וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אִ֕ישׁ כִּ֥י יַפְלִ֖א נֶ֑דֶר בְּעֶרְכְּךָ֥ נְפָשֹׁ֖ת לַֽיהוָֽה׃

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אִישׁ כִּי יַפְלִא, יִדור, יבטא במפורש נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ, של ערך נְפָשֹׁת לַה', כשאדם יתחייב לתת לה' את ערכו של אדם כלשהו –

וְהָיָ֤ה עֶרְכְּךָ֙ הַזָּכָ֔ר מִבֶּן֙ עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֔ה וְעַ֖ד בֶּן־שִׁשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה וְהָיָ֣ה עֶרְכְּךָ֗ חֲמִשִּׁ֛ים שֶׁ֥קֶל כֶּ֖סֶף בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃

וְהָיָה עֶרְכְּךָ– הַזָּכָר שגילו מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה– וְהָיָה עֶרְכְּךָ, ערכו של אדם כזה לעניין הקדשה חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.

וְאִם־נְקֵבָ֖ה הִ֑וא וְהָיָ֥ה עֶרְכְּךָ֖ שְׁלֹשִׁ֥ים שָֽׁקֶל׃

וְאִם נְקֵבָה הִיא בטווח גיל זה – וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל, שכן אז נחשב האדם במיטב שנותיו.

וְאִ֨ם מִבֶּן־חָמֵ֜שׁ שָׁנִ֗ים וְעַד֙ בֶּן־עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֔ה וְהָיָ֧ה עֶרְכְּךָ֛ הַזָּכָ֖ר עֶשְׂרִ֣ים שְׁקָלִ֑ים וְלַנְּקֵבָ֖ה עֲשֶׂ֥רֶת שְׁקָלִֽים׃

וְאִם מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה– וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים, וְלַנְּקֵבָה עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים.

וְאִ֣ם מִבֶּן־חֹ֗דֶשׁ וְעַד֙ בֶּן־חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים וְהָיָ֤ה עֶרְכְּךָ֙ הַזָּכָ֔ר חֲמִשָּׁ֥ה שְׁקָלִ֖ים כָּ֑סֶף וְלַנְּקֵבָ֣ה עֶרְכְּךָ֔ שְׁלֹ֥שֶׁת שְׁקָלִ֖ים כָּֽסֶף׃

וְאִם מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים– וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף, וְלַנְּקֵבָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים כָּסֶף.

וְ֠אִם מִבֶּן־שִׁשִּׁ֨ים שָׁנָ֤ה וָמַ֙עְלָה֙ אִם־זָכָ֔ר וְהָיָ֣ה עֶרְכְּךָ֔ חֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר שָׁ֑קֶל וְלַנְּקֵבָ֖ה עֲשָׂרָ֥ה שְׁקָלִֽים׃

וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה– אִם הוא זָכָר– וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל, וְלַנְּקֵבָה– עֲשָׂרָה שְׁקָלִים.

וְאִם־מָ֥ךְ הוּא֙ מֵֽעֶרְכֶּ֔ךָ וְהֶֽעֱמִידוֹ֙ לִפְנֵ֣י הַכֹּהֵ֔ן וְהֶעֱרִ֥יךְ אֹת֖וֹ הַכֹּהֵ֑ן עַל־פִּ֗י אֲשֶׁ֤ר תַּשִּׂיג֙ יַ֣ד הַנֹּדֵ֔ר יַעֲרִיכֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן׃ (ס)

וְאִם הנודר מָךְ, עני הוּא מֵעֶרְכֶּךָ, מכדי לשלם את הערך – וְהֶעֱמִידוֹ, הוא יתייצב לִפְנֵי הַכֹּהֵן, וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן, עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן. הוא יקבל הנחה מן הכהן.

וְאִם־בְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֧יבוּ מִמֶּ֛נָּה קָרְבָּ֖ן לַֽיהוָ֑ה כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֥ן מִמֶּ֛נּוּ לַיהוָ֖ה יִֽהְיֶה־קֹּֽדֶשׁ׃

וְאִם יִדור בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה, מן הבהמות הראויות להיות מוקרבות קָרְבָּן לַה', כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה'– יִהְיֶה קֹּדֶשׁ. הקדושה תחול על גופה של הבהמה.

לֹ֣א יַחֲלִיפֶ֗נּוּ וְלֹֽא־יָמִ֥יר אֹת֛וֹ ט֥וֹב בְּרָ֖ע אוֹ־רַ֣ע בְּט֑וֹב וְאִם־הָמֵ֨ר יָמִ֤יר בְּהֵמָה֙ בִּבְהֵמָ֔ה וְהָֽיָה־ה֥וּא וּתְמוּרָת֖וֹ יִֽהְיֶה־קֹּֽדֶשׁ׃

על כן יש להקריב בהמה זו עצמה על המזבח – לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ– את הקודש באחר, וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ אפילו רַע בְּטוֹב. כשמוקדשים פֵּרות וחפצים אחרים, אפשר להמירם, כלומר אפשר לתת את מחיר החפץ, לפי הערכה מסוימת, במקום לתת אותו; אך המרה כזאת אסורה לגבי בהמה הראויה להיקרב על המזבח, שכן קדושתה היא 'קדושת הגוף'. וְ אולם, אִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה, אף על פי שאסור לומר שבהמה אחרת תבוא במקומה, אין מעשה זה חסר משמעות – וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ. האמירה האסורה חלה, והבהמה שאותה רצה להביא במקום הראשונה התקדשה, וגם הבהמה שהוקדשה מראש לקרבן עומדת בקדושתה.

וְאִם֙ כָּל־בְּהֵמָ֣ה טְמֵאָ֔ה אֲ֠שֶׁר לֹא־יַקְרִ֧יבוּ מִמֶּ֛נָּה קָרְבָּ֖ן לַֽיהוָ֑ה וְהֶֽעֱמִ֥יד אֶת־הַבְּהֵמָ֖ה לִפְנֵ֥י הַכֹּהֵֽן׃

וְאִם יקדיש אדם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה, ובכלל זה כל בהמה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה'מסיבות אחרות, כגון בעלת מום – וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן,

וְהֶעֱרִ֤יךְ הַכֹּהֵן֙ אֹתָ֔הּ בֵּ֥ין ט֖וֹב וּבֵ֣ין רָ֑ע כְּעֶרְכְּךָ֥ הַכֹּהֵ֖ן כֵּ֥ן יִהְיֶֽה׃

וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ בֵּין טוֹב וּבֵין רָע. כְּעֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן– כֵּן יִהְיֶה. הכהן יעריך את שוויה של הבהמה העומדת מולו, וקביעתו תתקבל כקביעה סופית.

וְאִם־גָּאֹ֖ל יִגְאָלֶ֑נָּה וְיָסַ֥ף חֲמִישִׁת֖וֹ עַל־עֶרְכֶּֽךָ׃

וְאִם לאחר שבעליה הקדיש את הבהמה הטמאה, גָּאֹל יִגְאָלֶנָּה, יבקש לקנותה שוב מרשות ההקדש – וְיָסַף חֲמִישִׁתוֹ עַל עֶרְכֶּךָ. עליו להוסיף חמישית על ערכה הראשוני.

וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יַקְדִּ֨שׁ אֶת־בֵּית֥וֹ קֹ֙דֶשׁ֙ לַֽיהוָ֔ה וְהֶעֱרִיכוֹ֙ הַכֹּהֵ֔ן בֵּ֥ין ט֖וֹב וּבֵ֣ין רָ֑ע כַּאֲשֶׁ֨ר יַעֲרִ֥יךְ אֹת֛וֹ הַכֹּהֵ֖ן כֵּ֥ן יָקֽוּם׃

וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַה'– וְהֶעֱרִיכוֹ הַכֹּהֵן בֵּין טוֹב וּבֵין רָע, כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן, כֵּן יָקוּם.

וְאִ֨ם־הַמַּקְדִּ֔ישׁ יִגְאַ֖ל אֶת־בֵּית֑וֹ וְ֠יָסַף חֲמִישִׁ֧ית כֶּֽסֶף־עֶרְכְּךָ֛ עָלָ֖יו וְהָ֥יָה לֽוֹ׃

וְאִם הַמַּקְדִּישׁ עצמו יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ– וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו, וְהָיָה לוֹ, הבית נעשה שלו.

וְאִ֣ם ׀ מִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֗וֹ יַקְדִּ֥ישׁ אִישׁ֙ לַֽיהוָ֔ה וְהָיָ֥ה עֶרְכְּךָ֖ לְפִ֣י זַרְע֑וֹ זֶ֚רַע חֹ֣מֶר שְׂעֹרִ֔ים בַּחֲמִשִּׁ֖ים שֶׁ֥קֶל כָּֽסֶף׃

וְאִם בכל זאת מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַה'– וְהָיָה עֶרְכְּךָ, ערך השדה לְפִי זַרְעוֹ. כיוון שהשדה איננו נמכר לצמיתות, הרי שההקדשה היא נתינה למספר שנים. וכך יחושב הערך, לעניין פדיונו בכסף: זֶרַע, השטח הנדרש לזריעת חֹמֶר, מידת נפח מסוימת של שְׂעֹרִים. השטח נקרא בלשון חכמים 'בית כור' ובמידות ימינו הוא כ–18 דונם בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף.

אִם־מִשְּׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל יַקְדִּ֣ישׁ שָׂדֵ֑הוּ כְּעֶרְכְּךָ֖ יָקֽוּם׃

אִם מִשְּׁנַת, מיד לאחר שנת הַיֹּבֵל, כשהשדה עומד לרשותו לזמן המקסימלי, יַקְדִּישׁ את שָׂדֵהוּ– כְּעֶרְכְּךָ יָקוּם. הערך הנקוב יעמוד במלואו.

וְאִם־אַחַ֣ר הַיֹּבֵל֮ יַקְדִּ֣ישׁ שָׂדֵהוּ֒ וְחִשַּׁב־ל֨וֹ הַכֹּהֵ֜ן אֶת־הַכֶּ֗סֶף עַל־פִּ֤י הַשָּׁנִים֙ הַנּ֣וֹתָרֹ֔ת עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְנִגְרַ֖ע מֵֽעֶרְכֶּֽךָ׃

וְאִם אַחַר הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ, וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל, וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ. אם חמישים שקל כסף הם ערכו של השדה למשך ארבעים ותשע שנים, יש לחלקם לארבעים ותשעה חלקים, ולפי החשבון בעבור כל שנה שעברה יש לגרוע שקל ומשהו מן הסכום הכולל.

וְאִם־גָּאֹ֤ל יִגְאַל֙ אֶת־הַשָּׂדֶ֔ה הַמַּקְדִּ֖ישׁ אֹת֑וֹ וְ֠יָסַף חֲמִשִׁ֧ית כֶּֽסֶף־עֶרְכְּךָ֛ עָלָ֖יו וְקָ֥ם לֽוֹ׃

וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה, ירצה שוב להיאחז בשדה האיש הַמַּקְדִּישׁ אֹתוֹ– וְיָסַף חֲמִשִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו, וְקָם לוֹ. זהו הכלל בפדיון הקדשות: אדם זר הבא לקנותו ישלם בעבורו את המחיר שנקבע על פי השומה או על פי ערך קבוע, ואילו הבעלים המקוריים יצטרכו להוסיף חמישית הערך כתשלום נוסף, מעין פיצוי או עילוי להקדש.

וְאִם־לֹ֤א יִגְאַל֙ אֶת־הַשָּׂדֶ֔ה וְאִם־מָכַ֥ר אֶת־הַשָּׂדֶ֖ה לְאִ֣ישׁ אַחֵ֑ר לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל עֽוֹד׃

וְאִם לֹא יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה מרשות ההקדש במשך כל השנים של מחזור היובל, וְאִם, או אם בינתיים מָכַר גזבר ההקדש אֶת הַשָּׂדֶה לְאִישׁ אַחֵר– לֹא יִגָּאֵל עוֹד על ידי הבעלים הראשונים, ותיבטל הזיקה ההיסטורית בינם לבין השדה.

וְהָיָ֨ה הַשָּׂדֶ֜ה בְּצֵאת֣וֹ בַיֹּבֵ֗ל קֹ֛דֶשׁ לַֽיהוָ֖ה כִּשְׂדֵ֣ה הַחֵ֑רֶם לַכֹּהֵ֖ן תִּהְיֶ֥ה אֲחֻזָּתֽוֹ׃

וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל, ככל השדות בישראל גם השדה הזה יצא מרשות הקונה ביובל, אבל מכיוון שהבעלים הקדישוהו, הרי השדה – קֹדֶשׁ לַה', בעליו הם ההקדש, ודינו כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם המפורש בסמוך – לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ.

וְאִם֙ אֶת־שְׂדֵ֣ה מִקְנָת֔וֹ אֲשֶׁ֕ר לֹ֖א מִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֑וֹ יַקְדִּ֖ישׁ לַֽיהוָֽה׃

וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ, שדה שקנה מאחר, אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ, יַקְדִּישׁ לַה', והרי על גופו של שדה כזה אין לו בעלות גמורה אלא זכות שימוש בו, לכל היותר לחמישים שנה –

וְחִשַּׁב־ל֣וֹ הַכֹּהֵ֗ן אֵ֚ת מִכְסַ֣ת הָֽעֶרְכְּךָ֔ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְנָתַ֤ן אֶת־הָעֶרְכְּךָ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא קֹ֖דֶשׁ לַיהוָֽה׃

וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל, את סכום הערך לפי חשבון השנים שנשארו מחמישים השנים, וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ, הערך בַּיּוֹם הַהוּא, שבו בא לפדותו. בכך השדה יחזור לרשותו של הפודה, והתשלום יהיה קֹדֶשׁ לַה'.

בִּשְׁנַ֤ת הַיּוֹבֵל֙ יָשׁ֣וּב הַשָּׂדֶ֔ה לַאֲשֶׁ֥ר קָנָ֖הוּ מֵאִתּ֑וֹ לַאֲשֶׁר־ל֖וֹ אֲחֻזַּ֥ת הָאָֽרֶץ׃

בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל יָשׁוּב הַשָּׂדֶה לַאֲשֶׁר קָנָהוּ מֵאִתּוֹ, למוכר, לַאֲשֶׁר, שהרי לוֹ אֲחֻזַּת הָאָרֶץ. הוא הבעלים ואין בכוחו של המקדיש להקדיש דבר שאינו שלו. לסיכום, בכל המקרים חוזרים השדות לבעליהם ביובל, חוץ מאשר שדה אחוזה שהוקדש ולא נגאל.

וְכָל־עֶרְכְּךָ֔ יִהְיֶ֖ה בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה יִהְיֶ֥ה הַשָּֽׁקֶל׃ (ס)

וְכָל עֶרְכְּךָ, תשלומי הערכים שדובר בהם, יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. עֶשְׂרִים גֵּרָה יִהְיֶה הַשָּׁקֶל. השקל שווה בערכו לעשרים גרה, שהם עשרים 'גרגרי' כסף, הנקראים בלשון חכמים 'מעות'. למרות שהיו יחידות משקל קטנות יותר, המעה הייתה יחידת כסף בסיסית שעשר כמותה שוות לשקל רגיל, ועשרים – לשקל הקודש, שהוא כפול בגודלו.

אַךְ־בְּכ֞וֹר אֲשֶׁר־יְבֻכַּ֤ר לַֽיהוָה֙ בִּבְהֵמָ֔ה לֹֽא־יַקְדִּ֥ישׁ אִ֖ישׁ אֹת֑וֹ אִם־שׁ֣וֹר אִם־שֶׂ֔ה לַֽיהוָ֖ה הֽוּא׃

אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַה' בִּבְהֵמָה, אם נולד בכור זכר לבהמה – לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ, שהרי אין הוא שייך לבעליו, אִם שׁוֹר ו אִם שֶׂה– לַה' הוּא, כקרבן.

וְאִ֨ם בַּבְּהֵמָ֤ה הַטְּמֵאָה֙ וּפָדָ֣ה בְעֶרְכֶּ֔ךָ וְיָסַ֥ף חֲמִשִׁת֖וֹ עָלָ֑יו וְאִם־לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל וְנִמְכַּ֥ר בְּעֶרְכֶּֽךָ׃

וְאִם הבכור נולד בַּבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה, שאין עליה קדושת קרבן, הרי כשיוקדש – וּפָדָה אותו הבעלים בְעֶרְכֶּךָ, כפי מחירו, וְיָסַף חֲמִשִׁתוֹ עָלָיו, כמו בכל פדיון. וְאִם לֹא יִגָּאֵל על ידי בעליו – וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךָ. על בהמה טמאה לא חלה קדושת הגוף, ולכן אפשר לפדותה או להעבירה לידיים אחרות, ואת הכסף להעביר להקדש. למעשה חל דין פדיון בכור בהמה טמאה בלא הקדשה מפורשת בחמור בלבד. לפי האמור במקום אחר, פודים אותו בשה, ואם הוא נפדה בכסף או בחפצים אחרים – הוא נפדה בשוויו.

אַךְ־כָּל־חֵ֡רֶם אֲשֶׁ֣ר יַחֲרִם֩ אִ֨ישׁ לַֽיהוָ֜ה מִכָּל־אֲשֶׁר־ל֗וֹ מֵאָדָ֤ם וּבְהֵמָה֙ וּמִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֔וֹ לֹ֥א יִמָּכֵ֖ר וְלֹ֣א יִגָּאֵ֑ל כָּל־חֵ֕רֶם קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים ה֖וּא לַיהוָֽה׃

אַךְ, לעומת ההֶקדשות, שהם נגאלים או נמכרים, כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַה' מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ– מֵאָדָם, כגון אחד מעבדיו וּ מ בְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ שהוא בבעלותו הגמורה של המחרים – לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל. כָּל חֵרֶם– קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'.

כָּל־חֵ֗רֶם אֲשֶׁ֧ר יָחֳרַ֛ם מִן־הָאָדָ֖ם לֹ֣א יִפָּדֶ֑ה מ֖וֹת יוּמָֽת׃

כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם, שבוי מלחמה שהוחרם שביהּ, או מי שנגזר עליו מוות מסיבה פוליטית או הלכתית, לֹא יִפָּדֶה; מוֹת יוּמָת. כאן מדובר בחרם מן האדם, אך ייתכנו גם חרם של שטח או חרם של עיר. במקרים הללו הכול 'עולה לשמים' ונאסר בכל הנאה או שימוש ארצי, ואין לפדותו או למכרו.

וְכָל־מַעְשַׂ֨ר הָאָ֜רֶץ מִזֶּ֤רַע הָאָ֙רֶץ֙ מִפְּרִ֣י הָעֵ֔ץ לַיהוָ֖ה ה֑וּא קֹ֖דֶשׁ לַֽיהוָֽה׃

וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ, עשירית המופרשת מִזֶּרַע הָאָרֶץ, כגון חיטה ושעורה, מִפְּרִי הָעֵץ, יין, שמן ואולי גם פֵּרות נוספים – לַה' הוּא, קֹדֶשׁ לַה', ואין לנהוג בו כמו בפֵרות רגילים, אלא יש לאכלו סמוך לבית המקדש בטהרה.

וְאִם־גָּאֹ֥ל יִגְאַ֛ל אִ֖ישׁ מִמַּֽעַשְׂר֑וֹ חֲמִשִׁית֖וֹ יֹסֵ֥ף עָלָֽיו׃

וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ, אם ירצה אדם לקנות את המעשר בחזרה, ולנהוג בפֵּרות כמו בפֵרות רגילים – חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו. עליו להוסיף חמישית כמו מי שקונה קודשים מרשות ההקדש.

וְכָל־מַעְשַׂ֤ר בָּקָר֙ וָצֹ֔אן כֹּ֥ל אֲשֶׁר־יַעֲבֹ֖ר תַּ֣חַת הַשָּׁ֑בֶט הָֽעֲשִׂירִ֕י יִֽהְיֶה־קֹּ֖דֶשׁ לַֽיהוָֽה׃

וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן, כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט, השוט, מקל הרועים – הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה'. כל הבקר והצאן הנולדים במשך השנה יעברו ויימנו תחת השבט, וכאשר יגיע העשירי – יסמן אותו הרועה.

לֹ֧א יְבַקֵּ֛ר בֵּֽין־ט֥וֹב לָרַ֖ע וְלֹ֣א יְמִירֶ֑נּוּ וְאִם־הָמֵ֣ר יְמִירֶ֔נּוּ וְהָֽיָה־ה֧וּא וּתְמוּרָת֛וֹ יִֽהְיֶה־קֹ֖דֶשׁ לֹ֥א יִגָּאֵֽל׃

לֹא יְבַקֵּר, יברור בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ. ספירת הבהמות נועדה לגלות מיהו המעשר. העשירי שנמנה – קדושתו בו, ואי אפשר להמירה. הוא עצמו יוקרב לה', ואת בשרו יאכלו הבעלים לפי דיני קרבן. וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ– וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ, כדין התמורה דלעיל, לֹא יִגָּאֵל. המעשר יישאר קדוש לה', ואין לגאול אותו.

אֵ֣לֶּה הַמִּצְוֺ֗ת אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֖ר סִינָֽי׃

אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי.חזק