אַרְבָּעָה הם מְחוּסְּרֵי כִּפּוּרִים, שזקוקים להביא קרבן לגמר טהרתם כדי להתירם לגשת למקדש ולקדשים, וְאַרְבָּעָה אחרים מְבִיאִין קרבן עַל הַזָּדוֹן (מעשה עברה שנעשה בכוונה תחילה) כּמו על השְׁגָגָה.

א אַרְבָּעָה מְחוּסְּרֵי כִּפּוּרִים, וְאַרְבָּעָה מְבִיאִין עַל הַזָּדוֹן כִּשְׁגָגָה.

אֵלּוּ הֵן מְחוּסְּרֵי הכִּפּוּרִים: הַזָּב, שבגמר טהרתו חייב להביא חטאת העוף ועולת העוף (ויקרא טו,ב–טו), וְהַזָּבָה, המביאה גם היא קרבן זה (שם פסוקים כה–כט), וְהַיּוֹלֶדֶת, המביאה לאחר מלאות ימי טהרתה כבש או עוף לעולה ועוף לחטאת (שם יב,ו–ח), וְהַמְּצוֹרָע, המביא ביום השמיני לטהרתו אשם, חטאת ועולה (שם יד,י–לא).

אֵלּוּ הֵן מְחוּסְּרֵי כִּפּוּרִים:  הַזָּב, וְהַזָּבָה, וְהַיּוֹלֶדֶת, וְהַמְּצוֹרָע. 

"מחוסרי כיפורים" הם מיני הטמאים שלאחר שנטהרו כדינם אינם מטמאים, אך עדיין אסורים להיכנס למקדש ולאכול מן הקרבנות, עד שיקריבו את קרבנותיהם (ראו נגעים פי"ד מ"ג). וכינוי זה מבוסס על לשון כפרה מטומאה האמורה בקרבנותיהם, כגון: "וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' מִזּוֹבוֹ" (ויקרא טו,טו. וראו שם פסוק ל לעניין הזבה; שם יב,ז לעניין היולדת, ושם יד,לא לעניין המצורע).    

מחוסרי כפורים  

הזב והזבה נמנו כשניים (שלא כ"מצורע" שכולל גם את המצורעת), מפני שהדבר המטמא אותם ודיני הטומאה חלוקים בהם בכמה עניינים: הן בדבר המטמא, שבזב הוא הפרשת 'לובן', ובזבה הוא בדימום; והן בכך שבזב יש משמעות למספר הראיות שלו, ובזבה רק למספר הימים. ועוד (ראו בבלי ח,ב, רמב"ם ורע"ב).   

הזב והזבה והיולדת והמצורע  

הזיבה הנזכרת בתורה ביחס לאיש היא מחלה הגורמת ליציאת הפרשה, כעין ריר או שכבת זרע, מאיבר המין. בדרך כלל מוסכם, כי מדובר במחלה הקרויה בימינו זיבה, <eng>Gonorrhea</eng> (ביוונית <eng>γονόρροια</eng>, 'גונורויה' – זרימת זרע). ההבנה הרפואית המקובלת בימי קדם הייתה, כי מדובר בהפרשת זרע לקוי, בעקבות היחלשות איברי הרבייה. אמנם, כפי הידוע לנו, מדובר בהפרשה מוגלתית מרובה, בעקבות מחלת מין חריפה הנגרמת על ידי חיידק והמביאה לסיבוכים דלקתיים במערכת השתן והרבייה. הזבה, לעומת זאת, היא אישה ששתת ממנה דם שלושה ימים רצופים, שלא במסגרת המחזור החודשי שלה.

הזב והזבה   

הרחבות

בזמן שבית המקדש היה קיים, כל אדם שהתגייר היה חייב בהבאת קרבן – עולת בהמה או זוג עופות לעולה – להכשירו להיות חלק מקהל ישראל ולאכול בקדשים. ולמדו חכמים חובה זו מן המקרא, שהשווה את הגר לכניסת כל ישראל בברית שבסיני, שהייתה שם הרצאת דם הקרבן (ראו בבלי ח,ב–ט,א). ולדעת המפרשים, קרבן זה נצרך גם (ולחלק מן הדעות: רק) כדי להתיר את הגר לבוא בקהל, כלומר להתחתן בישראל, ובזה נבדל הגר מיתר הטמאים שנזכרו לעיל, ולפיכך לא החשיבו התנא הראשון ל"מחוסר כפרה" (ראו אורח ההלכה, וכן ברע"ב ובליקוטי הלכות, ובשו"ת אבני נזר יורה דעה שדמ).    

גר מחוסר כפרה  

התנא הראשון לא החשיב את הנזיר למחוסר כפרה, מפני שמנה רק את אלה שטעונים קרבן כדי להתירם בקדשים (בבלי ח,ב). בפירושו למשנה כתב הרמב"ם, שהתנא הראשון סבור, שגר שמל וטבל מותר לאכול בקדשים, אף שעדיין לא הביא את קרבנו. אך בהלכותיו פסק, שאין מחלוקת בין התנאים במשנתנו לעצם הדין, שכל עוד לא הביא קרבנותיו הוא אסור בקדשים, אלא שהתנא הראשון אינו מחשיב אותו עם מחוסרי הכפרה, מפני שלא נשלמה גרותו אף לעניין אחר, שעדיין הוא אסור 'לבוא בקהל' ולהתחתן עם ישראלית (הלכות מחוסרי כפרה פ"א ה"ב, וכן דעת רש"י ח,ב ותוספות ב,ב). ובזמן הזה, שאי אפשר להביא קרבנות, תהליך הגרות נשלם במילה ובטבילה בלבד (בבלי ט,א, ורמב"ם הלכות איסורי ביאה פי"ג ה"ה).

ונזיר ליינו ותגלחתו וטומאתו  

המושג "כפרה" מופיע בתורה בהקשרים שונים מעט, בדרך כלל, בקשר לכפרה על חטא, אך גם בהקשר של טהרה, וכן בהקשר של הבאת דורון. האבן עזרא פירשו מלשון כיסוי (כמו ״וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ״, בראשית ו,יד), כלומר כיסוי החטא והסתרתו. ומדברי חז״ל נראה שיש שפירשוהו במשמע ניקיון (ראו ירושלמי שבת א,ג, ורש"י בראשית לב,כא), ויש שפירשוהו מלשון 'כופר נפש', אף כלפי העתיד, וכעין תפילה (רמב״ן). חוקרים שונים הציעו, שמקורה של המילה מאכדית, <eng>kuppuru</eng> – 'מירק', 'טיהר'.

כפרה   

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: גם הגֵּר מְחוּסַּר כַּפָּרָה, ואינו אוכל בקדשים לאחר שמל וטבל לשם גירות – עַד שֶׁיִּזָּרֵק עָלָיו (בעבורו) הַדָּם של קרבן הגר על המזבח. וְכן הנָזִיר מחוסר כפרה – עד שיביא קרבנותיו, אך לא לעניין הקדשים, אלא לְהיתר שתיית יֵינוֹ וְתִגְלַחְתּוֹ וְטוּמְאָתוֹ למתים.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר:  גֵּר מְחוּסַּר כַּפָּרָה – עַד שֶׁיִּזָּרֵק עָלָיו הַדָּם. וְנָזִיר – לְיֵינוֹ וְתִגְלַחְתּוֹ וְטוּמְאָתוֹ. 

אֵלּוּ מְבִיאִין קרבן עַל הַחטא שנעשה בזָדוֹן כּשם שמביאים על שנעשה בשְׁגָגָה:

ב אֵלּוּ מְבִיאִין עַל הַזָּדוֹן כִּשְׁגָגָה:

הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה שהיא "נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ" (ויקרא יט,כ, וכפי המבואר להלן משנה ה), שמביא קרבן אשם,

הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה, 

וְנָזִיר שֶׁנִּטְמָא בטומאת מת, שמביא שני עופות לחטאת ולעולה וכבש לאשם (במדבר ו,ט–יב),

וְנָזִיר שֶׁנִּטְמָא, 

וְעַל שְׁבוּעַת הָעֵדוּת, מי שנשבעו שאינם יודעים עדות לטובת חברם, ואחר כך הודו ששיקרו, שמביאים קרבן 'עולה ויורד' על חטאם (ויקרא ה,א ואילך),

וְעַל שְׁבוּעַת הָעֵדוּת, 

עניין זה הוא דין מיוחד של אשם שמביא מי שבא על 'שפחה חרופה', שהיא נשואה (או מאורסת, מיוחדת) לאיש, וכפי שנאמר בתורה: "וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי ה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא" (ויקרא יט,כב). ומבואר בתלמוד (ט,א), שמן החזרה על המילים: "חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא", למדו חכמים, שהקרבן בא אף על המזיד, וכן שקרבן אחד מכפר, גם כאשר חטא עמה פעמים רבות (כפי המבואר במשנה הבאה). וכללו של עניין זה של שפחה חרופה הוא, שמכיוון שאין מדובר בבא על אשת איש גמורה מישראל, נאמרו בו דינים מיוחדים, וכמפורט במשניות הבאות.    

הבא על השפחה  

בנזיר שנטמא נאמר: "וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר ו,ט–י). ודרשו חכמים מריבוי המילים: "בְּפֶתַע פִּתְאֹם", שגם במקרים שנטמא במזיד, הוא חייב בקרבן (בבלי ט,א).   

נזיר שנטמא  

בתחילת פרק ה שבספר ויקרא מובאים יחד שלושה חטאים שקרבן הכפרה עליהם משתנה על פי היכולת הכלכלית של החוטא, ומפני כך כינו אותו חכמים 'קרבן עולה ויורד' (ראו במשנה הבאה). ובשניים מן החטאים הללו נאמר, שהם באים דווקא במקרה של "וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ", כלומר בשוגג, ואילו בראשון שבהם – שהוא הקרבן על שבועת העדות – לא נאמרו מילים אלה, ומכאן דייקו חכמים, שקרבן שבועת העדות בא גם במזיד.   

שבועת העדות  

החיוב בקרבן שבועת הפיקדון גם במזיד נלמד בשני אופנים: האופן הפשוט הוא, שבדין שבועת הפיקדון לא נכתב בתורה: "וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ", ומכאן שחייב גם במזיד (רמב"ם הלכות שבועות פ"א ה"ט). ואופן לימוד נוסף הוא, שמוסכם על כולם, שקרבן שבועת העדות בא גם במזיד (ראו לעיל), ודין שבועת הפיקדון נלמד ממנו בגזרה שווה (רמב"ם בפירושו כאן, וראו תוי"ט). ומשנתנו אינה כדעת רבי שמעון, שסבור, כי שבועת הפיקדון לא ניתנה לכפרה בקרבן אלא רק כשנעשתה בשגגה (ראו בבלי כאן ב,ב ובשבועות לד,ב). הלכה כמשנתנו, שהנשבע שבועת העדות או שבועת הפיקדון, במזיד או בשוגג, חייב בקרבן ('עולה ויורד' בשבועת העדות, ואשם בשבועת הפיקדון). ושגגה זו עניינה, שידע שאסור להישבע לשקר, אבל שכח שחייבים קרבן על שבועה זו. אבל אם נשבע באונס, היינו שלא ידע כלל שאסור להישבע לשקר בכפירת ממון, או ששכח שראה את העדות, או שניתן לו הפיקדון – פטור מקרבן (רמב"ם הלכות שבועות פ"א ה"ט–הי"ג).

ועל שבועת הפקדון  

וְעַל שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן, מי שהכחיש בשבועה על אודות פיקדון שהופקד אצלו או על ממון אחר שהוא חייב לחברו, ואחר כך הודה ששיקר, שמביא קרבן אשם (שם פסוקים כא–כו).

וְעַל שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן. 

חֲמִשָּׁה מחויבי קרבן מְבִיאִין קָרְבָּן אֶחָד אף עַל עֲבֵירוֹת הַרְבֵּה, כשעשו אותה עברה כמה פעמים, וַחֲמִשָּׁה אחרים מְבִיאִים קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד, שערכו משתנה בהתאם למעמדו הכלכלי של המחויב בו.

ג חֲמִשָּׁה מְבִיאִין קָרְבָּן אֶחָד עַל עֲבֵירוֹת הַרְבֵּה, וַחֲמִשָּׁה מְבִיאִים קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד.

ומפרטים: אֵלּוּ מְבִיאִין קָרְבָּן אֶחָד עַל עֲבֵירוֹת הַרְבֵּה (משנתנו מונה ארבעה מהם, ואת החמישי מפרטת במשנה הבאה):

אֵלּוּ מְבִיאִין קָרְבָּן אֶחָד עַל עֲבֵירוֹת הַרְבֵּה: 

הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה שהיא "נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ" (ראו להלן משנה ה) בִּיאוֹת הַרְבֵּה.

הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה בִּיאוֹת הַרְבֵּה, 

וְנָזִיר שֶׁנִּטְמָא למתים טוּמְאוֹת הַרְבֵּה.

וְנָזִיר שֶׁנִּטְמָא טוּמְאוֹת הַרְבֵּה, 

וְהַמְקַנֵּא (חושד ומתרה) לְאִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי אֲנָשִׁים הַרְבֵּה. אדם שהתרה באשתו שלא תיסתר עם כמה אנשים מסוימים, ונסתרה עמם, ובמקרה זה צריך להביא את אשתו לבדיקה של המים המאררים ולהביא מנחה מיוחדת, מנחת סוטה (ראו במדבר פרק ה) – מביא מנחה אחת בשביל כולם.

וְהַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי אֲנָשִׁים הַרְבֵּה, 

וּמְצוֹרָע שֶׁנִּתְנַגַּע בנְגָעִים הַרְבֵּה, ולא הספיק להביא קרבנותיו (אשם, חטאת ועולה) בין נגע לנגע.

וּמְצוֹרָע שֶׁנִּתְנַגַּע נְגָעִים הַרְבֵּה. 

ומפרטים: גם כאשר כבר הֵבִיא המצורע שתי צִפּוֹרָיו, שבהן מתחיל את תהליך טהרתו (ויקרא יד,ד–ז), וְנִתְנַגַּע שוב לאחר מכן, לפני הבאת קרבנותיו למקדש – לֹא עָלוּ (נחשבו) לוֹ הציפורים לנגע הראשון כאילו הביא את קרבנותיו; ואינו מתחייב בקרבנות נפרדים על הנגע החדש, עַד שֶׁיָּבִיא אֶת קרבן חַטָּאתוֹ על הנגע הראשון, ורק אחר כך התנגע.

הֵבִיא צִפּוֹרָיו וְנִתְנַגַּע – לֹא עָלוּ לוֹ, עַד שֶׁיָּבִיא אֶת חַטָּאתוֹ. 

דברים אלו נאמרו בדרך כלל, שכן בחלק מן המקרים אכן מדובר על עברות, כגון הבא על השפחה, וכן בבעל שמביא את אשתו הסוטה (יש שפירשו, שהנזיר חטא במה שנטמא למת). אך המצורע לא עבר עברה, והיולדת בוודאי לא.    

קרבן אחד על עברות הרבה  

כוונת הדברים, שחטא כמה פעמים עם אותה שפחה, ולמדו זאת חכמים מריבוי הכתוב: "עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא" (ויקרא יט,כב). אך אם חטא עם כמה שפחות – מביא חטאות כמספר השפחות שחטא עמן. ודין זה מוסכם על הכול, כאשר חטא עם השפחה בזדון. וכאשר חטא בשוגג (עם שפחה אחת), יש סבורים, שאם נודע לו בין חטא לחטא – מביא קרבן על כל חטא בנפרד (ראו בבלי שבת עב,א, וברמב"ם הלכות שגגות פ"ט  ה"ה–ה"ו).   

הבא על השפחה ביאות הרבה  

נזיר שנטמא למת חייב להיטהר מטומאתו בתהליך הטהרה שאורכו שבעה ימים, לגלח ראשו ביום השביעי, וביום השמיני להביא קרבנותיו. ולאחר שנטהר הנזיר, הריהו מונה את נזירותו מחדש, בטהרה (במדבר ו,ט–יב). וביארו בתלמוד (ט,ב), שמדובר, כאשר נטמא כמה פעמים ביום השביעי. אך אם נטמא ביום השמיני לטהרתו – חייב קרבן נוסף, מפני שלדעה זאת נזירות הטהרה מתחילה ביום השביעי, וכך נטמא בזמן שכבר התחיל למנות את נזירותו החדשה בטהרה, ואף היה ראוי להביא את קרבנו. והרמב"ם בהלכותיו (נזירות פ"ו הט"ו) פירש, שמשנתנו אמורה אפילו כאשר עברו ימים רבים לאחר שנטהר מטומאתו, כל זמן שלא הביא את קרבנותיו, וכפי דעת חכמים (בבלי נזיר יח,ב), שאין נזירות הטהרה מתחילה אלא לאחר שהקריב הנזיר את חטאתו.

נזיר שנטמא טומאות הרבה  

סדר טהרת המצורע הוא, שלאחר שראהו הכהן וקבע שנרפא הנגע, הריהו מביא שתי ציפורי דרור, שאחת מהן נשחטת על כלי חרס שבתוכו מים חיים, ואת השנייה כורכים עם עץ ארז ואזוב ולשון צמר צבועה שני, ומזים עמם על המצורע שבע פעמים, ומשלחים את הציפור השנייה אל השדה, ואחר כך הוא טובל את גופו ובגדיו, מגלח שערו, ומותר להיכנס אל המחנה שממנו היה משולח. לאחר שבוע הוא מגלח וטובל שוב, ולמחרת מביא קרבנותיו – אשם (שלאחר שחיטתו נותנים מדמו על המצורע), וחטאת, ועולה, ולוג שמן (ראו ויקרא יד,א–לב, ונגעים פרק יד). וראו להלן.   

ומצורע שנתנגע... הביא צפוריו... חטאתו... אשמו  

פירשנו כפי ההקשר במשנתנו, שמחלוקת התנאים נאמרה לעניין השלב שממנו ואילך המצורע מתחייב קרבן נפרד על נגע אחר (ראו תוספתא א,יד, תוי"ט ותפארת ישראל). ובתלמוד (ט,ב) ביארו, שמחלוקת זו נאמרה בעניין אחר (שנזכר גם בנגעים פי"ד מי"א): מהו הרגע שקובע את מעמדו הכלכלי של המצורע, אם חייב להביא קרבן עשיר (שחטאתו ועולתו מן הצאן) או קרבן עני (ששני קרבנות אלה באים מן העוף). ופירשו, שיסוד מחלוקתם הוא בביאור הפסוק: "אֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ בְּטָהֳרָתוֹ" (ויקרא יד,לב) – האם "טהרתו" היא החטאת המכפרת עליו, או האשם שמכשירו לאכול בקדשים, או שמא (לדעת רבי אליעזר בן יעקב בברייתא) הציפורים שמתחילות את תהליך טהרתו. ולפירוש זה, מה ש"לא עלו לו" הציפורים הוא לעניין קביעת קרבנו, אם יבוא בעניות או בעשירות (בבלי ט,ב).

ומצורע שנתנגע נגעים הרבה וכו'  

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיָּבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ, שלדעתו, קרבן האשם של המצורע הוא שקובע את חיובו בקרבן נפרד.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיָּבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ. 

הָאִשָּׁה שֶׁיָּלְדָה וְלָדוֹת הַרְבֵּה, יש שהיא מביאה קרבן אחד על כל הלידות. כיצד?

ד הָאִשָּׁה שֶׁיָּלְדָה וְלָדוֹת הַרְבֵּה –

היולדת בת, שצריכה להביא קרבן לאחר שמונים יום, והִפִּילָה בְּתוֹךְ שְׁמֹנִים יום נֶפל ממין נְקֵבָה, וְחָזְרָה וְהִפִּילָה בְּתוֹךְ שְׁמֹנִים להפלה השנייה נֶפל אחר ממין נְקֵבָה, וכן הלאה – מביאה במלאות הימים של ההפלה האחרונה קרבן אחד בעבור כל הלידות. וְכן הַמַּפֶּלֶת תְּאוֹמִים – מביאה קרבן אחד על כולם.

הִפִּילָה בְּתוֹךְ שְׁמֹנִים נְקֵבָה וְחָזְרָה וְהִפִּילָה בְּתוֹךְ שְׁמֹנִים נְקֵבָה, וְהַמַּפֶּלֶת תְּאוֹמִים. 

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: זו שילדה והפילה בתוך שמונים נקבה, וחזרה והפילה בתוך שמונים נקבה, מְבִיאָה קרבן עַל הוולד הָרִאשׁוֹן, וְאֵינָהּ מְבִיאָה עַל הוולד הַשֵּׁנִי שהפילה בתוך ימי הלידה של הוולד הראשון. ומְבִיאָה קרבן עַל הַשְּׁלִישִׁי, שנולד לאחר מלאות ימי הלידה הראשונה, וְאֵינָהּ מְבִיאָה עַל הוולד הָרְבִיעִי שנולד בתוך מלאות ימי הטהרה של הוולד השלישי, וכן הלאה. ואין הלכה כמותו.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְבִיאָה עַל הָרִאשׁוֹן וְאֵינָהּ מְבִיאָה עַל הַשֵּׁנִי, מְבִיאָה עַל הַשְּׁלִישִׁי וְאֵינָהּ מְבִיאָה עַל הָרְבִיעִי. 

אֵלּוּ הם החמישה שמְבִיאִין קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד, שערכו עולה או יורד בהתאם למצב הכלכלי של המביא.

אֵלּוּ מְבִיאִין קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד: 

עַל שְׁמִיעַת הַקּוֹל ('שבועת העדות'), מי שנשבע לשקר שאינו יודע עדות לחברו (ויקרא ה,א); וְעַל בִּיטּוּי שְׂפָתַיִם, מי שנשבע לשקר, כגון שאכל ונשבע שלא אכל (שם פסוק ד); וְעַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, שנכנס למקדש או שאכל מן הקדשים בטומאה (שם פסוקים ב–ג). שלושה אלו, אם היו עשירים – מביאים שה לחטאת; אם היו עניים – מביאים זוג עופות, עולה וחטאת; ואם לא היה באפשרותם – מנחת סולת (ויקרא שם ה–יג). וְהַיּוֹלֶדֶת, בעשירות, כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת. בדלות, שני תורים אחד לעולה ואחד לחטאת. וְהַמְּצוֹרָע, אם היה עשיר – כבש לעולה, כבש לאשם וכבשה לחטאת, ועני – שני תורים או בני יונה לחטאת ולעולה (ויקרא יד,י–לא).

עַל שְׁמִיעַת הַקּוֹל, וְעַל בִּיטּוּי שְׂפָתַיִם, וְעַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, וְהַיּוֹלֶדֶת, וְהַמְּצוֹרָע. 

וּמַה ההבדלים בדין בֵּין הבא על הַשִּׁפְחָה לְבֵין הבא על כָּל הָעֲרָיוֹת?

וּמַה בֵּין הַשִּׁפְחָה לְבֵין כָּל הָעֲרָיוֹת?  

שֶׁהשפחה לֹא שָׁוְותָה (אינה דומה) לָהֶן לֹא בָּעוֹנֶשׁ וְלֹא בַּקָּרְבָּן:

שֶׁלֹּא שָׁוְותָה לָהֶן לֹא בָּעוֹנֶשׁ וְלֹא בַּקָּרְבָּן. 

שֶׁכָּל הָעֲרָיוֹת, אם בא עליהן בשגגה – דינו בְּחַטָּאת, וְהַבא על שִׁפְחָה – דינו בְּאָשָׁם. כָּל הָעֲרָיוֹת – דינו בקרבן נְקֵבָה, כשבה או שעירה, כדין קרבן חטאת של היחיד (ויקרא ד,כז–לב), וְאילו הבא על השִׁפְחָה – דינו בְּאיל זָכָר (שם יט,כא). ועוד, שכָּל הָעֲרָיוֹת, אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה שָׁוִוין זה לזו, בין בְּעונש מַכּוֹת, אם התרו בהם על כך, וּבין בְקָרְבָּן חטאת כשחטאו בשוגג. ואילו בַשִּׁפְחָה, לֹא הִשְׁוָה את הָאִישׁ לָאִשָּׁה בְּמַכּוֹת, שרק היא לוקה, וְלֹא השווה אֶת הָאִשָׁה לָאִישׁ בְּקָרְבָּן, שרק הוא מביא קרבן אשם;

שֶׁכָּל הָעֲרָיוֹת בְּחַטָּאת, וְהַשִּׁפְחָה בְּאָשָׁם; כָּל הָעֲרָיוֹת בִּנְקֵבָה, וְשִׁפְחָה בְּזָכָר; כָּל הָעֲרָיוֹת אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה שָׁוִוין בְּמַכּוֹת וּבְקָרְבָּן, וּבַשִּׁפְחָה לֹא הִשְׁוָה אֶת הָאִישׁ לָאִשָּׁה בְּמַכּוֹת, וְלֹא אֶת הָאִשָּׁה לָאִישׁ בְּקָרְבָּן. 

ועוד, שכָּל הָעֲרָיוֹת עָשָׂה בָּהֶן אֶת דינו של הַמְעָרֶה (הבא ביאה שאינה גמורה) כַּגּוֹמֵר את ביאתו, מה שאין כן בשפחה, שאינו חייב אלא על ביאה גמורה. וְעוד, שבכל העריות חַיָּיב קרבן נפרד עַל כָּל בִּיאָה וּבִיאָה, ואילו בשפחה מביא קרבן אחד על ביאות הרבה, כפי שנאמר במשנה הקודמת.

כָּל הָעֲרָיוֹת עָשָׂה בָּהֶן אֶת הַמְעָרֶה כַּגּוֹמֵר, וְחַיָּיב עַל כָּל בִּיאָה וּבִיאָה. 

המשנה נקטה מקרה שהפילה נקבה דווקא, משום שרק במציאות זו, שימי לידתה של האישה נמשכים שמונים יום (שבועיים 'דמי טומאה', ועוד שישים ושישה ימי טהרה), תיתכן מציאות שהפילה לפני תום ימי לידתה ולד נוסף שמלאו לו ארבעים יום, שרק בו נוהגים דיני היולדת לעניין טומאתה ולעניין קרבנה. אך במפלת זכר, שימי לידתה ארבעים יום – לא תיתכן מציאות כזו כלל, שנפל בן פחות מארבעים יום אינו נחשב.   

הפילה בתוך שמונים נקבה  

הרמב"ם ביאר מקרה זה כפשוטו, שמדובר, שהפילה תאומים בתוך ימי לידת (או הפלת) הנקבה. ורש"י (וכן רע"ב) ביאר, שהכוונה שהיו ברחמה של האישה תאומים או שלישיה, ואפילו כולם זכרים, ונולדו בהפרשי זמן זה מזה, ואולם כל אחד מהם נולד בתוך ימי הלידה של הוולד שקדם לו – וגם בזה חייבת קרבן אחד על כולם.    

והמפלת תאומים  

בתלמוד (ט,ב) מבואר, שרבי יהודה אינו חולק רק במקרה של הריונות נפרדים אלא אפילו בלידת תאומים. שלדעתו, אם נולד הראשון בתוך ימי הלידה הראשונה, ואילו השני נולד לאחר סיומם של ימים אלה – פטורה על הראשון, אך חייבת קרבן על השני, ואף על פי שהיה הריונם אחד.   

רבי יהודה אומר מביאה על הראשון וכו'  

בפרשת השוכב עם השפחה נאמר: "וְאִישׁ כִּי  יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה.   וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֵיל אָשָׁם"  (ויקרא יט,כ-כא), אך עונשה של האישה לא התפרש. ולפי מסורת חכמים, אם השפחה  הייתה מזידה, והתרו בה – היא לוקה, ודרשו זאת מלשון הפסוק: " בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה", שהיא גם מלשון בדיקה – שבודקים את הלוקה כמה הוא יכול ללקות; או מלשון הקראה – שבעת ההלקאה מקריאים פסוקים באזני הלוקה; או מלשון בקר – שמלקים ברצועה של עגל (בבלי יא,א ופסיקתא זוטרתא על ויקרא יט,כ. ראו מכות פ"ג מי"א–י"ד). והאיש אינו לוקה, כפי שדייקו מן הכתוב: "בִּקֹּרֶת  תִּהְיֶה" – האישה, ולא האיש. ואין האיש חייב בקרבן אלא כאשר האישה מתחייבת במלקות, כפי שדרשו מן הכתוב: "בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה... וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ" (בבלי שם).   

בשפחה לא השוה את האיש לאשה במכות וכו'  

כפי שמובן מהמשנה, "המערה" הוא מי שהתחיל במעשה הביאה אך לא השלימו לגמרי. ונחלקו אמוראים (בבלי יבמות נה,ב), מהי הגדרתו המדויקת של המערה. לשיטה אחת, העראה היא מגע חיצוני של אברי המין ('נשיקה') , ואילו לשיטה שנייה, העראה היא ביאה חלקית, שהכניס רק את ראש האיבר (עטרה). מקורו של דין זה, שכרגיל העראה נחשבת כביאה גמורה, הוא ממה שנאמר באדם שבא על אישה נידה: "אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה" (ויקרא כ,יח). ואולם בשפחה חרופה, למדו ממה שנאמר בה: "וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע" (שם יט,כ) שחייב רק על ביאה גמורה, וכדרך ביאה, באופן שראויה להזריע זרע (כלומר, להתעבר. בבלי יא,א–ב). וראו הבדלים נוספים בין השפחה לבין כל העריות בתוספתא א,טז. המערה במקרא משמעותו הכללית של הפועל 'ערה' היא 'גילה', 'חשף', ובייחוד בהקשר של ביאה (ויקרא כ,יח: "וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ, אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה"). גם המילה 'ערווה' באה מן השורש ער"י, ומובנה 'מערומים'. ונראה, שאף המילה 'ערום' עצמה נגזרה מכאן. בדומה לכך, בערבית משמש השורש ער"י (عري) במשמעות דומה.

כל העריות עשה בהן את המערה כגומר וכו'  

ומנגד, זֶה חוֹמֶר (חומרה) שהֶחְמִיר הכתוב בַּשִּׁפְחָה לעומת העריות: שֶׁעָשָׂה בָּהּ אֶת הַמֵּזִיד כַּשּׁוֹגֵג, שבכל מקרה חייב להביא קרבן, ואילו בשאר העריות רק השוגג חייב קרבן.

זֶה חוֹמֶר הֶחְמִיר בַּשִּׁפְחָה: שֶׁעָשָׂה בָּהּ אֶת הַמֵּזִיד כַּשּׁוֹגֵג. 

אֵיזוֹ הִיא שִׁפְחָה שבה מדבר הכתוב בעניין שפחה חרופה?

ה אֵיזוֹ הִיא שִׁפְחָה?

כֹּל שֶׁחֶצְיָה שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין, כגון שפחה כנענית שהיו לה שני אדונים, ואחד מהם שחרר אותה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָפְדֵהּ לֹא נִפְדָּתָה" (ויקרא יט,כ), ומשמע שהיא פדויה, אלא שלא נפדתה לגמרי. אלו דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

כֹּל שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה". דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. 

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: "שפחה נחרפת" זוֹ הִיא שִׁפְחָה וַדָּאִית, שאינה משוחררת כלל.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: זוֹ הִיא שִׁפְחָה וַדָּאִית. 

הפירוש הפשוט של "שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ" הוא שפחה הקשורה או המיועדת לאיש (ראו תרגומים ורש"י על הפסוק), או שמדובר ומפורסם בה, שהיא קשורה לאיש (רבי יונה אבן ג'אנח), או שהועברה מקשר העבדות אל קשר אישות (מורה נבוכים א,לט). ונחלקו התנאים, לאיזה איש השפחה מאורסת (או נשואה): אם לישראל בן חורין, או לעבד עברי (שייתכן שאף הוא מכונה בעניין זה 'בן חורין' בהשוואה לעבד כנעני), או שמא לעבד כנעני (לדעה שמדובר בשפחה גמורה. ראו תוספתא א,יז ובבלי יא,א, תורת כהנים ועוד, וראו ר"ח אלבק).   

איזו היא שפחה וכו'  

רבי עקיבא היה מחכמי דור יבנה (דור שלישי לתנאים) ונחשב לגדול שבהם. בצעירותו חרב בית המקדש, ובסוף ימיו התרחש מרד בר כוכבא. על מוצאו של רבי עקיבא לא ידוע רבות, למעט שם אביו, יוסף. הוא התחיל ללמוד תורה בגיל מבוגר, ורבותיו המובהקים היו רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה (ראו להלן פ"ג מ"ז ומ"י). מלבדם, למד רבי עקיבא שנים רבות מנחום איש גמזו והושפע מדרכו במדרש התורה בדרך של ריבוי ומיעוט. רבי עקיבא הרחיב שיטה זו, והיה דורש כל מילה ואות שבתורה מתוך תפיסה שלא ייתכן ייתור בתורה.   

רבי עקיבא  

בתלמוד (יא,א) שאלו, מה בא רבי אלעזר בן עזריה לחדש על דברי רבי עקיבא. ואמרו, שהוא משיב לדברי רבי ישמעאל. שכן, רבי ישמעאל חולק על רבי עקיבא מן הטעם העקרוני, שלדעתו, 'דיברה תורה בלשון בני אדם', ואין לדייק וללמוד הלכות מכל מקום שהאריכה בו, ובכלל זה מן הלשון: "והפדה לא נפדתה", שכך היא רגילות הדיבור. ועונה לו רבי אלעזר, שאמנם, בדרך כלל, הוא סבור כשיטתו, שדיברה תורה כלשון בני אדם – אלא שכאן יש טעם מיוחד לדייק כדברי רבי עקיבא – שבהמשך נאמר: "כִּי לֹא חֻפָּשָׁה", ואם כן המילים "וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה" מיותרות, ויש לדייק מהן באופן מיוחד את ההלכה, שמדובר כשהיא משוחררת בחציה. הלכה כרבי עקיבא וכרבי אלעזר בן עזריה, ש"שפחה נחרפת" היא שפחה שחצייה שפחה כנענית וחצייה בת חורין, ומקודשת לעבד עברי (רמב"ם הלכות איסורי ביאה פ"ג הי"ג, וראו בבלי גיטין מג,א). והוא הדין אם הייתה מקודשת לישראל בן חורין, אלא שנקטו 'עבד עברי' מפני שהוא מותר בשפחה (רש"י שם).

רבי ישמעאל אומר... רבי אלעזר בן עזריה אומר וכו'  

"רבי ישמעאל" הוא רבי ישמעאל בן אלישע, מחכמי יבנה בדורו של רבי עקיבא. בצעירותו נלקח בשבי הרומאים, ורבי יהושע מצא אותו ברומא ופדה אותו בממון רב. לאחר מכן נעשה רבי ישמעאל תלמידו של רבי יהושע, ואחד מראשי המדברים בבית הדין של יבנה. מקום מגוריו של רבי ישמעאל היה בכפר עזיז, דרומית לחברון. לרבי ישמעאל הייתה שיטה עצמאית בדרך מדרש ההלכה, כנגד שיטתו של רבי עקיבא, ובין היתר סבר, שכאשר כפלה התורה דבריה – עשתה כן מפני שדיברה כלשון בני אדם (ספרי במדבר קיב, בבלי סנהדרין סד,ב ועוד).   

רבי ישמעאל   

היה מחשובי התנאים ביבנה. מוצאו ממשפחת כהנים גדולה בחכמה ובעושר, המיוחסת לעזרא הסופר. רבי אלעזר בן עזריה התייחד בעיקר בשליטתו בתחומים השונים שבתורה: במקרא, במדרש, בהלכות ובאגדות. במחלוקת הגדולה שבה הודח רבן גמליאל מנשיאותו ביבנה (בבלי ברכות כז,ב), נמצא רבי אלעזר המועמד הראוי להחליפו במשרה הרמה, ולאחר שהוחזר רבן גמליאל לנשיאותו, נשאר רבי אלעזר בן עזריה לכהן לצדו. נראה, כי עם חורבן יבנה, עבר רבי אלעזר בן עזריה לציפורי שבגליל. "גדול" פירושו שהוא חייב במצוות ובעונשים, ו"קטן" פירושו שקטן מגיל מצוות, ואולם עדיין צריך להיות בגיל שחייבים על ביאתו – בן תשע שנים ויום אחד לאיש, ובת שלוש שנים ויום אחד לאישה (ראו נידה פ"ה מ"ד–מ"ה, ורמב"ם הלכות איסורי ביאה פ"א הי"ג). בתלמוד (יא,א) מדייקים, שבדין 'שפחה חרופה', כאשר השפחה קטנה – גם הגדול פטור מקרבן. והבין הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פ"ג הי"ז והלכות שגגות פ"ט ה"ג, וכן הוא בתורת כהנים), שבמציאות הפוכה, כאשר הבועל קטן, והשפחה גדולה (ומזידה) – היא חייבת מלקות, ואף הקטן חייב להביא קרבן לאחר שיגדיל. והראב"ד חולק עליו, וסבור, שגם במקרה זה, שהוא קטן, והיא גדולה, היא פטורה מן המלקות, והוא פטור מן הקרבן (וכן משמע בתוספתא א,טז. וכיוצא בזה נחלקו במציאות שהשפחה ערה, והוא ישן. ראו מגיד משנה שם ובליקוטי הלכות).

רבי אלעזר בן עזריה   

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר כרבי עקיבא, ומנמק זאת, שכָּל הָעֲרָיוֹת מְפוֹרָשׁוֹת בתורה, והן ישראליות גמורות, בנות חורין. וּמַה שִּׁיּוּר בפרשיית שפחה זו, שנכתב בה: "וְהָפְדֵהּ לֹא נִפְדָּתָה"? והרי כבר נאמר שהיא שפחה! אֵין לָנוּ אֶלָּא שהכוונה למי שֶׁהיא חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: כָּל הָעֲרָיוֹת מְפוֹרָשׁוֹת, וּמַה שִּׁיּוּר? אֵין לָנוּ אֶלָּא שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין. 

כָּל איסורי הָעֲרָיוֹת, אם היה אֶחָד מעושי העברה, איש או אישה, גָּדוֹל (בוגר), וְאֶחָד מהם קָטָן – הַקָּטָן פָּטוּר,

ו כָּל הָעֲרָיוֹת, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן – הַקָּטָן פָּטוּר.

וכן, אם היה אֶחָד מהם עֵר, וְאֶחָד מהם יָשֵׁן – הַיָּשֵׁן פָּטוּר, שהרי לא עשה מעשהו מתוך דעת,

אֶחָד עֵר וְאֶחָד יָשֵׁן – הַיָּשֵׁן פָּטוּר. 

אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד – הַשּׁוֹגֵג חייב בקרבן בְּחַטָּאת, וְהַמֵּזִיד בְּהִכָּרֵת (עונש כרת). ואולם בשפחה חרופה אין הדין כן, ואם הייתה השפחה קטנה או ישנה או שוגגת – גם האיש נפטר מן הקרבן, אף כאשר הוא גדול ובר דעת.

אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד – הַשּׁוֹגֵג בְּחַטָּאת, וְהַמֵּזִיד בְּהִכָּרֵת. 

אַרְבָּעָה הם מְחוּסְּרֵי כִּפּוּרִים, שזקוקים להביא קרבן לגמר טהרתם כדי להתירם לגשת למקדש ולקדשים, וְאַרְבָּעָה אחרים מְבִיאִין קרבן עַל הַזָּדוֹן (מעשה עברה שנעשה בכוונה תחילה) כּמו על השְׁגָגָה.  