קרבן התָּמִיד של בין הערביים נִשְׁחָט במשך השנה כולה בִּשְׁמֹנֶה שעות וּמֶחֱצָה, שעתיים וחצי לאחר חצות היום, וְקָרֵב, כלומר: גמר הקרבתו על המזבח – בְּתֵשַׁע וּמֶחֱצָה.

א תָּמִיד נִשְׁחָט בִּשְׁמֹנֶה וּמֶחֱצָה, וְקָרֵב בְּתֵשַׁע וּמֶחֱצָה.

בְּעַרְבֵי פְסָחִים, שיש צורך להקריב את קרבן הפסח לאחר קרבן התמיד ולפני שקיעת החמה – התמיד נִשְׁחָט בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בִּשְׁמֹנֶה וּמֶחֱצָה, בֵּין שהיה הדבר בַּחוֹל ובֵין שהיה בַּשַּׁבָּת.

בְּעַרְבֵי פְסָחִים –  נִשְׁחָט בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה,  וְקָרֵב בִּשְׁמֹנֶה וּמֶחֱצָה,  בֵּין בַּחוֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת.  

מצווה מהתורה להקריב בבית המקדש בכל יום שני כבשים כקרבן ציבור: אחד השכם בבוקר ואחד בין הערביים – כלומר לאחר חצות היום, כשהשמש מתחילה לנטות מערבה (במדבר כח,ג–ד). קרבן זה נקרא ׳תמיד׳.   

תמיד  

השעות הנזכרות כאן הן לפי החלוקה המקובלת בימי קדם: שעת הזריחה היא תחילת השעה הראשונה ביום, חצות היום הוא בסוף השעה השישית, ושקיעת החמה – בסוף השעה השתים עשרה של היום. לפי שיטה זו אורך השעות משתנה, והן ארוכות יותר בימי הקיץ וקצרות בימות החורף (ונקראות ׳שעות זמניות׳). מכיוון שקרבן התמיד של בין הערביים הוא הקרבן החותם את עבודת הקרבנות בכל יום (ראו בבלי נח,ב), מאחרים את שחיטתו עד לשמונה ומחצה, כדי שאפשר יהיה להקריב את שאר קרבנות היחיד והציבור לפניו. ובירושלמי ובבבלי (נח,א) מובאת דרשה המוצאת סמך לשעה זו בכתובים.   

נשחט בשמנה ומחצה וקרב בתשע ומחצה  

בבבלי (ברכות כו,ב) נאמר, ש״תפילות כנגד תמידין תקנום״, ולפי זה זמנה של תפילת מנחה הוא משש שעות ומחצה, שאז אפשר לשחוט את התמיד של בין הערביים. אמנם, מכיוון שבדרך כלל הוקרב התמיד בפועל בתשע ומחצה, היו פוסקים שסברו שזהו הזמן הראוי מלכתחילה לתפילת המנחה, ורק בדיעבד אפשר להתפלל בזמן ״מנחה גדולה״, כלומר משש שעות ומחצה ועד תשע שעות ומחצה (שולחן ערוך אורח חיים רלג,א). אמנם, במקומות רבים מתפללים באופן קבוע בזמן זה, כדעת שאר  הפוסקים.   

וקרב בתשע ומחצה – זמן תפילת מנחה  

אורח ההלכה

עבודות המקדש, ובכלל זה הקרבת קרבן הפסח, דוחות את השבת. אך צליית קרבן הפסח אינה דוחה את השבת, ומשום כך מקדימים את שחיטתו ביום שישי בשעה נוספת. וטעם הדבר, מפני שאין הצלייה עצמה חלק מן העבודה במקדש (׳צורך גבוה׳), אלא נעשית לצורך האדם (׳צורך  הדיוט׳).   

חל ערב פסח להיות בערב שבת  

קרבן הפסח הוא הקרבן היחיד שקרב אחר תמיד של בין הערביים. כדי שיספיקו כל ישראל לעשותו לפני השקיעה, מקדימים את הקרבת התמיד בערב הפסח (רמב״ם הלכות תמידין פ״א ה״ג. וראו צל״ח). ובבבלי (נט,א) למדו דבר זה מן הפסוקים: בנוגע לזמן הקרבת התמיד נאמר ״בֵּין הָעַרְבָּיִם״ (במדבר כח,ד), ובנוגע לקרבן הפסח נאמר גם ״בֵּין הָעַרְבָּיִם״ (שמות יב,ו) וגם ״בָּעָרֶב״ (דברים טז,ו), שהוא זמן מאוחר יותר.

והפסח אחריו  

ואם חָל עֶרֶב פֶּסַח לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, שצריך להקדים עוד יותר את הקרבת הפסח כדי שאפשר יהיה לצלותו לפני כניסת השבת – נִשְׁחָט התמיד בְּשֵׁשׁ וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה, וְקרבן הַפֶּסַח קרב אַחֲרָיו.

חָל עֶרֶב פֶּסַח לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת – נִשְׁחָט בְּשֵׁשׁ וּמֶחֱצָה, וְקָרֵב בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה,  וְהַפֶּסַח אַחֲרָיו. 

הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, שבזמן שחיטה התכוון לשחוט אותו לשם קרבן אחר, כגון שלמים או עולה, או שקִבֵּל את דמו בכלי, או שהָלַךְ עם הדם למזבח, או שזָרַק את הדם על המזבח שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ,

ב הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, וְקִבֵּל וְהָלַךְ וְזָרַק שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ,

אוֹ שעשה אחת מן העבודות בכוונה מעורבת, שהיה בה גם לִשְׁמוֹ וְגם שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אוֹ גם שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְגם לִשְׁמוֹ, בכל אלה – הפסח פָּסוּל.

אוֹ לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ,  אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ – פָּסוּל.  

כֵּיצַד הוא האופן של לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ? כגון שאמר שהוא שוחט לְשֵׁם פֶּסַח ואחר כך לְשֵׁם שְׁלָמִים.

כֵּיצַד לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ?  לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם שְׁלָמִים.  

הקרבת קרבן אינה רק מעשה טכני, אלא צריכה שתהיה מלווה בכוונה – שיתכוון העוסק בעבודות הקרבן לעשותן לשם הקרבן, ולשם האדם המביאו ועל מנת שייעשה ככל דיניו (ראו זבחים פ״ד מ״ו). וכל הקרבנות שהתכוונו בהם לשם קרבן אחר – כשרים בדיעבד בהקרבה ובאכילה (אך לא עלו לבעליהם לשם חובה) חוץ מקרבנות הפסח והחטאת, שאם נשחטו שלא לשמם – פסולים (ראו משנה ד, וזבחים פ״א מ״א). ובירושלמי הסבירו את טעם הדבר, מפני שבשניהם הדגישה התורה שתהא שחיטתם לשמם: בפסח – ״זֶבַח פֶּסַח   הוּא״ (שמות יב,כז), ובחטאת – ״וְשָׁחַט  אֹתָהּ לְחַטָּאת״ (ויקרא ד,לג).   

הפסח ששחטו שלא לשמו... פסול  

עבודת הקרבן כוללת פעולות רבות, אך המחשבה פוסלת רק בארבע העבודות המנויות כאן: שחיטתו, קבלת הדם המקלח מהצוואר בתוך כלי, הולכת הדם למזבח וזריקת הדם על המזבח. וטעם הדבר, מפני שעיקר הכפרה והריצוי של הקרבן הוא בזריקת הדם על המזבח, כלשון הכתוב: ״כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם...״ (ויקרא יז,יא).   

וקבל והלך וזרק  

כלומר, שהתחיל בעבודה לשם הקרבן וסיים בה שלא לשמו, או להפך – שהתחיל שלא לשמו ונמלך ועשאו לשמו. ובמקרה שהתחיל שלא לשמו – פסל בכך את הקרבן לדעת כולם, שכן מחשבתו הראשונה הייתה פסולה. אבל אם הקדים את המחשבה הכשרה למחשבת פסול – נחלקו התנאים בדבר. לדעת רבי מאיר, הולכים אחר מחשבתו הראשונה בלבד, והקרבן כשר. ואילו לדעת רבי יוסי (שפשטות משנתנו כשיטתו, וכן ביארנו), מחמירים ומחשיבים אף את כוונתו האחרונה, והקרבן פסול (רבנו יהונתן). ויש שהעמידו משנתנו כרבי מאיר, ולפי זה אריכות לשון המשנה מלמדת שאף אם חושב לפסול בעבודה אחרת – כגון ששחט לשמו ובאותה שעה התכוון לזרוק את הדם בהמשך שלא לשמו – מחשבה זו פוסלת, אף אם חזר בו ובשעת הזריקה עצמה התכוון לשמו (רע״ב).   

לשמו ושלא לשמו וכו׳  

והאופן של שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ – שאמר לְשֵׁם שְׁלָמִים ואחר כך לְשֵׁם פֶּסַח.

שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ –  לְשֵׁם שְׁלָמִים וּלְשֵׁם פֶּסַח. 

שְׁחָטוֹ, את קרבן הפסח, שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, לשם אנשים שאינם יכולים לאכול ממנו, כגון חולים; או אם שחטו לשם אנשים שאינם רשאים לאכול ממנו – שֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, כלומר אנשים שלא נעשו מנויים מתחילה על אכילת פסח זה, או לָעֲרֵלִים, או לַטְּמֵאִים, שגם הם אסורים לאכול ממנו – הרי זה פָּסוּל.

ג שְׁחָטוֹ שֶׁלֹא לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לָעֲרֵלִים וְלַטְּמֵאִים – פָּסוּל.

אולם אם שחטו לְאוֹכְלָיו וְגם שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, או לִמְנוּיָיו וְגם שֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, או לַמּוּלִים וְגם לָעֲרֵלִים, או לַטְּמֵאִים וְגם לַטְּהוֹרִים – הרי זה כָּשֵׁר.

לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, לִמְנוּיָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו,  לַמּוּלִים וְלָעֲרֵלִים,  לַטְּמֵאִים וְלַטְּהוֹרִים – כָּשֵׁר. 

שְׁחָטוֹ, את הפסח, קוֹדֶם חֲצוֹת היום – פָּסוּל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם" (שמות יב,ו), והוא אחר חצות, כשהשמש נוטה לכיוון מערב.

שְׁחָטוֹ קוֹדֶם חֲצוֹת – פָּסוּל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: "בֵּין הָעַרְבָּיִם".  

אבל אם שְׁחָטוֹ אחר חצות אך קוֹדֶם לַתָּמִיד של בין הערביים, שלא כפי ששנינו לעיל משנה א – כָּשֵׁר, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא אֶחָד מְמָרֵס (מערבב) בְּדָמוֹ כדי שלא ייקרש בינתיים, עַד שֶׁיִּזָּרֵק דַּם קרבן הַתָּמִיד, ואחר כך יזרקו את דם הפסח.

שְׁחָטוֹ קוֹדֶם לַתָּמִיד – כָּשֵׁר, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא אֶחָד  מְמָרֵס בְּדָמוֹ,  עַד שֶׁיִּזָּרֵק דַּם הַתָּמִיד.  

קרבן הפסח נאכל בחבורה שהסכימו חבריה מראש שיקריבו קרבן משותף ויאכלוהו יחד (ראו פרק ח). ובעבודות הקרבן יש להתכוון לשם בני החבורה שנמנו עליו. וכן מפורש בכתוב: ״בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה״ (שמות יב,ד) – שיש להימנות על הפסח (״מכסת נפשות״), ושיהיו הנמנים עליו ראויים לאכלו (״לפי אכלו״). אבל אם התכוון בשחיטת הקרבן שלא לשם מנוייו, או לשם מי שאינם מסוגלים לאכלו – נפסל הקרבן. ובברייתא (בבלי סא,א) למדו דבר זה מכפילות הלשון ״מִכְסַת... תָּכֹסּוּ״, שמדגישה את חשיבות ההימנות לקרבן. ורבי מפרש כי ״תָּכֹסּוּ״ הוא לשון שחיטה (בארמית), ומדייק מכך שרק בשחיטה נפסל הפסח במחשבה זו, אבל בשאר עבודות, אף אם עשאן שלא לאוכליו ושלא למנוייו – כשר (תוספות).   

שלא לאוכליו ושלא למנוייו  

בתורה (שמות יב,מד–מח) נאסר על הערל לאכול מקרבן פסח. ומדובר גם באדם הפטור ממילה, כגון שאחיו מתו בשל המילה, וחוששים לסכנה אם ימול. שאף שאינו חייב במילה, בכל זאת אסור באכילת הפסח.   

לערלים  

בתלמוד הבבלי (סב,ב) עמדו על ההבדל בין הדין שבמשנתנו, שאם שחטו לשם הפסולים והכשרים – כשר, לבין הדין שבמשנה הקודמת, שאם שחטו לשמו ושלא לשמו – פסול. והסבירו, שבמשנה הקודמת המחשבה הפוסלת היא בקרבן עצמו, וכן יש חומרה בפסול זה, שנוהג בכל ארבע העבודות. ואילו במשנתנו, פסול המחשבה אינו בגוף הקרבן אלא במנויים עליו ואינו פוסל אלא בשחיטה. ויש שלמדו את הדבר ממה שכתוב ״  וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ״ (שמות יב,מח), שהקרבן נפסל רק אם כל אוכליו פסולים, אבל אם מקצתם כשרים ומקצתם פסולים – הקרבן כשר (רבנו יהונתן. אך ראו רמב״ם הלכות קרבן פסח פ״ב ה״ו).  

לאוכליו ושלא לאוכליו... כשר  

יש שתהו על השינוי בסדר, שתחילה הקדים מחשבת הכשרים (מולים) למחשבת הפסולים (ערלים), ולבסוף הקדים פסולים לכשרים (ואמנם יש גורסים ״לטהורים ולטמאים״). ויש מי שמפרש, כי שינוי זה אינו מקרי, אלא בא ללמדנו כי לעניין זה (בשונה מ״לשמו ושלא לשמו״) אין הסדר מעכב, ובין שהקדים כשרים בין שהקדים פסולים – כיוון שחשב על שניהם יחד, כשר (מלאכת שלמה). ויש שהסביר, שהדבר רומז למקרים שבהם שוחטים לכתחילה את הפסח בטומאה (הון עשיר. וראו פ״ז מ״ו).   

למולים ולערלים לטמאים ולטהורים  

בין הערביים הוא הזמן שמחצות היום (השעה השישית), כשהשמש מתחילה לנטות כלפי מערב, ועד לסוף היום. ויש שדייקו, כי ערביים הוא לשון שני ערבים – נטיית החמה למערב אחר חצות, ודמדומי החמה לקראת השקיעה (ראו  ירושלמי).    

בין הערבים  

וְאִם נִזְרַק דם הפסח לפני דם התמיד, בכל זאת כָּשֵׁר, שאין שינוי זה פוסל את הקרבן.

וְאִם נִזְרַק – כָּשֵׁר. 

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל הֶחָמֵץ, כשיש חמץ ברשותו – עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, כאמור בתורה "לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי" (שמות לד,כה).

ד הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל הֶחָמֵץ – עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף השוחט את הַתָּמִיד של בין הערביים בערב הפסח, ויש חמץ ברשותו – עובר על איסור זה. ואין הלכה כרבי יהודה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:  אַף הַתָּמִיד.  

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: השוחט את הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בניסן לִשְׁמוֹ של הפסח, ויש ברשותו חמץ – חַיָּיב, וְאולם אם שחטו על החמץ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – פָּטוּר, שכיוון ששחיטה כזו פסולה (לעיל משנה ב) – אינה נחשבת כשחיטת פסח.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, לִשְׁמוֹ – חַיָּיב, וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – פָּטוּר.  

וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים, ששחט בערב הפסח אחר חצות, ויש חמץ ברשותו, בֵּין ששחטן לִשְׁמָן וּבֵין ששחטן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – פָּטוּר.

וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים,  בֵּין לִשְׁמָן וּבֵין שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – פָּטוּר.  

וּבַמּוֹעֵד, כלומר בחג הפסח עצמו, אם שחט את הפסח לִשְׁמוֹ, ויש חמץ ברשותו – פָּטוּר על הלאו של ״לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ״, כיוון שאין זה זמנו של הפסח והוא פסול. אבל אם שחטו במועד על החמץ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אלא לשם קרבן אחר – חַיָּיב, מפני שאחרי שעובר זמנו הוא נחשב לקרבן שלמים, וקרבן שלמים שנשחט שלא לשמו – כשר.

וּבַמּוֹעֵד, לִשְׁמוֹ – פָּטוּר,  שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – חַיָּיב. 

אף אם השוחט ביער את החמץ שברשותו, אלא שיש חמץ ברשות אחד הכהנים המתעסקים בעבודות הקרבן או ברשות אחד מבני החבורה – עובר בלא תעשה (ברייתא בבבלי סג,ב ובירושלמי). ונחלקו הפוסקים מי העובר – בעל החמץ או כל בני החבורה או שדווקא השוחט והזורק את הדם (ליקוטי הלכות – תורת הקדשים). ובכל אופן, אין הקרבן נפסל בעברה זו, ויוצאים בו ידי חובת פסח (תוספתא ד,ג, ורמב״ם הלכות קרבן פסח פ״א ה״ה). ובפרטי האיסור נחלקו האמוראים: לדעת ריש לקיש, רק אם החמץ נמצא בעזרה שבמקדש מתחייבים עליו, שכך הוא מבין את לשון הפסוק ״לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ״ (שמות לד,כה) – שהאיסור הוא כשהחמץ סמוך ממש לפסח; ולדעת רבי יוחנן, הכוונה היא לכל חמץ שברשותו, אף שאינו בעזרה (בבלי סג,א).   

השוחט את הפסח על החמץ  

הרחבות

טעם הדבר, שרבי יהודה מדייק ממה שנאמר ״דַּם זִבְחִי״ (ולא ״דם זבח״) – שמדובר גם בקרבן התמיד, שהוא זבח ׳עולה׳ המיוחד כולו לה׳. ודורש, שהמילה ״זבח״ מכוונת לקרבן הפסח, ותוספת האות יו״ד מרבה עליו גם את קרבן התמיד (בבלי סד,א, ותוי״ט).    

אף התמיד  

לדעת רש״י ומפרשים אחרים, דברי רבי שמעון, שאם בשחיטה זו הזבח פסול אין נענשים עליו משום ״לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ״, מבוססים על שיטתו בעניין ׳שחיטה שאינה ראויה׳, כלומר שחיטה שלא הכשירה את בעל החיים להקרבה או לאכילה, משום פגם שהיה בה (כגון שנמצא טרפה), שלדעתו אינה נקראת שחיטה כלל לשום עניין (וראו גם במאירי). ואת עצם החיוב על שאר זבחים שנשחטו על החמץ לומד רבי שמעון מן הכפילות שבפסוקים, ש״לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ... זֶבַח חַג הַפָּסַח״ (שמות לד,כה) מדבר בקרבן הפסח, ו״לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ״ (שם כג,יח) מדבר על שאר הזבחים בחג הפסח (קרבן העדה על הירושלמי). ובזמן שמתחייבים על האחד, אין מתחייבים על האחר (בבלי סד,א).

רבי שמעון אומר  

וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים, חוץ מן הפסח, ששחטם בימי חג הפסח על החמץ, בֵּין ששחטם לִשְׁמָן בֵּין ששחטם שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – חַיָּיב משום ״לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ״, שהרי הם כשרים גם אם שחטם שלא לשמם; חוּץ מִן הַחַטָּאת שֶׁשָּׁחַט שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שהיא פסולה, ועל קרבן פסול אינו עובר באיסור זה. ואין הלכה כרבי שמעון.

וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים, בֵּין לִשְׁמָן בֵּין שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – חַיָּיב,  חוּץ מִן הַחַטָּאת שֶׁשָּׁחַט  שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. 

הַפֶּסַח נִשְׁחָט בְּשָׁלשׁ כִּתּוֹת (קבוצות), כמו שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׁחֲטוּ אותוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם" (שמות יב,ו), ונזכרו כאן שלוש קבוצות: קָהָל, וְעֵדָה, וְיִשְׂרָאֵל.

ה הַפֶּסַח נִשְׁחָט בְּשָׁלשׁ כִּתּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁחֲטוּ אוֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל״ – קָהָל, וְעֵדָה, וְיִשְׂרָאֵל.

וכך היו מתכוננים לשחיטה: נִכְנְסָה לעזרה (החצר הפנימית של המקדש) כַּת (=קבוצה) הָרִאשׁוֹנָה של מקריבים עם קרבנותיהם. נִתְמַלֵּאת הָעֲזָרָה מהם, נָעֲלוּ דַּלְתוֹת הָעֲזָרָה, ואז תָּקְעוּ הֵרִיעוּ וְתָקְעוּ הכהנים בחצוצרות.

נִכְנְסָה כַּת הָרִאשׁוֹנָה,  נִתְמַלֵּאת הָעֲזָרָה, נָעֲלוּ דַּלְתוֹת הָעֲזָרָה,  תָּקְעוּ הֵרִיעוּ וְתָקְעוּ.  

הַכֹּהֲנִים עוֹמְדִים שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת בין מקום השחיטה ובין המזבח כדי להעביר את הדם לזריקה על המזבח, וּבִידֵיהֶם בְּזִיכֵי (קערות) כֶסֶף וּבְזִיכֵי זָהָב, שבהם מקבלים את דם הקרבנות. והיו מסודרים באופן ששׁוּרָה שֶׁכּוּלָּה בזיכי כֶּסֶף – כֶּסֶף, וְשׁוּרָה שֶׁכּוּלָּה בזיכי זָהָב – זָהָב, ולֹא הָיוּ מְעוֹרָבִין, שלא היו בזיכי כסף וזהב באותה שורה.

הַכֹּהֲנִים עוֹמְדִים שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, וּבִידֵיהֶם בְּזִיכֵי כֶסֶף וּבְזִיכֵי זָהָב. שׁוּרָה שֶׁכּוּלָּה כֶּסֶף – כֶּסֶף, וְשׁוּרָה שֶׁכּוּלָּהּ זָהָב – זָהָב,  לֹא הָיוּ מְעוֹרָבִין.  

בבבלי (סד,ב) אמרו, שבכל כת צריכים להיות שלושים אנשים לפחות. ולמדו זאת מכך, ש׳עדה׳ שנזכרה בכל מקום היא קבוצה של עשרה אנשים לפחות (ראו במדבר יד,כז). ומתוך כך למדו, ששתי הקבוצות הנוספות שבפסוק, ״קהל״ ו״ישראל״, אף הן של עשרה אנשים, כך ש״קהל עדת ישראל״ הם לפחות שלושים אנשים. אלא שלא נתברר, אם כוונת הפסוק שישחטו שלושים אנשים יחד, או שישחטו בשלוש קבוצות של עשרה אנשים זו אחר זו. וכדי לנהוג כשתי האפשרויות, הפסח נשחט בשלוש כתות, שכל אחת מונה שלושים אנשים לפחות. ומצווה לשחוט בשלוש כתות, אף אם יש מעט אנשים ויכולים כולם לשחוט בפעם  אחת.   

בשלש כתות  

כבר בתלמוד (בבלי סד,ב) מצינו גרסות שונות במשנה זו. לדעת אביי גורסים: ״ננעלו״, כלומר – שננעלו הדלתות מאליהן בדרך נס, וכל זמן שלא ננעלו לא היו מונעים מאנשים נוספים להיכנס אף שיש בדבר סכנה אם ייכנסו יותר מדי אנשים. ולדעתו, סומכים על הנס כיוון שהיו הנסים מצויים במקדש (עיון יעקב). ולדעת רבא גורסים ״נועלין״, שאין סומכים על הנס, אלא הכהנים עצמם נועלים את הדלתות כשהתמלאה  העזרה.   

נעלו דלתות העזרה  

בעת הקרבת קרבנות הצבור בבית המקדש היו תוקעים בחצוצרות, ככתוב ״וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם״ (במדבר י,י). בתלמוד הירושלמי מוסבר, כי בדרך כלל תוקעים במקדש בשעת ניסוך היין של הקרבן. אולם בקרבן פסח, שאין נסכים קרבים עמו, תקעו בזמן שחיטת הקרבן, כאשר התחילו הלוויים בקריאת ההלל (ראו משנה ז). ומכמה מקורות נראה, כי היו תוקעים בשלושה ׳פרקים׳ (הפסקות בקריאה) בתוך ההלל, כך שיחד נמצאו תשע תקיעות לכל קריאה (וראו ברבנו יהונתן).   

תקעו והריעו ותקעו  

בירושלמי הובאה דעה, שהדבר נועד למנוע מהכהנים רמאות של החלפת כלי זהב בכלי כסף ששווה פחות ממנו. אולם הבבלי (סד,ב) חלק על כך, ולשיטתו טעם הדבר הוא, שכך נאה ויפה יותר לכבוד העבודה במקדש. ויש שפירש, שאף השורות של כלי כסף וכלי זהב לא היו מעורבות, ששורות כלי הכסף היו בצד אחד ושורות כלי זהב בצד אחר (הון עשיר).   

לא היו מעורבין  

מקור המילה בזיך מן הארמית, ובעברית פירושה ׳כף׳, וכמופיע בתרגומים על כפותיו של שולחן לחם הפנים, כלומר בזיכי הלבונה (שמות כה,כט), וכן על הכף ששימשה להבאת הקטורת (במדבר ז,יד). הבזיכים הם כלי קיבול קטנים, ובמקדש היו עשויים זהב או כסף. צורת הבזיך ככוס קטנה בעלת אוזן לאחיזה. השוליים (תחתית) של הבזיכים במקדש היו מחודדים מלבד שולי שני בזיכי הלבונה, כדי שניתן יהיה להניחם על שולחן לחם הפנים (תוספתא מנחות  יא,יב).    

בזיכי כסף ובזיכי זהב  

וְלֹא הָיוּ לַבָּזִיכִין שׁוּלַיִים (תחתית שטוחה), אלא היו מעוגלים, שֶׁמָּא ישכחו ויַנִּיחוּם, בזמן שהם מצפים לתורם להעביר את הדם לזריקה על המזבח, וְיִקְרַשׁ הַדָּם בינתיים, ולא יוכלו לזרוק אותו על המזבח.

וְלֹא הָיוּ לַבָּזִיכִין שׁוּלַיִים, שֶׁמָּא יַנִּיחוּם וְיִקְרַשׁ הַדָּם. 

שָׁחַט יִשְׂרָאֵל, נציג כל חבורה, את קרבנו, וְקִבֵּל הַכֹּהֵן שלידו את הדם בבזיך, ומיד נוֹתְנוֹ לַחֲבֵירוֹ הכהן העומד לידו, וַחֲבֵירוֹ מעבירו לַחֲבֵירוֹ, וכן הלאה. וכל כהן בשורה מְקַבֵּל אֶת הבזיך הַמָּלֵא דם מן הכהן שלפניו, וּלאחר מכן מַחֲזִיר לו אֶת הבזיך הָרֵיקָן, שכבר זרקו את הדם שבו, והועבר אליו בחזרה.

ו שָׁחַט יִשְׂרָאֵל וְקִבֵּל הַכֹּהֵן. נוֹתְנוֹ לַחֲבֵירוֹ, וַחֲבֵירוֹ לַחֲבֵירוֹ. וּמְקַבֵּל אֶת הַמָּלֵא וּמַחֲזִיר אֶת הָרֵיקָן.

אין הכוונה שישראל דווקא שוחט, ולא כהן או לוי, אלא שכאן מדגישה המשנה כי בניגוד ליתר עבודות הקרבן, הנעשות בידי הכהנים – השחיטה כשרה אף בישראל, כפי שדייקו חכמים מן הכתובים. ומשום כך שונים אחר כך ״וקיבל הכהן״ – שקבלת דם הקרבן בבזיך והעבודות שלאחריה כשרות בכהנים בלבד (בבלי סד,ב).   

שחט ישראל  

אף שעבודה זו יכולה להיעשות גם במעט כהנים – היו מתעסקים בה רבים, משום ״ברוב עם הדרת מלך״ (משלי יד,כח. בבלי סד,ב). ובתלמוד שאלו, אם יש ללמוד ממשנתנו שמצוות הולכת הדם למזבח יכולה להיעשות באמצעות העברה ביד בלבד ללא הולכה, ודחו, שייתכן שהכהן זז מעט ברגליו, וכן נפסק להלכה, שהכהן חייב ללכת מעט ברגליו (רמב״ם הלכות פסולי המוקדשין פ״א הכ״ג). ובפירוש הגמרא יש שהסבירו, שהכהן האחרון בשורה צעד מעט אל המזבח (המאירי ורבנו יהונתן); ומראשונים אחרים משמע, שלא היה צורך בכך, אלא שכאשר הכהן מוליך את הכלי בידו לחברו – לפי דרכו של עולם הוא גם נע מעט ברגליו (צל״ח).    

נותנו לחבירו וחבירו לחבירו  

הסדר שנקטה המשנה הנו מדוקדק. שמכיוון שזריקת הדם היא מצווה, קבלת הבזיך המלא קודמת לקבלת הריק. שאם הזדמנה לאדם מצווה – חייב לעשותה מיד ולא לדחותה מפני דבר אחר, והחזרת הבזיך הריק אינה אלא הכנה למצוות קבלת הדם (בבלי סד,ב).   

מקבל את המלא ומחזיר את הריקן  

המזבח החיצון, שעליו היו מקריבים את הקרבנות, היה בגובה תשע אמות (ועליו ׳קרנות׳, בגובה אמה, שהיו בארבע פינותיו). בתחתית המזבח, בצלעות הצפונית והמערבית שלו, בלטה רצועה בגובה אמה וברוחב אמה, והיא ה׳יסוד׳ המוזכר במשנתנו. באופן זריקת דם הקרבנות על המזבח החיצון יש שלושה אופנים: את דם החטאות נותנים באצבע על קרנות המזבח; דם רוב יתר הקרבנות נזרק על פינותיו הנגדיות של המזבח בשתי זריקות, באופן שהדם יינתן על שני צדי הקרן (ואופן זה נקרא ׳שתי מתנות שהן ארבע׳); ואילו דם בכור, מעשר בהמה ופסח נשפך על קיר המזבח פעם אחת, בצד של המזבח שיש לו יסוד (ראו זבחים פ״ה). משנתנו היא כדעת רבי יוסי הגלילי, שיש לזרוק את דם הפסח על המזבח ממרחק מסוים (בבלי סד,ב), אך אין הלכה כדבריו, אלא כדעת הסוברים שיש לעמוד בסמוך למזבח ולשפוך אותו עליו (רמב״ם הלכות קרבן פסח פ״א הי״ד).

זריקה אחת כנגד היסוד  

כּהֵן הַקָּרוֹב אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ זוֹרְקוֹ (את הדם) זְרִיקָה אַחַת על קיר המזבח, ומקפיד שיהא זורק כְּנֶגֶד הַיְּסוֹד במקום שהיה למזבח יסוד.

כֹּהֵן הַקָּרוֹב אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ זוֹרְקוֹ זְרִיקָה אַחַת כְּנֶגֶד הַיְּסוֹד. 

יָצְתָה כַּת רִאשׁוֹנָה כאשר נגמר סדר הקרבת הפסח, וְלאחריה נִכְנְסָה כַּת שְׁנִיָּה, ולאחר שסיימה ויָצְתָה שְׁנִיָּה – נִכְנְסָה כת שְׁלִישִׁית.

ז יָצְתָה כַּת רִאשׁוֹנָה וְנִכְנְסָה כַּת שְׁנִיָּה. יָצְתָה שְׁנִיָּה – נִכְנְסָה שְׁלִישִׁית.

כְּמַעֲשֵׂה הכת הָרִאשׁוֹנָה – כָּךְ מַעֲשֵׂה הכת הַשְּׁנִיָה וְהכת הַשְּׁלִישִׁית.

כְּמַעֲשֵׂה הָרִאשׁוֹנָה –  כָּךְ מַעֲשֵׂה הַשְּׁנִיָּה וְהַשְּׁלִישִׁית. 

ומוסיפים: בשעת שחיטת הפסח והקרבתו, קָרְאוּ הלוויים העומדים על הדוכן בעזרה אֶת הַהַלֵּל (תהלים קיג–קיח). אִם גָמְרוּ את קריאת ההלל לפני סיום ההקרבה – שָׁנוּ (קראו אותו שנית), וְאִם גם לאחר ששָׁנוּ עדיין לא נסתיימה הקרבת הפסחים – שִׁלְּשׁוּ (קראו פעם שלישית), אַף עַל פִּי שֶׁלמעשה לֹא שִׁלְּשׁוּ מִימֵיהֶם, שהיו הכהנים זריזים ביותר בעבודתם.

קָרְאוּ אֶת הַהַלֵּל.  אִם גָּמְרוּ – שָׁנוּ,  וְאִם שָׁנוּ – שִׁלְּשׁוּ,  אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁלְּשׁוּ מִימֵיהֶם.  

ההלל שבמשנתנו הוא מזמורי התהלים שמתחילת פרק קיג ועד סוף פרק קיח. והוא נקרא ׳הלל׳ סתם, וגם ׳הלל המצרי׳ (בבלי ברכות נו,א). ונקרא כך על שם שנאמר בפסח על נס יציאת מצרים, ולהבדילו מפרק קלו בתהלים שנקרא ׳הלל הגדול׳ (רש״י שם). יש שפירשו, שרק הלוויים היו קוראים את ההלל (תוספות), וכן ביארנו. ויש שפירשו שגם ישראל היו קוראים אותו תוך כדי שחיטת פסחיהם (רש״י).

קראו את ההלל  

עובדה זו מלמדת על כך, שבשתי הכתות הראשונות היו האנשים מרובים, מתוך שרצו להזדרז ולקיים את המצווה. ובעקבות כך גינו את בני הכת האחרונה בתוספתא (ד,יא), וכינו אותה ׳כת עצֵלים׳ (ובבבלי: ׳עצלנית׳), מפני שלא הזדרזו אנשיה להיכנס עם הכתות הראשונות. והעירו בירושלמי: אם כך קוראים לאותם אנשים שבזכותם נעשה הדבר כמצוותו לכתחילה, אלא שלא הזדרזו בקיומה – כל שכן שראויים לגינוי אלה שבשל עצלותם נמנעים מלעשות מצווה.   

מפני שעמה מועטין  

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִימֵיהֶם שֶׁל כַּת שְׁלִישִׁית לֹא הִגִּיעוּ הלוויים אפילו בפעם הראשונה ל"אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה' אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי" (תהלים קטז,א) שבראש הפרק הרביעי שבהלל, מִפְּנֵי שֶׁעַמָּהּ (אנשיה) מוּעָטִין.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:  מִימֵיהֶם שֶׁל כַּת שְׁלִישִׁית  לֹא הִגִּיעַ לְ״אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה'", מִפְּנֵי שֶׁעַמָּהּ מוּעָטִין. 

כְּמַעֲשֵׂהוּ של קרבן הפסח בַּחוֹל – כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַּשַּׁבָּת, וכך ראוי לעשות, אֶלָּא (חוץ ממה) שֶׁהַכֹּהֲנִים היו מְדִיחִים (שוטפים במים) אֶת רצפת הָעֲזָרָה גם בשבת לאחר שהסתיימה ההקרבה, ודבר זה היה שֶׁלֹּא כִּרְצוֹן חֲכָמִים.

ח כְּמַעֲשֵׂהוּ בַּחוֹל – כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַּשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהַכֹּהֲנִים מְדִיחִים אֶת הָעֲזָרָה, שֶׁלֹּא כִּרְצוֹן חֲכָמִים.

ב׳עזרה׳ שבמקדש הייתה עוברת אמת מים שתפקידה היה כפול: הן לאספקת מים לעזרה, הן לניקוז דם הקרבנות (ראו מידות פ״ג מ״ב). כאשר היו הכהנים רוצים לשטוף את העזרה, היו פוקקים את פתח הניקוז של האמה עד שהמים היו עולים על גדותיה. לאחר שהתפשטו המים על פני רצפת העזרה כולה, היו פותחים את הנקב והמים המלוכלכים היו זורמים ונשפכים לנחל קדרון.   

מדיחים את העזרה  

בתלמוד הבבלי (סה,א) אמר רב חסדא, כי ״חכמים״ שנזכרו במשנתנו הוא רבי אליעזר, הסבור כי בטאטוא הרצפה ובהדחתה בשבת יש איסור מהתורה (המפרשים האריכו לדון מהו בדיוק האיסור). אבל לדעת חכמים, אין בדבר איסור תורה אלא ׳שבות׳ (גזרת חכמים) בלבד, ומכיוון שאין איסורי ׳שבות׳ נוהגים במקדש (ראו עירובין פ״י מי״א), הרי שהם מתירים להדיח את העזרה בשבת. ולדעת רב אשי וכן לדעת רבי יונתן בירושלמי, אף חכמים אוסרים דבר זה בשבת, מאחר שאין זה צורך עבודה, ורק ׳שבות׳ לצורך עבודה הותרה במקדש.    

שלא כרצון חכמים  

במהלך שחיטת הקרבנות התלכלכה העזרה בדם הכבשים שנשחטו ובצואתם. התוספתא (ד,יב) מתארת את השטיפה כך: ״פוקקין אותה ומרגילין לה אמת המים, עד שנעשית נקייה כחָלָב״ (ראו בהרחבות). אמת המים שבעזרה היא ככל הנראה החלק האחרון של האמה שהובילה מים לירושלים מברכות שלמה (ברכות אגירה השוכנות מדרום לבית לחם). לאורך תוואי האמה נמצאו שרידים שונים של אמה זו, אך לא נמצאו שרידים במקום חיבורה להר הבית. כפי המשוער, הגיעה האמה להר הבית מכיוון מערב (מאזור הרובע היהודי של ימינו), וחצתה את עמק הטירופיאון (באזור רחבת הכותל של היום), על גבי מה שמכונה כיום גשר וילסון, אל הר הבית. בתחומי הר הבית מילאה האמה את עשרות בורות המים הגדולים המצויים בו.   

בתלמוד הבבלי (סה,א) מבואר, כי רבי יהודה חושש, שמא לאחר שקיבלו הכהנים את הדם בבזיך ומתוך זריזותם בעבודה, נשפך דמם של מקצת מהקרבנות. ומשום שבלא זריקת הדם אין הקרבן כשר, זורקים מדם התערובת על המזבח, כדי שבכללו ייזרק גם מהדם שנשפך, ובכך יוכשרו הקרבנות שלא נזרק דמם. וטעמם של חכמים שלא הודו לו, הוא שחוששים שמא הדם שנשפך על הרצפה לא התקבל בכלי, ואינו ראוי לזריקה על המזבח. וכן, מפני שרוב דם התערובת אינו מהדם שיצא בשעת השחיטה עצמה (׳דם הנפש׳), אלא מהדם ששתת לאחר מכן מצוואר הבהמה (׳דם התמצית׳), ודם זה אינו ראוי להיזרק על המזבח. אבל לדעת רבי יהודה, אין דם השחיטה בטל בדם התמצית, ואף אם התערבו זה בזה – הוא כשר לזריקה על המזבח.

כוס היה ממלא מדם התערובות   

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לאחר שהסתיימה ההקרבה, כּוֹס הָיָה מְמַלֵּא אחד הכהנים מִדַּם הַתַּעֲרוֹבוֹת, כלומר דם הקרבנות שנשפך והתערבב על הרצפה, וזְרָקוֹ זְרִיקָה אַחַת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים לרבי יהודה בעניין זה. ואין הלכה כרבי יהודה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:  כּוֹס הָיָה מְמַלֵּא מִדַּם הַתַּעֲרוֹבוֹת, זְרָקוֹ זְרִיקָה אַחַת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים. 

כֵּיצַד היו תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין את הפסח בבית המקדש?

ט כֵּיצַד תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין?

אוּנְקְלָיוֹת (ווים) שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִים בַּכְּתָלִים וּבָעַמּוּדִים בעזרה המיועדים לכך, שֶׁבָּהֶן היו תּוֹלִין את הפסח ברגליו וּמַפְשִׁיטִין אותו.

אוּנְקְלָיוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִים בַּכְּתָלִים וּבָעַמּוּדִים  שֶׁבָּהֶן תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין. 

וְכָל מִי שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם לִתְלוֹת וּלְהַפְשִׁיט על הכתלים או על העמודים, מַקְלוֹת דַּקִּים חֲלָקִים הָיוּ שָׁם בעזרה, והיה מַנִּיחַ את המקל עַל כְּתֵפוֹ וְעַל כֶּתֶף חֲבֵירוֹ, וְתוֹלֶה את הפסח על המקל וּמַפְשִׁיט.

וְכָל מִי שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם  לִתְלוֹת וּלְהַפְשִׁיט –  מַקְלוֹת דַּקִּים חֲלָקִים הָיוּ שָׁם,  וּמַנִּיחַ עַל כְּתֵפוֹ וְעַל כֶּתֶף חֲבֵירוֹ,  וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט.  

בתוספתא (ד,י) נחלקו החכמים כיצד נעשתה הפשטת הפסח בשבת, ובבבלי (שבת קטז,ב) התבארו טעמי מחלוקת זו. לדעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, לא הותרו אלא מלאכות שהן לצורך העבודה, ומשום כך לא היו מפשיטים את הפסח כולו אלא רק את חציו – עד החזה – כדי להוציא את כל האימורים הקרבים על המזבח. ואף שאין הדבר נוח, מכיוון שיתר ההפשטה היא לצורך נוחות בלבד, הרי שהיא צורך הדיוט ולא הותרה בשבת. ולדעת חכמים, אף בשבת מפשיטים את הפסח כולו. וטעם הדבר, שהשארת הפסח בעורו יש בה ביזיון כלפי הקדשים – אם מפני שהבשר עלול להסריח, ואם מפני שהוא מוטל בביזיון  כנבלה.   

ומפשיט  

מרצף המשנה משמע, שרבי אליעזר אסר את השימוש באותם מקלות חלקים שהוזכרו בתחילת המשנה, וכך פירשנו. אמנם, מקלות כאלו הם כלי המיוחד לשימוש שמותר לעשותו באותה השבת, ואינם נחשבים ל׳מוקצה׳ שאסור לטלטלו בשבת. ולכן אמרו בירושלמי כאן (וכן בבבלי שבת קכג,ב), שמשנתנו היא משנה קדומה, שנשנתה בתקופה שהחמירו מאוד בגזרת ׳מוקצה׳ ואסרו לטלטל גם מקלות כאלו, ולדעת רבי אליעזר החמירו אז גם במקדש. ויש שהסביר, שאף על פי שאיסור ׳מוקצה׳ הוא מדברי חכמים, והיינו ׳שבות׳ שלא נאסרה במקדש (ראו לעיל משנה ח), רבי אליעזר סובר שאסרו דבר זה, מכיוון שיש דרך נוחה להפשיט גם ללא השימוש במקלות (תוי״ט). ואין הלכה כרבי אליעזר.   

מניח ידו על כתף חברו  

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַרְבָּעָה עָשָׂר בניסן שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת אסור לטלטל את המקלות, ולכן היה מַנִּיחַ המפשיט את יָדוֹ עַל כֶּתֶף חֲבֵרוֹ, וְיַד חֲבֵרוֹ עַל כְּתֵפוֹ, וְתוֹלֶה כל אחד את הפסח על ידו המונחת על כתף השני, וּמַפְשִׁיט בידו האחרת את הקרבן.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:  אַרְבָּעָה עָשָׂר  שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת –  מַנִּיחַ יָדוֹ עַל כֶּתֶף חֲבֵרוֹ,  וְיַד חֲבֵרוֹ עַל כְּתֵפוֹ,  וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט. 

קְרָעוֹ את בשר הפסח וְהוֹצִיא את אֵימוּרָיו (החֵלֶב ושאר החלקים שמוקרבים על המזבח) ונְתָנוֹ בַּמָּגִיס (כעין קערה גדולה) וְהִקְטִירָן הכהן את האימורים עַל גַּבֵּי אש הַמִּזְבֵּחַ.

י קְרָעוֹ וְהוֹצִיא אֵימוּרָיו, נְתָנוֹ בַּמָּגִיס וְהִקְטִירָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

האיברים הנלקחים מהקרבנות הנאכלים כדי להישרף על המזבח נקראים ׳אימורים׳ (ולעתים נזכרים בשם הכללי ׳חֵלֶב׳. ראו פ״ז מ״ה). וכל זמן שלא הוקטרו האימורים, בשר הקרבן אסור באכילה. ומן האימורים עצמם אסור לאכול, והאוכל מהם כזית – לוקה. בפירוש המילה נחלקו המפרשים. יש שפירשוה (על פי בבלי סוכה נה,ב) מלשון אמירה – מה שנאמר להקריב על גבי המזבח (תוי״ט). ויש שפירש מלשון ׳מר׳, כלומר אדון, והיינו, החלקים שעולים על גבי המזבח לחלק אדון העולם (ערוך, ערך ׳מר׳). ויש שפירשו, שהוא לשון הפרשה והגבהה, וכמו ״אֶת ה׳ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם״ (דברים כו,יז. תפארת ישראל, ומשנה למלך מעשה הקרבנות א,יח). ויש שפירשו, שמקורה של המילה הוא ביוונית, ופירושה ׳חלק טוב׳ (תפארת ישראל).

אימוריו  

המגס (או: מגיס) הוא מעין קערה גדולה, וכתרגום אונקלוס למילה ״קַעֲרַת״ (במדבר ז,יג) – מגסתא. מקור שמו מן היוונית – <eng>μαγίς</eng> (מָגיס), שמשמעה ׳משטח לישה, קערה ללישת בצק׳. המגס היה כלי גדול למדי, וייתכן שהיו לו ידיות להקלה על נשיאתו. במסכת כלים (טז,א) מתואר, שגם כאשר נשבר המגס ונחלק לשניים, עדיין ראויים חלקיו לשמש כלים מפני גודל השברים. ובתוספתא (ד,י) מתואר, שבמגס שבמקדש היו מניחים אימורים של עד ארבעה וחמישה קרבנות יחד. הפועל ׳לְהַגִּיס׳ (לבחוש) קשור כנראה בשמו של כלי זה.

מגיס   

פירשנו כרוב המפרשים, שמדובר כאן כאשר ארבעה עשר בניסן חל בשבת. ונחלקו המפרשים מפני מה לא היו מביאים את הפסחים הביתה בשבת, שהרי ירושלים הייתה עיר מוקפת חומה והיו לה דלתות, ואפשר היה לעשות בה עירוב ולטלטל בתוכה. יש שפירשו, שהיה הדבר לאחר שפרצו את חומות העיר (תוספות), ויש שפירשו כי הטעם הוא, שאם יבואו הגברים ועמם הפסחים יוכלו בני הבית לחשוב שכל מלאכות שבת הותרו לגבי הפסח (מלאכת שלמה). או שמדובר כשלא עירבו בה, ואף שהיא מוקפת חומה, וכל איסור הטלטול בתוכה אינו אלא ׳שבות׳ מדברי חכמים – לא התירו ׳שבות׳ מחוץ למקדש אף לצורך הקרבנות (מאירי). אבל בתוך הר הבית יכולים לטלטל, מפני שהיה כולו מוקף חומה והוא כרשות היחיד, ומשום כך יכולים לצאת מהעזרה לשטח הר הבית עם פסחיהם (רבנו יהונתן). ויש שהציע, שמדובר כאן אף כשחל י״ד בניסן בשאר ימות השבוע, וטעם הדבר שהיו נשארים בהר הבית – כדי שיהא מקום המקדש הומה מרוב עם העוסקים במצוות הפסח (ר״ח אלבק).   

וישבה לה בהר הבית  

ובירושלמי ציינו, כי מה ששנינו ״במקומה עומדת״ – משמעו עומדת דווקא, כי אסור לשבת בעזרה (ראו בבלי יומא כה,א). ובתוספתא (ד,יב) מובאת דעתו של רבי אליעזר בן יעקב החולק על משנתנו, ודעתו היא, כי בני הכת השלישית לא נשארו לעמוד בעזרה, אלא הלכו וישבו בעזרת הנשים.   

במקומה עומדת  

החיל הוא שטח בין הר הבית והעזרה, שהכניסה אליו הייתה אסורה לגויים וטמאי מתים מדברי חכמים (כלים פ״א מ״ח). במסכת מידות פ״ב מ״ג מתואר, שסביב החיל היה ׳סורג׳ (גדר) בגובה עשרה טפחים, ש״לפנים ממנו – החיל עשר אמות״. רוב המפרשים הבינו, שהכוונה   לשטח שבין הסורג לחומת העזרה, אולם יש מהראשונים (ובהם הרמב״ם) שהבינו,שהמשנה במידות אינה מתארת שטח אלא חומה נוספת  בגובה עשר אמות, שעמדה בין הסורג לעזרה. לפי פירוש זה, שיעור שטח ׳החיל׳ (שנקרא כך על שם החומה שעמדה בו) אינו ידוע לנו, ונראה שהיה רחב הרבה יותר מעשר אמות. לדעה זו יש גם סימוכין מהטופוגרפיה של הר הבית, כפי שהיא ידועה לנו כיום, וכמו כן נראה שהיא מתיישבת יותר עם משנתנו, שכן נמצא לפיה, שהכת השנייה הייתה ממתינה ברחבה מרווחת יחסית ולא ברצועה צרה ברוחב של כחמישה מטרים בלבד (ראו ׳חצרות בית ה׳׳, פרק ד). 

חיל  

אם חל ארבעה עשר בניסן בשבת, שאסור לטלטל את הפסח לירושלים ואסור לצלות בו את הפסח, יָצְתָה כַּת הרִאשׁוֹנָה מן העזרה לאחר שסיימה את עבודתה וְיָשְׁבָה לָהּ בְּהַר הַבַּיִת; וכשיצאה כת שְׁנִיָּה ישבו אנשיה בַּחֵיל, תחום פנימי של הר הבית שהקיף את העזרה; וְהכת הַשְּׁלִישִׁית כשסיימה – בִּמְקוֹמָהּ שבתוך העזרה עוֹמֶדֶת עד חשכה. וכשהגיעה חֲשֵׁיכָה ויצאה השבת – יָצְאוּ לירושלים וְצָלוּ אֶת פִּסְחֵיהֶן כל אחד במקומו.

יָצְתָה כַּת רִאשׁוֹנָה וְיָשְׁבָה לָהּ בְּהַר הַבַּיִת, שְׁנִיָּה – בַּחֵיל, וְהַשְּׁלִישִׁית – בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת. חָשֵׁיכָה, יָצְאוּ וְצָלוּ אֶת פִּסְחֵיהֶן. 

קרבן התָּמִיד של בין הערביים נִשְׁחָט במשך השנה כולה בִּשְׁמֹנֶה שעות וּמֶחֱצָה, שעתיים וחצי לאחר חצות היום, וְקָרֵב, כלומר: גמר הקרבתו על המזבח – בְּתֵשַׁע וּמֶחֱצָה. 