שׁוֹאֵל אָדָם מֵחֲבֵירוֹ בשבת כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן, כדי להחזיר לו לאחר השבת, וּבִלְבַד שֶׁלּא יֹאמַר לוֹ בלשון "הַלְוֵנִי".

א שׁוֹאֵל אָדָם מֵחֲבֵירוֹ כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ: "הַלְוֵנִי",

וְכֵן שואלת הָאִשָּׁה מֵחֲבֶרְתָּהּ כִּכָּרוֹת לחם, כדי להחזיר לה לאחר השבת.

וְכֵן הָאִשָּׁה מֵחֲבֶרְתָּהּ כִּכָּרוֹת.  

וְאִם חברו אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ שיחזיר לו – מַנִּיחַ טַלִּיתוֹ אֶצְלוֹ כמשכון, וְעוֹשֶׂה עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן לְאַחַר שַׁבָּת, משלם ביין ושמן עבור מה שלקח ונוטל את טליתו.

וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ –  מַנִּיחַ טַלִּיתוֹ אֶצְלוֹ  וְעוֹשֶׂה עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן לְאַחַר שַׁבָּת.  

מדברי הנביא ביחס ליום השבת – “וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר״ (ישעיהו נח,יג), למדו חכמים בתלמוד הבבלי (קיג,א–ב) כמה הלכות הנוגעות לצביון השבת המייחדות ומבדילות אותה מימי החול. ובין הלכות אלו גם האיסור לעסוק או לדבר בענייני חול, כגון מקח וממכר וחשבונות (רש״י).   

מקח וממכר בשבת  

השאילה האמורה כאן אינה השאלה ממש אלא הלוואה (שהרי אינו מחזיר לחברו מה שנטל ממנו אלא יין ושמן אחרים). אלא שדרך אנשים להשתמש בביטוי השאלה לסוג כזה של הלוואה (בבלי קמח,א). או שכאן רומזת המשנה שיאמר לו “השאילני״, ולא “הלווני״. וייתכן כי כוונת המשנה לא להַשְׁאָלָה אלא לשְׁאֵלָה, כלומר בקשה. יש שהסבירו שמדובר כאן בקנייה בהקפה, כפי שניתן להבין מהמשך המשנה, ש״עושה עמו חשבון״ ומשלם על מה שלקח (רי״ד).

שואל אדם מחבירו   

כלומר, אף שבאמת מדובר בהלוואה, לא יאמר לו “הלווני״, שמא יבוא לכתוב דבר זה כדי שלא ישכח (בבלי קמח,א), שכן הלוואה משמעה לזמן ארוך (רש״י). ויש שאמרו שלא יאמר “הלווני״ כדרך מקח וממכר (ח. אלבק). ולפי הירושלמי (שביעית ח,ד), מדובר כאן באחת מן “הלכות של עמעום״, כלומר דבר שהקלו בו חכמים ועמעמו את האיסור – שהתירו את הדבר כאשר האדם משנה בלשונו ואינו נוקט בלשון מפורשת (וראו פירוש ח. אלבק ובהשלמות).   

ובלבד שלא יאמר לו הלוני  

דין משנתנו נוגע לכמה שאלות מעשיות הקשורות בנטילת מזון או מוצרים אחרים במהלך השבת מחנות (שאין מוכרים בה בשבת). וכך לדוגמה נאמר כי מותר לחנווני למכור מבעוד יום פתקים מיוחדים שלא מוזכר עליהם כל מחיר, כדי שבמהלך השבת יבאו אנשים לקחת את הסחורה שקנו מבעוד יום (שמירת שבת כהלכתה כט,כו). וכן נוהגים בעלי מסעדות המארחות אנשים בשבת, שאין משלמים, אלא מסמנים על ידי כרטיסים וכדומה מה ניתן בשבת ועל ידי מי הוזמן.   

שואל אדם מחברו – הלוואה והזמנה וכו'  

אורח ההלכה

ואינו אומר בפירוש שכוונתו לשם משכון (מאירי), אלא המקבל מבין מעצמו לשם מה מניח בידו. ואף שהדבר נראה כמקח וממכר, לא אסרו אותו חכמים (רי״ד). שהרי האיסור של מקח וממכר עצמו הוא משום גזרה, ואין גוזרים גזרה לגזרה.   

מניח טליתו אצלו  

אבל בשבת עצמה אסור לעשות את החשבון, כפי שלמדו חכמים ממה שנאמר: “מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר״, שלא יהא דיבורך בשבת כדיבורך בחול (רבנו יהונתן).    

עושה עמו חשבון לאחר השבת  

הטלית היא הבגד העליון ששימש בזמן חכמים. זהו מלבן בד רחב עשוי על פי רוב מצמר או פשתן. צבע הטלית היה בדרך כלל בהיר, ועוטר בדגמים פשוטים בצבעי אדום או כחול בארבע פינותיו. בטלית היו מתעטפים ביציאה אל הרחוב ובמחיצת הציבור. הטלית כיסתה את כל הגוף ולעתים גם את הראש. הטלית הייתה לבושם של הגברים והנשים, יהודים וגויים, אולם בספרות חכמים הפכה הטלית סמל המאפיין את לבושם של הגברים היהודיים דווקא. בזמן חכמים היה המחסור בבגדים גדול, ומצאנו במקורות שהטלית אף עברה בהשאלה מאדם לחברו ואף מאיש לאשתו (בבלי נדרים מט,ב). ולכן הנחת הטלית אצל המלווה הבטיחה, שהלווה ישוב אל המלווה במוצאי שבת כדי לקבל חזרה את טליתו, ויסכם את תנאי ההלוואה (ז. ספראי).   

טלית   

הרחבות

קרבן הפסח נאכל בליל הפסח שהוא ליל ט״ו בניסן, אבל שחיטת הקרבן ושאר עבודותיו נעשות ביום י״ד בניסן, ערב הפסח, אף כשהוא חל בשבת.   

וכן ערב פסח   

אף שבמסכת ביצה (פ״ה מ״ב) שנינו שאין מקדישים קרבן ביום טוב או בשבת, לא אסרו דבר זה לצורך קרבן שזמנו קבוע (רבי יוחנן בבבלי קמח,ב).    

ונוטל את פסחו  

במקרה זה, שיום טוב חל במוצאי שבת, צריך להמתין עד שיעשה עמו חשבון לאחר יום טוב, מפני שגם יום טוב אסור במקח וממכר (ראו ביצה פ״ה מ״ב).   

ועושה עמו חשבון לאחר יום טוב  

וְכֵן עֶרֶב פֶּסַח בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, ואין בידו כבש לקרבן הפסח שצריך להקריבו בו ביום, ולחברו יש כבש – מַנִּיחַ טַלִּיתוֹ אֶצְלוֹ, אצל חברו, וְנוֹטֵל אֶת קרבן פִּסְחוֹ, וְעוֹשֶׂה עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן לְאַחַר יוֹם טוֹב.

וְכֵן עֶרֶב פֶּסַח בִּירוּשָׁלַיִם  שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת –  מַנִּיחַ טַלִּיתוֹ אֶצְלוֹ וְנוֹטֵל אֶת פִּסְחוֹ,  וְעוֹשֶׂה עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן לְאַחַר יוֹם טוֹב. 

מוֹנֶה (סופר) אָדָם אֶת אוֹרְחָיו שהזמין לסעודה, וְאֶת פַּרְפְּרוֹתָיו, מיני המאכלים המתוכננים להגשה, מִפִּיו (בעל פה), אֲבָל לֹא יקרא רשימות אלה מִן הַכְּתָב, שמא יבוא לסמן או למחוק בשבת.

ב מוֹנֶה אָדָם אֶת אוֹרְחָיו וְאֶת פַּרְפְּרוֹתָיו מִפִּיו, אֲבָל לֹא מִן הַכְּתָב.

ומֵפִיס (עושה פיס, גורל) אדם עִם בָּנָיו וְעִם שאר בְּנֵי בֵיתוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן בשבת, מי מהם יקבל מנה זו ומי יקבל אחרת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹת גורל על מָנָה גְּדוֹלָה כְּנֶגֶד מנה קְטַנָּה, מִשּׁוּם קוּבְיָא (משחק מזל), שהוא אסור גם בימות החול.

וּמֵפִיס עִם בָּנָיו וְעִם בְּנֵי בֵיתוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן; וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹת מָנָה גְדוֹלָה כְּנֶגֶד קְטַנָּה, מִשּׁוּם קוּבְיָא.  

כגון כשרוצה לדעת אילו אורחים יבואו, כדי לומר לשמש לקרוא להם או כדי שידע כמה מנות להביא לסעודה (רבנו יהונתן).   

מונה אדם את אורחיו וכו׳  

פירשנו כדעת רב ביבי בתלמוד (בבלי קמט,א), שהוא בגלל החשש שמא יבוא למחוק מן הרשימה אנשים שאינם באים וכדומה. אבל לדעת אביי שם, הדבר אסור שמא יבוא לקרוא בשבת ב׳שטרי הדיוטות׳, כלומר שטרי מקח וממכר (רש״י). ויש שאמרו שאף מכתבים וכיוצא בהם נאסר לקרוא שמא יבוא לכתוב בשבת (רבנו יהונתן). ויש שאמרו שכל שאינו דברי תורה הוא בכלל שטרי הדיוטות, שאין לקרוא בהם בשבת (רמב״ם).    

אבל לא מן הכתב  

בתלמוד הבבלי (קמט,ב) פירשו כי יש להבין את המשנה כאילו היא חסרה, וכך יש לשנות: מפיס אדם עם בניו ובני ביתו על השולחן, אבל לא עם אנשים אחרים. ובחול מותר עם אנשים אחרים ובלבד שלא יתכוון לעשות מנה גדולה כנגד קטנה משום קוביא. ופירוש הדברים, שדווקא עם בניו מותר לעשות הגרלה מפני שאין לדבר משמעות כספית, שהרי כל המנות הן של בעל הבית. אבל חבורת אנשים אינה רשאית לעשות כן, מפני שהם מתחשבנים זה עם זה, והדבר גורר מדידה ושקילה, הלוואה ועוד, האסורים בשבת. ולעשות גורל על מנה גדולה כנגד קטנה – אף ביום חול אסור, בגלל חשש גזל או מפני שהעוסקים בכך אינם עוסקים ביישובו של עולם (ראו סנהדרין פ״ג מ״ג). ויש שאמרו כי טעם זה נוגע גם לבניו, שאין להרגיל אותם לדבר זה (רבנו יהונתן). ומדברי הרמב״ם בהלכותיו (פכ״ג הי״ז) משמע ש״משום קוביא״ הוא הסבר אף מצד הלכות שבת, שהגרלה בין אנשים לצורך חלוקת המנות ביניהם יש בה משום משא ומתן.

מפיס אדם... משום קוביא   

כפי שכתבנו בהרחבות, לפי התלמוד (שבת קמט,ב) מותר לאב לעשות הגרלה בין בניו אף על דברים שאינם שווים בערכם, מפני שבני משפחה אינם מקפידים זה על זה, וכן מפני שהכול ממילא שייך לאב. ומצד אחר יש שהבינו שבמקרה זה אין לעשות הגרלה אף בין בני הבית בגלל הצד השלילי שיש בדבר. ושתי הדעות הובאו בשולחן ערוך (אורח חיים שכב,ו).    

מפיס עם בניו   

המפיס הוא עורך הפַּיִס, ההגרלה. משערים כי מקור המילה פיס במילה הארמית ‘פיסא׳ שמשמעה רגב אדמה או רסיס, שכן את ההגרלות ערכו לרוב באמצעות הטלת פיסות חרס או אבנים קטנות. המילה ‘פיס׳ בלשון חכמים מקבילה למילה ‘גורל׳ בלשון המקרא, ואף ה׳גורל׳ – משמעו המקורי הוא אבן או חפץ אחר ששימשו לביצוע ההגרלה.   

מפיס   

מקור המילה הוא במילה היוונית <eng>κυβεία</eng> (קוּבֵּיָא) שמובנה מִשחק בקובייה ( <eng>κύβος</eng>, קוּבּוֹס). בדברי חז״ל היא שם כללי למשחקי מזל או הימורים. ההתייחסות למשחקי מזל אצל חז״ל הייתה שלילית, והמשחקים בקוביא אף נפסלו לעדות מפני חשש גזל שיש בדבר או מפני שאינם עוסקים ביישובו של עולם (ראו על כך בהרחבה במדור ההלכה). כלומר, אין לסכם עם הפועלים שיעבדו אצלו ולקבוע את שכרם בשבת (רבנו יהונתן). והוא חלק מן האיסור להתעסק ולדבר בחפצי חול בשבת, שנאמר: “וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר״ (ישעיהו נח,יג. רש״י, רע״ב). וכן מחשש שמא יבוא לכתוב בשבת (רמב״ם). ויש שכתב, כי הלשון “בשבת״ כוללת גם שכירת פועל בחול לצורך עבודה בשבת וכן שכירת פועל בשבת לצורך השבת (שנות אליהו).

קוביא  

פירשנו כדעת רוב המפרשים בעקבות התלמוד הבבלי (קמט,ב), שאף על פי שאסור להטיל גורל בשבת וביום טוב, התירו זאת לכהנים כדי למנוע מריבה ובזיון הקדשים. אבל על “המנות״, שהן חלקי הקרבנות שנשחטו בימי החול, היה עליהם להטיל גורל מערב יום טוב (רבנו יהונתן). ויש שפירשו ש״המנות״ שאסור להטיל עליהן גורל הן מנות של בשר חולין ולא של בשר הקרבנות (רמב״ם. וראו בהשלמות לפירוש ח. אלבק).   

ומטילין חלשים וכו׳  

בתלמוד הבבלי (קמט, ב) הסבירו ש״חלש״ היא מילה מקבילה ל׳גורל׳, וכן מצאנו לשון “חולש״ במשנה במשמעות הטלה והנחה (ראו ערכין פ״ט מ״ד). הרמב״ם הסביר ש׳הטלת חלשים׳ היא צורת הגרלה שבה מחלקים למשתתפים חפצים שונים בצורתם ומחלקים מנה כנגד כל חפץ בלי לדעת למי הוא שייך.    

חלשים   

וּמַטִּילִין הכהנים בבית המקדש חֲלָשִׁים (גורלות) עַל הַקֳּדָשִׁים שנשחטו בְּיוֹם טוֹב, מי יזכה בבשרם, אֲבָל לֹא עַל הַמָּנוֹת, בשר הקרבנות שנשחטו בערב יום טוב.

וּמַטִּילִין חֲלָשִׁים עַל הַקֳּדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל לֹא עַל הַמָּנוֹת. 

לֹא יִשְׂכּוֹר אָדָם פּוֹעֲלִים בַּשַּׁבָּת, שיעשו עבורו מלאכה לאחר השבת, וְכן לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ בשבת לִשְׂכּוֹר לוֹ פּוֹעֲלִים לאחר השבת.

ג לֹא יִשְׂכּוֹר אָדָם פּוֹעֲלִים בַּשַּׁבָּת, וְלֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ לִשְׂכּוֹר לוֹ פּוֹעֲלִים.

אֵין מַחְשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם, אין הולכים סמוך לחשכה עד קצה תחום השבת כדי לִשְׂכּוֹר פּוֹעֲלִים עם צאת השבת, וכן אין מחשיכים על התחום כדי לְהָבִיא פֵּירוֹת, שיקטוף מן העצים שבשדהו.

אֵין מַחְשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם  לִשְׂכּוֹר פּוֹעֲלִים וּלְהָבִיא פֵּירוֹת,  

ונאסר להחשיך דווקא על דברים שאסור לעשות בשבת עצמה, אֲבָל מַחְשִׁיךְ הוּא על התחום כדי לִשְׁמוֹר על שדותיו במוצאי השבת, שהרי השמירה כשלעצמה אינה אסורה בשבת, ואגב כך מֵבִיא פֵּירוֹת בְּיָדוֹ.

אֲבָל מַחְשִׁיךְ הוּא לִשְׁמוֹר, וּמֵבִיא פֵּירוֹת בְּיָדוֹ.  

בתלמוד הבבלי (קנ,א) תמהו: פשוט הדבר שמה שאסור לאדם לעשות בשבת אסור גם לומר לחברו לעשות עבורו! רב פפא אמר שכאן מדובר בחבר גוי, ואילו רב אשי הסביר שכאן רומזת המשנה שאף שאינו רשאי לומר לחברו במפורש: “שכור לי פועלים במוצאי שבת״  – מותר לומר בלשון עקיפה שממנה מובנת כוונתו, וכשיטתו של רבי יהושע בן קרחה (תוספתא יז,יא), המתיר לאדם לומר לחברו: “הנראה בעיניך שתעמוד עמי בערב?״ אף ששניהם מבינים שכוונתו לשכור אותו במוצאי שבת. וטעם הדבר, מפני שאין כאן דיבור של חול אלא הרהור בלבד, ודבר זה לא נאסר (אבל לדעה האחרת בתוספתא גם דיבור עקיף אסור, מפני ששניהם סומכים על דיבור זה כאילו נאמר במפורש (רי״ד)).   

ולא יאמר אדם לחבירו   

ה״תחום״ הוא תחום אלפיים אמה (כקילומטר) שאסרו חכמים לצאת בשבת מחוץ למקום היישוב. ואסור ללכת ולהמתין עד חשיכה כדי לצאת לעשות חפציו, מפני שזאת הליכה לצורך חפציו, כפי שאסור לו לסייר בשדהו כדי לבדוק מה היא צריכה (רמב״ם). ויש שדייקו שבתוך התחום מותר לו להחשיך לצורך מוצאי שבת, מפני שאין זה ניכר שלכך כוונתו (תוספות. וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך אורח חיים שז,ט). ופירשנו כרוב המפרשים בעקבות התלמוד הבבלי (קנ,ב), שנאסר להחשיך דווקא לצורך דבר שאסור לעשות בשבת עצמה (ו״להביא פירות״ כוונתו לפירות מחוברים, שצריך לקטוף אותם). ולכן מותר להחשיך כדי לשמור על שדותיו במוצאי שבת, שהרי מותר לשמור בשבת. אבל יש שפירשו כי אין מחשיכים על התחום אף לצורך שמירה או הבאת פירות תלושים במוצאי שבת. ומה ששנינו “אבל מחשיך הוא לשמור״ – כוונתו לשמור על שדותיו שבתוך התחום. ומכיוון שהגיע עד קצה התחום בהיתר – מותר לו לצאת במוצאי השבת ולהביא פירות בידו (רבנו יהונתן, וכך נראה בתוספתא יז,י).

אין מחשיכין על התחום   

יש שדייק מלשון המשנה “בידו״ שמותר להביא רק כמות מועטה, כפי מה שיכול לקחת בידו. אבל לא יביא כמות מרובה שמא יחשדו בו שלכך התכוון מלכתחילה (הון עשיר).   

ומביא פירות בידו  

מצירוף ההלכות במשנתנו התבאר, שדבר שאסור לעשות או לדבר עליו בשבת (שכירת פועלים) – אסור להחשיך על התחום עבורו. ואבא שאול מוסיף את הצד השני, שבמקרים שבהם מותר הדיבור בענייני ימי חול – מותר גם להחשיך על התחום. ויש שאמרו שהתנא הראשון חולק על הכלל הזה (רע״ב).   

כלל אמר אבא שאול  

ומביאים כְּלָל שאָמַר אַבָּא שָׁאוּל בעניינים אלו: כָּל דבר חולין שֶׁאֲנִי זַכַּאי (מותר) בַּאֲמִירָתוֹ בשבת, שמותר לי לדבר עליו, כגון לצורך מצווה – רַשַּׁאי אֲנִי לְהַחְשִׁיךְ עָלָיו, כפי שיבואר במשנה הבאה. והלכה כדבריו.

כְּלָל אָמַר אַבָּא שָׁאוּל:  כָּל שֶׁאֲנִי זַכַּאי בַּאֲמִירָתוֹ –  רַשַּׁאי אֲנִי לְהַחְשִׁיךְ עָלָיו. 

מַחְשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם כדי לְפַקֵּחַ (לחקור) עַל עִסְקֵי כַלָּה, לדאוג לצרכי החתונה והנישואין, וְעַל עִסְקֵי הַמֵּת, לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין.

ד מַחְשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי כַלָּה, וְעַל עִסְקֵי הַמֵּת לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין.

גּוֹי שֶׁהֵבִיא חֲלִילִין בַּשַּׁבָּת לישראל לצורך הספד ולוויה – לֹא יִסְפּוֹד בָּהֶן יִשְׂרָאֵל במוצאי השבת, אֶלָּא אִם כֵּן בָּאוּ מִמָּקוֹם קָרוֹב, ולא מחוץ לתחום.

גּוֹי שֶׁהֵבִיא חֲלִילִין בַּשַּׁבָּת –  לֹא יִסְפּוֹד בָּהֶן יִשְׂרָאֵל,  אֶלָּא אִם כֵּן בָּאוּ מִמָּקוֹם קָרוֹב.  

כפי שביארנו בעקבות רש״י וכן משמע מן התוספתא (יז,יג), דברים אלו הם המשך ודוגמה לכלל של אבא שאול בסוף המשנה הקודמת, שכל דבר שאני זכאי (מותר) באמירתו בשבת – רשאי אני להחשיך על התחום עבורו. ומותר לדבר בשבת על ענייני מצווה, כעסקי כלה ועסקי המת, כפי שדייקו חכמים מן הכתוב: “עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי״ (ישעיהו נח,יג) – דווקא חפציך אסורים, אבל חפצי שמים (צורכי מצווה וכדומה) מותרים, ולפיכך גם מותר להחשיך על התחום עבורם.   

לפקח על עסקי כלה וכו׳  

הכנסת כלה היא מצווה שהפליגו חכמים בחשיבותה ומבטלים עבורה תלמוד תורה, אפילו של רבים. ובכלל מצווה זו – להכניסה לחופה, לשמח אותה ולספק צרכיה כדי שתוכל להינשא. יש הסוברים שהכנסת כלה קודמת לענייני הוצאת המת, משום שכבוד החיים קודם לכבוד המתים (ראו אנציקלופדיה תלמודית).   

על עסקי כלה ועל עסקי המת  

דרשו חכמים את הפסוק “כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם״ (שמות יב,טז) – “לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך״ (מכילתא שם), וכדי שלא להגיע למצבים כאלו, אסרו חכמים ליהנות ממלאכה שעשה גוי עבור ישראל בשבת, אף אם לא ביקש ממנו (וראו עוד בעניין זה בפט״ז מ״ח).    

גוי שהביא חלילין בשבת  

הכלל הרגיל בעניין מלאכה שהגוי עושה עבור ישראל בשבת הוא, שמותר ליהנות ממלאכת הגוי במוצאי שבת לאחר שיעבור הזמן הנחוץ לעשות את המלאכה (“בכדי שיעשו״). ויש שהסבירו שהוא מה שנאמר כאן, שאסור להספיד בחלילים אלו אלא אם כן באו ממקום קרוב, שאפשר היה להביאם גם לאחר השבת (ר״ן). אבל רש״י הסביר שבמקרה זה אין להשתמש בחלילים לעולם, מכיוון שניכר שהובאו עבור ישראל (כפי שנאמר לעניין חפירת קבר). ומה שנאמר “אלא אם כן באו ממקום קרוב״ כוונתו – בתוך תחום שבת, שלא נעשתה בו מלאכה אסורה. ויש שאמרו שאף אם הובאו לצורך גוי אין להספיד בהם, מפני שיש בכך ביזיון לנפטר שמספידים אותו בחלילים שהובאו בשבת (רבנו יהונתן). ולפי התוספתא (יז,יד), אין סופדים בחלילים אלו את המת שהובאו עבורו, אבל מספידים בהם ישראל אחר; אך יש שחלקו בדבר (ראו רמב״ם הלכות שבת פ״ו ה״ה וראב״ד שם).

אלא אם כן באו ממקום קרוב  

החליל הוא כלי נשיפה, שצורתו צינור חלול שיש עליו חורים לאורכו או לעתים שני צינורות מקבילים, שבאחד היו חורים לכל אורכו ובעזרתם הפיקו את המנגינה, והשני היה חסר חורים והפיק צליל ליווי קבוע. את החליל היו מכינים מקנה, מעצם ארוכה או ממתכת. החליל הוא כלי נגינה הנזכר במקרא בהקשר של שמחה (מלכים א א,מ) ושל קינה “לִבִּי לְמוֹאָב כַּחֲלִלִים יֶהֱמֶה״ (ירמיהו מח,לו), וכך גם בספרות חז״ל. החלילים ניגנו בלוויית המת לצד ההספדים והקינות, ומכאן הביטוי במשנתנו “לא יספוד בהן״. קולו של החליל גבוה ונשמע היטב בציבור, והוסיף נימה של צער לקולות הקהל הסופד. הנגינה (“הכאה״) בחליל בלוויה הייתה מקובלת בכל שכבות העם, ומן המשנה למדים שאף אצל העניים ביותר היכו לפחות בשני חלילים (כתובות פ״ד מ״ד). נוהג זה היה מקובל גם בקרב הגויים בארץ ישראל ובסביבתה. ייתכן שאצל היהודים חדלו להשתמש בחלילים כחלק מן ההוראה שלא לנגן בכלי נגינה מצער החורבן (נ. רובין).

חלילין   

טעם הדבר, מפני שחפירת קבר היא דבר שנעשה בפרהסיא (ר״ן, לפי הבנת הגאונים בסוגיית התלמוד). ויש שאמרו שהוא משום ביזיון הנפטר (רבנו יהונתן). וכמו לעניין הבאת חלילים, גם לעניין קבר נחלקו הדעות האם רשאים לקבור בו ישראל אחר (כפי שנאמר בתוספתא יז,טו).   

ואם בשביל ישראל לא ייקבר בו עולמית  

מדברי חלק מהפוסקים (ר״ן) עולה, שדווקא לאותו אדם שנעשה עבורו ודווקא בקבר – החמירו שלא ישתמש בו עולמית, משום שגנאי הוא לאדם שייקבר בקבר שהתפרסם שנעשה בשבת (משנה ברורה סימן שכה עג). ויש פוסקים שהחמירו בכל מלאכה שעשה גוי בעבור ישראל בפרסום, שהיא אסורה לו עולמית (רמב״ם הלכות שבת  פ״ו ה״ב).   

בשביל ישראל לא ייקבר בו עולמית  

ארון הקבורה הוא תיבה ששימשה לקבורת גופות. הארון היה עשוי עץ, שיש, אבן, מתכת או חרס. אצל אנשים עשירים היה הארון מעוטר בפיתוחים שונים – דגמים גיאומטריים וצמחים אצל היהודים, ודמויות מיתולוגיות אצל הגויים. השימוש בארון קבורה בקרב היהודים החל להיות נפוץ רק בסוף בית שני ועוד יותר בתקופת המשנה והתלמוד. לאורך הדורות יש שהקפידו לקבור שלא בארון, כמאמר הכתוב “כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב״ (בראשית ג,יט), וכך הוא המנהג המקובל בארץ ישראל, גם משום קדושתה. אך בחוצה לארץ נהוג בדרך כלל לקבור בארון, ובמקומות שקוברים בארון משאירים פתחים בתחתית הארון המאפשרים מגע עם האדמה.

עשו לו ארון   

עָשׂוּ לוֹ גויים אָרוֹן למת שלהם וְחָפְרוּ לוֹ קֶבֶר בשבת – יִקָּבֵר בּוֹ יִשְׂרָאֵל במוצאי השבת. וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל נעשה מתחילה – לֹא יִקָּבֵר בּוֹ עוֹלָמִית (לעולם).

עָשׂוּ לוֹ אָרוֹן וְחָפְרוּ לוֹ קֶבֶר – יִקָּבֵר בּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל – לֹא יִקָּבֵר בּוֹ עוֹלָמִית. 

עוֹשִׂין בשבת את כָּל צוֹרְכֵי הַמֵּת: סָכִין אותו בשמן, וּמְדִיחִין (רוחצים) אוֹתוֹ במים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָזִיזו בּוֹ אֵבֶר כאשר מטפלים בו, מפני שיש לו דין 'מוקצה' ואסור בטלטול.

ה עוֹשִׂין כָּל צוֹרְכֵי הַמֵּת, סָכִין וּמְדִיחִין אוֹתוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָזִיזוּ בּוֹ אֵבֶר.

וכיוון שאסור לטלטל את המת, שׁוֹמְטִין אֶת הַכַּר שהוא שוכב עליו מִתַּחְתָּיו, וכך מַטִּילִין אוֹתוֹ עַל הַחוֹל הצונן בִּשְׁבִיל שֶׁיַּמְתִּין שם ולא ימהר להסריח מחמת החום.

שׁוֹמְטִין אֶת הַכַּר מִתַּחְתָּיו, וּמַטִּילִין אוֹתוֹ עַל הַחוֹל  בִּשְׁבִיל שֶׁיַּמְתִּין.  

וכן קוֹשְׁרִים אֶת הַלֶּחִי (הלסת) של המת שפיו הולך ונפתח, לֹא שֶׁיַּעֲלֶה, שיחזור למקומו, שהרי אסור להזיז בו אבר, אֶלָּא כדי שֶׁלֹּא יוֹסִיף להיפתח יותר.

קוֹשְׁרִים אֶת הַלֶּחִי;  לֹא שֶׁיַּעֲלֶה,  אֶלָּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף.  

אגב כך מעירים: וְכֵן קוֹרָה של גג שֶׁנִּשְׁבְּרָה, שהחלה להישבר בשבת – סוֹמְכִין (תומכים) אוֹתָהּ בְּסַפְסָל אוֹ בַּאֲרוּכוֹת (במוטות האורך של) הַמִּטָּה, לֹא באופן שֶׁתַּעֲלֶה שתחזור למקומה, שבכך הוא בונה בשבת, אֶלָּא שֶׁלֹּא תּוֹסִיף להישבר.

וְכֵן קוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה, סוֹמְכִין אוֹתָהּ בְּסַפְסָל אוֹ בַּאֲרוּכוֹת הַמִּטָּה; לֹא שֶׁתַּעֲלֶה,  אֶלָּא שֶׁלֹּא תּוֹסִיף. 

המת אסור בטלטול כדין מוקצה, לפי הכלל שרק דבר שיש בו שימוש לאדם, כגון כלים ומאכלים, מותר בטלטול. וממשנתנו למדו ראשונים שלא רק טלטול המוקצה כולו אסור אלא גם מקצתו, שאף שאינו מזיז את המת כולו – אסור להזיז את איבריו (רמב״ן); ומצד אחר, שרק טלטול המוקצה אסור אך מותר לגעת בו, שהרי התירו לסוך ולהדיח את המת (רע״ב).   

ובלבד שלא יזיזו בו אבר  

כמבואר במשנה, המת הוא מוקצה ואסור להזיז אף לא אבר מאבריו. אך מכיוון שצריך להישמר מביזוי המת, התירו לעשות פעולות מסוימות על מנת לעכב את ריקבון הגוף. ולעניין מה ששנינו שלא הותר לטלטל את הנפטר ולהניחו על הארץ (כפי שמקובל לעשות אף בימינו) אלא רק על ידי שמיטת הכר שתחתיו, בפועל נהגו כבר בזמן הראשונים להקל בדבר על ידי הנחת חפץ שאינו מוקצה על הנפטר ואגב כך טלטלו גם אותו. ובימינו נוהגים להקל לשאת את הנפטר בבגדיו ולהניח אותו על הקרקע, אגב טלטול הבגדים (גשר החיים א ב, ילקוט יוסף שבת ב סימן שח סעיף ו דיני מוקצה מחמת גופו, הערה ה). בבתי חולים המקפידים על ההלכה מפנים את המת אל מקרר המיועד לכך על ידי גוי.   

עושין כל צורכי המת – טיפול במת בשבת  

בברייתא (הובאה בבבלי קנא,ב) פירשו דברים שהיו עושים לצורך המת, מלבד אלו המוזכרים במשנה, משום כבודו וכדי שלא יגרמו התנפחות וסירחון בימים שלא היו בהם אמצעי קירור כבימינו, ובהם – הנחת כלים קרים על בטנו כדי שלא תתנפח וסתימת נקבי גופו של המת.    

עושין כל צורכי המת  

כפי שהסביר הרמב״ם, לא ייתכן לפרש שמטילים אותו על הקרקע, שהרי שנינו שאסור להזיז בו אבר. אלא הכוונה היא ששומטים את הכר מתחתיו, וכך נמצא שהוא מוטל על החול או על הרצפה הצוננת, בשביל שימתין ולא יסריח.   

ומטילין אותו על החול  

פירשנו כרוב המפרשים “שימתין״ במובן עיכוב, האטה, כפי שהוא במקומות רבים בלשון המשנה. אך בספר הערוך הבין פועל זה במשמעות אחרת, המופיעה כנראה בלשון חכמים במספר מקומות, מלשון רטיבות ולחות (ראו מכשירין פ״ו מ״ב). לפי פירוש זה, החול הלח מועיל שלא יסריח המת.    

בשביל שימתין  

הזכירו דווקא ספסל וארוכות המיטה, שהם כלים (כלומר יש בהם שימוש) ומותרים בטלטול. ומדובר בארוכות המיטה שאינן מהודקות ועומדות להינטל ממקומן (רבנו יהונתן).    

בספסל או בארוכות המטה  

ממשנתנו למדים על המנהג לעצום עיני המת, מנהג עתיק המקובל עד ימינו. הראשונים מצאו למנהג זה רמז בפסוק “וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ״ (בראשית מו,ד); ובזוהר (בראשית רכו,א) מצאו בפסוק זה גם מקור לכך שדווקא בניו של מת או בנו הבכור יעשו את הפעולה.    

אין מעמצין את המת  

הפועל ‘עמץ׳ זהה במשמעותו ל׳עצם׳ המופיע במקרא – “ועוצם עיניו מראות ברע״ (ישעיהו לג,טו). שיכול העיצורים שחל כאן התרחש כנראה בהשפעת הארמית שגם בה משמש הפועל בצורה זו (וכך גם בערבית – غمض [ע'מצ'], י. קוטשר). בנוסחאות המשנה מופיעה רבות גם הצורה “מאמצין״ והדבר אף נדון בתלמוד הבבלי (עז, ב). ייתכן שחילוף זה בין ע׳ ל-א׳ משקף את מבטאם של בני הגליל (י״נ אפשטיין).  

אין מעמצין את המת   

וחוזרים לדון בדיני המת. אֵין מְעַמְּצִין (עוצמים) אֶת עיני הַמֵּת בַּשַּׁבָּת לאחר פטירתו, משום שהוא מזיז בו אבר, וְלֹא מעמצים עיניו אף בַּחוֹל עִם יְצִיאַת נֶפֶשׁ. אלא, יש להמתין עד שימות. וְהַמְעַמֵּץ עִם יְצִיאַת הנֶּפֶשׁ – הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים, שהוא מקרב על ידי כך את מותו.

אֵין מְעַמְּצִין אֶת הַמֵּת בַּשַּׁבָּת, וְלֹא בַּחוֹל עִם יְצִיאַת נֶפֶשׁ. וְהַמְעַמֵּץ עִם יְצִיאַת נֶפֶשׁ –  הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים. 

שׁוֹאֵל אָדָם מֵחֲבֵירוֹ בשבת כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן, כדי להחזיר לו לאחר השבת, וּבִלְבַד שֶׁלּא יֹאמַר לוֹ בלשון "הַלְוֵנִי".  