן להקדשת הקרבן על ידי ישראל הן לקבלתו והקרבתו על ידי הכהנים. וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם, קרבנות שאדם הטיל חובה על עצמו להביאם, וּלְכָל נִדְבוֹתָם, בהמות מסוימות שנדב אדם מרכושו לקרבן, אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' לְעֹלָה.
רש"י
נדריהם.הֲרֵי עָלַי:
נדבותם.הֲרֵי זוֹ:
לִֽרְצֹנְכֶ֑ם תָּמִ֣ים זָכָ֔ר בַּבָּקָ֕ר בַּכְּשָׂבִ֖ים וּבָֽעִזִּֽים׃
הקרבן יבוא לִרְצֹנְכֶם, מתוך רצון טוב תָּמִים, שלם בגופו זָכָר בַּבָּקָראו בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים.
רש"י
לרצנכם.הָבִיאוּ דָּבָר הָרָאוּי לְרַצּוֹת אֶתְכֶם לְפָנַי, שֶׁיְּהֵא לָכֶם לְרָצוֹן, אפיי"מנט בְּלַעַז, וְאֵיזֶהוּ הָרָאוּי לְרָצוֹן?
תמים זכר בבקר בכבשים ובעזים.אֲבָל בְּעוֹלַת הָעוֹף אֵין צָרִיךְ תַּמּוּת וְזַכְרוּת, וְאֵינוֹ נִפְסָל בְּמוּם אֶלָּא בְּחֶסְרוֹן אֵבֶר (ספרא):
כֹּ֛ל אֲשֶׁר־בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א תַקְרִ֑יבוּ כִּי־לֹ֥א לְרָצ֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃
ובכל אלה כֹּליצוּר אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּאותו לקרבן, כִּי לֹא לְרָצוֹן, לריצוי יִהְיֶה לָכֶם.קרבן בעל מום לא יְרצה עליכם לפני ה', לא תהיו רצויים על ידו.
וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יַקְרִ֤יב זֶֽבַח־שְׁלָמִים֙ לַיהוָ֔ה לְפַלֵּא־נֶ֙דֶר֙ א֣וֹ לִנְדָבָ֔ה בַּבָּקָ֖ר א֣וֹ בַצֹּ֑אן תָּמִ֤ים יִֽהְיֶה֙ לְרָצ֔וֹן כָּל־מ֖וּם לֹ֥א יִהְיֶה־בּֽוֹ׃
וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים לַה', קרבן זכר או נקבה שאינו עולה כליל למזבח, אלא חלקים ממנו נאכלים על ידי הכהנים והבעלים, לְפַלֵּאלקדש ולהפריש באמצעות נֶדֶר, התחייבות עצמית להקריב קרבן, אוֹ לִנְדָבָה, ייחוד בהמה מרכושו של האדם לקרבן, בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן, תָּמִיםדווקא יִהְיֶה לְרָצוֹן– כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ,
רש"י
לפלא נדר.לְהַפְרִישׁ בְּדִבּוּרוֹ:
עַוֶּרֶת֩ א֨וֹ שָׁב֜וּר אוֹ־חָר֣וּץ אֽוֹ־יַבֶּ֗לֶת א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת לֹא־תַקְרִ֥יבוּ אֵ֖לֶּה לַיהוָ֑ה וְאִשֶּׁ֗ה לֹא־תִתְּנ֥וּ מֵהֶ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לַיהוָֽה׃
כגון: עַוֶּרֶת, עיוורון, ואפילו בעין אחת בלבד אוֹאיבר שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ, סדוק, פגום אוֹ יַבֶּלֶת. לפי מסורת חכמים, זוהי יבלת שיש בה עצם וכיוצא בה, או יבלות מסוימות בתוך העין, אך לא בליטת בשר קטנה המצויה בגוף. אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת, סוגי שחין הפוצעים או פוגמים בעור הבהמה, לֹא תַקְרִיבוּ, תגישו את אֵלֶּה לַה', וְאִשֶּׁה, קרבן הנשרף באש לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לַה'.
רש"י
עורת.שֵׁם דָּבָר שֶׁל מוּם עִוָּרוֹן בְּלָשׁוֹן נְקֵבָה — שֶׁלֹּא יְהֵא בוֹ מוּם שֶׁל עִוָּרוֹן:
או שבור.לֹא יִהְיֶה:
חרוץ.רִיס שֶׁל עַיִן שֶׁנִּסְדַּק אוֹ שֶׁנִּפְגַּם וְכֵן שְׂפָתוֹ שֶׁנִּסְדְּקָה אוֹ נִפְגְּמָה (בכורות ל"ח):
יבלת.ורו"אה בְּלַעַז:
גרב.מִין חֲזָזִית וְכֵן יַלֶּפֶת, וּלְשׁוֹן יַלֶּפֶת כְּמוֹ וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן (שופטים ט"ז), שֶׁאֲחוּזָה בוֹ עַד יוֹם מִיתָה, שֶׁאֵין לָהּ רְפוּאָה:
לא תקריבו.שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים, לְהַזְהִיר עַל הַקְדָּשָׁתָן וְעַל שְׁחִיטָתָן וְעַל זְרִיקַת דָּמָן (תמורה ו'):
ואשה לא תתנו.אַזְהָרַת הַקְטָרָתָן:
וְשׁ֥וֹר וָשֶׂ֖ה שָׂר֣וּעַ וְקָל֑וּט נְדָבָה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֹת֔וֹ וּלְנֵ֖דֶר לֹ֥א יֵרָצֶֽה׃
וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ, שחלק בגופו התרחב שלא במידה, וְקָלוּט, שחלק בגופו מכווץ באופן לא רגיל – נְדָבָה, מתנת רכוש לה' שתימכר והכסף ישמש לצורך המקדש, תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ, ואולם לְנֵדֶר, לקרבן לֹא יֵרָצֶה.
רש"י
שרוע.אֵבֶר גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ:
וקלוט.פַּרְסוֹתָיו קְלוּטוֹת (בכורות מ'):
נדבה תעשה אתו.לְבֶדֶק הַבַּיִת:
ולנדר.לַמִּזְבֵּחַ:
לא ירצה.אֵי זֶה הֶקְדֵּשׁ בָּא לְרַצּוֹת? הֱוֵי אוֹמֵר זֶה הֶקְדֵּשׁ הַמִּזְבֵּחַ (תמורה ז'):
וּמָע֤וּךְ וְכָתוּת֙ וְנָת֣וּק וְכָר֔וּת לֹ֥א תַקְרִ֖יבוּ לַֽיהוָ֑ה וּֽבְאַרְצְכֶ֖ם לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃
וּמָעוּךְ וְכָתוּת, מרוסק לגמרי, יותר ממעוך וְנָתוּק, מופסק וְכָרוּת, גזור לֹא תַקְרִיבוּ לַה'.לפי המסורת, המומים הללו מתפרשים כשייכים לאיברי הרבייה, לאמור: יצור שנכתתו, נשברו, הושחתו או נפגמו איברי הרבייה שלו באופן ניכר, אסור להקריבו לה'. בעלי החיים המסורסים לסוגיהם נחשבים פגומים לצורך המקדש. לא זו בלבד, אלא גם – וּבְאַרְצְכֶם, בשאר בעלי חיים שבארצכם לֹא תַעֲשׂוּזאת, אסור לסרסם. זהו דין בפני עצמו, החורג מדיני הבהמות הראויות לקרבן.
רש"י
ומעוך וכתות ונתוק וכרות.בַּבֵּיצִים אוֹ בַגִּיד:
מעוך.בֵּיצָיו מְעוּכִין בַּיָּד:
כתות.כְּתוּשִׁים יוֹתֵר מִמָּעוּךְ:
נתוק.תְּלוּשִׁין בַּיָּד עַד שֶׁנִּפְסְקוּ חוּטִים שֶׁתְּלוּיִים בָּהֶן, אֲבָל נְתוּנִים הֵם בְּתוֹךְ הַכִּיס, וְהַכִּיס לֹא נִתְלַשׁ:
וכרות.כְּרוּתִין בִּכְלִי וְעוֹדָן בַּכִּיס (בכורות ל"ט):
[ומעוך.תַּרְגּוּמוֹ וְדִי מְרִיס, זֶהוּ לְשׁוֹנוֹ בַּאֲרָמִית, לְשׁוֹן כְּתִישָׁה:
וכתותתַּרְגּוּמוֹ וְדִי רְסִיס, כְּמוֹ "הַבַּיִת הַגָּדוֹל רְסִיסִים" (עמוס ו') — בְּקִיעוֹת דַּקּוֹת, וְכֵן "קָנֶה הַמְרֻסָּס" (שבת פ'):]
ובארצכם לא תעשו.דָּבָר זֶה לְסָרֵס שׁוּם בְּהֵמָה וְחַיָּה, וַאֲפִלּוּ טְמֵאָה, לְכָךְ נֶאֱמַר בְּאַרְצְכֶם לְרַבּוֹת כָּל אֲשֶׁר בְּאַרְצְכֶם, שֶׁאִאֶ"לֹ לֹא נִצְטַוּוּ עַל הַסֵּרוּס אֶלָּא בָאָרֶץ, שֶׁהֲרֵי סֵרוּס חוֹבַת הַגּוּף הִיא וְכָל חוֹבַת הַגּוּף נוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ:
וּמִיַּ֣ד בֶּן־נֵכָ֗ר לֹ֥א תַקְרִ֛יבוּ אֶת־לֶ֥חֶם אֱלֹהֵיכֶ֖ם מִכָּל־אֵ֑לֶּה כִּ֣י מָשְׁחָתָ֤ם בָּהֶם֙ מ֣וּם בָּ֔ם לֹ֥א יֵרָצ֖וּ לָכֶֽם׃ (פ)
ולא רק בקרבנות שאתם, בני ישראל, מביאים – מִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה, כִּי מָשְׁחָתָם, פגמם בָּהֶם– מוּם בָּם– לֹא יֵרָצוּ לָכֶם.למרות שעל הנכרים לא נאסר לסרס בהמה, מעשה זה נחשב בלתי ראוי כשלעצמו, וכל בהמה מסורסת אינה רצויה, ולכן אין לקבלה לקרבן גם מידי מי שאינו מבני ישראל.
רש"י
ומיד בן נכר.שֶׁהֵבִיא קָרְבָּן בְּיַד כֹּהֵן לְהַקְרִיבוֹ לַשָּׁמַיִם לא תקריבו לוֹ בַּעַל מוּם; וְאַעַ"פִּ שֶׁלֹּא נֶאֶסְרוּ בַעֲלֵי מוּמִים לְקָרְבַּן בְּנֵי נֹחַ אֶלָּא אִ"כֵּ מְחֻסְּרֵי אֵבֶר, זֹאת נוֹהֶגֶת בְּבָמָה שֶׁבַּשָּׂדוֹת, אֲבָל עַל הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַּמִּשְׁכָּן לֹא תַקְרִיבוּ, אֲבָל תְּמִימָה תְקַבְּלוּ מֵהֶם, לְכָךְ נֶאֱמַר לְמַעְלָה אִישׁ אִישׁ, לְרַבּוֹת אֶת הַגּוֹיִם שֶׁנּוֹדְרִים נְדָרִים וּנְדָבוֹת כְּיִשְׂרָאֵל (חולין י"ג):
משחתם.חִבּוּלְהוֹן:
לא ירצו לכם.לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
שׁ֣וֹר אוֹ־כֶ֤שֶׂב אוֹ־עֵז֙ כִּ֣י יִוָּלֵ֔ד וְהָיָ֛ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תַּ֣חַת אִמּ֑וֹ וּמִיּ֤וֹם הַשְּׁמִינִי֙ וָהָ֔לְאָה יֵרָצֶ֕ה לְקָרְבַּ֥ן אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃
שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד,כל ולד מבעלי החיים הללו – וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ,ואין לשחטו באותם ימים בשום פנים. ורק מִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'.
רש"י
כי יולד.פְּרָט לְיוֹצֵא דֹפֶן (שם ל"ח):
וְשׁ֖וֹר אוֹ־שֶׂ֑ה אֹת֣וֹ וְאֶת־בְּנ֔וֹ לֹ֥א תִשְׁחֲט֖וּ בְּי֥וֹם אֶחָֽד׃
וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה, אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד.
רש"י
אתו ואת בנו.נוֹהֵג בַּנְּקֵבָה — שֶׁאָסוּר לִשְׁחֹט הָאֵם וְהַבֵּן אוֹ הַבַּת, וְאֵינוֹ נוֹהֵג בַּזְּכָרִים, וּמֻתָּר לִשְׁחֹט הָאָב וְהַבֵּן (שם ע"ח):
אתו ואת בנו.אַף בְּנוֹ וְאוֹתוֹ בְּמַשְׁמָע (שם פ"ב):
וְכִֽי־תִזְבְּח֥וּ זֶֽבַח־תּוֹדָ֖ה לַיהוָ֑ה לִֽרְצֹנְכֶ֖ם תִּזְבָּֽחוּ׃
וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה, קרבן המובא כדי להודות לַה'– לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ.אין זה קרבן חובה, אלא הוא נובע מהתעוררות אישית בעתות רצון.
רש"י
לרצנכם תזבחו.תְּחִלַּת זְבִיחַתְכֶם הִזָּהֲרוּ שֶׁתְּהֵא לְרָצוֹן לָכֶם, וּמַהוּ הָרָצוֹן?
ביום ההוא יאכל.לֹא בָא לְהַזְהִיר אֶלָּא שֶׁתְּהֵא שְׁחִיטָה עַל מְנָת כֵּן — אַל תִּשְׁחֲטוּהוּ עַל מְנָת לְאָכְלוֹ לְמָחָר, שֶׁאִם תַּחְשְׁבוּ בוֹ מַחֲשֶׁבֶת פְּסוּל לֹא יְהֵא לָכֶם לְרָצוֹן; דָּ"אַ לרצנכם — לְדַעְתְּכֶם, מִכָּאן לַמִּתְעַסֵּק שֶׁפָּסוּל בִּשְׁחִיטַת קָדָשִׁים; וְאַעַ"פִּ שֶּׁפֵּרֵט בַּנֶּאֱכָלִים לִשְׁנֵי יָמִים, חָזַר וּפֵרֵט בַּנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד שֶׁתְּהֵא זְבִיחָתָן עַל מְנָת לְאָכְלָן בִּזְמַנָּן:
בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יֵאָכֵ֔ל לֹֽא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר אֲנִ֖י יְהוָֽה׃
בַּיּוֹם הַהוּא, ביום הזביחה בלבד יֵאָכֵלקרבן זה. לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר. אֲנִי ה'.קרבן התודה הוא זבח, כלומר קרבן שנאכל, והבאתו כרוכה מן הסתם במשפחתיות ובהרגשה נוחה. משום כך מדגיש הכתוב את הגדרותיו ואת ההגבלות הניתנות עליו מגבוה: אכילתו מוגבלת ליום אחד.
רש"י
ביום ההוא יאכל.לֹא בָא לְהַזְהִיר אֶלָּא שֶׁתְּהֵא שְׁחִיטָה עַל מְנָת כֵּן, שֶׁאִם לִקְבֹּעַ לוֹ זְמַן אֲכִילָה, כְּבָר כָּתוּב וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו וְגוֹ' (ויקרא ז'):
אני ה'.דַּע מִי גָזַר עַל הַדָּבָר וְאַל יֵקַל בְּעֵינֶיךָ:
וּשְׁמַרְתֶּם֙ מִצְוֺתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה׃
ובכללו של דבר – וּשְׁמַרְתֶּם, הן הכהנים והן ישראל, את מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. אֲנִי ה'.
רש"י
ושמרתם.זוֹ הַמִּשְׁנָה:
ועשיתם.זֶה הַמַּעֲשֶׂה (ספרא):
וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃
ומעבר לכך, לֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁיעל ידי עברות או עשייה שאינה ראויה. וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.כאן חוזרת התפיסה הכללית העומדת מאחורי כל הדינים השייכים לפרשת הקדושות: שמירת המצוות והעמידה אל מול ה' אינן חובתו או זכותו של אדם פלוני בלבד, אלא הן נובעות מהבחירה בעם ישראל והקדשתו. אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם.הקדושה אינה נובעת מרצונכם לעשות את הדברים, אלא באה מלמעלה, מה'
רש"י
ולא תחללו.לַעֲבֹר עַל דְּבָרַי מְזִידִין; מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא תְחַלְּלוּ מַה תַּ"לֹ וְנִקְדַּשְׁתִּי? מְסֹר עַצְמְךָ וְקַדֵּשׁ שְׁמִי. יָכוֹל בְּיָחִיד, תַּ"לֹ בתוך בני ישראל; וּכְשֶׁהוּא מוֹסֵר עַצְמוֹ יִמְסֹר עַצְמוֹ עַל מְנָת לָמוּת, שֶׁכָּל הַמּוֹסֵר עַצְמוֹ עַל מְנָת הַנֵּס, אֵין עוֹשִֹׁין לוֹ נֵס, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה שֶׁלֹּא מָסְרוּ עַצְמָן עַל מְנָת הַנֵּס, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל נ'), "וְהֵן לָא יְדִיעַ לֶהֱוֵא לָךְ מַלְכָּא" וְגוֹ', מַצִּיל וְלֹא מַצִּיל — "יְדִיעַ לֶהֱוֵא לָךְ" וְגו' (ספרא):
הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ (פ)
הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים.אני מקדישכם ואני מושיעכם. אֲנִי ה'.אתם שייכים לי, וקשר זה מחייב אתכם לשמור על קדושתכם.קרבנות אלו נקראים בלשון חכמים 'קרבנות המוספים' – הנוספים על עולות התמיד שבכל יום ויום.
רש"י
המוציא אתכם.עַל מְנָת כֵּן:
אני ה'.נֶאֱמָן לְשַׁלֵּם שָׂכָר (שם):