כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מַצָּה, חוּץ מֵחָמֵץ שֶׁבַּתּוֹדָה וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שֶׁהֵן בָּאוֹת חָמֵץ.

כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת במקדש לקרבן כשהן מַצָּה, שמקפידים שלא יחמיץ הבצק, שנאמר: “כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה׳ לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ״ (ויקרא ב,יא), חוּץ מֵ חלות החָמֵץ שֶׁבּ קרבן התּוֹדָה, שנאמר בהן: “עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ״ (שם ז,יג), ו כן שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הבאות בחג השבועות שֶׁהֵן בָּאוֹת חָמֵץ, שנאמר בהן: “חָמֵץ תֵּאָפֶינָה״ (שם כג,יז).

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שְׂאוֹר בּוֹדֶה לָהֶן מִתּוֹכָן וּמְחַמְּצָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הִיא אֵינָהּ מִן הַמּוּבְחָר. אֶלָּא מֵבִיא אֶת הַשְּׂאוֹר וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַמִּדָּה, וּמְמַלֵּא אֶת הַמִּדָּה.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שְׂאוֹר (מחמצת) בּוֹדֶה (מוציא) לָהֶן מִתּוֹכָן; נוטל קמח מן המנחה ומערב במים וממתין עד שיחמיץ, ומחזיר אותו לתוך עיסת לחמי התודה או שתי הלחם וּמְחַמְּצָן (מחמץ אותן). רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הִיא, מנחה שנעשית באופן זה, אֵינָהּ מִן הַמּוּבְחָר, שכן שאור שנעשה בו ביום אינו שוהה די זמן כדי שיהא בכוחו להחמיץ את העיסה כראוי. אֶלָּא כך יש לעשות: מֵבִיא אֶת הַשְּׂאוֹר המוכן כבר מראש, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַמִּדָּה, כלי המידה שבו מכינים את המנחה, וּמְמַלֵּא אֶת הַמִּדָּה בסולת המנחה.

אָמְרוּ לוֹ: אַף הִיא הָיְתָה חֲסֵירָה אוֹ יְתֵירָה.

אָמְרוּ לוֹ חכמים לרבי יהודה: לדרך זו, אַף הִיא, המנחה שנעשית באופן זה, הָיְתָה נמצאת חֲסֵירָה אוֹ יְתֵירָה משיעור הקמח הראוי למנחה, שהוא עישרון מדויק של קמח (ראו לעיל פ"ג מ"ה). שהרי אם השאור דליל, ויש בו הרבה מים, אין בו די קמח כדי למלא את המידה. ואם הוא סמיך, יש בו יותר קמח מן הכמות הראויה למילוי המידה. והלכה כרבי יהודה.

כָּל הַמְּנָחוֹת נִלּוֹשׁוֹת בְּפוֹשְׁרִין. וּמְשַׁמְּרָן שֶׁלֹּא יַחֲמִיצוּ. וְאִם הֶחֱמִיצוּ שְׁיָרֶיהָ – עוֹבֵר בְּ׳לֹא תַעֲשֶׂה׳, שֶׁנֶּאֱמַר: “כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה׳ לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ".

כָּל הַמְּנָחוֹת נִלּוֹשׁוֹת בְּ מים פּוֹשְׁרִין, שכך הן נעשות באופן הטוב ביותר. וּמְשַׁמְּרָן, משגיח עליהן, ודואג שֶׁלֹּא יַחֲמִיצוּ בזמן שהוא לש ועורך אותן. וְאִם הֶחֱמִיצוּ אפילו שְׁיָרֶיהָ של המנחה, החלק שהכהנים אוכלים לאחר הקטרת הקומץ – עוֹבֵר על כך בְּ מצוות לֹא תַעֲשֶׂה. ומניין שצריך לשמור שהמנחות לא יחמיצו? שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ" (ויקרא ב,יא).

וְחַיָּיבִים עַל לִישָׁתָהּ, וְעַל עֲרִיכָתָהּ, וְעַל אֲפִיָּיתָהּ.

וְחַיָּיבִים מלקות על כל חלק מעבודת המנחה שהחמיצה, הן עַל לִישָׁתָהּ, וְ הן עַל עֲרִיכָתָהּ (סידור הבצק), וְ הן עַל אֲפִיָּיתָהּ.

יֵשׁ טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה, לְבוֹנָה וְלֹא שֶׁמֶן, לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה.

יֵשׁ מנחות שטְעוּנוֹת (צריכות) גם שֶׁמֶן ו גם לְבוֹנָה, ויש שטעונות שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה, יש שטעונות לְבוֹנָה וְלֹא שֶׁמֶן, ויש שאין טעונות לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה.

וְאֵלּוּ טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה: מִנְחַת הַסּוֹלֶת, וְהַמַּחֲבַת, וְהַמַּרְחֶשֶׁת, וְהַחַלּוֹת, וְהָרְקִיקִין, מִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וּמִנְחַת גּוֹיִם, וּמִנְחַת נָשִׁים, וּמִנְחַת הָעוֹמֶר.

ומפרטים, וְאֵלוּ הן הטְעוּנוֹת גם שֶׁמֶן ו גם לְבוֹנָה: מִנְחַת הַסּוֹלֶת, כלומר מנחת סולת רגילה, שנאמר בה: “וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה׳ סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ, וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה״ (ויקרא ב,א), ו מנחת הַמַּחֲבַת (שם פסוק ה) ו מנחת הַמַּרְחֶשֶׁת (שם פסוק ז), וְהַחַלּוֹת וְהָרְקִיקִין של מנחת מאפה תנור (שם פסוק ד); ובכלל זה מִנְחַת כֹּהֲנִים, שהתנדבו אחת מהמנחות הללו, ו כן מִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ (הכהן גדול), שמביא בכל יום (ויקרא ו,יג–טו), וּמִנְחַת גּוֹיִם שהתנדבו מנחה, וּמִנְחַת נָשִׁים שהתנדבו מנחה, ו כן מִנְחַת הָעוֹמֶר הקרבה למחרת הפסח (ויקרא כג,י–יא), ביום ט"ז בניסן.

מִנְחַת נְסָכִין טְעוּנָה שֶׁמֶן, וְאֵין טְעוּנָה לְבוֹנָה.

מִנְחַת נְסָכִים, המנחה הבאה עם נסכי קרבנות העולה והשלמים (במדבר פרק טו) – טְעוּנָה שֶׁמֶן, וְ אולם אֵין היא טְעוּנָה לְבוֹנָה.

לֶחֶם הַפָּנִים טָעוּן לְבוֹנָה, וְאֵין טָעוּן שֶׁמֶן.

לֶחֶם הַפָּנִים טָעוּן לְבוֹנָה (ויקרא כד,ז), שני בזיכי לבונה שמניחים על שולחן לחם הפנים, וְאֵין הוא טָעוּן שֶׁמֶן.

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, מִנְחַת חוֹטֵא, וּמִנְחַת קְנָאוֹת – לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה.

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הבאים בחג השבועות (ויקרא כג,יז), מִנְחַת חוֹטֵא, שמביא העני כקרבן חטאת על עברות מסוימות (ויקרא ה,יא), וּמִנְחַת קְנָאוֹת, של אישה סוטה (במדבר ה,טו) – כל אלה אינן טעונות לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה.

וְחַיָּיב עַל הַשֶּׁמֶן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְעַל הַלְּבוֹנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ.

וְחַיָּיב מלקות, הנותן עליהן שמן או לבונה, כדין העובר על מצוות ‘לא תעשה׳, עַל נתינת הַשֶּׁמֶן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְעַל נתינת הַלְּבוֹנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. שכן אלו שני איסורים נפרדים בתורה.

נָתַן עָלֶיהָ שֶׁמֶן – פְּסָלָהּ. לְבוֹנָה – יִלְקְטֶנָּה.

והמנחה עצמה שנָתַן עָלֶיהָ שֶׁמֶן – פְּסָלָהּ בכך. ואולם אם נתן עליה לְבוֹנָה – יִלְקְטֶנָּה את הלבונה מעל המנחה, והמנחה כשרה.

נָתַן שֶׁמֶן עַל שְׁיָרֶיהָ – אֵינוֹ עוֹבֵר בְּ׳לֹא תַעֲשֶׂה'.

ועוד מסייגים: מי שנָתַן שֶׁמֶן עַל שְׁיָרֶיהָ של מנחת חוטא או מנחת קנאות, לאחר שכבר נקמצה – אֵינוֹ עוֹבֵר בְּ'לֹא תַעֲשֶׂה'.

נָתַן כְּלִי עַל גַּבֵּי כְּלִי – לֹא פְּסָלָהּ.

ולעניין מה ששנינו, שאם נתן על המנחה שמן פסלה, מעירים: אם נָתַן כְּלִי שבתוכו שמן עַל גַּבֵּי הכְּלִי שבתוכו המנחה – לֹא פְּסָלָהּ בכך.

יֵשׁ טְעוּנוֹת הַגָּשָׁה וְאֵינָן טְעוּנוֹת תְּנוּפָה, תְּנוּפָה וְלֹא הַגָּשָׁה, הַגָּשָׁה וּתְנוּפָה, לֹא תְּנוּפָה וְלֹא הַגָּשָׁה.

יֵשׁ מנחות שטְעוּנוֹת (צריכות) לפני קמיצתן הַגָּשָׁה של הכלי ובו המנחה אל הקרן הדרומית מערבית של המזבח, וְאֵינָן טְעוּנוֹת תְּנוּפָה, יש שטעונות תְּנוּפָה וְלֹא הַגָּשָׁה, יש שטעונות הן הַגָּשָׁה ו הן תְּנוּפָה, ויש שאינן טעונות לֹא תְּנוּפָה וְלֹא הַגָּשָׁה.

אֵלּוּ טְעוּנוֹת הַגָּשָׁה וְאֵינָן טְעוּנוֹת תְּנוּפָה: מִנְחַת הַסֹּלֶת, וְהַמַּחֲבַת, וְהַמַּרְחֶשֶׁת, וְהַחַלּוֹת, וְהָרְקִיקִין, מִנְחַת כֹּהֲנִים, מִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, מִנְחַת גּוֹיִם, מִנְחַת נָשִׁים, מִנְחַת חוֹטֵא.

ומפרטים: אֵלּוּ הן המנחות הטְעוּנוֹת הַגָּשָׁה וְאֵינָן טְעוּנוֹת תְּנוּפָה: מִנְחַת הַסֹּלֶת, ו מנחת הַמַּחֲבַת, ו מנחת הַמַּרְחֶשֶׁת, וְהַחַלּוֹת וְהָרְקִיקִין של מנחת מאפה תנור (ויקרא ב,א–ז) שעל כולן נאמר: “וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַה׳ וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ״ (ויקרא ב,ח). ומִנְחַת כֹּהֲנִים המתנדבים להביא אחת מאלה, ומִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, ‘מנחת חביתין׳ שמביא הכהן הגדול בכל יום (ויקרא ו,יג–טו), וכן מִנְחַת גּוֹיִם ומִנְחַת נָשִׁים שהתנדבו מנחה, וכן מִנְחַת חוֹטֵא (ויקרא ה,יא).

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִנְחַת כֹּהֲנִים, מִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ – אֵין בָּהֶן הַגָּשָׁה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן קְמִיצָה. וְכֹל שֶׁאֵין בָּהֶן קְמִיצָה – אֵין בָּהֶן הַגָּשָׁה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִנְחַת כֹּהֲנִים ומִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ אֵין בָּהֶן מצוות הַגָּשָׁה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין נוהגת בָּהֶן קְמִיצָה, וְכֹל המנחות שֶׁאֵין בָּהֶן קְמִיצָה של חלק מהן לשם הקרבה על המזבח, אף אֵין בָּהֶן הַגָּשָׁה למזבח. ואין הלכה כרבי שמעון.

אֵלּוּ טְעוּנִין תְּנוּפָה וְאֵין טְעוּנִין הַגָּשָׁה:

אֵלּוּ הם הקרבנות שהם טְעוּנִין תְּנוּפָה וְאֵין טְעוּנִין הַגָּשָׁה:

לוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע וַאֲשָׁמוֹ. וְהַבִּכּוּרִים, כְּדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. וְאֵמוּרֵי שַׁלְמֵי יָחִיד, וְחָזֶה וְשׁוֹק שֶׁלָּהֶן; אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים, בְּיִשְׂרָאֵל אֲבָל לֹא בַּאֲחֵרִים. וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וּשְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? נוֹתֵן שְׁתֵּי הַלֶּחֶם עַל גַּבֵּי שְׁנֵי כְבָשִׂים, וּמַנִּיחַ שְׁתֵּי יָדָיו מִלְּמַטָּן, מוֹלִיךְ וּמֵבִיא, מַעֲלֶה וּמוֹרִיד, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם".

לוֹג שֶׁמֶן שֶׁל המְצוֹרָע שהתרפא מצרעתו, וַאֲשָׁמוֹ, קרבן האשם שהוא מביא (ויקרא יד,יב). וְ כן הַבִּכּוּרִים, כְּדִבְרֵי (לשיטת) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, הסבור כן. וְ כן אֵמוּרֵי שַׁלְמֵי (קרבן שלמים של) יָחִיד, החלקים הפנימיים הקרבים על המזבח. וְחָזֶה וְשׁוֹק שֶׁלָּהֶן, של שלמי יחיד, הניתנים לכהנים (ויקרא י,טו). ומציינים: דין זה נאמר בשלמים של כל יחיד, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים, ואולם רק בְּ קרבנות של יִשְׂרָאֵל אֲבָל לֹא בַּאֲחֵרִים, בשלמים של גויים. ומוסיפים: וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם הבאות בחג השבועות, ו כן שְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת הבאים עמהן (ויקרא כג,כ) גם הם טעונים תנופה. אגב כך מסבירים: כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, הכהן, את התנופה? נוֹתֵן את שְׁתֵּי הַלֶּחֶם עַל גַּבֵּי שְׁנֵי הכְּבָשִׂים, וּמַנִּיחַ שְׁתֵּי יָדָיו מִלְּמַטָּן, מתחת הכבשים, וכשהם על ידיו, מוֹלִיךְ וּמֵבִיא, מרחיק אותם ממנו ומקרב, ואחר כך מַעֲלֶה אותם וּמוֹרִיד אותם למטה. שֶׁנֶּאֱמַר במצוות התנופה: "אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם" (שמות כט,כז), "אשר הונף" – בהולכה ובהבאה, "ואשר הורם" – בהעלאה ובהורדה.

תְּנוּפָה הָיְתָה בַּמִּזְרָח, וְהַגָּשָׁה בַּמַּעֲרָב. וּתְנוּפוֹת קוֹדְמוֹת לְהַגָּשׁוֹת.

התְּנוּפָה הָיְתָה נעשית בּ צד מִזְרָח של המזבח, וְ אילו ההַגָּשָׁה הייתה נעשית דווקא בַּמַּעֲרָב, בקרן הדרומית-מערבית של המזבח. וּ במנחות שטעונות גם הגשה וגם תנופה, תְּנוּפוֹת קוֹדְמוֹת בעשייתן לְהַגָּשׁוֹת, שקודם מניפים ואחר כך מגישים.

מִנְחַת הָעוֹמֶר וּמִנְחַת קְנָאוֹת – טְעוּנוֹת תְּנוּפָה וְהַגָּשָׁה.

מִנְחַת הָעוֹמֶר שמביאים למחרת היום הראשון של חג הפסח, ו כן מִנְחַת קְנָאוֹת (מנחת סוטה) טְעוּנוֹת הן תְּנוּפָה והן הַגָּשָׁה.

לֶחֶם הַפָּנִים וּמִנְחַת נְסָכִים – לֹא תְּנוּפָה וְלֹא הַגָּשָׁה.

לֶחֶם הַפָּנִים וּמִנְחַת נְסָכִים אין טעונים לֹא תְּנוּפָה וְלֹא הַגָּשָׁה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁלשָׁה מִינִים טְעוּנִים שָׁלשׁ מִצְוֹת, שְׁתַּיִם בְּכָל אַחַת וְאַחַת, וְהַשְּׁלִישִׁית אֵין בָּהֶן.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁלשָׁה מִינִים של קרבנות טְעוּנִים שָׁלשׁ מִצְו‍ֹת הנעשות בהם. שְׁתַּיִם מתוך המצוות יש בְּכָל אַחַת וְאַחַת משלושת המינים, וְ המצווה הַשְּׁלִישִׁית אֵין נוהגת בָּהֶן.

וְאֵלּוּ הֵן: זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, וַאֲשַׁם מְצוֹרָע.

וְאֵלּוּ הֵן שלושת מיני הקרבנות: זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד, שלמים שמביא היחיד, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, שני כבשי שלמים הבאים בחג השבועות עם שתי הלחם, וְ קרבן אָשָׁם שמביא המְצוֹרָע הנרפא מצרעתו.

זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד – טְעוּנִים סְמִיכָה חַיִּים, וּתְנוּפָה שְׁחוּטִים, וְאֵין בָּהֶם תְּנוּפָה חַיִּים.

זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד – טְעוּנִים סְמִיכָה, שהבעלים נשען בידיו על ראש הקרבן, בעודם חַיִּים, ו כן תְּנוּפָה של האֵמורים ושל החזה והשוק שלהם, כשהם שְׁחוּטִים, אבל אֵין בָּהֶם מצוות תְּנוּפָה בעודם חַיִּים.

זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר – טְעוּנִין תְּנוּפָה חַיִּים וּשְׁחוּטִים, וְאֵין בָּהֶן סְמִיכָה.

זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר – טְעוּנִין תְּנוּפָה יחד עם שתי הלחם בעודם חַיִּים, ו כן תנופה כשהם שְׁחוּטִים, וְ אולם אֵין בָּהֶן סְמִיכָה.

וַאֲשַׁם מְצוֹרָע – טָעוּן סְמִיכָה וּתְנוּפָה חַי, וְאֵין בּוֹ תְּנוּפָה שָׁחוּט.

וַאֲשַׁם מְצוֹרָע – טָעוּן סְמִיכָה, ו גם תְּנוּפָה בעודו חַי, וְ אולם אֵין בּוֹ תְּנוּפָה כשהוא שָׁחוּט.

הָאוֹמֵר: “הֲרֵי עָלַי בַּמַּחֲבַת״ – לֹא יָבִיא בַּמַּרְחֶשֶׁת. בַּמַּרְחֶשֶׁת – לֹא יָבִיא בַּמַּחֲבַת.

הָאוֹמֵר: "הֲרֵי עָלַי מנחה העשויה בַּמַּחֲבַת" – לֹא יָבִיא מנחה העשויה בַּמַּרְחֶשֶׁת. וכן האומר: "הרי עלי מנחה העשויה בַּמַּרְחֶשֶׁת" – לֹא יָבִיא מנחה העשויה בַּמַּחֲבַת. ואף שמנחות אלה דומות זו לזו, אין לשנות ממנחה שנדר בה למנחה אחרת.

וּמַה בֵּין מַחֲבַת לְמַרְחֶשֶׁת? אֶלָּא שֶׁהַמַּרְחֶשֶׁת יֵשׁ לָהּ כִּיסּוּי, וְהַמַּחֲבַת אֵין לָהּ כִּיסּוּי, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.

מסבירים: וּמַה ההבדל בֵּין המַחֲבַת ל בין המַרְחֶשֶׁת? והרי שתיהן כלים שמטגנים בהם! אֶלָּא שֶׁהַמַּרְחֶשֶׁת יֵשׁ לָהּ כִּיסּוּי, וְ אילו הַמַּחֲבַת אֵין לָהּ כִּיסּוּי. אלו דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.

רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מַרְחֶשֶׁת עֲמוּקָה וּמַעֲשֶׂיהָ רוֹחֲשִׁים, וּמַחֲבַת צָפָה וּמַעֲשֶׂיהָ קָשִׁים.

רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מַרְחֶשֶׁת – עֲמוּקָה, ונותנים בה הרבה שמן, וּמַעֲשֶׂיהָ רוֹחֲשִׁים, מה שמטגנים בה רך ורוחש (נע ממקום למקום). ו אילו המַחֲבַת צָפָה (שטוחה), וּמַעֲשֶׂיהָ קָשִׁים. והלכה כמותו.

הָאוֹמֵר: “הֲרֵי עָלַי בַּתַּנּוּר״ – לֹא יָבִיא מַאֲפֵה כּוּפָּח, וּמַאֲפֵה רְעָפִים, וּמַאֲפֵה יוֹרוֹת הָעַרְבִיִּם.

אדם הָאוֹמֵר: "הֲרֵי עָלַי להביא מנחה הנעשית בַּתַּנּוּר" – לֹא יָבִיא מַאֲפֵה כּוּפָּח (כלי אפייה קטן), ו לא מַאֲפֵה שנעשה על גבי רְעָפִים (לוחות חֵמר או לבנים שמניחים על האש), ו לא מַאֲפֵה יוֹרוֹת הָעַרְבִיִּם, גומות חפורות באדמה ומדופנות בטיט, שמסיקים בתוכן אש ואופים בהן.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם רָצָה – יָבִיא מַאֲפֵה כּוּפָּח.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם רָצָה – יָבִיא מַאֲפֵה כּוּפָּח, שאף הוא בכלל תנור. ואין הלכה כמותו.

“הֲרֵי עָלַי מִנְחַת מַאֲפֶה״ – לֹא יָבִיא מֶחֱצָה חַלּוֹת וּמֶחֱצָה רְקִיקִין.

האומר: "הֲרֵי עָלַי מִנְחַת מַאֲפֵה תנור" – יביא עשר חלות או עשרה רקיקים, אבל לֹא יָבִיא אותה מֶחֱצָה חַלּוֹת וּמֶחֱצָה רְקִיקִין.

רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָרְבָּן אֶחָד.

רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר להביא מחצה חלות ומחצה רקיקים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָרְבָּן אֶחָד בתורה. ואין הלכה כמותו.