בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כָּל דמי הקרבנות הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, שבעזרה, אף שלכתחילה צריך לתת מהם שתי ‘מתנות׳ על המזבח, דינם הוא, שֶׁאִם נְתָנָן (נתן מהם) מַתָּנָה אַחַת בלבד – כִּפֵּר בכך, והוא מתיר את הקרבן להקרבה ולאכילה.

א בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כָּל הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, שֶׁאִם נְתָנָן מַתָּנָה אַחַת – כִּפֵּר,

וּבַחַטָּאת, שצריך לתת מדמה ארבע מתנות, רק אם נתן לפחות שְׁתֵּי מַתָּנוֹת – כיפר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף חַטָּאת שֶׁנְּתָנָהּ מַתָּנָה אַחַת בלבד – כִּפֵּר בדיעבד. והלכה כבית הלל.

וּבַחַטָּאת – שְׁתֵּי מַתָּנוֹת.  וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:  אַף חַטָּאת שֶׁנְּתָנָהּ מַתָּנָה אַחַת – כִּפֵּר.  

לְפִיכָךְ, מכיוון שמתנה אחת מכפרת, אִם נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה כְּתִקְנָהּ, במחשבה כשרה, וְאֶת הַשְּׁנִיָּה במחשבת חוּץ לִזְמַנָּהּ, על מנת להקריב או לאכול מבשר הקרבן לאחר זמנו – כִּפֵּר, שאף על פי שמחשבה כזאת פוסלת את הקרבן, המתנה השנייה אינה מעכבת את הכפרה, ולכן אינה פוסלת את הקרבן.

לְפִיכָךְ, אִם נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה כְּתִקְנָהּ,  וְאֶת הַשְּׁנִיָּה חוּץ לִזְמַנָּהּ – כִּפֵּר.  

המזבח החיצון הוא מזבח העולה שבעזרה, שעליו מקריבים את הקרבנות ועליו זורקים את דם רוב הקרבנות. המזבח הפנימי הוא מזבח הקטורת שבהיכל, שעליו מזים מדמם של קרבנות חטאת מיוחדים, פר ושעיר של יום הכיפורים ועוד. ועליו ידובר במשנה הבאה. כמבואר בפרק הבא, יש קרבנות שדמם טעון זריקה (“מתנה״) אחת של הדם מן הכלי על קיר המזבח. ויש קרבנות שדמם טעון ‘שתי מתנות שהן ארבע׳ – שזורק את הדם בכלי על שתיים מפינות המזבח, כך שהדם מגיע לארבעת צדי המזבח. ואילו החטאת – דמה ניתן לכתחילה באמצעות אצבעו של הכהן על ארבע קרנות המזבח. ומכך שנאמר: “וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ (דברים יב,כז), למדו חכמים, שבדיעבד די בנתינה אחת של הדם (ברייתא בתלמוד לו,ב. וכן למדו מכך, שאם שפך את הדם ולא זרק אותו – כיפר). ולשיטת בית הלל למדו דבר זה מן הכתובים העוסקים בחטאת, וממנה למדו לשאר הקרבנות (שם לז,ב).

הנתנין על מזבח החיצון  

הרחבות

לכאורה, צריך היה לשנות “אם נתנן״ או “שנתן״ (וכן הנוסח בכמה גרסות). ולפי הנוסח שלפנינו, המשנה כולה היא משפט מוסגר ארוך: שכיוון שכל הקרבנות כשרים בדיעבד בנתינת דם אחת (ונחלקו האם החטאת בכלל זה) – לפיכך המתנה הראשונה היא הקובעת לעניין הפיגול (תפארת ישראל, הון  עשיר).   

שאם נתנן מתנה אחת  

עיקר הכפרה והריצוי של הקרבן הוא בזריקת הדם על המזבח, שנאמר בו: “וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם״ (ויקרא יז,יא). מושג ‘הכפרה׳ מופיע בדרך כלל בקשר לכפרה על חטא, אך כיוון שישנם קרבנות שאינם באים לכפר על חטאים, יש להבין את הכפרה שנזכרת כאן בהקשר של טהרה (ראו ויקרא יד,יט; טו,טו) או הבאת דורון. ויש שהבינו, כי כפרה היא מלשון ‘כופר נפש׳ – לא רק כמכפר על חטאי העבר אלא גם לעתיד (רמב״ן על התורה בראשית לב,כא).   

כפר  

המפרשים מסבירים, שהלכה זו נאמרה בכל אותם קרבנות שמתנה אחת מכפרת בהם בדיעבד – כל הזבחים לשיטת בית הלל. ולשיטת בית שמאי, כל הזבחים חוץ מחטאת (רש״י, רע״ב).    

לפיכך אם נתן את הראשונה וכו׳  

לאו דווקא אם נתן את השנייה חוץ למקומה, אלא הוא הדין, וכל שכן, שאם נתן את השנייה במחשבה כשרה – שהוא פיגול. וטעם הדבר, שמעשה הכפרה נשלם בדיעבד כבר בנתינה הראשונה. ולכן, שוב אין המתנה השנייה יכולה להשפיע על כפרת הקרבן ועל כשרותו. ומשום כך, אף על פי שלעניין שחיטת הקרבן שנינו (ראו פ״ב מ״ד), שמחשבת חוץ לזמנו מפגלת את הקרבן, רק אם לא הייתה עמה מחשבת חוץ למקומו הפוסלת את הקרבן, כאן, הואיל וכבר יצא ידי כפרה בנתינה הראשונה, אין מחשבת חוץ למקומו במתנה השנייה משנה דבר.    

ואת השניה חוץ למקומה פגול וכו׳  

אבל אם נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה במחשבת חוּץ לִזְמַנָּהּ כדי לאכול מן הקרבן לאחר זמנו, וְאֶת הַשְּׁנִיָּה במחשבת חוּץ לִמְקוֹמָהּ, לאכול מבשר הקרבן מחוץ למקום המותר – קרבן זה הוא פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, על אכילתו, כדין קרבן שנפסל במחשבת חוץ לזמנו. ואין מחשבת 'חוץ למקומו' שחישב במתנה השנייה מפקיעה את דין הפיגול, כפי ששנינו לעניין שחיטת הקרבן (לעיל פ"ב מ"ד), מפני שאינה מעכבת את הכפרה.

נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה חוּץ לִזְמַנָּהּ, וְאֶת הַשְּׁנִיָּה חוּץ לִמְקוֹמָהּ – פִּגּוּל,  וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. 

כָּל דמי הקרבנות הַנִּתָּנִין עַל המִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, מזבח הזהב שבהיכל, כגון הפר והשעיר של יום הכיפורים, דינם הוא, שֶׁאִם חִסֵּר אפילו אַחַת מִן הַמַּתָּנוֹת – לֹא כִּפֵּר, והקרבן פסול.

ב כָּל הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, שֶׁאִם חִסֵּר אַחַת מִן הַמַּתָּנוֹת – לֹא כִּפֵּר.

במשנה זו מדובר על החטאות הפנימיות (הקרויות גם ‘חטאות הנשרפות׳, שאין בשרן נאכל לכהנים אלא נשרף כולו מחוץ למקדש), אשר נותנים מדמן על מזבח הזהב שבהיכל, והן: פר ושעיר של יום הכיפורים (ויקרא פרק טז, וראו יומא פ״ה מ״ה–מ״ז), פר העלם דבר של כהן גדול ופר העלם דבר של ציבור (ויקרא ד,א–כא) ושעיר העלם דבר של ציבור בשגגת עבודה זרה (במדבר טו,כד–כו). ומפורש בקרבנות אלו, שדמם ניתן על מזבח הזהב, שנאמר: “וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים... אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד״ (ויקרא ד,ז). להלן משנה ד מבואר, שרבי שמעון חולק על האמור במשנתנו, והוא סבור, כי אין דין פיגול בחטאות הפנימיות כלל (ראו משנה ד).   

הנתנין על מזבח הפנימי  

דבר זה נלמד במדרש ההלכה מן הכתובים (ברייתא בתלמוד לט,א. וראו רע״ב). ומפני שכל המתנות מעכבות את כשרות הקרבן, אם הייתה מחשבת חוץ לזמנו בחלק מהן – הקרבן אמנם נפסל, אבל אינו נעשה פיגול, אלא כשהייתה מחשבה פסולה בכל ההזאות והמתנות. וטעם הדבר, שמחשבה פסולה מפגלת את הקרבן רק בזמן שהיא נעשית בכל ה׳מתיר׳, היינו אותו חלק עבודה (או חלק מן הקרבן) המשמש הכנה והכשרה לעבודה או לפעולה נוספת, ולענייננו – נתינת כל מתנות הדם, ו״אין מפגלים בחצי מתיר״ (רש״י,  רע״ב).   

שאם חסר אחת מן המתנות לא כפר לפיכך וכו׳  

דין זה שייך בכל מחשבה הפוסלת את הקרבן, ואף חוץ למקומו ו׳שלא לשמו׳ (שהרי מדובר בקרבן חטאת. ראו פ״א מ״א).    

נתן כולן כתקנן ואחת שלא כתקנה  

לְפִיכָךְ, אִם נָתַן את המתנות כּוּלָּן כְּתִקְנָן, במחשבה כשרה, ואפילו אַחַת נתן שֶׁלֹּא כְּתִקְנָהּ, במחשבה פסולה – אותו קרבן פָּסוּל, שהרי הוא חסר מתנה אחת. וְאולם אם חישב בה מחשבת חוץ לזמנו, אֵין בּוֹ באכילתו עונש כָּרֵת, כדין פיגול. מפני שקרבן נעשה פיגול, רק אם חשב מחשבת חוץ לזמנו בכל ה'מתיר', כלומר בכל מה שנחוץ כדי להתיר את הקרבן להקרבה על המזבח.

לְפִיכָךְ, אִם נָתַן כּוּלָּן כְּתִקְנָן, וְאַחַת שֶׁלֹּא כְּתִקְנָהּ –  פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. 

וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִים עֲלֵיהֶם (על אכילתם) כרת מִשּׁוּם פִּגּוּל:

ג וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִים עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל:

בקרבנות המנחה – הַקֹּמֶץ, שמפרישים מן המנחה ומקטירים על המזבח וכך מתירים את שאר המנחה באכילה, וְהַלְּבוֹנָה, שמקטירים עם קומץ המנחה, או שהקטרתה מתירה את לחם הפנים באכילה. וְהַקְּטֹרֶת, שמוקטרת כולה על מזבח הזהב. וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, שאין מפרישים ממנה קומץ, אלא היא מוקרבת כולה (ויקרא ו,טז), וכן מִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ (‘מנחת חביתין׳) שמקריב הכהן הגדול בכל יום (שם,טו), שקרבה כולה; שכל אלו אין להם מתיר. [וּמִנְחַת נְסָכִים], מנחה שמביאים עם נסכי קרבן, שהיא קרבה כולה. וְהַדָּם, שהוא המתיר של כל הקרבנות מן החי.

הַקֹּמֶץ, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת, וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, [וּמִנְחַת נְסָכִים], וְהַדָּם,  

וְהַנְּסָכִים הַבָּאִים בִּפְנֵי עַצְמָן, כקרבן לעצמו, שאין להם מתיר, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וְהַנְּסָכִים הַבָּאִים בִּפְנֵי עַצְמָן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.  

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף הנסכים הַבָּאִים עִם קרבן הַבְּהֵמָה אין חייבים עליהם משום פיגול. והלכה כחכמים.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:  אַף הַבָּאִים עִם הַבְּהֵמָה.  

דין פיגול נלמד מן הכתובים העוסקים בקרבן שלמים (ויקרא ז,יח. ראו לעיל פ״ב מ״ב). ולמדו מכך, כי כשם שלקרבן השלמים יש דברים ה׳מתירים׳ את הקרבת אֵמוּרָיו ואת אכילת בשרו, וחל עליו דין הפיגול – כך גם בשאר הקרבנות, הפיגול חל רק על דבר שיש לו מתיר (ברייתא בתלמוד מד,א). ומשנתנו עוסקת בשני סוגי דברים שאין בהם פיגול: האחד, דברים המתירים חלק אחר בקרבן לאכילת אדם או לאכילת מזבח – קומץ, לבונה ודם. והשני, דברים שאין להם מתירים כלל אלא הם מוקטרים כמות שהם – קטורת, מנחת כהנים, מנחת כהן משיח, מנחת נסכים והנסכים הבאים בפני עצמם.    

שאין חיבים עליהם משום פגול  

דרך עשיית קרבן מנחה בעיקרה היא כך: לאחר שהמנחה (העשויה סולת) נמצאת בכלי קודש ומגישים אותה למזבח, הכהן קומץ בידו חלק ממנה. את החלק הזה (הנקרא “קמץ״) נותנים בתוך כלי קודש אחר ומוליכים אותו אל המזבח, ואחר כך מעלים את הקומץ לאש המערכה ומקטירים אותו שם. ומיד כשהיו מקטירים, הותר שאר המנחה (‘השיריים׳) באכילה. וברוב סוגי המנחות, היו נותנים על המנחה בתחילה גם קומץ של לבונה, המוקטר אחר כך עם קומץ המנחה על המזבח. מנחה עשויה להתפגל, כאשר חישב באחת מעבודות הקומץ – הקמיצה, הנתינה שלו בכלי או ההקטרה – לאכול את המנחה או להקטיר את הקומץ לאחר הזמן (ראו מנחות פ״א מ״ג).   

הקמץ והלבונה  

כלומר, אם בשעה שנתנם בכלי שרת או בשעה שהוליך אותם למזבח, חשב להקטירם למחרת (ראו בעולת שלמה).    

והקטרת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח  

המביא קרבן עולה או שלמים מן הבהמה צריך להביא עמו יין לנסך על המזבח, ועמו מנחה שאף היא קרבה כליל על המזבח (במדבר פרק טו), והיא הקרויה “מנחת נסכים״. וכתבו בעלי התוספות, שכאן מדובר, כאשר אדם מביא בנדבה מנחת נסכים ללא קרבן, ולשיטתם, מה שהוזכרו להלן “נסכים הבאים בפני עצמן״ (ו״נסכים״ הוא בדרך כלל שם ליין ולמנחה שעמם) הוא בנסכים שבאים עם קרבן, אך לא הוקרבו עמו באותו יום. ואילו רש״י מחק את המילים “ומנחת נסכים״ מנוסח משנתנו. ולדעת הרמב״ם, כאן מדובר במנחת נסכים הבאה בפני עצמה, ולהלן – ביין הבא בפני עצמו בנדבה.    

ומנחת נסכים... והנסכים הבאים בפני עצמן וכו׳  

הסביר רע״ב, שלדעת רבי מאיר, נסכים שאדם מקריב יחד עם הקרבן באותו יום, אם פיגל בבהמה – נעשו אף הם פיגול, שהרי אינם באים בפני עצמם. אבל אם הביאם לאחר זמן (“בפני עצמן״) – אין בהם פיגול. ולדעת חכמים, הואיל ורשאי אדם להביא את נסכי הקרבן גם לאחר זמן, גם אם מביאם עם הבהמה – אינם מתפגלים (תוספתא ה,א).   

וחכמים אומרים אף הבאים עם הבהמה  

משפט זה ניתן להבנה בשני אופנים: האחד – כהמשך לדברי רבי מאיר, וכנימוק לשיטתו. והשני – בתור כלל העומד לעצמו, שכולם מודים בו, וכפתיח למשנה הבאה. כתב הרמב״ם, שדברים אלו, אם חשב בהם מחשבת חוץ לזמנו, אף שאין חייבים על אכילתם משום פיגול, נפסלו להקרבה (הלכות פסולי המוקדשין פי״ח ה״ז). לבונה הלבונה היא שרף ריחני בצבע לבן עד צהוב המופק מעצי הלבונה ( <eng>Boswellia</eng>) שגדלים באזור סומליה, אתיופיה ודרום חצי האי ערב. השרף הנוזלי מופרש מן העץ בעזרת חריצת קליפת העץ ונאסף בכלים, ובעקבות המגע עם האוויר מתקשה ומתגבש לגושים קטנים. גושי הלבונה בוערים בקלות ומפיקים עשן ריחני, ושימושם העיקרי הוא לקטורת. השם “לבונה״ מצוי בשינויים קלים בשפות שמיות רבות, כגון אכדית ( <eng>lebanatu</eng>) וערבית (لبان, לובאן), ואף עבר ליוונית ( <eng>λιβανος</eng>, ליבנוס) ולאנגלית ( <eng>olibanum</eng>), וייתכן שהוא קשור בגוון הלבן של הגושים. דין זה, שהכהן מקבל את העור מקרבן העולה, מפורש בכתוב: “עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה״ (ויקרא ז,ח). ומשנתנו מלמדת, שאין זכות לכהנים בעור, אלא לאחר שכבר נזרק הדם. וכפי שניתן לדייק מן הכתוב, שרק לאחר ההקרבה (זריקה) של הדם הכהן זכאי לקבל את העור (רש״י). ובכל אופן, כמבואר לעיל (פ״ג מ״ד), העור עצמו אינו ראוי לאכילה, ואם נאכל, אין חייבים עליו משום אכילת פיגול.

וכל שיש לו מתירין בין לאדם וכו׳  

לוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע, שמביא המצורע שנטהר, ולאחר שמזים ממנו כנגד קודש הקודשים ועל המצורע (ויקרא יד,טז–יז) הוא ניתן לכהנים לאכילה – נחלקו חכמים בדינו, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, שהרי אין לו ‘מתירים׳ אחרים הקרבים על המזבח. וְרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, משום שֶׁדַּם הָאָשָׁם של המצורע הוא מַתִּירוֹ, שרק לאחר מתן דם האשם על המזבח ועל המצורע מזים את השמן, ושייריו מותרים באכילה, וְהכלל הוא: כֹל דבר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, בֵּין אם הוא מיועד לָאָדָם (לאכילה) בֵּין אם הוא מיועד לַמִּזְבֵּחַ (להקרבה), שאינו מותר – חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל. ואין הלכה כרבי מאיר.

לוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע –  רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:  אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל. וְרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:  חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, שֶׁדַּם הָאָשָׁם מַתִּירוֹ.  וְכֹל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, בֵּין לָאָדָם בֵּין לַמִּזְבֵּחַ –  חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל. 

הָעוֹלָה – דָּמָהּ שנזרק על קיר המזבח מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ, שכולו מוקטר על המזבח, ומתיר את עוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים, שאף שהופשט ממנה, הם זוכים בו רק לאחר זריקת הדם.

ד הָעוֹלָה – דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ, וְעוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים.

עוֹלַת הָעוֹף – דָּמָהּ, לאחר שהוזה והתמצה על קיר המזבח, מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ (ועורה בכלל זה) לַמִּזְבֵּחַ.

עוֹלַת הָעוֹף – דָּמָהּ מַתִּיר  אֶת בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ.  

חַטַּאת הָעוֹף – דָּמָהּ, לאחר שהוזה על המזבח, מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַכֹּהֲנִים, שאין בה חלק שקרב על המזבח.

חַטַּאת הָעוֹף – דָּמָהּ מַתִּיר  אֶת בְּשָׂרָהּ לַכֹּהֲנִים.  

פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים, כגון פר ושעיר של יום הכיפורים, שבשרם אינו קרב על המזבח וגם אינו נאכל לכהנים, אלא נשרף מחוץ למקדש – דָּמָן מַתִּיר אֶת אֵמוּרֵיהֶן (החלקים הפנימיים שלהם) לִקָּרֵב על המזבח.

פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים – דָּמָן מַתִּיר אֶת אֵמוּרֵיהֶן לִקָּרֵב.  

“פרים הנשרפים״ הם פר יום הכיפורים (ויקרא פרק טז), ‘פר כהן משיח׳ שמביא הכהן הגדול, אם שגג והורה לעצמו היתר בעברה שחייבים עליה כרת, ו׳פר העלם דבר של ציבור׳, שמביא כל שבט על שגגת הוראתם של בית דין בעברה כעין זו (שם ד,ג–כא). ו״שעירים הנשרפים״ הם השעיר הקרב ביום הכיפורים אשר עלה עליו הגורל לה׳ (שם פרק טז), והשעיר שמביאים על שגגת הוראת בית דין בעבודה זרה (במדבר טו,כב–כו. וראו הוריות פ״א מ״ה). ודין קרבנות אלה – שדמם נזרק על המזבח הפנימי שבהיכל, ואֵמוריהם קרבים על המזבח החיצון שבעזרה, ואילו בשרם ועורם נשרפים בבית הדשן שמחוץ לירושלים, ועל שם כך נקראים הם פרים ושעירים “הנשרפים״ (ראו פ״ה  מ״א–מ״ב).   

פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים  

ממשנתנו מובן, שיש דין פיגול באֵמורי הפרים והשעירים הקרבים על המזבח. ואולם, לא התבאר במשנה, האם יש דין פיגול בבשר שדינו להישרף מחוץ למקדש. מהתלמוד (לה,א) משמע, שאם חשב מחשבת פיגול באֵמורים, התפגל הבשר (ראו רש״י, וכן פסק בליקוטי הלכות). אמנם, הרמב״ם פסק, שאין דין פיגול בבשר החטאות הנשרפות (הלכות פסולי המוקדשין פי״ח ה״ז).   

דמן מתיר את אמוריהן לקרב  

רש״י גרס: “כל שאין מתן דמו על המזבח החיצון כשלמים״. ויסוד המחלוקת הוא, בכך שדין הפיגול נלמד מקרבן שלמים, ולפיכך, התנא הראשון סבור, שכל שיש לו מתיר (כמו השלמים, וה׳חטאות הפנימיות׳ בכלל זה) – יש בעבודתו דין פיגול (ראו משנה ב). ואילו לדעת רבי שמעון, הדמיון לשלמים צריך להיות גם בכך, שהמתיר שלו קרב על המזבח החיצון. ולפיכך, קרבנות שמתן דמם בפנים – אין בהם משום פיגול. וראו אורח ההלכה.   

כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים וכו׳  

בברייתא שבתלמוד (מד,ב) הובאה דעת רבי אלעזר, שיש בקרבנות אלה דין פיגול בעבודות שלהן שנעשו בחוץ אך לא בעבודות שבתוך ההיכל. וכן פסק הרמב״ם, אלא שפירש, שמחשבת חוץ לזמנו עושה פיגול דווקא כשחשבו אותה בעזרה (כגון בשעת השחיטה) על דבר הנעשה בעזרה (כגון הקטרת האֵמורים). אבל אם חשבו בעזרה על דבר הנעשה בהיכל (כגון שחשבו בשחיטה להזות את הדם מחר), או שחשבו בהיכל על דבר הנעשה בחוץ (כגון שחשבו בהזאות להקטיר את האֵמורים מחר), המחשבה אינה מפגלת (רמב״ם הלכות פסולי המוקדשין פי״ז  ה״ד–ה״ו).   

רבי שמעון אומר כל שאינו על מזבח החיצון וכו׳  

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: פרים ושעירים אלה אין בהם פיגול, כי מזים את דמם על מזבח הזהב שבהיכל, וכֹל שֶׁאֵינוֹ, שאין דמו ניתן עַל המִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן כַּשְּׁלָמִים, שבהם נאמר דין פיגול (ויקרא ז,יח), ומהם למדו לשאר הקרבנות – אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל. ואין הלכה כרבי שמעון.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵינוֹ  עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן כַּשְּׁלָמִים –  אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל. 

קָדְשֵׁי גוֹיִם שהקדישו כדי להקריבם לה׳ – אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם כרת מִשּׁוּם אכילת פִּגּוּל, אם נעשתה בהן עבודה במחשבת חוץ לזמנו; ולא משום אכילת נוֹתָר, אם נותר מבשרם למחרת; וְלא אם אכלם כשהוא טָמֵא, כפי שחייבים על קדשי ישראל.

ה קָדְשֵׁי גוֹיִם – אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא.

וְכן הַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ, מחוץ למקדש – פָּטוּר, אף שבדרך כלל חייבים על כך כרת. אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, ואילו רַבִּי יוֹסֵי מְחַיֵּב.

וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ – פָּטוּר, דִּבְרֵי  רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי מְחַיֵּב.  

אף אותם דְּבָרִים שמנינו במשנה ג, שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם כרת מִשּׁוּם אכילת פִּגּוּל, לפי שאין להם ‘מתירים׳, כגון הקומץ והלבונה והקטורת – חַיָּבִין עֲלֵיהֶם כרת מִשּׁוּם אכילת נוֹתָר, אם עבר זמנו של הקרבן, ומִשּׁוּם טָמֵא, אם אכלם כשהוא טמא, חוּץ מִן הַדָּם, שאין חלים עליו איסורים אלה.

דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל – חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם נוֹתָר, מִשּׁוּם טָמֵא, חוּץ מִן הַדָּם.  

מכפל הכתוב: “אִישׁ אִישׁ... אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ״ (ויקרא כב,יח), למדו חכמים ב׳תורת כהנים׳, שאף שהגויים אינם מצווים להקריב קרבנות, שהרי כל פרשיות קרבנות החובה נאמרו לבני ישראל, הם יכולים להביא קרבן בנדבה (ראו שקלים פ״א מ״ה). אלא שלדעת רבי מאיר (לפי גרסת התלמוד רבי שמעון), לא חלים עליהם דיני פיגול נותר וטמא. ובתלמוד (מה,א) הביאו מקור לכך באיסור טומאה בקדשים. שם נאמר, שעל הכהנים הטמאים לפרוש “מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל״ (ויקרא כב,ב), ומשם למדו במדרש הכתובים גם לאיסורי נותר  ופיגול.    

קדשי גוים אין חיבין עליהם וכו׳  

בספרי על הכתוב: “הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה״ (דברים יב,יג) דייק רבי שמעון, שהכתוב מדגיש, כי איסור זה הוא רק ב״עולותיך״ – ולא בעולת גויים (וראו פסוקים נוספים שהובאו ברי״ד ובתוי״ט). וכשם שהם אינם אסורים להקריב בחוץ, כך אין איסור על ישראל לשחוט את קרבנם בחוץ (שיטה מקובצת).    

והשוחטן בחוץ פטור  

לדעת רבי שמעון, אם אכל אדם טמא קטורת או לבונה או עצים כשהוא טמא – אינו חייב על כך כרת. מפני שחיוב הכרת נאמר דווקא באכילת דבר הראוי לאכילה.    

רבי שמעון אומר בדבר שדרכן להאכל... משום וכו'  

בפירוש המשניות כתב הרמב״ם, שהלכה כרבי יוסי, אך בהלכות פסולי המוקדשין (פי״ח הכ״ד) פסק, שאין חייבים כרת על אכילת פיגול, נותר וטמא מקדשי גויים. יש שכתב, שהרמב״ם חזר בו (ראו כסף משנה), ויש שכתב, שרבי יוסי חולק על רבי מאיר רק בנוגע לאיסור שחיטת קדשי גויים בחוץ (ובעניין זה אכן פסק הרמב״ם כרבי יוסי, בהלכות מעשה הקרבנות פי״ט הט״ז), אבל הוא מסכים עמו, שאין חיוב באכילת פיגול נותר וטמא מקדשי גויים (ר״י קורקוס. וראו בקרן אורה ובברכת  הזבח).   

אין חייבין עליהם וכו׳  

הרמב״ם בפירוש המשנה פסק, שהלכה כחכמים, שמחייבים משום טומאה גם על אכילת דברים שאינם נאכלים. אך בהלכות פסולי המוקדשין (פי״ח הכ״ד) פסק הרמב״ם, שאין חייבים כרת על אכילת לבונה ועצים. (בטעם הדבר ראו כסף משנה).   

רבי שמעון אומר בדבר שדרכן להאכל וכו׳  

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מה שנאמר, שחייבים עליהם משום טומאה, הוא רק בְּדָבָר שֶׁדַּרְכָּן (שדרכו) לְהֵאָכֵל, כגון קומץ המנחה, שהוא עשוי סולת. אֲבָל דברים שאין דרך לאכול אותם, כְּגוֹן הָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה וְהַקְּטֹרֶת – אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם טֻמְאָה אם אכלם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:  בְּדָבָר שֶׁדַּרְכָּן לְהֵאָכֵל. אֲבָל כְּגוֹן הָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה וְהַקְּטֹרֶת –  אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם טֻמְאָה.  

לְשֵׁם שִׁשָּׁה דְּבָרִים הַזֶּבַח נִזְבָּח, הקרבן קרב:

ו לְשֵׁם שִׁשָּׁה דְּבָרִים הַזֶּבַח נִזְבָּח:

לְשֵׁם זֶבַח – לשם אותו זבח שזובחים אותו, כגון עולה.

לְשֵׁם זוֹבֵחַ – לשם אותו אדם שמקריבים בעבורו.

לְשֵׁם הַשֵּׁם – להקריבו לקדוש ברוך הוא.

לְשֵׁם אִשִּׁים – כדי שייאכל על ידי אש המזבח.

לְשֵׁם רֵיחַ – כדי שיעלה ריחו על המזבח.

לְשֵׁם נִיחוֹחַ – לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא.

וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם נזבחים אף לְשֵׁם כפרה על אותו חֵטְא שהובאו בעבורו.

וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם – לְשֵׁם חֵטְא.  

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אַף מִי שֶׁלֹּא הָיָה בְּלִבּוֹ לְשֵׁם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ ושחט סתם – הרי זה כָּשֵׁר,

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אַף מִי שֶׁלֹּא הָיָה בְּלִבּוֹ לְשֵׁם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ – כָּשֵׁר,  

משנתנו מסיימת את הנושא שפתח בו הפרק הראשון של המסכת, ודבר זה ניכר לא רק מצד תוכנה, אלא אף מצד סגנונה, ששם פתחנו: “כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן״, וכאן – “לשם שישה דברים הזבח נזבח״. וכפי שהערנו שם, אף שנקטה המשנה בלשון ‘זביחה׳ (שחיטה), הכוונה גם לשאר עבודות הקרבן, שהזביחה היא הראשונה שבהן (תוי״ט). בפשטות, הכוונה היא שהכהן צריך להתכוון לשם דברים אלו בשעת השחיטה (רש״י ורע״ב, וראו מלאכת שלמה). והרמב״ם הסביר, שהכוונה היא לבעל הקרבן, שצריך להתכוון לדברים אלה בשעה שהכהן עובד (ראו להלן).

לשם ששה דברים הזבח נזבח  

פירשנו כרש״י לפי דברי התלמוד (ב,ב), שרבי יוסי מוסיף, שלא רק הקרבן כשר בדיעבד, אם לא כיוון לשישה דברים אלה, אלא שבית דין אף קבעו, שלכתחילה ישחט הכהן בסתם, ולא יאמר הכהן לשם מה הוא מקריב את הזבח. וטעם התקנה – מפני שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד, ואם יאמר לשם מה הוא שוחט – שמא ייכשל בלשונו או בכוונתו, ויפסול את הקרבן. אמנם, הביטוי “תנאי בית דין״ כוונתו בדרך כלל אינה להוראה כיצד יש לנהוג (אף שיש מקרים כאלה, ראו שקלים פ״ז מ״ו), אלא להתניה מוקדמת של בית הדין הגדול, שהדברים יחולו כפי שקבעו והתנו (ראו דמאי פ״ז מ״ג, כתובות פ״ז מ״ו ועוד), ודבר זה נוגע גם לדברים שתלויים בדרך כלל ברצונו ומחשבתו של אדם, מפני שהעושה – על דעת בית דין עושה. ואכן הרמב״ם פירש את משנתנו באופן אחר. שלדעת התנא הראשון, צריך (לכתחילה) שתהא מחשבת הבעלים לשם שישה דברים אלו. ועל כך רבי יוסי חולק ואומר, שאף שהבעלים לא חשב על כך – הקרבן כשר, כי תנאי בית דין הוא, שמחשבתו של בעל הקרבן אינה קובעת, אלא הכול הולך אחר העובד (וראו בתפארת ישראל). להלכה מוסכם, שצריך העובד להתכוון בכל העבודות לשם ששת הדברים המנויים במשנה (רמב״ם הלכות מעשה הקרבנות פ״ד הי״א), ומחשבת הבעלים אינה משנה כלל לעניין זה (הלכות פסולי המוקדשין פי״ד ה״א). ונמצא, שלפירוש רש״י, שהמשנה מדברת בכהן העובד, נפסקה הלכה כתנא הראשון. ואילו לפירוש הרמב״ם, שהיא מדברת על הבעלים – הלכה כרבי יוסי (ראו הרחבות).

שהוא תנאי בית דין... אחר העובד  

שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין, שקבעו, שעל השוחט לעשות כך לכתחילה, כדי שלא יבוא למכשול, שיאמר, שהוא שוחט לשם קרבן אחר מזה שהקדיש בעל הקרבן, שֶׁהרי אֵין הַמַּחֲשָׁבָה הוֹלֶכֶת אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד, הכהן, לפי מה שהוא חושב בשעת עבודת הקרבן, ומחשבת בעל הקרבן אינה פוסלת את הקרבן.

שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין,  שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה הוֹלֶכֶת  אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד. 

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כָּל דמי הקרבנות הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, שבעזרה, אף שלכתחילה צריך לתת מהם שתי ‘מתנות׳ על המזבח, דינם הוא, שֶׁאִם נְתָנָן (נתן מהם) מַתָּנָה אַחַת בלבד – כִּפֵּר בכך, והוא מתיר את הקרבן להקרבה ולאכילה. 