ואלו מגלחין

טעם הדבר שאסרו חכמים להסתפר בחול המועד, הוא מפני שחששו שאנשים ידחו את תספורתם לימי המועד, כיוון שאז הם פנויים ממלאכה, וכך ייכנסו ליום טוב בהופעה שאינה מכובדת. ואם ידעו שלא יוכלו להסתפר במועד – יקדימו להסתפר, וייכנסו לחג כשהם נאים ומסודרים (בבלי יד,א. וראו תענית פ״ב מ״ז).

מגלחין

בלשון חכמים משמעות השורש גל"ח מקבילה לספ"ר, ונראה שלא הבחינו כלל ביניהם. בזמן חכמים היו הגברים מספרים את שערם לאורך קצר, במספרה שעמדה בדרך כלל בשוק. התספורת לכבוד החג היא חלק מכבוד החג, שחכמים הקפידו עליו ביותר, כפי העולה ממשנתנו. מסיבה זו גם התירו לספרים לעבוד בערבי פסחים עד חצות, בניגוד לשאר בעלי אומנויות שמלאכתם נאסרה בזמן זה (ראו פסחים פ"ד מ"ו).

הבא ממדינת הים וכו׳

הכלל שבכל המקרים שלהלן הוא, שלא היה לאנשים אלה פנאי להתגלח קודם הרגל מסיבות שונות (בבלי יז,ב). ו״מדינת הים״ אינה אלא דוגמה לכל מי שהגיע ממקום רחוק (תלמיד רבנו יחיאל מפריס), ויש שפירש שכל שהגיע מחוץ לעיר כלול בדבר זה (ריטב״א). ודין זה הוא אם יצא לשם דבר המותר, כגון לצורך פרנסה. אך אם יצא לטייל – אסור לו להסתפר במועד (ראו בבלי יד,א).

המנודה

לנידוי ייתכנו סיבות שונות: או כאמצעי כפייה, כדי להכריח אדם לציית להוראות בית הדין, או משום עונש – למי שחטא בעברות מסוימות, או שהתחצף כלפי חכמים או זלזל בהם. ודינו של המנודה, שהוא נוהג במקצת דברים כאילו היה אבל (ראו מידות פ״ב מ״ב), ובכלל זה – שאינו מתגלח כל ימי נידויו.

מי שנשאל לחכם

שאלה על הנדר, או בשמה האחר – ‘היתר נדרים׳, היא דין שלפיו יכול אדם שנדר נדר והתחרט עליו, לפרט עניין זה בפני חכם אחד (או בפני בית דין של שלושה), ולבקש ממנו למצוא ‘פתח׳ לנדרו מטעמים שונים (ראו נדרים פרק ט). ופירשנו שמדובר כאן במי שנדר שלא יתגלח, והתחרט על כך ברגל (מאירי). ובירושלמי אמרו שבמקרה כזה לא התירו להתגלח, אלא במי שלא מצא לו החכם פתח עד הרגל.

והנזיר

מעיקרי דיני הנזיר, שכל תקופת נזירותו הוא אסור באכילה ושתייה של כל היוצא מן הגפן, וכן אסור לגלח שערו ולהיטמא למתים. ופירשנו (כמאירי), שמשנתנו מדברת ב׳תגלחת טהרה׳ של נזיר שסיים את תקופת נזירותו (במדבר ו,יח). ויש שפירש שהכוונה היא ל׳תגלחת טומאה׳ של נזיר שנטמא, שצריך לגלח שערו ולהתחיל את ימי הנזירות מהתחלה (שם פסוק ט. רש״י. וייתכן שפירש את סיום המשנה כמשפט אחד – “והנזיר והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו״).

והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו

מי שהיה מצורע ונטהר, צריך לגלח פעמיים את כל שערו, ככתוב: “וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ... וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ...״ (ויקרא יד,ח–ט. וראו נגעים פי״ד מ״ב–מ״ג). ולפני הרמב״ם (ועוד) הייתה הגרסה “והמצורע, והיוצא מטומאתו לטהרתו״, כלומר, מי שהיה טמא טומאה ארוכה (כגון זב או טמא מת) ונשלמו ימי טהרתו במועד, שאף שאינו אסור בתספורת לא היו נוהגים בכך (מגיד משנה על הלכות יום טוב פ״ז הי״ט).

בית השביה

שביית בני אדם הייתה מציאות רווחת בעולם העתיק, ומעשים של שבי, לרוב של נשים, מצויים בספרות חכמים. מרובות המסורות על פדיון שבויים בעולם היהודי, לעתים בממון רב וממרחקים. הפדיון נעשה מתוך יזמתם של יחידים, או בצורה מאורגנת של המוסדות המרכזיים של ארץ ישראל או קהילת העיר.