חזור
א כָּל פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁים נִמְכָּרִין בָּאִיטְלִיז, וְנִשְׁחָטִין בָּאִטְלִיז, וְנִשְׁקָלִין בְּלִיטְרָא, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר, שֶׁהֲנָיָיתָן לַבְּעָלִים. פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין – הֲנָיָיתָן לַהֶקְדֵּשׁ.
כָּל פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁים, קרבנות שנפל בהם מום ונפסלו מהקרבה, ופודים אותם מיד ההקדש – נִמְכָּרִין בָּאִיטְלִיז (שוק בהמות לאכילה), שם מרובים הקונים, והמחיר גבוה יותר. וְכן נִשְׁחָטִין בָּאִטְלִיז, בבית המטבחיים שבשוק, וְנִשְׁקָלִין בְּלִיטְרָא (מידת משקל), כדרך ששוקלים בשר רגיל. חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר (מעשר בהמה), שכאשר נפל בהם מום, והותרו לשחיטה, אינם נמכרים ונשחטים בשוק אלא בבית, ואין שוקלים אותם בליטרא. וטעם הדבר, מפני שֶׁהֲנָיָיתָן, ההנאה ממכירתם, הרווח, הוא לַבְּעָלִים, הבכור – לכהן, והמעשר – לבעליו, ואין לנהוג בקדשים פסולים כחולין כדי להרוויח. ואילו פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין – הֲנָיָיתָן לַהֶקְדֵּשׁ, שככל שניתן לקבל בעבורם מחיר גבוה בשוק, כך מרוויח ההקדש.
וְשׁוֹקְלִין מָנֶה כְּנֶגֶד מָנֶה בַּבְּכוֹר.
ומוסיפים: אף על פי שבשר בכור ומעשר אינו נשקל בליטרא, מכל מקום וְשׁוֹקְלִין מָנֶה כְּנֶגֶד מָנֶה בַּבְּכוֹר, שאם יש לו בשר חולין במשקל ידוע – מותר לשקול חתיכה כנגדו מבשר הבכור ולמכרה כך, לפי שאין זו דרך שקילה של בשר חולין.
Notes
כל פסולי המוקדשים
קרבנות שנפל בהם מום, ונפסלו מהקרבה, אסור ליהנות מהם, כל עוד לא נפדו. ואף לאחר שפדו אותם מיד ההקדש, לא פקעה מהם הקדושה לגמרי, ויש להקפיד בהם על הלכות שונות (ראו לעיל פ״ב מ״ב–מ״ג). אך מותר לשחוט ולאכול אותם. בשונה משאר הקרבנות, הבכור ומעשר הבהמה – אין להם פדיון לעולם, אך הבעלים – הכהן שניתן לו הבכור או בעל העדר שהפריש את המעשר – מותרים לשחוט ולאכול אותם. ומשנתנו משמיעה, שאף שמן הדין היה שלא לנהוג בכל הפסולים מנהג חולין בדרך מכירתם, שיש בכך זלזול בהקדש, חלוקים בכך כל הקרבנות מבכור ומעשר, שבכל הקרבנות מוטב שלא להחמיר בכך, כדי שמחיר הפדיון לא ירד, שכן בכסף שמתקבל מביאים קרבן אחר (רמב״ם הלכות איסורי מזבח פ״א הי״ב). ואילו בכור ומעשר שאינם נפדים, אלא בעליהם אוכל את בשרם, אין רווח להקדש מעליית המחיר, ולכן יש לנהוג בהם קדושה וכבוד.
נמכרין באטליז ונשחטין באטליז
נחלקו הדעות, האם ניתן לפדות ‘פסולי המוקדשים׳ רק בחיים או אף לאחר שחיטה. וביארו בתלמוד (לא,ב), שלדעה שניתן לפדות לאחר שחיטה, כוונת משנתנו, שרשאי לשחטו באטליז ולהעמידו אז לפדיון, כדי שאנשים יפדו את בשרו במחיר גבוה יותר. ואילו לדעה שפדיון הוא רק מחיים (וכך הלכה), הכוונה, שלאחר הפדיון שוחט אותו באטליז ומוכר אותו במשקל. ואמנם הרווח הישיר מגיע לפודה, שהוא כבר שילם להקדש כמה ששילם, אך התירו זאת, כדי שמי שפודה מיד ההקדש ייתן מתחילה מחיר גבוה, מכיוון שהוא יודע שיהיה רשאי לשחטו באטליז.
חוץ מן הבכור ומן המעשר
יש אומרים, כי האיסור לעשות כן בבכור ומעשר הוא מן התורה (תוספות). אבל מדברי הרמב״ן נראה, שחכמים הם שעשו מעלה זו בבכור כדי שלא לזלזל בו. וכן נראה מדברי התלמוד הירושלמי (מועד קטן ב,ג).
ומן המעשר
אמרו בתלמוד (שם), שמעשר בהמה אסור מהתורה למכרו כשהוא בחיים, שנאמר: “וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן... לֹא יִגָּאֵל״ (ויקרא כז,לב–ג). וחכמים הוסיפו וגזרו שלא למכרו גם לאחר שחיטה, לא בשוק ולא בבית. ורק במעשר של יתומים, שאינם יכולים לאכול את כולו, ויסריח הבשר – התירו חכמים למכרו לאחר שחיטה, אך בבית בלבד התירו זאת ולא בשוק, וכמו בכור בעל מום.
הרחבות
אטליז
משמעות המילה “אטליז״ בלשון חכמים היא ‘שוק׳ (יש גרסאות: אטלס). רבים מן החוקרים סבורים, שמקורה ביוונית במילה
ליטרא
בספרות חכמים משמשת הליטרא כמידת המשקל הבסיסית, היא מקבילה ל-
Notes
ושוקלין מנה כנגד מנה
פירשנו כדברי רש״י, שלמרות שלא הותרה שקילה בליטרא (שהיא כדרך מסחר רגילה), מכל מקום, מותר לשקול בשר בכור כנגד בשר אחר, וכך למכרו. ומן הסוגיה בתלמוד הבבלי במסכת ביצה (כח,א), עולה, כי, כמו כן, מותר לשקול בשר בכור כנגד כלי. אבל לפירוש הרמב״ם, אין מדובר כאן בשקילה לצורך מכירה, אלא לצורך חלוקה של מנות הבשר בין האוכלים בחבורה. וצריך לגרוס: “שוקלין מָנָה כנגד מָנָה", ששוקל חלק אחד של בשר הבכור כנגד חלק אחר.
בבכור
משנתנו הזכירה דין זה רק בבכור. שכן, אם נפל בו מום, מותר למכרו בבית. אבל מעשר בהמה אסור לגמרי במכירה, כפי שהתבאר לעיל (רמב״ם).
שדרג לחשבון פרימיום כדי לגשת לספריית שטיינזלץ המלאה ועוד.