סוּכָּה שֶׁהִיא, הסכך שלה, גְּבוֹהָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה (9.6 מטרים) – פְּסוּלָה. ורַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר. ואין הלכה כמותו.

א סוּכָּה שֶׁהִיא גְּבוֹהָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה – פְּסוּלָה. רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר.

וְכן סוכה שֶׁאֵינָהּ גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים (86 ס״מ), או שֶׁאֵין לָהּ שְׁלשָׁה דְּפָנוֹת, או שֶׁחַמָּתָהּ, אור החמה הנכנס דרך הסכך, מְרוּבָּה מִצִּילָּתָהּ, מן הצל שלה – פְּסוּלָה.

וְשֶׁאֵינָהּ גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְשֶׁאֵין לָהּ שְׁלשָׁה דְּפָנוֹת, וְשֶׁחַמָּתָהּ מְרוּבָּה מִצִּילָּתָהּ – פְּסוּלָה.  

סוּכָּה יְשָׁנָה – בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין למצוות סוכה, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין.

סוּכָּה יְשָׁנָה – בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין.  

כוונת המשנה לסכך, שהוא עיקר הסוכה, ועל שמו היא נקראת סוכה (ריטב״א ועוד). ועל כן, אם היו הדפנות גבוהות ביותר, והסכך נתון באמצען, מתחת לעשרים אמה – הרי זו סוכה כשרה. וכן להפך, שאם הדפנות אינן גבוהות ביותר, אבל הסכך מונח כנגדן למעלה מעשרים אמה – הסוכה פסולה (ערוך לנר).   

סוכה  

בתלמוד הירושלמי אמרו, ששיעור זה נלמד מפתח ההיכל שבבית המקדש, שהיה גבוה עשרים אמה. ובתלמוד הבבלי (ב,א) נחלקו האמוראים בטעם הלכה זו. לדעת רבה, טעם הדבר הוא, מפני שהיושב בסוכה צריך לדעת שהוא יושב בסוכה, כפי שלומדים מן הכתוב: “לְמַעַן   יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (ויקרא כג,מג). ולדעת רבי זירא טעם הדבר הוא, שצל הסכך יגיע אל היושב תחתיו, וכפי הנלמד מן הפסוק: “וְסֻכָּה תִּהְיֶה  לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב״ (ישעיה ד,ו). ולדעת רבא (שכדבריו פירשו רוב הראשונים את משנתנו, ראו מאירי), טעם הדבר הוא, שסוכה צריכה להיעשות כ׳דירת עראי׳, וכאשר היא גבוהה מעשרים אמה, אין היא יכולה להיעשות באופן זה אלא באופן יציב ומחוזק.  

למעלה מעשרים אמה פסולה  

מקור המילה ‘סוכה׳ הוא במקרא, ומשמעה מבנה ארעי המספק הגנה וצל לבעלי חיים או לאדם. המילה נגזרת מן השורש סכ״ך, שמשמעו במקרא הוא כיסוי, ובהשאלה – הגנה וחסות.    

הרחבות

בתלמודים ניסו למצוא את מקורה של הלכה זו. ואמרו, כי שיעור זה נלמד מגובהם של כנפי הכרובים שעל ארון הברית שהוא עשרה טפחים, ונאמר בהם: “וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה   סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת״ (שמות כה,כ). ומשמע, שרק כשהיו כנפיהם למעלה מגובה עשרה טפחים, נקרא הדבר בלשון סיכוך. ויש שאמרו בטעם הדבר, שזהו השיעור המינימלי למקום שראוי לשהות בו (ראו רע״ב על פי הבבלי ד,א).  

ושאינה גבוהה עשרה טפחים  

בתלמוד הבבלי (ו,ב) מבואר, שאף על פי שצריך שלוש דפנות, די בכך ששתי דפנות יהיו ‘כהלכתן׳, בנות שבעה טפחים, ואולם הדופן השלישית יכולה להיות אפילו בת טפח. ובפוסקים נאמרו מספר אפשרויות כיצד לבנות סוכה כזו (ראו שולחן ערוך אורח חיים תרל,ב).   

שלשה דפנות  

בטעם המחלוקת אמרו בתלמוד הבבלי (ט,א), שבית שמאי סבורים, שיש לעשות את הסוכה לשם מצווה, וסוכה שנעשתה זמן רב לפני החג, מן הסתם לא נעשתה לשם מצווה. ואולם, אם נעשתה שלושים יום קודם החג, מן הסתם נעשתה לשם מצווה, מפני שכבר עוסקים בזמן זה בהלכות החג (רש״י. וראו במלאכת שלמה). ולדעת בית הלל, אין צריכים לעשות את הסוכה לשם מצווה, והעיקר הוא שתהא עשויה לשם צל. אמנם, בתלמוד הירושלמי הוסיפו, שגם בית הלל סבורים שכאשר נעשתה לשם צל ולא לשם מצוות החג צריך לחדש בה דבר קטן לשם מצווה, וכן נפסק להלכה (שולחן ערוך אורח חיים תרלו,א, וראו משנה ברורה שם ס״ק ז).    

סוכה ישנה וכו׳  

וְאֵיזוֹ הִיא סוּכָּה יְשָׁנָה שבית שמאי פוסלים? כָּל שֶׁעֲשָׂאָהּ קוֹדֶם לֶחָג הסוכות שְׁלשִׁים יוֹם, שמן הסתם לא לצורך החג עשאה אלא לצרכים אחרים. אֲבָל אִם עֲשָׂאָהּ במפורש לְשֵׁם החַג, אֲפִילּוּ אם עשאה מִתְּחִלַּת הַשָּׁנָה שעברה – כְּשֵׁרָה.

וְאֵיזוֹ הִיא סוּכָּה יְשָׁנָה?  כָּל שֶׁעֲשָׂאָהּ קוֹדֶם לֶחָג שְׁלשִׁים יוֹם. אֲבָל אִם עֲשָׂאָהּ לְשֵׁם חַג – אֲפִילּוּ מִתְּחִלַּת הַשָּׁנָה, כְּשֵׁרָה. 

הָעוֹשֶׂה סוּכָּתוֹ תַּחַת הָאִילָן – כְּאִילּוּ עֲשָׂאָהּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, ופסולה.

ב הָעוֹשֶׂה סוּכָּתוֹ תַּחַת הָאִילָן – כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת.

עשה סוּכָּה עַל גַּבֵּי סוּכָּה – הָעֶלְיוֹנָה כְּשֵׁרָה, וְהַתַּחְתּוֹנָה פְּסוּלָה.

סוּכָּה עַל גַּבֵּי סוּכָּה –  הָעֶלְיוֹנָה כְּשֵׁרָה, וְהַתַּחְתּוֹנָה פְּסוּלָה. 

דין זה נלמד מלשון התורה “בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ״ (ויקרא כג,מב) – ולא בסוכה שבתוך הבית (תורת כהנים שם). וטעם הדבר פשוט, שהרי מצוות הסוכה היא “לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם״ (שם מג), וצל הסוכות הוא שהגן על בני ישראל מן השמש (ראו שפת אמת). והעושה סוכתו תחת האילן – הרי הוא יושב בצל האילן ולא בצל הסכך, והוא כמי שעשה סוכתו בתוך הבית (ראו ערוך  לנר).   

העושה סוכתו תחת האילן  

בתלמוד הביאו טעם לדבר ממה שכתוב “בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ״ (ויקרא כג,מב) בכתיב חסר (ולא “בסוכות״), ומשמע סוכה אחת בלבד ולא שתיים. ודין זה הוא דווקא במקרה שהסוכה העליונה כשרה, ונמצא שיש כאן סוכה תחת סוכה. אבל אם הסוכה העליונה פסולה מפני שחמתה מרובה מצילתה, או שהיא נמוכה מעשרה טפחים – התחתונה כשרה (בבלי ט,ב–י,א).   

סוכה על גבי סוכה... והתחתונה פסולה  

פירשנו כפי המבואר בתלמוד הבבלי (י,א), שהשאלה אינה אם יש דיירים בעליונה, אלא האם אפשר לדור על רצפת הסוכה העליונה (שהיא סכך הסוכה התחתונה) או לא. ואמרו, שאף חכמים מודים לרבי יהודה בעיקר דבר זה, אלא שלדעתם התחתונה פסולה, גם אם אפשר לדור בעליונה בדוחק בלבד, ואילו רבי יהודה סבור, שפסולה רק כאשר רצפת העליונה יציבה ממש. אמנם, בירושלמי הבינו את משנתנו כפשטה, שכאשר אין דיירים בסוכה העליונה, התחתונה כשרה באותה שעה, אף על פי שהיא ראויה לדירה; וכאשר יש דיירים בעליונה – התחתונה פסולה באותה שעה. ונמצא, שדין הסוכה התחתונה משתנה מעת לעת.

אם אין דיורין בעליונה וכו׳  

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם אֵין דִּיּוּרִין בּסוכה העֶלְיוֹנָה, שאינה ראויה לדור בה – הַתַּחְתּוֹנָה כְּשֵׁרָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם אֵין דִּיּוּרִין בָּעֶלְיוֹנָה – הַתַּחְתּוֹנָה כְּשֵׁרָה. 

פֵּירַס עָלֶיהָ, על סכך הסוכה, סָדִין מִפְּנֵי הַחַמָּה, השמש,

ג פֵּירַס עָלֶיהָ סָדִין מִפְּנֵי הַחַמָּה,

אוֹ שפירס סדין תַּחְתֶּיהָ מִפְּנֵי הַנְּשָׁר, עלים הנושרים מן הסכך,

אוֹ תַּחְתֶּיהָ מִפְּנֵי הַנְּשָׁר,  

אוֹ שֶׁפֵּירַס סדין עַל גַּבֵּי הַקִּינוֹף, מבנה בעל מוטות קבועים בארבע פינות המיטה שביניהם מתוחים מוטות או חוטים כמין אפריון –

אוֹ שֶׁפֵּירַס עַל גַּבֵּי הַקִּינוֹף –  

פְּסוּלָה, והיושב בסוכות כאלו לא יצא ידי חובה, מפני שהוא יושב בצל הסדין, שפסול לסכך בו (ראו במשנה הבאה).

סדין הוא דבר המקבל טומאה ומשום כך פסול לסיכוך (ראו במשנה הבאה), או שמפני שהוא מתכוון בהם לצורך הסיכוך, והסדין הוא סכך פסול, הוא נחשב כעומד בפני עצמו, היינו כסכך נוסף, ואז היא כסוכה הנתונה תחת שני סככים (ראו במאירי). וראו להלן.   

פירס עליה סדין  

בתלמוד הבבלי (י,א) מדייקים, שדווקא אם פרס את הסדין מפני החמה או מפני הנשר פסולה. אבל אם פרס אותו רק לנוי – הסוכה כשרה. ובעקבות כך נחלקו הראשונים בפירוש משנתנו: יש שהבינו ש״מפני החמה ומפני הנשר״ כוונתם שללא הסדין הסוכה לא הייתה כשרה, מפני שהשמש מייבשת את הסכך, והעלים נושרים. אך אם הסכך עומד בפני עצמו, והדבר נעשה רק לתוספת נוי – הסוכה כשרה (רבנו תם בעקבות הגאונים). ויש שהבינו, כי מדובר שהסוכה עצמה כשרה לגמרי, שצלתה מרובה מחמתה, אלא שהוא פורס סדין על מנת שיהיה צל גמור, או כדי שלא יפלו עלים. והסוכה פסולה, מפני שצל הסדין הפסול מבטל את צל הסוכה (רש״י, ריטב״א), או מפני שיש כאן שני סככים (כמו סוכה תחת סוכה במשנה הקודמת), אלא אם כן מטרתו לנוי, שאז הסדין בטל לסכך (מאירי).   

מפני החמה... מפני הנשר  

כל שימוש בסדינים כתחליף לסכך אסור. ואם משתמש בסדין לקישוט הסוכה או כדי להגן מפני המזיקים – אם ניכר שהסדין בטל לסכך, הדבר מותר (ראו שולחן ערוך אורח חיים תרכז,ד ותרכט,יט). וכן מותר לישון תחת כילה המגנה מפני המזיקים, כאשר אין לה גג טפח ואף אינה גבוהה עשרה טפחים (שם תרכז,ב–ג, וראו משנה ברורה שם ס״ק ו).   

כאן מוסיפה המשנה, שלא רק שהסוכה צריכה להיות תחת כיפת השמים, אלא גם היושב בסוכה צריך לשבת בצל הסוכה ולא בצלו של ‘אוהל׳ אחר. ואפילו עשה כן לנוי על המיטה – כיוון שמרוחק מהסכך אינו בטל אליו אלא נחשב אוהל בפני עצמו (רש״י).   

שפירס על גבי הקינוף  

מקור המילה מיוונית – <eng>κωνωπεϊον</eng> (קונופֵּיון), ומשמעה ‘מיטה בעלת כילה להגנה מפני יתושים׳. המילה נגזרת מן המילה היוונית <eng>κώνωψ</eng> (קונופס) שמשמעה ‘יתוש׳. הקינוף הוא מתקן בעל ארבע רגליים, שביניהן מתוחים מיתרים. על גבי המיתרים היו תולים בדים שכיסו את המיטה מלמעלה ומן הצדדים. על פי רוב הקינוף היה גבוה, ואִפשר לאדם לשבת תחתיו בנוחות (כך מסופר על רבי אליעזר שהיה יושב בקינוף, אבות דרבי נתן נוסחא א פכ״ה).

קינוף  

טעם הדבר, שכיוון שאין בראש הסדין ‘גג׳ ברוחב טפח, אינו נחשב אוהל החוצץ בינו לסכך (רש״י). ובתלמוד הירושלמי אמרו, שהדבר דומה לאדם הישן במיטה כשהוא מכוסה בסדין ומגביה שתי ידיו, שוודאי אין הסדין מבטל את ישיבתו בסוכה באופן זה. ובברייתא שבתלמוד הבבלי (י,ב) אמרו, שמדובר דווקא כשאין הנקליטים גבוהים מעשרה טפחים. אבל אם היו גבוהים מכך, אף שאין בגג הסדין טפח, הריהו נחשב כ׳אוהל ארעי׳ וחוצץ בין האדם לבין הסכך (וראו בריטב״א ובר״ן).    

פורס הוא על גבי נקליטי המטה  

מקור המילה ביוונית – <eng>άνάκλιτον</eng> (אנקליטון), ומשמעה ‘משענת של כיסא או כורסה׳. לפי הנראה ממשנתנו וממקומות אחרים בדברי חז״ל, מדובר בשני עמודים קטנים שחוברו למיטה בראשה ובירכתיה (אולי למשענות המיטה) באופן זמני או קבוע. בראש הנקליטין היו אונקליות (ווים) שביניהם מתחו חוט ועליו פרסו סדין, כך שנוצר מעין אוהל משופע לצדדים, אולי לשם הגנה מיתושים.

נקליטי המטה  

אֲבָל פּוֹרֵס הוּא סדין עַל גַּבֵּי נַקְלִיטֵי הַמִּטָּה, שני מוטות קבועים באמצע המיטה, האחד לראשה והשני למראשותיה, ומוט או חוט מתוח ביניהם, שאין דבר זה נחשב כסוכה.

אֲבָל פּוֹרֵס הוּא עַל גַּבֵּי נַקְלִיטֵי הַמִּטָּה. 

הִדְלָה עָלֶיהָ, על הסוכה, אֶת הַגֶּפֶן וְאֶת הַדְּלַעַת וְאֶת הַקִּיסּוֹם, קיסוס, צמחים מטפסים שענפיהם מתפשטים הרבה, וְסִיכֵּךְ אותם עַל גַּבָּהּ – פְּסוּלָה, שאין מסככים בצמחים מחוברים לקרקע.

ד הִדְלָה עָלֶיהָ אֶת הַגֶּפֶן, וְאֶת הַדְּלַעַת, וְאֶת הַקִּיסּוֹם וְסִיכֵּךְ עַל גַּבָּהּ – פְּסוּלָה.

וְאִם הָיָה הסִיכּוּךְ, הסכך הכשר, הַרְבֵּה, מרובה, מֵהֶן, מענפיהם של צמחים אלו, אוֹ שֶקְּצָצָן, את הענפים, ושוב אינם מחוברים לקרקע – כְּשֵׁרָה.

וְאִם הָיָה סִיכּוּךְ הַרְבֵּה מֵהֶן,  אוֹ שֶׁקְּצָצָן – כְּשֵׁרָה.  

זֶה הַכְּלָל בסכך: כָּל דבר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טוּמְאָה (כגון סדין) וְכן כל דבר שאֵין גִּידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, שאינו מן הצומח – אֵין מְסַכְּכִין בּוֹ.

זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁהוּא מְקַבֵּל טוּמְאָה וְאֵין גִּידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ –  אֵין מְסַכְּכִין בּוֹ. 

צמחים מסוימים אלה נזכרו מפני שהם מטפסים וצִלם מרובה, ולכן מצוי שיעשו מהם סכך לסוכה, אך הוא הדין לכל דבר מן הצומח המחובר לקרקע, שפסול לסיכוך (רבנו יהונתן). וטעם הדבר, שנאמר: “חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ...   בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ״ (דברים טז,יג), ולמדו חכמים מכך שהסכך צריך להיות מדבר הנאסף, כלומר שתלשו אותו, וכבר אינו מחובר לקרקע (מאירי וריטב״א).   

את הגפן ואת הדלעת... פסולה  

כאשר הסכך הכשר הוא הרוב, אין חובה לקצוץ את הענפים, שאז הם בטלים ברוב. ומכל מקום, אמרו בתלמוד בבלי ט,ב, שצריך “לחבטן״, כלומר להוריד אותם ולערב אותם עם הסיכוך הכשר (רש״י, רבנו יהונתן, רע״ב. ולרמב״ם שיטה אחרת בהבנת עניין זה, ראו בהלכות סוכה פ״ה הי״ב).    

היה סיכוך הרבה מהן או שקצצן  

בתלמוד הבבלי (יא,א–ב) נחלקו האמוראים, האם הקציצה מספיקה להכשרת הסכך, או שצריך גם לנענע את הענפים לאחר קציצתם, שלא תהא הסוכה עשויה מאליה, וכפי שדרשו חכמים מן הכתוב: “חַג הַסֻּכֹּת   תַּעֲשֶׂה לְךָ״ (דברים טז,יג) – ‘תעשה, ולא מן העשוי (מעצמו)׳ (וראו שולחן ערוך אורח חיים תרכו,ב וברמ״א שם).   

או שקצצן  

כלל זה לכאורה אינו נוגע למה שנאמר קודם לכן, כמו שהוא בדרך כלל סגנון המשנה, שהרי לא נזכר בו שעל הסכך להיות תלוש מן הקרקע אלא הובא אגב הדיון בסכך פסול, לומר שיש פסולים נוספים, ולא רק דבר שמחובר לקרקע (בריטב״א). ויש שהסביר, כי כאן מתייחסת המשנה למה ששנינו, שאם קצץ את הדלעת וכו׳ הרי זה כשר, שהרי במקרה זה הם סכך כשר לגמרי (הון עשיר).    

זה הכלל וכו׳  

כלל הוא בדיני טומאת הכלים, שחומרי גלם אינם מקבלים טומאה, אלא כלים שנגמרה מלאכתם בלבד. ומשנתנו מדגישה, שיש דברים שהם אמנם גידולי קרקע אך מקבלים טומאה (כגון כלי עץ ופשתן ומחצלות וכדומה), ולכן פסולים לסיכוך (רע״ב). וכן אוכלים הראויים לאדם (כגון פירות וירקות) הריהם מקבלים טומאת אוכלים ופסולים לסיכוך. ומצד שני, יש דברים שאינם מקבלים טומאה, אבל אין גידולם מן הארץ (כגון עורות בהמה שאינם מעובדים), ואף הם פסולים לסיכוך (ראו ברש״י ובמאירי).   

מקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ  

בתלמוד הבבלי (יא,ב) הובאו כמה מקורות לכלל זה. יש שהסביר זאת על פי שיטת רבי אליעזר, שמצוות הסוכה היא זכר לענני הכבוד שהגנו על עם ישראל במדבר, ומפני כך הסכך צריך להיות כעין העננים, שאינם מקבלים טומאה, והם עולים מן הארץ (בראשית ב,ו). ויש שהסביר, שלומדים זאת מן הכתוב: “חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ... בְּאָסְפְּךָ   מִגָּרְנְךָ וּ מִיִּקְבֶךָ״ (דברים טז,יד), כלומר מ״פסולת גורן ויקב״ (הקשים והשיבולים), שגידולם מן הארץ ואינם מקבלים טומאה. ויש שלמד דין זה ממה שנאמר בשבי ציון בימי עזרא ונחמיה, שעשו סוכות מ״עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת״ (נחמיה ח,טו).  

וכל דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ מסככין בו  

וְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה וְגם גִידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ – מְסַכְּכִין בּוֹ.

וְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה וְגִידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ – מְסַכְּכִין בּוֹ.  

חֲבִילֵי, חבילות, קַשׁ, וכן חֲבִילֵי עֵצִים, וכן חֲבִילֵי זְרָדִין, ענפים דקים, שקושרים אותם יחד – אֵין מְסַכְּכִין בָּהֶן.

ה חֲבִילֵי קַשׁ, וַחֲבִילֵי עֵצִים, וַחֲבִילֵי זְרָדִין – אֵין מְסַכְּכִין בָּהֶן.

וְכוּלָּן שֶׁהִתִּירָן, את החבל הקושר אותן – כְּשֵׁרוֹת לסיכוך.

וְכוּלָּן שֶׁהִתִּירָן – כְּשֵׁרוֹת.  

בטעם הדבר אמרו בירושלמי בשם רבי יוחנן, שאכן מהתורה מותר לסכך בחבילות כאלה. אלא שחכמים אסרו את הדבר, מפני שאין זה נראה כסוכה אלא כאוצר (מחסן) של חבילות. ובתלמוד הבבלי (יב,א) אמרו בשמו, שחכמים אסרו זאת משום ‘גזירת אוצר׳: שכיוון שפעמים רבות במשך השנה אדם מניח חבילות כאלה על סוכה שבחצרו לשם ייבוש או לשמירה, חוששים שבסוכות יחשיבם כסכך אף שמתחילה לא התכוון להניחם לשם צל (ראו משנה א). ומפני חשש זה אסרו חכמים לסכך בחבילות כאלה, אף אם הוא מתכוון בפירוש לשם סכך של מצוות החג.   

חבילי קש וכו׳  

בתלמוד הירושלמי מבואר, שחבילה שאין בה עשרים וחמישה קנים אינה קרויה חבילה, ומותר לסכך בה. ועוד כתבו הפוסקים, שחבילה שאינה קשורה משני צדיה אינה קרויה חבילה (ראו שולחן ערוך אורח חיים תרכט,טו).    

חבילי עצים  

כלומר, לא רק שמותר לסכך לכתחילה בדברים אלה כשהם אינם קשורים, אלא שאף אותן חבילות שהיו פסולות לסכך בהן, מפני שהיו קשורות ומונחות לייבוש, בשעה שהתיר את הקשר   – הריהן כשרות. זאת מפני שאין כאן מקום לגזרה, שהרי אין מניחים לייבוש חבילה שאינה קשורה, וממילא מובן שהניחם לשם סיכוך (ר״ן). וגם אין כאן פסול של סוכה הנעשית מאליה, שכן בהתרת החבילות הוא עושה בהן מעשה לשם סוכה (רמב״ם, ריטב״א).  

וכולן שהתירן כשרות  

ביארנו שהמילה “וכולן״ אמורה על החבילות שנזכרו במשנתנו. ואולם, כלל זה אמור בכל הדברים הפסולים לסכך – שכולם כשרים לדפנות (רש״י). וכך יש להבין את סדר המשניות: לאחר ששנינו מהם הדברים הפסולים לסכך (במשנה ג), וגם שנינו כלל בדבר זה (במשנה ד) – משנתנו באה לאסור דברים נוספים משום גזרת חכמים. ועתה כוללים ואומרים שכל הדברים שנזכרו בעניין זה – כשרים לדפנות (מלאכת שלמה). ובירושלמי למדו הלכה זו מן הפסוק: “וְסַכֹּתָ עַל הָאָרֹן אֶת הַפָּרֹכֶת״ (שמות מ,ג) – שמצד אחד אף הדפנות נקראות דפנות, ואולם מצד שני דינן הוא כדין הפרוכת, שהייתה עשויה מדבר המקבל טומאה.   

וכולן כשרות לדפנות  

וְכוּלָּן, אף בהיותן חבילות קשורות, כְּשֵׁרוֹת לַדְּפָנוֹת, שניתן לעשות את דופנות הסוכה מכל דבר.

וְכוּלָּן כְּשֵׁרוֹת לַדְּפָנוֹת. 

מְסַכְּכִין בַּנְּסָרִים, קרשים, שכיוצא בהם עושים תקרה לבית, אלו דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר.

ו מְסַכְּכִין בַּנְּסָרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר.

הסבירו בתלמוד (בבלי יד,א), שלדעת רבי מאיר, אף שמדובר בסכך כשר, הדבר אסור משום ‘גזרת תקרה׳: שכיוון שכרגיל משתמשים בנסרים כאלה לעשיית תקרה לבתים, חוששים שמא מתוך כך יבוא אדם לישון בסוכות תחת התקרה שבביתו (רש״י), והתקרה שבבית, אף אם היא של קורות בלבד (ראו במשנה הבאה), פסולה מלשמש כסוכה, שלא נעשתה מתחילה לשם צל אלא לשם תקרה (ריטב״א. וראו משנה א). ונחלקו אמוראים (וגם בברייתות) בביאור המחלוקת. לדעת האמורא רב, גם רבי מאיר אוסר דווקא בנסרים רחבים ארבעה טפחים (32 ס״מ) לפחות, שמשתמשים בשכמותם כקורות של תקרה. ואילו רבי יהודה סבור, שאין מקום כלל לגזרה זו. אך לדעת שמואל, בנסרים רחבים ארבעה טפחים, גם רבי יהודה אוסר. והמחלוקת היא בנסרים צרים מארבעה טפחים, אם יש מקום לגזור גם בהם כן. ומכל מקום, בנסרים שאינם רחבים שלושה טפחים מותר לסכך לדעת כולם.

מסככין בנסרים... אוסר  

כאן מחדשת המשנה, ש׳גזרת תקרה׳ איננה רק כאשר מסכך את הסוכה כולה בנסרים רחבים, אלא אפילו סיכך בנסר אחד – אין ישנים תחתיו מחמת גזרה זו. ואמרו בתלמוד, שאין מדובר במקרה שהנסר מונח באמצע הסוכה, מפני שאז הוא יוצר הפרדה באמצע לאורך הסוכה של סכך פסול. אלא מדובר, שהוא צמוד לדופן, ובמצב כזה עד ארבע אמות הוא נחשב לפי המסורת (‘הלכה למשה מסיני׳) המשך של הדופן (‘דופן עקומה׳), שאמנם אין ישנים תחתיו, אבל אינו פוסל את הסוכה (להלן משנה י).    

נתן עליה נסר של ארבעה טפחים וכו׳  

הלכה כרבי יהודה במשנתנו, וכפי שהעמיד אותה האמורא שמואל בתלמוד (ואף שבדרך כלל הלכה כרב בענייני איסור, כאן הולך כמותו רב פפא, שהיה בדורות מאוחרים יותר) ולפיכך מותר לסכך בנסרים שרוחבם אינו עולה על ארבעה טפחים (כ-32 ס״מ) אך לא יותר מכך, מפני גזרת חכמים (ראו בהרחבות). ויש שכתבו, שבמקומות שבונים תקרות מנסרים דקים יותר יש לאסור שימוש בנסרים כאלה ולהתיר שימוש רק בנסרים דקים (שולחן ערוך אורח חיים תרכט,יח ומשנה ברורה שם ס״ק מט).   

נסרים  

נָתַן עָלֶיהָ, על הסוכה, נֶסֶר שֶׁהוּא רָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים (32 ס״מ), שגם לדעת רבי יהודה, אין מסככים את הסוכה בנסרים כאלו – הסוכה כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁלּא יִישַׁן תַּחְתָּיו, תחת נסר זה.

נָתַן עָלֶיהָ נֶסֶר שֶׁהוּא רָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים – כְּשֵׁרָה,  וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִישַׁן תַּחְתָּיו. 

תִּקְרָה, העשויה נסרים צמודים זה לזה, שֶׁאֵין עָלֶיהָ מַעֲזִיבָה, ציפוי של טיט ועפר, ויש אפשרות מעשית להפוך אותה לסוכה – כיצד ינהג בה כדי להכשיר אותה לסוכה?

ז תִּקְרָה שֶׁאֵין עָלֶיהָ מַעֲזִיבָה –

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נחלקו בכך בית שמאי ובית הלל,

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:  

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְפַקְפֵּק, מנענע, את הנסרים, וְגם נוֹטֵל נסר אַחַת מִבֵּינְתַיִם, בין נסר לנסר, כדי שייווצר חלל, ונותן במקומו סכך כשר.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:  מְפַקְפֵּק וְנוֹטֵל אַחַת מִבֵּינְתַיִם.  

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: או מְפַקְפֵּק את הנסרים, אוֹ נוֹטֵל אַחַת מִבֵּינְתַיִם ומניח במקומו סכך כשר.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְפַקְפֵּק,  אוֹ נוֹטֵל אַחַת מִבֵּינְתַיִם.  

קירוי הבתים בזמן הקדום נעשה על פי רוב באמצעות קורות עץ ישרות שהונחו על קירות הבית ויצרו את בסיס התקרה. על בסיס זה שפכו שכבת טיט וטיח, שיצרה שכבה אחידה ואטומה של גג, והיא ה׳מעזיבה׳. המילה באה מן השורש עז״ב, המשמש במקרא בין היתר בהוראת חיזוק ובניין או תיקון וחידוש, כבפסוק: “וַיַּעַזְבוּ יְרוּשָׁלִַם עַד הַחוֹמָה הָרְחָבָה״ (נחמיה ג,ח). כאשר מסירים (“פוחתים״) את המעזיבה, נשאר רק בסיס הגג, שבתנאים מסוימים יכול לשמש כסכך  כשר.   

מעזיבה   

נחלקו המפרשים בפירוש משנה זו לאור מחלוקתם של תנאים אלה במשנה הקודמת ולפי מחלוקת האמוראים בפירושה (ראו בהרחבות שם). יש שהסבירו (רש״י, תוספות ועוד), שמדובר בנסרים הרחבים ארבעה טפחים, ובית הלל מתירים לכתחילה לסכך בנסרים אלה (וכשיטת רב בדעת רבי יהודה, שאין ‘גזרת תקרה׳), אלא שיש להקפיד שהסוכה לא תהא עשויה מאליה, ושיעשוה לשם סוכה. ולשם כך מספיק מעשה כלשהו – פקפוק או נטילה. ולדעת בית שמאי, אין די בכך, מפני שסבורים שיש ‘גזרת תקרה׳, ולכן חייב ליטול נסר אחד מבינתיים ולתת במקומו סכך כשר, וכאילו אמרו ‘אף על פי שמפקפק – צריך ליטול אחת מבינתים׳. ולדעת רבי מאיר, אף בית הלל סבורים שיש ‘גזרת תקרה׳, ואין הפקפוק מועיל כלל. וראו הסברים נוספים במאירי.    

רבי יהודה אומר... רבי מאיר אומר  

עיקר פירושו של המושג “מפקפק״ הוא מסיט דבר ממקומו ומנענעו. ולענייננו, הכוונה היא לדחיקת הנסרים ממקומם הצדה ועשיית רווח לסכך (רבנו חננאל, רבי נתן אב הישיבה). והרמב״ם פירש, שעוקר את המסמרים שהנסרים קבועים בהם (וראו רבנו יהונתן ומאירי). ויש מי שאומר, שאין צריכים לפקפק את כל הקורות אלא די לפקפק אחת מכל שתיים (ראו במאירי).   

מפקפק  

השורש פקפ״ק הוא מכפלה של השורש פו״ק, שמובנו ‘נדנד, ערער׳, כמו “לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל״ (שמואל א כה,לא. וראו גם ישעיהו כח,ז ונחום ב,יא), ובמשמעות זו הוא משמש במשנתנו. פירוש המילה הרווח כיום ‘להטיל ספק בדבר׳ או ‘לערער רעיון או מחשבה׳ התגלגל ממובן זה, ומקורו במשנה שבמסכת עדויות (פ״ה מ״ו) על אחד מן החכמים “שפקפק בטהרת ידים״, כלומר שערער וזלזל בתקנת חכמים שהייתה קבועה בישראל (וראו רמב״ם שם).   

מפקפק   

פירשנו כפי שנקטו רוב המפרשים במשנתנו, על פי סוגיית התלמוד הבבלי (טו,א), ש״אין מפקפק״ כוונתו שפקפוק כשלעצמו אינו מועיל. אך גרסת המשנה בירושלמי היא: “ואינו צריך לפקפק״, ובתלמוד שם הוסיפו: “ואם פקפק אינו צריך ליטול אחת מבינתים״. ולפי זה אפשר להבין להפך, שרבי מאיר סבור, שלעולם די בפעולה אחת, ואם נטל אחת מבינתיים, שוב אינו צריך לפקפק, וכן אם פקפק, שוב אינו צריך ליטול אחת מבינתיים, ולא נחלקו בית שמאי על כך  (פני משה).   

רבי מאיר אומר נוטל אחת מבינתים ואין מפקפק  

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לא נחלקו בכך בית שמאי ובית הלל, אלא כולם סבורים שנוֹטֵל אַחַת מִבֵּינְתַיִם, וְאֵין מְפַקְפֵּק, כלומר פקפוק אינו מועיל. והלכה כבית הלל לפי שיטת רבי יהודה.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נוֹטֵל אַחַת מִבֵּינְתַיִם, וְאֵין מְפַקְפֵּק. 

הַמְקָרֶה סוּכָּתוֹ, עושה לה תקרה, בִּשְׁפוּדִין של מתכת אוֹ בַּאֲרוּכוֹת, מוטות האורך של, הַמִּטָּה, שפסולים לסיכוך, מפני שהם ראויים לקבל טומאה (לעיל משנה ד), אִם יֵשׁ רֶיוַח בֵּינֵיהֶן, בין השפודים או המוטות, כְּמוֹתָן, כרוחב שלהם עצמם, וברווח זה יש סכך כשר – הרי סוכה זו כְּשֵׁרָה.

ח הַמְקָרֶה סוּכָּתוֹ בִּשְׁפוּדִין אוֹ בַּאֲרוּכוֹת הַמִּטָּה, אִם יֵשׁ רֶיוַח בֵּינֵיהֶן כְּמוֹתָן כְּשֵׁרָה.

במשנה הקודמת שנינו, שניתן להכשיר תקרת נסרים על ידי הסרת נסר בין כל שני נסרים, אלא ששם היה מדובר בנסרים שאינם פסולים מצד עצמם אלא מגזרת חכמים, וכאן נאמר, שאף ניתן להכשיר קירוי שפסול מעיקר הדין לסכך, כגון שפודים, שהם מקבלים טומאה (ראו להלן).   

המקרה סוכתו וכו׳  

יש שפירשו, שמדובר בשפודים של מתכת, שפסולים לסכך, מפני שאין גידולם מן הקרקע, וגם מפני שמקבלים טומאה (רמב״ם, רבנו יהונתן ועוד). ויש שפירשו, שמדובר בשפודי עץ (בית יוסף ועוד), שאמנם הם ‘פשוטי כלי עץ׳ ובכל זאת מקבלים טומאה מדרבנן, מפני שיש להם צורת כלי (ראו תפארת ישראל), או משום שיש מתכת בראשם (קרבן נתנאל).    

בשפודין  

יש שפירשו (בעקבות ברייתא בבבלי טז,א), שמדובר כאן על מוטות שהתפרקו מן המיטה. שאמנם בטלו מתורת כלי ואינם מקבלים טומאה, אך מכיוון שהיו פסולים בעבר, הריהם פסולים לעולם (רבנו יהונתן, ר״ן). אבל בתלמוד הבבלי (טו,א) אמרו, שאפשר לפרש, שמדובר כאן במקרה שרגלי המיטה עדיין מחוברות לארוכה, ודינה ככלי, שמקבל טומאה. וכך הסבירו חלק מהמפרשים (רע״ב, תוי״ט).   

בארוכות המטה  

בתלמוד הבבלי (טו,א) דנו בלשון משנתנו, שאפשר להבין ממנה כלל עקרוני הנוגע למחיצות לעניין שבת (ונתון במחלוקת האמוראים), ש׳פרוץ כעומד – כשר׳, כלומר שכאשר שיעור הפסול והכשר שווים – המחיצה כשרה, שהרי שיעור הסכך הכשר הוא בדיוק כשיעור הסכך הפסול, וסוכה כזו כשרה (וכך פירש המאירי. וראו ברז״ה). והציעו דחיות להוכחה זו, כגון שמדובר במקרה שהרווח שבין השפודים הוא מעט יותר גדול משיעור השפודים עצמם, כדי שיוכל הסכך הכשר להיכנס ולצאת בקלות (וכן אמרו בירושלמי, שיש לשנות “אם יש ריוח ביניהן   יותר מכמותן״), וממילא הסוכה כשרה, רק משום שהסכך הכשר מרובה במעט על הפסול (וכך פירש רבנו יהונתן, וראו פני  משה).   

אם יש ריוח ביניהן כמותן כשרה  

המילה שפוד נגזרה מן הארמית – שַׁפּוּדָא, אך יש מעריכים שבמקורה באה מן המילה היוונית <eng>σπόδος</eng> (ספודוס), שמשמעה ‘גחלים, אפר׳ (נ״ה טור-סיני). קיימות כמה מסורות לניקודה של המילה, וחוקרי הלשון בעת החדשה נטו להעדיף את הצורה ‘ שַׁפּוּד׳ על סמך ההשוואה לשפות האחיות שבהן קיימת תנועת  <eng>a</eng> ודגש. אך בכתבי היד של המשנה מוצאים לרוב את הצורה שְׁפוֹד. ההגייה ‘שִׁפּוּד׳, השגורה בלשוננו, ממשיכה כנראה מסורת אשכנזית, המתועדת במחזורים מלפני כמאה וחמישים שנה לפחות (ד. יעקב).

שפודין   

בטעם הדבר אמרו בירושלמי, שלדעת רבי יוחנן מן התורה סוכה כזו כשרה, אלא שחכמים אסרו לשבת בה, מפני שהיא נראית כאוצר (מחסן) ולא כסוכה. ואילו לדעת רבי חייא, סוכה זו פסולה מן התורה, משום שהיא עשויה מאליה ולא נעשתה בידי האדם לשם צל (רמב״ם), וכפי שדייקו מן הכתוב: “חַג הַסֻּכֹּת   תַּעֲשֶׂה לְךָ״ (דברים טז,יג) – ‘תעשה, ולא מן העשוי׳ כבר מעצמו (וראו משניות ד–ה, ובבבלי יב,א–ב).   

החוטט בגדיש... אינה סוכה  

בפוסקים הכשירו סוכה שיש בה סכך פסול, ובלבד שאין בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים במקום אחד, ושבאופן כללי רוב הסכך עשוי מסכך כשר (שולחן ערוך אורח חיים תרלא,ח).    

בשפודים או בארוכות המיטה  

סוכה שהצל שלה נעשה מאליו – פסול. ומטעם זה יש להקפיד להקדים את בניית הדפנות לסכך (ואין די במסגרת של עמודים), מפני שסוכה כזאת פסולה, מפני שאין לה דפנות, ונמצא שכאשר הועמדו הדפנות כאילו נעשה הסכך כשר מאליו בדומה לסוכה שבגדיש, ולפיכך סוכה זו פסולה לדעת רבים מן הפוסקים (ראו שולחן ערוך אורח חיים תרלה ומשנה ברורה  שם).    

החוטט בגדיש – “תעשה ולא מן העשוי״  

הַחוֹטֵט, העושה חור, בַּגָּדִישׁ, בערימת תבואה גדולה, כדי לַעֲשׂוֹת בּוֹ בתוכו סוּכָּה – אֵינָהּ סוּכָּה, מפני שמצווה שאדם יעשה את הסוכה (כלומר, יניח סכך על הדפנות), וכאן הסכך כבר עשוי.

הַחוֹטֵט בַּגָּדִישׁ לַעֲשׂוֹת בּוֹ סוּכָּה – אֵינָהּ סוּכָּה. 

הַמְשַׁלְשֵׁל, תולה, דְּפָנוֹת של סוכה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, אִם גָּבוֹהַּ הדופן מִן הָאָרֶץ שְׁלשָׁה טְפָחִים (24 ס״מ) – הרי זו סוכה פְּסוּלָה, שאין היא נחשבת כדופן, אם אינה סמוכה לקרקע.

ט הַמְשַׁלְשֵׁל דְּפָנוֹת מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, אִם גָּבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ שְׁלשָׁה טְפָחִים – פְּסוּלָה.

לעומת זאת, כשמעמיד את הדפנות מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, אִם גָּבוֹהַּ הדופן מִן הָאָרֶץ עֲשָׂרָה טְפָחִים (80 ס״מ) – הרי זו סוכה כְּשֵׁרָה, אף אם לא הגיעה הדופן אל הסכך.

מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה,  אִם גָּבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ  עֲשָׂרָה טְפָחִים – כְּשֵׁרָה. 

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁאם בונה מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה דופן בת עֲשָׂרָה טְפָחִים כשרה, כָּךְ אם משלשל את הדפנות מִלְמַעְלָה לְמַטָּה דופן בת עֲשָׂרָה טְפָחִים כשרה, ואף אם היא גבוהה מן הארץ שלושה טפחים או יותר. ואין הלכה כרבי יוסי.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁמִּלְּמַטָּה לְמַעְלָה עֲשָׂרָה טְפָחִים –  כָּךְ מִלְמַעְלָה לְמַטָּה  עֲשָׂרָה טְפָחִים.  

רבים פירשו, כי המשנה עוסקת במי שבונה מסגרת של עמודים ואורג או מחבר לה דפנות מלמעלה למטה מתוך כוונה להניח אחר כך סכך. אבל לא שמשלשל דפנות מן הסכך עצמו, שהרי אם היה הסכך מונח מתחילה לפני הדפנות – אין זו סוכה כשרה בכל מקרה, משום ‘תעשה – ולא מן העשוי׳ (ראו אורח ההלכה במשנה הקודמת).    

המשלשל דפנות וכו׳  

כלל הוא בכל התורה כולה, שחלל של פחות משלושה טפחים (כ-24 ס״מ) נחשב כסתום ומחובר (‘לבוד׳). ולכן, אם הדופן אינה מרוחקת שלושה טפחים מן הקרקע   – כשרה (ראו עירובין פ״א מ״ט). אבל ביותר משלושה טפחים אין אומרים ‘לבוד׳. וטעם הדבר, שבחלל כזה יכול גדי קטן לעבור בבת אחת בקלות, ונמצא שאין כאן מחיצה כלל (רש״י, רע״ב. וראו בבלי יד,ב).  

אם גבוה מן הארץ שלשה טפחים פסולה  

טעם הדבר, שמכיוון שהדופן גבוהה עשרה טפחים, הרי זו מחיצה הראויה (ראו משנה א). ואפילו אם אין הדופן מגיעה עד לסכך, רואים כאילו היא נמשכת ועולה (בלשון התלמוד ‘גוד אסיק׳), גם אם היה הסכך מרוחק מאוד. אבל אם אין בדופן עשרה טפחים, אין אומרים ‘גוד אסיק׳, כיוון שאין כאן כלל מחיצה הראויה (ריטב״א).   

מלמטה למעלה... עשרה טפחים כשרה  

במקומות רבים בונים את הדפנות על בסיס הכללים שעולים מן המשנה. והדוגמה הנפוצה היא כאשר הדופן מורכבת ממסגרת שסובבים אותה חבלים או מוטות, שאין בין זה לזה שלושה טפחים (24 ס״מ), כך שבסופו של דבר נוצרת מחיצה הגבוהה עשרה טפחים (80 ס״מ). ודופן זו, אף על פי שאינה מגיעה עד הסכך, די שהיא עומדת תחת הסכך כדי שתיחשב למחיצה כשרה.   

אם גבוה מן הארץ עשרה טפחים   

לדעת רבי יוסי, כיוון שיש בדופן עשרה טפחים, הרי זו מחיצה הראויה (ראו משנה א), אף שהיא תלויה באוויר, מפני שהוא סבור שבכל מקום שנותנים את המחיצה, רואים כאילו היא נמשכת וחוצצת בין אם כלפי מעלה (‘גוד אסיק׳) ובין אם כלפי מטה (‘גוד אחית׳). ומחלוקת זאת נוגעת לדיני מחיצות בכלל וכגון לעניין רשויות שבת (בבלי טז,א. וראו בירושלמי).   

רבי יוסי אומר וכו׳  

ומוסיפים: אף שהסכך יכול להיות גבוה בהרבה מן הדפנות, לא ניתן להרחיק אותו מהן. ואם הִרְחִיק אֶת הַסִּיכּוּךְ מִן הַדְּפָנוֹת שְׁלשָׁה טְפָחִים לרוחב, ואוויר ביניהם – הסוכה פְּסוּלָה.

הִרְחִיק אֶת הַסִּיכּוּךְ מִן הַדְּפָנוֹת שְׁלשָׁה טְפָחִים – פְּסוּלָה. 

בַּיִת שֶׁנִּפְחַת, שגגו קרס ונעשה חור גדול במרכזו, וְסִיכֵּךְ עַל גַּבָּיו, אִם יֵשׁ מִן הַכּוֹתֶל לַסִּיכּוּךְ מרחק אַרְבַּע אַמּוֹת (כ-2 מטר) או יותר – הרי זו סוכה פְּסוּלָה. ובפחות מכן, הרי היא כשרה, שאנו מחשיבים את חלק התקרה שנשאר כאילו הוא המשך של הכותל ("דופן עקומה").

י בַּיִת שֶׁנִּפְחַת וְסִיכֵּךְ עַל גַּבָּיו, אִם יֵשׁ מִן הַכּוֹתֶל לַסִּיכּוּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת – פְּסוּלָה.

וְכֵן חָצֵר פנימית שֶׁהִיא מוּקֶפֶת באַכְסַדְרָה, שורת עמודים ועליה תקרה, סמוכה לכותלי הבתים שמסביב, וחלל פנוי באמצע החצר, וסיכך את החלל, אם היה רוחב תקרת האכסדרה ארבע אמות (או יותר) – הרי זו סוכה פסולה.

וְכֵן חָצֵר שֶׁהִיא  מוּקֶפֶת אַכְסַדְרָה.  

במשנה הקודמת נאמר, שאם יש שלושה טפחים (24 ס״מ) של אוויר בין הדופן לסכך – הסוכה פסולה. וכאן מדובר, שאין אוויר ביניהם אלא סכך פסול. ובמקרה זה, אפילו עד ארבע אמות הסוכה כשרה, מפני שרואים את הסכך הפסול כאילו הוא חלק מן הדופן שהתעקמה כלפי פנים (רש״י). והוא דין ‘דופן עקומה׳ (בבלי יז,א), שהיא הלכה מיוחדת שעברה במסורת ‘הלכה למשה מסיני׳ (שם ו,ב). אמנם מטעם זה, שרואים את הסכך הפסול כאילו הוא המשך הדופן, אין הוא נחשב סכך, ואסור לישון ולאכול תחתיו (רש״י). ודין זה של ‘דופן עקומה׳ הוא עד ארבע אמות, ולכן אם יש בסכך הפסול יותר משיעור זה, הרי הסכך הכשר עומד ללא דפנות   – ופסול.  

בית שנפחת וסיכך על גביו וכו׳  

בתלמוד הבבלי (יז,א) הסבירו מדוע הוצרכו להביא שלוש דוגמאות לעיקרון של ‘דופן עקומה׳: שלא רק בבית, שהקירות והתקרה יוצרים יחד את הבית, נחשבת התקרה כהמשך של הקיר, אלא אף באכסדרה, שקירותיה לא נעשו עבורה אלא לצורך הבתים, ובכל זאת מחשיבים אותה כאילו היא ממשיכה את הקירות כלפי חוץ לכיוון הסכך הכשר. וב״סוכה גדולה שהקיפוה״ משמיעים, שדין זה הוא אף כאשר הסכך עשוי מדבר פסול לגמרי, שאינו כתקרת הבית והאכסדרה שעשויה מנסרים (ראו משניות ו–ז).   

בית... וכן חצר... סוכה גדולה  

מקור המילה אכסדרה ביוונית ( <eng>έξέδρα</eng> – אקסדרה) וברומית ( <eng>exedra</eng>). האכסדרה היא טור עמודים המקיף את החצר או הרחבה, כאשר בין טור העמודים ודופן החצר היה לעתים קירוי שנתמך בעזרת משקופים גדולים.

אכסדרה   

כלומר, שסמוך לדפנות נתנו סכך פסול, ובאמצע הסוכה נתנו סכך כשר (רש״י). ומה ששנינו “סוכה גדולה״   – פירושו שהיא גדולה דייה, כך שיש בה שטח מספיק של סכך כשר באמצע (שבעה על שבעה טפחים), שהוא שיעור הסוכה הקטן ביותר בנוסף לארבע אמות מכל צד, כלומר יותר מתשע על תשע אמות (כ-4.5 מטר) (מאירי, רמב״ם ועוד. וראו תוי״ט).  

סוכה גדולה שהקיפוה וכו׳  

וכן סוּכָּה גְּדוֹלָה שֶׁהִקִּיפוּהָ, סיככו אותה בצידה פנימי בסמוך לדפנות בְּדָבָר שֶׁאֵין מְסַכְּכִים בּוֹ, כגון ביריעות עור, אִם יֵשׁ תַּחְתָּיו, תחת החלק הפסול, אַרְבַּע אַמּוֹת – פְּסוּלָה.

סוּכָּה גְּדוֹלָה, שֶׁהִקִּיפוּהָ בְּדָבָר שֶׁאֵין מְסַכְּכִים בּוֹ, אִם יֵשׁ תַּחְתָּיו אַרְבַּע אַמּוֹת – פְּסוּלָה. 

הָעוֹשֶׂה סוּכָּתוֹ כְּמִין צְרִיף, שנטל סכך כשר, כגון קנים, ועשה אותם כאוהל משופע מכאן ומכאן, אוֹ שֶׁסְּמָכָהּ לַכּוֹתֶל, השעין קנים באלכסון על הכותל – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל סוכה זו, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהּ גַּג ניכר לעצמו מן הדפנות. וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין, שלדעתם אין זה פוסל.

יא הָעוֹשֶׂה סוּכָּתוֹ כְּמִין צְרִיף, אוֹ שֶׁסְּמָכָהּ לַכּוֹתֶל – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהּ גַּג. וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין.

מַחֲצֶלֶת קָנִים גְּדוֹלָה, אם עֲשָׂאָהּ מתחילה לצורך שְׁכִיבָה עליה – מְקַבֶּלֶת טוּמְאָה, כדין חפץ המשמש לשכיבה, וְלכן גם אֵין מְסַכְּכִין בָּהּ. ואם עשה אותה לְצורך סִיכּוּךְ, שלא עשאה לצורך שכיבה – מְסַכְּכִין בָּהּ, וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טוּמְאָה, שהרי אינה כלי העשוי לשכיבה. אבל מחצלת קטנה עשויה סתם לשכיבה, ואין מסככים בה.

מַחֲצֶלֶת קָנִים גְּדוֹלָה;  עֲשָׂאָהּ לִשְׁכִיבָה –  מְקַבֶּלֶת טוּמְאָה וְאֵין מְסַכְּכִין בָּהּ.  לְסִיכּוּךְ – מְסַכְּכִין בָּהּ וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טוּמְאָה.  

בסוגיית התלמוד הבבלי על משנתנו (יט,ב) אמרו, שרבי אליעזר וחכמים נחלקו בשאלה אם “שיפועי אהלים כאהלים״, כלומר אם שיפוע מוגדר כ׳אוהל׳, כקירוי, לכמה עניינים בהלכה, ובכלל זה לסוכה, שכל עניינה הוא סיכוך, קירוי, או האם הוא צריך להיות אופקי דווקא, ושיפוע נחשב כדופן בלבד. ובתוספתא (א,י) אמרו, שכאשר סוכה זאת גבוהה טפח מן הקרקע או רחוקה טפח מן הכותל – אף רבי אליעזר מכשיר, מפני שיש בה שני חלקים המובחנים זה מזה, האחד גג (סכך) והשני דופן. ובמקום אחר בבבלי (ז,ב) אמרו, שנחלקו במהותה של הסוכה, שרבי אליעזר סבור, שהיא צריכה להיות ‘דירת קבע׳, כעין בית, וכאשר אין לה גג אינה עשויה כבית. וחכמים סבורים, שהיא צריכה להיות ‘דירת עראי׳, ולכן כשרה אף כאשר עשויה כאוהל משופע. ונחלקו הראשונים ביחס שבין שני ההסברים (ראו ברי״ף ובמפרשיו).   

מפני שאין לה גג  

בתלמוד (בבלי יט,ב) פסקו, שסוכה כזאת פסולה. ואין זה משום שפוסקים כרבי אליעזר, שהרי מדובר בדעת יחיד, והלכה כרבים, וכן משום שהיה ‘שמותי׳ (מבית שמאי, או: מנודה). אלא שלפי המסורת יש להפוך את הדעות במשנה, וחכמים הם הפוסלים סוכה מעין זו, ומשנתנו המייחסת דעה זאת לרבי אליעזר היא שיטת יחיד של  רבי נתן.   

העושה סוכתו כמין צריף   

מלשון המשנה לא ברור מה דינה של מחצלת שנעשתה סתם, לא לשכיבה ולא לסיכוך, שהרי מן הדין הראשון (עשאה לשכיבה, אין מסככים בה) נראה, שמסככים בה, ומן הדין השני (עשאה לסיכוך, מסככים בה) ניתן לדייק, שאין מסככים בה. וכן לא ברור במה בדיוק נחלק רבי אליעזר על התנא הראשון. ולמסקנת התלמוד (בבלי כ,א), וכך פירשו המפרשים (רמב״ם, רע״ב), עיקר המחלוקת הוא בשאלה זו עצמה – מה דינה של מחצלת שנעשתה סתם. לדעת התנא הראשון, מחצלת גדולה עשויה סתם לסיכוך, ואילו מחצלת קטנה עשויה סתם לשכיבה. ואילו לדעת רבי אליעזר, יש להחמיר ולהתייחס בין לזו ובין לזו כאילו נעשו לשכיבה, ורק אם עשאן במפורש לסיכוך – מסככים בהן. וכמובן מן ההקשר, הסבירו ראשונים, כי “מחצלת גדולה״ היא כזו שמתאימה בגודלה לשכיבה של אדם (מאירי, ר״ן). ובירושלמי (ועוד) גרסו במשנתנו בדברי התנא הראשון: “מחצלת קנים, מחצלת גדולה״. שכל מחצלת קנים היא קשה ואינה נוחה לשכב עליה, ולפיכך אפילו היא קטנה, מן הסתם היא עשויה לשם סיכוך. והחילוק בין מחצלת גדולה לקטנה הוא דווקא במחצלת העשויה מחומר רך ונוחה לשכיבה, שאז אומרים, שגודלה מעיד על ייעודה (רי״ד, וראו ברש״י). ויש בכתבי היד שניקדו במשנתנו “גדוּלה״, היינו קלועה (עשויה כגדילים), שאינה ארוגה, שמחצלת כזאת אינה נוחה לשכיבה.

מחצלת קנים גדולה עשאה לשכיבה וכו׳  

הקנה המצוי ( <eng>Phragmites</eng> <eng>australis</eng>) הוא צמח רב שנתי הגדל בצפיפות בסמוך לנחלים וביצות. הקנה בעל גבעול בצורת מקל חלול, מחולק לפרקים, ומתנשא לגובה של שלושה עד חמישה מטרים. עליו מאורכים, ובראשו מתפתחת תפרחת גדולה בצבע סגלגל המתבדרת ברוח. הקנה שימש רבות בתעשייה בזמן חכמים. מן הקנים הכינו מחצלות, מחיצות, קולמוסים וסמוכות לגפנים ועצים צעירים.

קנים  

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אין הבדל ביניהן, אלא אַחַת קְטַנָּה וְאַחַת גְּדוֹלָה, אם עֲשָׂאָהּ לִשְׁכִיבָה, או אף אם עשאה סתם – מְקַבֶּלֶת טוּמְאָה וְאֵין מְסַכְּכִין בָּהּ, ורק אם עשאה לְסִיכּוּךְ – מְסַכְּכִין בָּהּ, וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טוּמְאָה. ואין הלכה כמותו.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַחַת קְטַנָּה וְאַחַת גְּדוֹלָה, עֲשָׂאָהּ לִשְׁכִיבָה – מְקַבֶּלֶת טוּמְאָה וְאֵין מְסַכְּכִין בָּהּ. לְסִיכּוּךְ – מְסַכְּכִין בָּהּ  וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טוּמְאָה. 

סוּכָּה שֶׁהִיא, הסכך שלה, גְּבוֹהָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה (9.6 מטרים) – פְּסוּלָה. ורַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר. ואין הלכה כמותו.