מִי שֶׁהָיָה טָמֵא אוֹ בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה בארבעה עשר בניסן, וְלֹא עָשָׂה אֶת הפסח הָרִאשׁוֹן – יַעֲשֶׂה אֶת הפסח הַשֵּׁנִי בארבעה עשר באייר, כפי שנאמר בתורה: "אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ" (במדבר ט,י–יא).

א מִי שֶׁהָיָה טָמֵא אוֹ בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן – יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי.

וכן מי ששָׁגַג (טעה) אוֹ נֶאֱנַס, אירע לו אונס כלשהו, וְלֹא עָשָׂה אֶת הפסח הָרִאשׁוֹן – אף הוא יַעֲשֶׂה אֶת הפסח הַשֵּׁנִי.

שָׁגַג אוֹ נֶאֱנַס וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן – יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי.  

כל הטמאים בטומאה ארוכה, כגון זבים ומצורעים ויולדות וכדומה – נדחים לפסח שני, ולא טמא מת בלבד המפורש בכתוב (ברייתא בבבלי צג,א). אבל מי שנמצא בסוף ימי טהרתו, או שנטמא בטומאה קלה שיכול להיטהר ממנה בערב – אינו נדחה לפסח שני, אלא שוחטים עליו בעודו טמא, ולערב כשנטהר אוכל מהפסח (ראו לעיל פ״ח מ״ה).    

מי שהיה טמא  

נחלקו האמוראים בתלמוד הבבלי (צב,ב), מה דינו של אדם שבשעת השחיטה וזריקת הדם היה בדרך רחוקה ושחטו עליו את הקרבן, ועד הערב (זמן אכילת הפסח) הגיע לירושלים. לדעת רב נחמן הורצה לו הקרבן, מפני שהתורה פטרה אותו מעשיית פסח ראשון כדי שלא להטריחו, אבל אם רצה – יכול לעשות את הפסח. ולדעת רב ששת, דחתה התורה אדם זה לגמרי מעשיית הפסח הראשון, וגם אם עשה אותו – לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולעשות פסח שני.   

או בדרך רחוקה  

בדינם של השוגג והאנוס נחלקו תנאים (ברייתא בבבלי צג,א), ומחלוקתם קשורה בעצם עניינו של פסח שני. רבי סבור, כי פסח שני הוא   חובה בפני עצמה (למי שלא עשה את הפסח הראשון), ולפיכך מי שלא עשה את שני הפסחים וביטל אחד מהם במזיד – חייב כרת. ורבי חנניה בן עקביא סבור, שפסח שני הוא אפשרות של תיקון לביטול פסח הראשון, ואין אדם מתחייב כרת עד שיבטל את שניהם במזיד. ורבי נתן סבור, כי פסח שני הוא רק אפשרות ל השלמה של קרבן הפסח שלא הוקרב בראשון, אך אין בו תיקון לחטא של ביטול הפסח הראשון, ולפיכך מי שהזיד בראשון חייב כרת אף אם עשה את השני.   

שגג או נאנס  

פירשנו את המשנה כפשוטה (בעקבות הרמב״ם, וכפי שעולה מפשטות התוספתא ח,א), שרק הטמא והרחוק שנזכרו בכתוב פטורים מכרת אם ביטלו את הפסח השני (ואף במזיד). וטעם הדבר, מפני שלא הזכיר הכתוב עונש כרת אלא בפסח הראשון, והם נפטרו מעשייתו. אבל השוגג והאנוס חייבים בפסח ראשון, ורק נדחו לפסח שני, ומכיוון שכך חייבים כרת למפרע על ביטול הראשון אם לא עשו את השני במזיד. אבל בתלמוד הבבלי (צב,ב) הסבירו, כי מה שנאמר כאן “פטורין מהכרת״ מתייחס גם לאנוס ולשוגג, שפטורים מכרת על ביטול הפסח הראשון מכיוון שלא היו יכולים לעשותו, ודברי המשנה “אלו חייבין בהכרת״ נאמרו על מי שעבר וביטל פסח ראשון   במזיד, שאף הוא חייב בפסח שני, ואם לא הביא אף בשני חייב כרת (רי״ד).  

שאלו פטורין... בהכרת  

ובמחלוקת התנאים לעניין עונש כרת (ראו בהרחבות) נחלקו הראשונים: הרמב״ם (הלכות קרבן פסח פ״ה ה״ב) פסק כשיטת רבי וכפשטות משנתנו, שמי שלא היה טמא או בדרך רחוקה, אם לא הקריב פסח באחד משני המועדים האלו במזיד – חייב כרת. והראב״ד השיג עליו וכתב, שמי שלא עשה את הפסח הראשון בשוגג אינו חייב כרת, ואפילו ביטל את עשיית השני במזיד (כשיטת רבי נתן ורבי חנניא בן  עקביא).   

שאלו פטורין מהכרת  

אורח ההלכה

אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר בתורה דווקא טָמֵא אוֹ שֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה? לומר שֶׁאֵלּוּ, הטמא והרחוק, פְּטוּרִין מֵהִכָּרֵת (מעונש “וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ״, שם ט,יג) אם לא עשו את הפסח הראשון וגם לא את השני; וְאֵלּוּ, השוגג והאנוס – חַיָּיבִין בְּהִכָּרֵת אם לא עשו (במזיד) את השני.

אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר טָמֵא אוֹ שֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה?  שֶׁאֵלּוּ פְּטוּרִין מֵהִכָּרֵת,  וְאֵלּוּ חַיָּיבִין בְּהִכָּרֵת. 

אֵיזוֹ הִיא דֶּרֶךְ רְחוֹקָה האמורה בתורה (במדבר ט,י)? כל שהוא מִן העיר מוֹדִיעִים וְלַחוּץ, וּכְמִדָּתָהּ, כשיעור מרחק זה מירושלים לְכָל רוּחַ (כיוון), אלו דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. והלכה כדבריו.

ב אֵיזוֹ הִיא דֶּרֶךְ רְחוֹקָה? מִן הַמּוֹדִיעִים וְלַחוּץ, וּכְמִדָּתָהּ לְכָל רוּחַ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מֵאִיסְקוּפַּת (מפתן) פתח הָעֲזָרָה (חצר המקדש) וְלַחוּץ, אף זו קרויה "דרך רחוקה" לעניין זה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:  מֵאִיסְקוּפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ.  

בתלמוד הבבלי (צג,ב) מציינים, כי המרחק של העיר מודיעים מירושלים הוא 15 מיל (כ-15 ק״מ), והוא המרחק שאדם ממוצע הולך במשך חצי יום. וטעמו של רבי עקיבא מהכתוב “כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה״ (במדבר ט,י), שכשם שהטמא אינו יכול לעשות את הפסח גם אם ירצה, אף “דרך רחוקה״ היא כשאדם נמצא בארבעה עשר בניסן במקום שאינו יכול להגיע ממנו לירושלים ולעשות את הפסח (תוספתא ח,ב).    

מן המודיעים ולחוץ   

כפי שניתן לדייק מהמשנה, ההגדרה של “דרך רחוקה״ נקבעת על פי המרחק. ואף אם אדם יכול להזדרז ביותר ברכיבה על סוס וכדומה ולהגיע כך בזמן לירושלים – אם הוא נמצא מחוץ לתחום שנקבע, הרי הוא בכלל “דרך רחוקה״, ופטור. וכן מצד שני, אם הוא נמצא בתוך התחום, אלא שהדרך עמוסה – אינו בכלל “דרך רחוקה״ (בבלי צד,א). ובירושלמי אמרו, כי אף מי שהיו רגליו חלושות, ולא היה יכול להגיע אף שהיה בתוך התחום – אינו חייב כרת, שנאמר “וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה, וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח״ (במדבר ט,יג), ואדם זה אמנם לא היה “בדרך״, אבל אינו בכלל מי ש״חדל״ במזיד מעשיית הפסח, אלא הוא אנוס.   

וכמדתה לכל רוח  

בעניין הזמן הקובע להימצאותו של אדם בדרך רחוקה, נחלקו האמוראים. יש שסבר, שהוא זמן שחיטת הפסח (עולא), כלומר מחצות היום עד השקיעה, שרק מי שאינו יכול להגיע לירושלים עד השקיעה נחשב כנמצא בדרך רחוקה. ויש שסבר, שהוא זמן האכילה (רב יהודה), כלומר עד חצות הלילה (רש״י ושאר ראשונים). והרמב״ם (הלכות קרבן פסח פ״ה ה״ט) פסק, כי כל מי שנמצא בזריחת החמה חמישה עשר מיל מירושלים נחשב בדרך רחוקה, ומשמע מדבריו, שהזמן הקובע הוא תחילת זמן השחיטה, כעולא (ראו ‘הר   המוריה׳).    

דרך רחוקה  

'מודיעים' היא כנראה עיר הכהנים מודיעין, מקום מגוריהם של החשמונאים. החוקרים הציעו כמה אפשרויות לזיהוי המדויק של העיר, הנמצאות כולן באתרים שבקרבת הכפר הערבי אל-מידיה (המשמר את השם הקדום ‘מודיעין׳), בסביבת העיר החדשה מודיעין, ובהן חורבת אל-עמדאן (כ-30 ק״מ מירושלים). אלא שלפי דברי עולא בתלמוד הבבלי (צג,ב), מודיעים נמצאת במרחק של 15 מיל מירושלים, ומכיוון שהמיל התלמודי הוא בן אלפיים אמה, נמצא שמדובר במקום מרוחק כ-18 ק״מ מירושלים לכל היותר. כדי ליישב את הסתירה, יש שהציעו מדידת המרחק מאל-עמדאן לירושלים במיל רומי, שאורכו 1479 מטר. ומהחוקרים הקדומים, יש שזיהו את מודיעים שבמשנתנו עם מקומות קרובים יותר לירושלים שיש להם שם דומה, כגון ‘הר מידאן׳ שליד צובה, בסביבות ירושלים (רבי יהוסף שוורץ).    

מודיעים   

הרחבות

הרמב״ם פירש, שרבי אליעזר אמר דבריו לגבי מי שהיה אנוס, שלדעתו יש לו דין “דרך רחוקה״, ולרבי עקיבא יש לו דין “אנוס״. ובברייתא המובאת בבבלי (צד,ב) למד זאת רבי אליעזר מהשוואה לדיני מעשר שני, שנאמר בו “כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם״ (דברים יד,כד), והדברים אמורים אפילו בפסיעה אחת מחוץ לירושלים. ולפיכך אף בפסח, שנאמר בו “בְדֶרֶךְ רְחֹקָה״ (במדבר ט,י) – אפילו פסיעה אחת מחוץ למקומו נקראת “דרך רחוקה״. ובתוספתא (ח,ג, ובבבלי שם) למד רבי יוסי הגלילי דבר זה מכך, שלאחר שנאמר “בְדֶרֶךְ   רְחֹקָה״, חזר הכתוב ואמר “וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה״ (במדבר ט,יג) בלי להזכיר את עניין הריחוק.   

מאיסקופת העזרה ולחוץ  

לפי המסורה, במקרים אחדים במקרא מופיע ניקוד על מילים או על אותיות מסוימות בתוך מילה, ובדרך כלל פירוש הדבר שאותה מילה (או אות) היא מסופקת, ויש למעט דבר מה ממשמעות הכתוב (רש״י). ובירושלמי נחלקו, אם כאשר נקוד על מיעוט האותיות, מורה הדבר על מחיקת האותיות המסומנות בלבד – ולדעה זו יש לקרוא כאילו כתוב “רחוק״, כלומר שאין הדרך רחוקה, אלא שהאיש רחוק ואינו יכול לקרב עצמו; או שכאשר הניקוד על מיעוט האותיות, מורה הדבר על מחיקת המילה כולה, ולדעה זו כתוב כאן “דרך״, ללא “רחוקה״ כלל, והיינו דרך כל  שהיא.   

נקוד על ה׳  

בעבר, היו הסופרים מסמנים נקודות מעל אותיות שכתבו בטעות כדי להימנע ממחיקה, שמכערת את הכתב, והקורא היה מבין, שאין לקרוא את המילים או האותיות המסומנות. גם הנקודות שסומנו בתנ״ך מתפרשות על פי רוב כמיעוט משמעות, אך הן נוספו לא רק מטעמים אסתטיים שאחרי הכתיבה, אלא כפתרון לכך שמחד גיסא אי אפשר לשנות את הנוסח מפני קדושתו, ומאידך גיסא יש לסמן שפירוש הכתוב שונה. ובאבות דרבי נתן (נ״א פרק לד) נאמר, שעזרא הסופר הוסיף את הנקודות ואמר: “אם יבא אליהו ויאמר לי: ‘מפני מה כתבת כך?׳ אומר אני לו: ‘כבר נקדתי עליהן׳, ואם אומֵר לי: ‘יפה כתבת!׳ אעבור (=אסיר) נקודה מעליהן״.   

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לְפִיכָךְ נָקוּד בספר התורה עַל האות "ה'" במילה “רחוקה״, כדי לוֹמַר שיש לצמצם את הוראת המילה ולהבין לֹא מִפְּנֵי שֶׁרְחוֹקָה וַדַּאי (ממש), אֶלָּא אפילו מֵאִיסְקוּפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לְפִיכָךְ נָקוּד עַל ה׳ – לוֹמַר, לֹא מִפְּנֵי שֶׁרְחוֹקָה וַדַּאי, אֶלָּא מֵאִיסְקוּפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ. 

מַה בֵּין פֶּסַח הָרִאשׁוֹן לַפסח השֵּׁנִי?

ג מַה בֵּין פֶּסַח הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי?

הפסח הָרִאשׁוֹן אָסוּר בְּ'בַל יֵרָאֶה' וּ'בַל יִמָּצֵא', אסור שיהיה ברשותו חמץ בזמן עשיית הפסח ואכילתו, וְהפסח הַשֵּׁנִי – מַצָּה וְחָמֵץ יכולים להיות עִמּוֹ בַּבַּיִת.

הָרִאשׁוֹן אָסוּר בְ׳בַל יֵרָאֶה׳  וּ׳בַל יִמָּצֵא׳,  וְהַשֵּׁנִי – מַצָּה וְחָמֵץ עִמּוֹ בַּבַּיִת.  

הָרִאשׁוֹן טָעוּן קריאת הַלֵּל בשעת אֲכִילָתוֹ, וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ טָעוּן הַלֵּל בשעת אֲכִילָתוֹ.

הָרִאשׁוֹן טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ, וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ.  

משנתנו אינה מונה את כל ההבדלים וצדדי הדמיון שבין פסח ראשון לשני, ובתוספתא (ח,ז–י) מפרטים הבדלים וצדדים שווים נוספים (וראו גם בתוספות דף צה,א). ובמדרש הלכה (בבלי צה,א) למדו מן הכתובים, כי רק הדינים שנאמרו לגבי הפסח עצמו (כגון שלא לשבור בו עצם, ושיאכל צלי וכדומה) נוהגים בפסח שני. אבל דברים שאינם שייכים לגוף הפסח והנלווה עמו (כגון ביעור חמץ) נוהגים בראשון בלבד. ומה שנאכל הפסח השני על מצות ומרורים, הוא כמפורש בכתוב: “בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ, עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ״ (במדבר ט,יא).   

מה בין פסח הראשון לשני  

איסור החמץ בפסח נדון בהרחבה בתחילת המסכת (פרקים א–ג), שאדם צריך לבער מרשותו כל חמץ קודם הפסח, כדי שלא יעבור על מה שנאמר “וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ״ (שמות יג,ז), ו״שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם״ (שם יב,יט). נוסף על כך, ישנו איסור לשחוט את הפסח כשעדיין יש חמץ ברשות האדם, שנאמר “לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי״ (שם לד,כה. וראו פ״ה מ״ד). וכל האיסורים הללו אינם נוהגים אלא בפסח הראשון.   

‘בל יראה׳ ו׳בל ימצא׳  

ההלל שבאכילה נוסד כשבח על הגאולה, ולכן נוהג בפסח ראשון בלבד, ליל יציאת מצרים. ייחודיותו של ההלל בפסח הראשון מודגשת בכתוב “כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג״ (ישעיהו ל,כט), שההלל המיוחד לחג (פסח ראשון) הוא דווקא זה שנאמר בלילה, בעת אכילת הקרבן, ולא הנאמר מבעוד יום בעת השחיטה (בבלי צה,ב וברש״י). לעומתו, ההלל שבשחיטה נוהג משום השמחה שבעשיית המצווה, וכלשון הבבלי (שם): “אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן... ואין אומרים הלל?״ ומשום כך הוא נוהג גם בפסח שני.   

טעון הלל   

דבר זה נלמד ממה שכתוב “וְהָאִישׁ אֲשֶׁר... חָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח... קָרְבַּן ה׳ לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ...״ (במדבר ט,יג), ודרשו, ש״פסח״ הנזכר כאן הוא פסח ראשון, ו״מועדו״ הוא פסח שני. וכבר למדנו, שבמקום שנאמר בו “מועד״ – הקרבן דוחה את השבת (ראו לעיל פ״ו מ״א–ב). ויש שלמדו זאת באופן כללי ממה שנאמר בפסח שני: “כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ״ (במדבר ט,יב. ראו בתוי״ט). ולדעת משנתנו, אין פסח שני דוחה את הטומאה, כי מאחר שכל עניינו הוא כדי שלא יעשה הראשון בטומאה – ודאי שאין עושים אותו בטומאה. אך רבי יהודה חולק על כך וסובר, כי התורה רצתה לעשות תקנה למי שהיה טמא בראשון, אבל אם גם בפסח שני אירע שהיה טמא – תידחה הטומאה מפניו, ויעשה אותו בטומאה (בבלי צה,ב).   

ודוחין את השבת   

ומוסיפים: זֶה וָזֶה, הראשון והשני, טָעוּן הַלֵּל בּשעת עֲשִׂיָּיתָן (שחיטתן), וְנֶאֱכָלִין שניהם צָלִי דווקא, ועַל מַצָּה וּמְרוֹרִים, וְדוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, לעניין שחיטה וזריקת הדם.

זֶה וָזֶה טָעוּן הַלֵּל בַּעֲשִׂיָּיתָן, וְנֶאֶכָלִין צָלִי עַל מַצָּה וּמְרוֹרִים, וְדוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. 

הַפֶּסַח שֶׁבָּא (קרב) בְּטוּמְאָה, כשרוב ישראל היו טמאים, הרי זה דווקא כשרוב הקהל טמאים בטומאת מת אבל לא בטומאה אחרת, ולכן לֹא יֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ זָבִין וְזָבוֹת, נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת, אלא יעשו את הפסח השני. וְאולם אִם אָכְלוּ – פְּטוּרִים מִכָּרֵת, שחייב בו מי שאוכל קדשים בטומאה, כיוון שפסח זה הותר להיאכל בטומאה.

ד הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְּטוּמְאָה – לֹא יֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ זָבִין וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת. וְאִם אָכְלוּ – פְּטוּרִים מִכָּרֵת.

מן הכתוב “אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ... וְעָשָׂה פֶסַח לַה׳ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי״ (במדבר ט,י–יא) לומדים, שדווקא יחיד (“איש״) שנטמא בטומאת מת (“טמא לנפש״) נדחה לפסח שני, ואילו הרבים שנטמאו בטומאת מת עושים את הפסח הראשון בטומאה (ראו פ״ז מ״ו). אבל אם נטמאו בטומאה אחרת (כגון זיבה) – אין הטומאה נדחית אף מפני הציבור וכל שכן מפני היחידים הטמאים (בבלי סז,א). ואף הרבים שנטמאו במת ועושים את הפסח בטומאה – צריכים להיזהר שלא להיטמא בטומאות אחרות (רבנו יהונתן).   

לא יאכלו ממנו זבין וזבות וכו׳  

דיני היולדת, טומאתה וקרבנה כתובים בתורה (ויקרא יב) והתבארו בכמה מקומות במשנה (במסכתות קנים ונדה ועוד). עיקרי הדין הם, כי היולדת טמאה אחר לידתה שבוע (בלידת זכר) או שבועיים (בלידת נקבה), ולאחר מכן ישנם עוד שלושים ושלושה ימים או ששים ושישה ימים (בהתאמה) הנקראים ‘ימי טהרה׳, שבהם אף אם ראתה דם – הרי זה ‘דם טוהר׳ שאיננו מטמא אותה, והיא מותרת מן התורה לבעלה. ובכל תקופה זו, אף בעת ימי הטהרה, אסורה היולדת לבוא אל המקדש ולאכול מהקדשים. ולאחר סיומם היא מביאה קרבן יולדת, ואז מותרת גם בקדשים.   

יולדות  

בתוספתא (ח,ט), לומדים דבר זה ממה שנאמר “כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר. וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל... וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ״ (ויקרא ז,יט–כ). ומדייקים, שרק כאשר הפסח נעשה בטהרה (“כל טהור יאכל״) – טמאים שאכלו ממנו חייבים בכרת. ומשנתנו כדעת רבי שמעון, אבל לדעת רבי מאיר (על פי גרסת הירושלמי), הטמאים שאכלו מפסח הבא בטומאה – חייבים כרת.    

ואם אכלו פטורים מכרת  

משנתנו היא כדעת רבי שמעון, שהפסח שבא בטומאה אסור באכילה לטמאים שאינם טמאי מת (ובכלל זה טמאים שלא הוזכרו כאן, כטמאי שרץ), ובדיעבד אם עברו ואכלו – אינם חייבים כרת על כך. וכן נפסק להלכה (רמב״ם קרבן פסח פ״ז ה״ח, ובפירושו למשנה. וראו שושנים לדוד).   

הפסח שבא בטומאה  

רבי אליעזר לומד דבר זה ממה שנאמר “וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ״ (במדבר ה,ב) ומדייק, כי המצווה לשלח מן המחנה את הטמאים וכן האיסור שלא ייכנסו ל׳מחנה שכינה׳ (העזרה) תקפים רק כאשר משלחים ממנו גם טמאי מת (“טמא לנפש״). אבל בזמן שאין טמאי מת אסורים בביאת מקדש (כגון בפסח שנעשה בטומאה) – אף שאר הטמאים אינם חייבים כרת על כך, ואין מצווה לשלח אותם מן המחנה (תוספתא ח,ט). ובירושלמי הביאו ראיה לשיטת רבי אליעזר מהסמיכות בכתוב “בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע, וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא״ (ויקרא יב,ד), שמי שחייב על אכילת קדשים – הוא שאסור לו להיכנס למקדש, ומכיוון שהטמא פטור על אכילת קדשים, ממילא פטור גם על כניסה למקדש.   

רבי אליעזר פוטר אף על ביאת מקדש  

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר טמאים אלו מכרת, לא רק על אכילת קרבן הפסח בטומאה אלא אַף עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ (כניסה למקדש בטומאה), שגם עליה חייבים כרת. ואין הלכה כרבי אליעזר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר  אַף עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ. 

מַה בֵּין פֶּסַח שעשו ישראל בשעתו במִצְרַיִם, לְפֶסַח הנוהג לדּוֹרוֹת?

ה מַה בֵּין פֶּסַח מִצְרַיִם לְפֶסַח דּוֹרוֹת?

פֶּסַח מִצְרַיִם – מִקָּחוֹ (לקיחתו, קנייתו) של הקרבן הוא מִבֶּעָשׂוֹר, בעשירי לחודש ניסן (שמות יב,ג); וְטָעוּן דמו הַזָּאָה בַּאֲגוּדַּת אֵזוֹב עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי המְּזוּזוֹת של פתח הבית (שם פסוק ז), וְנֶאֱכָל בְּחִפָּזוֹן (במהירות. שם פסוק יא). ונאכל בְּלַיְלָה אֶחָד.

פֶּסַח מִצְרַיִם – מִקָּחוֹ מִבֶּעָשׂוֹר, וְטָעוּן הַזָּאָה בַּאֲגוּדַּת אֵזוֹב עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי מְזוּזוֹת, וְנֶאֳכָל בְּחִפָּזוֹן, בְּלַיְלָה אֶחָד,  

כשם שלא מנתה המשנה את כל השונה והשווה בין פסח ראשון לשני לעיל במשנה ג, כך גם כאן. ובתוספתא (ח,יא-כב) מביאים מספר רב של הבדלים וצדדי דמיון בין פסח מצרים לפסח  דורות.   

מה בין פסח מצרים לפסח דורות  

האזוב המצוי ( <eng>Majorana</eng> <eng>syriasa</eng>) הוא צמח בר נפוץ בארץ, המצוי הרבה גם בחצרות הבתים. מן העלים שלו מכינים את תבלין ה׳זעתר׳, והוא ידוע בסגולות מרפא רבות. מן התורה משמש האזוב, יחד עם הארז ותולעת השני, כרכיב בתהליך טהרת צרעת העור והבית (ויקרא יד) ובהכנת אפר הפרה האדומה (במדבר יט,ו), וכן משמש להזאה המטהרת את טמא המת (שם פסוק יח). בעקבות כך, הפך האזוב סמל לטהרה – “תחטאני באזוב ואטהר״ (תהלים נא,ט). חכמים הסבירו את השימוש באזוב בכך שהוא מן הנמוכים שבעצים (ראו מלכים א ה,יג), ומסמל את שפלות הרוח והענווה הנחוצות לטהרה ולכפרה (תנחומא, מצורע ח).

אזוב  

ולעניין איסור חמץ, פֶּסַח דּוֹרוֹת נוֹהֵג כָּל שִׁבְעָה ימים, ואילו בפסח מצרים נוהג איסור זה יום אחד.

וּפֶסַח דּוֹרוֹת נוֹהֵג כָּל שִׁבְעָה. 

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: שָׁמַעְתִּי מרבותיי שתי הלכות, האחת: שֶׁתְּמוּרַת הַפֶּסַח, בהמת חולין שהמיר בקרבן פסח, שאמר: “זו (החולין) תמורת זו (הקרבן)״ – קְרֵיבָה על המזבח. ומצד אחר שמעתי, שתְמוּרַת הַפֶּסַח אֵינָהּ קְרֵיבָה. וְאֵין לִי דרך לְפָרֵשׁ באיזה מקרה נאמרה כל אחת משתי הלכות אלו.

ו אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: שָׁמַעְתִּי שֶׁתְּמוּרַת הַפֶּסַח קְרֵיבָה, וּתְמוּרַת הַפֶּסַח אֵינָהּ קְרֵיבָה, וְאֵין לִי לְפָרֵשׁ.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אֲפָרֵשׁ:

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אֲפָרֵשׁ:  

הַפֶּסַח שֶׁאבד, והפריש שה אחר לשם פסח, ונִמְצָא השה הראשון קוֹדֶם שְׁחִיטַת הַפֶּסַח, ושחטו את אחד מהם – יִרְעֶה האחר עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב (ייפול בו מום) וְאז יִמָּכֵר לחולין, וְיִקַּח (יקנה) בְּדָמָיו בהמה לקרבן שְׁלָמִים ויקריב אותה. וְכֵן הדין לגבי תְּמוּרָתוֹ, אם המיר בשה הראשון בהמת חולין – אף היא תרעה עד שייפול בה מום, ויקנה בדמיה קרבן שלמים. והוא מה ששמע ר' יהושע, שתמורת הפסח אינה קרבה.

הַפֶּסַח שֶׁנִּמְצָא קוֹדֶם שְׁחִיטַת הַפֶּסַח – יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִקַּח בְּדָמָיו שְׁלָמִים,  וְכֵן תְּמוּרָתוֹ.  

דין התמורה נתבאר בקיצור רב במקרא (ויקרא כז,ט–י), ובהרחבה רבה במסכת תמורה שבסדר קדשים. תמורה קיימת כאשר אדם ממיר את קדושתה של בהמת קרבן בבהמת חולין אחרת. עשיית תמורה אסורה מן התורה, והבהמה הראשונה אף נותרת בקדושתה, ולמרות זאת חלה התמורה, ובהמת החולין מתקדשת מעין אותה קדושה שהייתה בבהמת הקדשים. לגבי קרבנות כגון שלמים או עולה, הבאים נדבה, אין הדבר מעורר בעיות יתרות. אולם, כשמדובר בקרבן שיש לו קצבה, שאין להקריבו פעמיים, מתעוררות בכך בעיות. אחד ממקרים אלו הוא קרבן הפסח, ובכך עוסקת משנתנו.   

תמורת הפסח  

דברי רבי עקיבא בעיקרם נאמרו על פסח עצמו (שאבד), אך הובאו כאן כמענה לשאלה על תמורת הפסח. ואמרו בבבלי (צו,ב), שהחידוש בדבר הוא, שאף התמורה אינה קרבה כלל, כפסח שנדחה בידיים (ראו להלן), ואין אומרים שמלכתחילה התכוון להקדישה לקרבן שלמים.    

אמר רבי עקיבא אני אפרש  

במקרה שנמצא הפסח הראשון קודם שנשחט  השני, הרי לפנינו שתי בהמות הראויות  לפסח, ודינה של אחת מהן שתיעשה כשלמים, כדין ‘מוֹתר הפסח׳, שאם הקדיש אדם מעות לצורך הפסח ונותר מהן – קונה במותר בהמה לשלמים (ראו תוספתא ט,יב, ושקלים פ״ב מ״ה). אולם, אחרי שהוקרבה אחת מהבהמות לשם פסח, נעשתה השנייה כפסח ש׳נדחה בידיים׳, ואינה קרבה על המזבח, אלא ממתינים שתיעשה בעלת מום ותימכר ויקנה בכסף בהמה אחרת לשלמים (רש״י). וראו באורח  ההלכה.   

ירעה עד שיסתאב  

בתוספתא (ט,יב), נחלקו הדעות כאשר שני הגדיים מצויים בפני המקריב. לדעת רבי יוסי, מצווה להקריב את הראשון אלא אם כן השני מובחר ממנו, שאז יקריב את השני. ואילו לדעת חכמים, יקריב איזה מהם שירצה (וראו עוד בירושלמי, ובאורח ההלכה).    

נמצא קודם שחיטת הפסח  

נחלקו האמוראים (בבלי צו,ב) בפירוש המשנה: לדעת רבה, דברי רבי עקיבא הם כפשוטם, שנמצא קודם שחיטה ממש ואף על פי שנמצא אחר חצות היום. ואילו לדעת רבי זירא, הכוונה היא שנמצא קודם הזמן הראוי לשחיטה, שהוא חצות היום, ואם נמצא לאחר מכן יקרב שלמים. יש מהראשונים שפסקו כשיטת רבה, ובהם הרמב״ם שכתב בפירושו למשנה, ש״דברי ר׳ עקיבא נכונים ואין עליו חולק״. אולם בהלכותיו (קרבן פסח פ״ד ה״ו) חזר בו, ואמר שהסבר זה נכון דווקא לגבי ‘תמורת הפסח׳, אך הפסח עצמו שאבד אינו נדחה גם כאשר נמצא קודם השחיטה, וקרב שלמים (וראו בליקוטי הלכות).   

הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח וכו׳  

משמעותו הרגילה של השורש סא״ב היא מעניין טומאה, ומקורו בארמית (ראו משנה חלה פ״ב מ״ב, ואונקלוס ויקרא ה,ב). אך גם בהמה שנפל בה מום נקראת טמאה, כלשון הכתוב: “וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה׳״ (ויקרא כז,יא), וקיבלו חז״ל שהכוונה לבהמה שיש בה מום (ברייתא בבבלי מנחות קא,א). וכן מצאנו לשון “שנטמא״ במשמעות ‘שנעשה בעל מום׳ בתוספתא (עדויות ב,ט).   

יסתאב  

אבל אם נמצא השה שאבד אַחַר שְׁחִיטַת הַפֶּסַח, שלא עמד להקרבה בזמן שחיטת הפסח – קָרֵב הוא עצמו כקרבן שְׁלָמִים. וְכֵן, אם המיר בו בהמת חולין, תְּמוּרָתוֹ אף היא קרבה שלמים. והוא מה ששמע ר' יהושע, שתמורת הפסח קרבה.

אַחַר שְׁחִיטַת הַפֶּסַח –  קָרֵב שְׁלָמִים, וְכֵן תְּמוּרָתוֹ. 

הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְפִסְחוֹ, והתורה אמרה שהפסח בא מן הזכר (שמות יב,ה), אוֹ שהפריש זָכָר בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים, בעוד שהפסח צריך להיות בן שנה (שם), כלומר בתוך שנתו הראשונה – יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב (שייפול בו מום), וְאז יִמָּכֵר קרבן זה וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה, לקרבנות עולה של ציבור.

ז הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְפִסְחוֹ, אוֹ זָכָר בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים – יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה.

במשנתנו בא לידי ביטוי דין ה׳דיחוי׳, שכאשר מפני חיסרון או פסול כלשהו אי אפשר להקריב את הקרבן, אין מקריבים אותו עוד לעולם. ובתלמוד הבבלי (צח,א) דייקו ממשנתנו כמה פרטי הלכה עיקריים בדין זה.    

המפריש נקבה לפסחו   

כלומר, יטילו (‘יפילו׳) את הכסף שקיבלו עבור הבהמה לתוך תיבות במקדש, שהכסף שבהן מיועד לקניית קרבנות נדבה של הציבור – עולות שהיו מעלים על המזבח כשלא היו עליו קרבנות אחרים (ראו שקלים פ״ו מ״ו, ותמורה פ״ג מ״ד). ולרש״י יש לגרוס במשנתנו: “ויביא בדמיו שלמים״. וראו עוד באורח ההלכה.    

ויפלו דמיו לנדבה  

בסוגיית הבבלי אמרו, שהתנא של משנתנו סבור שבמקרים אלו, של המפריש בהמה שאיננה ראויה, יש דין דיחוי. אך במקום אחר (תמורה יט,א) הובאה ברייתא האומרת, שבהמות אלו ירעו עד שייפול בהן מום, ויקנו בדמיהן פסח. ואם נפל בהן מום רק לאחר שהקריב את פסחו, יביא בדמיהן שלמים. וכברייתא זו פסק הרמב״ם להלכה (הלכות קרבן פסח פ״ד ה״ד).   

יפלו דמיו לנדבה  

הקרבן אינו כשאר נכסים שהבן יורש מאביו, ואינו נעשה כנכסיו לכל דבר, אלא שהבן מקבל קשר מסוים של אחריות כלפיו, אך הקרבן נותר על שם אביו. ומשום כך אינו יכול להביאו בעצמו לשם פסח, אלא אם כן נמנה עליו מתחילה (רי״ד). ומדובר במשנתנו, שאביו נמנה על הפסח לבדו – ולאחר שמת אין לפסח בעלים (שהרי אינו יורש אותו), ונעשתה הבהמה ‘מותר הפסח׳, שעולה על המזבח כקרבן שלמים (ראו משנה ו, ושקלים פ״ב מ״ה). ובתוספתא (ט,טז) מובא, שאם היה הבן מנוי על הפסח מתחילה – מביאו לשם פסח, ובתלמוד (צח,א) נחלקו האמוראים באפשרות לקיום  דין זה.   

לא יביאנו בנו אחריו  

הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ וָמֵת הבעלים – לֹא יְבִיאֶנּוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו לְשֵׁם פֶּסַח, אם לא היה מנוי עמו על הפסח, אֶלָּא יביאנו לְשֵׁם שְׁלָמִים.

הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ וָמֵת –  לֹא יְבִיאֶנּוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו לְשֵׁם פֶּסַח, אֶלָּא לְשֵׁם שְׁלָמִים. 

קרבן הַפֶּסַח שֶׁנִּתְעָרֵב בַּזְּבָחִים, במיני קרבנות אחרים שהקדיש, כגון אשם ועולה שדין הקרבתם ואכילתם שונה, ואין יודעים מהו כל קרבן – כּוּלָּן יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ (ייפול בהם מום) וְיִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה (המובחר) שֶׁבָּהֶן קרבן מִמִּין זֶה שהתערב, וכן יביא בִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן קרבן מִמִּין זֶה, מכל אחד ממיני הקרבנות שהתערבו, אף שיש מהם שהיו שווים פחות, וְיַפְסִיד הַמּוֹתָר (ההפרש) מִבֵּיתוֹ.

ח הַפֶּסַח שֶׁנִּתְעָרֵב בַּזְּבָחִים – כּוּלָּן יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וְיַפְסִיד הַמּוֹתָר מִבֵּיתוֹ.

מדובר במקרה, שנתערב הפסח בקרבנות שבאים גם הם מן הכבשים או מן העזים, כך שאפשר לטעות בהם.    

שנתערב בזבחים  

מאחר שאינו יודע איזו בהמה יועדה לכל קרבן – קונה את כל הקרבנות בשווי הבהמה היקרה מבין אלה שהתערבו, כדי שלא להביא קרבן הפחות בערכו ממה שהיה בתחילה. וכגון שלושה טלאים (של פסח, אשם ועולה), שהיקר שבהם נמכר בסלע, והשניים האחרים בחצי סלע כל אחד – עליו לקנות שלוש בהמות אחרות בשווי סלע כל אחת, והוא סופג את ההפרש מכיסו. וכך הוא עושה כשבא לפדות את הקרבנות שבתערובת – נוטל סלע אחד ואומר: ‘העולה בכל מקום שנמצאת – מחוללת על סלע זה׳, וקונה בה בהמה לעולה, וכיוצא בזה בשאר הקרבנות (רש״י).   

ויביא בדמי היפה שבהן   

בבכור יש דין מיוחד, שאי אפשר לפדותו, וכשנפל בו מום, יכול הכהן לאכלו כבשר חולין. ולכן לדעת חכמים (תוספתא ט,ט), ימתין עד שיסתאבו כל הבהמות שבתערובת, ויביא בהמת חולין כנגד הפסח, ויאמר: ‘בכל מקום שהפסח נמצא – תחול קדושתו על בהמה זו׳ (ואם כבר הקריב את פסחו, יקריב אותה כשלמים, כדין ‘מותר הפסח׳). ויאכלו כל הבהמות שבתערובת, שכבר נסתאבו, כדין בכור בעל מום (בבלי צח,ב). וכן פסק הרמב״ם להלכה (הלכות קרבן פסח פ״ד  ה״ח).   

נתערב בבכורות  

מפני שהכהנים מותרים באכילת הבכורות, ומפני שעבודת הבכור שווה בעיקרה לעבודת הפסח (ראו זבחים פ״ה מ״ח) – יכולים הכוהנים לאכול מכל הקרבנות שהתערבו, אף שאינם יודעים איזה מהם הוא הפסח. ויעשו תנאי על כל קרבן, שאם הוא פסח – הרי הוא נשחט לשם פסח, ואם הוא בכור – הרי הוא נשחט לשם בכור  (רש״י).    

אם חבורת כהנים יאכלו  

נִתְעָרֵב הפסח בַּבְּכוֹרוֹת של בהמה טהורה, שבשרם מיועד לכהנים, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם הייתה זו חֲבוּרַת כֹּהֲנִים שמנויה על פסח זה – יקריבו את כל קרבנות התערובת בזמן הקרבת הפסח ויֹאכְלוּ אותם בליל הפסח, שהרי שחיטת הבכור ושאר עבודותיו שוות לקרבן הפסח. ואין הלכה כרבי שמעון.

נִתְעָרֵב בַּבְּכוֹרוֹת –  רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:  אִם חֲבוּרַת כֹּהֲנִים יֹאכְלוּ. 

חֲבוּרָה המנויה על הפסח, שֶׁאָבְדָה פִּסְחָהּ, וְאָמְרָה לְאֶחָד מהם: צֵא וּבַקֵּשׁ (חפש) את הפסח וּכשתמצאנו שְׁחוֹט אותו עָלֵינוּ (עבורנו). וְהָלַךְ וּמָצָא אותו וְשָׁחַט עבור כולם, ובינתיים הֵם לָקְחוּ (קנו) כבש אחר וְשָׁחֲטוּ אותו לשם פסח.

ט חֲבוּרָה שֶׁאָבְדָה פִּסְחָהּ, וְאָמְרָה לְאֶחָד: “צֵא וּבַקֵּשׁ וּשְׁחוֹט עָלֵינוּ״. וְהָלַךְ וּמָצָא וְשָׁחַט, וְהֵם לָקְחוּ וְשָׁחֲטוּ;

אִם שֶׁלּוֹ, הפסח שהוא שחט, נִשְׁחַט רִאשׁוֹן – הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם אוֹכְלִים עִמּוֹ מִשֶּׁלּוֹ, שהרי הם מנויים עליו וביקשו שישחט אותו עבורם; ואינם אוכלים משלהם, שהרי אין אוכלים יותר מפסח אחד.

אִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן – הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם אוֹכְלִים עִמּוֹ מִשֶּׁלּוֹ.  

וְאִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן – הֵם אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, שהרי כאשר שחטו אותו סילקו עצמם מן הראשון. וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, שהרי לא נמנה עמהם על הפסח שלהם.

וְאִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן – הֵם אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ.  

וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד – הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, שבכל מקרה הוא מנוי על פסח זה, וְהֵם אֵינָם אוֹכְלִים עִמּוֹ, שמא שלהם נשחט תחילה, ועל ידי כך סילקו עצמם משלו ואינם מנויים עליו, אך גם משֶׁלָּהֶן אינם יכולים לאכול, שמא שלו נשחט תחילה והיו מנויים עליו, ולכן יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה. וּמכל מקום פְּטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי, שהרי יצאו ידי חובתם, כיוון שנשחט עליהם אחד מן הפסחים כדין, והאכילה עצמה אינה מעכבת.

וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד – הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם אֵינָם אוֹכְלִים עִמּוֹ, וְשֶׁלָּהֶן יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה, וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.  

אָמַר לָהֶן השליח לבני חבורתו: אִם אֵחַרְתִּי, ולא אספיק למצוא ולשחוט את הפסח – צְאוּ וְשַׁחֲטוּ פסח גם עָלַי. והם לא אמרו לו שישחט עליהם אם ימצא את הפסח. והָלַךְ וּמְצָאוֹ את הפסח שאבד וְשָׁחַט, וְהֵן לָקְחוּ בינתיים קרבן אחר וְשָׁחֲטוּ, מפני שאיחר, הדין הוא שאִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן – הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְגם הוּא אוֹכֵל עִמָּהֶן, שהרי אמר להם שישחטו עבורו.

אָמַר לָהֶן: “אִם אֵחַרְתִּי, צְאוּ וְשַׁחֲטוּ עָלַי״. הָלַךְ וּמְצָאוֹ וְשָׁחַט, וְהֵן לָקְחוּ וְשָׁחֲטוּ; אִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן – הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אוֹכֵל עִמָּהֶן. 

וְאִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן – הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, שהרי סילקו עצמם מן הראשון.

וְאִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן – הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן.  

וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶם נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד – הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, שהרי סילקו עצמם מן הראשון. וְהוּא אֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶן, שמא שלו נשחט ראשון, ובמקרה זה לא גמר בלבו להימנות עמהם. אך גם אינו יכול לאכול משלו, שמא שלהם נשחט ראשון, והוא מנוי עליו כפי שביקש מהם. וְלכן שֶׁלּוֹ יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה. וּפָטוּר מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי, שהרי אחד מן הפסחים נשחט עבורו כדין, ויצא ידי חובתו, ואין האכילה מעכבת.

וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶם נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד – הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶן, וְשֶׁלּוֹ יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה, וּפָטוּר מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.  

אָמַר לָהֶן, שאם יאחר שישחטו עליו פסח, וְאָמְרוּ לוֹ הם, שאם ימצא את הפסח שישחט עבורם; ומצא ושחט, וגם הם לקחו ושחטו – אוֹכְלִין כּוּלָּם מִן הָרִאשׁוֹן שנשחט, שהרי מינו זה את זה. והשני, אין מי שיאכל ממנו, ויצא לבית השרפה.

אָמַר לָהֶן, וְאָמְרוּ לוֹ – אוֹכְלִין כּוּלָּם מִן הָרִאשׁוֹן.  

וְאִם אֵין יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן – שְׁנֵיהֶן יוֹצְאִין לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה, שהרי כולם יוצאים ידי חובתם רק בראשון שנשחט, והואיל ואין ידוע איזה מהם הוא הראשון, אינם יכולים לאכול אף אחד מהם. ומכל מקום, פטורים מפסח שני.

וְאִם אֵין יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן – שְׁנֵיהֶן יוֹצְאִין לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה. 

מן ההקשר נראה, שגם אמרו לו שאם לא ימצא את הפסח שאבד, ייקח עבורם פסח אחר ויקריבנו. כלומר שסמכו דעתם להימנות על הפסח שיקריב בכל עניין (רבנו יהונתן).   

צא ובקש ושחוט עלינו  

אם לא אמרו את הדברים במפורש, אף אם רמזו, או שהיה  מובן ממעשיהם שמייפים כוח לשחוט פסח – ‘דברים שבלב אינם דברים׳, וכאילו לא אמרו דבר (רמב״ם, מאירי). ועל כך אמרו בתוספתא (ט,ב): “יפה שתיקה לחכמים״, שהרי מקרה זה עדיף, שכך לא יוצא אף אחד מהם לבית השרפה.   

לא אמר להן ולא אמרו לו   

ואם לֹא אָמַר לָהֶן שישחטו עבורו אם לא יגיע, וְגם לֹא אָמְרוּ לוֹ הם שישחט עבורם אם יימצא – אֵינָן אַחֲרָאִין זֶה לָזֶה, ובכל מקרה אוכל כל אחד מהפסח ששחט; שהרי הוא לא נמנה עמהם, והם שחטו עבור עצמם ובכך סילקו עצמם מן הפסח שאבד.

לֹא אָמַר לָהֶן וְלֹא אָמְרוּ לוֹ – אֵינָן אַחֲרָאִין זֶה לָזֶה. 

שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִּסְחֵיהֶן לפני השחיטה, ואינם יודעים איזה מהם שייך לכל חבורה, כך יעשו:

י שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִּסְחֵיהֶן –

אֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד מן הפסחים וְאֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד. אֶחָד מֵאֵלּוּ, מבני חבורה אחת, בָּא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ בני החבורה האחרת, וְאֶחָד מֵאֵלּוּ, מבני החבורה האחרת, בָּא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ, בני החבורה הראשונה.

אֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד  וְאֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד;  אֶחָד מֵאֵלּוּ בָּא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ, וְאֶחָד מֵאֵלּוּ בָּא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ;  

וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים בני החבורה לבן החבורה האחרת: אִם שֶׁלָּנוּ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה שבידינו – יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מהפסח שהיה שֶׁלְּךָ, של החבורה שלך, וְנִמְנֵיתָ מעכשיו עַל הפסח שֶׁלָּנוּ, ואתה אוכל עמנו. וְאִם שֶׁלְּךָ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה, של החבורה שלך, הרי יָדֵינוּ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּנוּ וְנִמְנֵינוּ עַל שֶׁלְּךָ. וכן יעשו בני החבורה השנייה עם בן החבורה הראשונה.

וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים:  אִם שֶׁלָּנוּ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה – יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלְּךָ וְנִמְנֵיתָ עַל שֶׁלָּנוּ, וְאִם שֶׁלְּךָ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה – יָדֵינוּ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּנוּ וְנִמְנֵינוּ עַל שֶׁלְּךָ.  

הפרק הקודם עסק בתחילתו בדיני ההימנות על הפסח, שאין אדם אוכל מקרבן הפסח אלא אם נמנה עליו מתחילה. ושם מבואר, כי אין אדם נמנה על שני פסחים כאחד (פ״ח מ״ב), ומשום כך יש לברר קודם לשחיטת הפסח מי הם המנויים עליו. וכל זמן שלא נשחט הפסח, ישנה אפשרות לכל אחד למשוך ידיו מן הפסח ולהימנות על אחר (שם מ״ג), אבל אסור להותיר את הפסח בלא בעלים כלל אפילו רגע אחד. ולמדו זאת מהכתוב: “וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה״ (שמות יב,ד), כלומר, שיכולים למשוך ידיהם מהפסח, ובלבד שיישאר מיעוט ממנוייו עליו (בבלי צט,א). ומשום כך, אם התערבו הפסחים אינם יכולים למשוך כולם ידיהם ולהימנות עליהם בשנית, אלא יש לעשות את הדבר כך שיישאר לפחות אחד מן החבורה מנוי על  הפסח.   

שתי חבורות שנתערבו פסחיהן  

וְכֵן אם היו חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁל חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה אנשים כל אחת, או עשר חבורות שֶׁל עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה אנשים כל אחת, והתערבו פסחיהם – בני כל אחת מן החבורות מוֹשְׁכִין לָהֶן פסח אֶחָד ואיש אחד מִכָּל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה, וכך נוצרות חבורות חדשות, שיש בהן נציג מכל חבורה; וְכֵן הֵם אוֹמְרִים בני החבורה זה לזה, כדרך ששנינו לעיל, וכך נמנים בני כל החבורות על הפסח שלפניהם.

וְכֵן חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת  שֶׁלּ חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה,  וְשֶׁל עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה –  מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד  מִכָּל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה,  וְכֵן הֵם אוֹמְרִים. 

שְׁנַיִם שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִּסְחֵיהֶם (וכגון שהיו שמותיהם ראובן ושמעון), וכל אחד היה מנוי לבדו על הפסח – מה יעשו? זֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד מן הפסחים, וְזֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד מן הפסחים;

יא שְׁנַיִם שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִּסְחֵיהֶם – זֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד, וְזֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד;

ובנוסף, זֶה מַמְנֶה עִמּוֹ אדם אֶחָד מִן הַשּׁוּק (ראובן ממנה עמו את לוי) שיהיה שותף אתו בפסחו בכל מקום שהוא נמצא, וְזֶה מַמְנֶה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק (שמעון ממנה עמו את יהודה) שיהיה שותף אתו בפסחו בכל מקום שהוא נמצא. וכך נוצרות שתי חבורות של שני אנשים, ופסח ביד כל אחת מהן.

זֶה מַמְנֶה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק, וְזֶה מַמְנֶה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק;  

ואחר כך, זֶה בָּא אֵצֶל זֶה (ראובן בא אצל יהודה, שותפו של שמעון), וְזֶה בָּא אֵצֶל זֶה (שמעון בא אצל לוי, שותפו של ראובן), וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים (וכגון שאומר ראובן ליהודה):

זֶה בָּא אֵצֶל זֶה,  וְזֶה בָּא אֵצֶל זֶה,  וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים:  

משנה זו היא המשכה של המשנה הקודמת, ובהרחבות שם ביארנו את יסודות דיניה. ובבבלי (צט,א) ובירושלמי אמרו, שדין זה מוסכם גם על רבי יהודה, הסבור שאסור להשאיר את הפסח, בלא שאחד מבני החבורה המקורית נשאר מנוי עליו. שמכיוון שלשיטתו (לעיל פ״ח מ״ז), אין שוחטים את הפסח על מנוי יחיד, נמצא שמלכתחילה נועד הפסח שימנו עליו אדם נוסף, ולפיכך המנוי השני נחשב לאחד מבני החבורה המקורית, אף על פי שצירופו בפועל היה בשלב מאוחר.   

שנים שנתערבו פסחיהם  

אִם שֶׁלִּי הוּא פֶּסַח זֶה שבידך – יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלְּךָ, מן הפסח שנמנית עליו עם שמעון, וְנִמְנֵיתָ עכשיו עַל שֶׁלִּי; וְאִם שֶׁלְּךָ (ושל שמעון) הוּא פֶּסַח זֶה – יָדַי מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלִּי, מן הפסח שנמניתי עליו עם לוי, וְנִמְנֵיתִי עַל שֶׁלְּךָ. וכן אומר גם שמעון ללוי. וכך אוכלים ראובן ויהודה מפסח אחד, ושמעון ולוי מן הפסח השני.

אִם שֶׁלִּי הוּא פֶּסַח זֶה – יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלְּךָ וְנִמְנֵיתָ עַל שֶׁלִּי. וְאִם שֶׁלְּךָ הוּא פֶּסַח זֶה –  יָדַי מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלִּי  וְנִמְנֵיתִי עַל שֶׁלְּךָ. 

מִי שֶׁהָיָה טָמֵא אוֹ בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה בארבעה עשר בניסן, וְלֹא עָשָׂה אֶת הפסח הָרִאשׁוֹן – יַעֲשֶׂה אֶת הפסח הַשֵּׁנִי בארבעה עשר באייר, כפי שנאמר בתורה: "אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָ