הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ, אשת אחיו שמת ללא ילדים, וְנִמְצֵאת שהייתה מְעוּבֶּרֶת בשעת החליצה, וְיָלְדָה אחר כך;

א הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ, וְנִמְצֵאת מְעוּבֶּרֶת וְיָלְדָה;

בִּזְמַן שֶׁהַוָּלָד שנולד שֶׁל קַיָּימָא, שהוא חי, נמצא שלא הייתה זקוקה כלל לייבום או חליצה, שהרי אחיו הותיר ולד – הוּא, היבם, מוּתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, כגון אחותה, וְהִיא מוּתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו, כגון בנו, וְכן לֹא פְּסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה, שאין דינה כחלוצה, שאסורה לכהן, שאין חליצתה נחשבת כלל.

בִּזְמַן שֶׁהַוָּלָד שֶׁל קַיָּימָא –  הוּא מוּתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ,  וְהִיא מוּתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו,  וְלֹא פְּסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה. 

שאלו ראשונים: מדוע לא לכתוב בפשטות ‘החולץ למעוברת׳? יש שהסבירו, שכוונת המשנה להדגיש, שגם אם לא היה ידוע בשעת החליצה שהיא מעוברת, והחליצה נראית כשרה לגמרי, יכולה להינשא לקרובי החולץ ולכהונה. ואין לחשוש שילמדו מכך אנשים, שחלוצה מותרת להם (תוספות). ויש שאמרו, שהמשנה מדברת על המעשה הרגיל והמצוי, ולא מצוי שיחלוץ היבם ליבמתו, כאשר הוא יודע שהיא מעוברת (רמב״ן ועוד). ובירושלמי אמרו, שמדובר בלשון דיעבד, שהרי אסור לייבם או לחלוץ ליבמתו בתוך שלושה חודשים ממיתת בעלה (להלן משנה י).    

החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת  

במסכת נדה (פ״ה מ״ג) נאמר, שתינוק, אפילו בן יום אחד, פוטר את אמו מייבום, והוא הדין מחליצה. אמנם, אם מדובר בתינוק שספק אם נולד בחודש השמיני, או שאינו מפותח לגמרי – נחשב כבן קיימא רק לאחר שמלאו לו שלושים יום, והוא בחיים (בבלי לו,ב ורש״י). וכך כתב שם הרמב״ם, שאם מת בתוך שלושים יום, אמו צריכה חליצה מספק (וראו באורח ההלכה).   

בזמן שהולד של קימא  

במשנתנו מדובר באישה שחלצה ואחר כך ילדה. ובבבלי (לה,ב) נחלקו, מה דין חליצה של יבמה מעוברת, אם לאחר זמן הפילה את עוברה. רבי יוחנן סבר, שדינה כחליצה לכל דבר, והאישה כבר נפטרה בה מדין הייבום והחליצה. לעומתו סבור ריש לקיש, שמדין תורה אין חליצת מעוברת נחשבת כלל, ואם תפיל האישה את העובר, תצטרך לחלוץ מחדש. ובהתאם לכך נחלקו בפירוש משנתנו. לפי רבי יוחנן, דין המשנה שחלוצה שילדה נפל נפסלת מן הכהונה מוכיח שחליצתה הייתה חליצה גמורה, שאם לא כן לא הייתה נפסלת לכהן. ואילו ריש לקיש סובר, שהחליצה בטלה, ומה שפסלו אותה להינשא לכהונה הוא רק לחומרה ומדרבנן, ולמעשה חייבת האישה שוב בחליצה מאחד האחים (וראו גם ברמב״ן ובאורח ההלכה).   

אין הולד של קיימא... ופסלה מן הכהונה  

הלכה כריש לקיש (ראו בהרחבות), שחליצה של מעוברת אינה חליצה כלל, ואף אם הוולד אינו של קיימא. ומה שפסלו חכמים את היבמה לכהונה הוא חומרה שהחמירו חכמים. וכדי שתוכל להינשא לאחרים, עליה לחלוץ לאחד האחים (שולחן ערוך אבן העזר קסד,ב). ויש אומרים, שאחד משאר האחים האחרים של המת יחלוץ לה, ולא האח שחלץ, כיוון שעשה בה מעשה חליצה (רמ״א, על פי הרא״ש והטור).   

אין הולד של קיימא.. ופסלה מן הכהונה  

אורח ההלכה

אבל אם אֵין הַוָּלָד שֶׁל קַיָּימָא, שנולד מת, והוברר שהייתה זקוקה לו לייבום או לחליצה – הרי היא נחשבת כאילו הייתה אשתו וגירשה, שהוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, וְכן הִיא אֲסוּרָה בִּקְרוֹבָיו, שיפורטו כולם להלן (משנה ז), וּפְסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה, כלומר מלהינשא לכהן, כדין אישה חלוצה.

אֵין הַוָּלָד שֶׁל קַיָּימָא –  הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ,  וְהִיא אֲסוּרָה בִּקְרוֹבָיו,  וּפְסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה. 

הַכּוֹנֵס, נושא לאישה, אֶת יְבִמְתּוֹ שבא עליה, וְנִמְצֵאת שהייתה מְעוּבֶּרֶת בזמן שכנסה, וְיָלְדָה;

ב הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ, וְנִמְצֵאת מְעוּבֶּרֶת וְיָלְדָה;

בִּזְמַן שֶׁהַוָּלָד שֶׁל קַיָּימָא – יוֹצִיא אותה, כי מתברר שהייתה פטורה מייבום, ובא על אשת אחיו שאסורה לו אף לאחר מותו, וְחַיָּיבִין שניהם בְּקָרְבָּן חטאת, משום ששגגו בעברה חמורה שחייבים על זדונה כרת.

בִּזְמַן שֶׁהַוָּלָד שֶׁל קַיָּימָא – יוֹצִיא, וְחַיָּיבִין בְּקָרְבָּן. 

וְאִם אֵין הַוָּלָד שֶׁל קַיָּימָא, שנולד מת – יְקַיֵּים אותה כאשתו.

וְאִם אֵין הַוָּלָד שֶׁל קַיָּימָא – יְקַיֵּם. 

אם לאחר שכנס היבם את אשת אחיו נולד ילד, שהוא סָפֵק בֶּן תִּשְׁעָה חודשים, והוא בן שנולד לָאח הרִאשׁוֹן שמת, סָפֵק בֶּן שִׁבְעָה, חודשים, ואם כן הוא בן שנולד לָאַחֲרוֹן – יוֹצִיא אותה בגט, שמא היא אשת אח האסורה עליו,

סָפֵק בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן,  סָפֵק בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן – יוֹצִיא,  

הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת – מפרישים אותם זה מזו וממתינים לראות מה יהיה עתיד הוולד. אם הפילה – יחזור ויקיים את נישואיו ליבמה, וכשמקיימה צריך לחזור ולבעול, משום שביאת מעוברת אינה נחשבת ביאה. ואם אינו רוצה לקיימה – צריכה גט וחליצה. וכתב הרמ״א, שכל זה רק אם כנס את יבמתו לפני שנודע שהיא בהיריון, אבל אם כנסה כשידע שהיא בהיריון – צריך להוציאה אף על פי שהפילה (שולחן ערוך אבן העזר הלכות קסד,ה).    

הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת  

המאירי הביא מסורת בשם הגאונים, שהיבם צריך לתת ליבמתו גט כדי להוציאה (בדומה לדין ‘יוציא׳ שבהמשך המשנה). אמנם הרמב״ם כתב (הלכות ייבום וחליצה פ״א הכ״ב), שיוציא את האישה ללא גט כלל, שהרי התברר שאין היא  אשתו.   

בזמן שהוולד של קיימא יוציא  

בתלמוד הבבלי (לו,ב) הובאה שיטת רבי אליעזר, החולקת על הנאמר במשנה. לדעתו, אף על פי שמתברר שאין הוולד בן קיימא, ואישה זו זקוקה לייבום, אסור ליבם זה לקיימה והוא חייב להוציאה בגט. שחכמים קנסו את היבם, כיוון שייבם את האישה בטרם נודע האם ראויה היא לייבום או שמא תלד ואסורה  עליו.   

אין הולד של קיימא – יקים  

שאלו בתלמוד: מדוע אין הולכים פה על פי הרוב המצוי, שאישה יולדת לתשעה חודשים, וממילא מסתבר שהוולד שייך לבעל המת, הראשון? וביארו שאצל רוב הנשים לאחר החודש השלישי להריונן ניתן לראות שהן מעוברות. ובאישה זו הרי לא ניכר הדבר בזמן שבא עליה היבם. וכיוון שיצאה מגדר הרגיל, אין אנו הולכים בהיריון שלה אחר רוב הנשים לאחר תחילת חודש התשיעי, ואנו חוששים שמא התעברה מהיבם וילדה לו בחודש השביעי (בבלי לז,א).   

ספק בן תשעה לראשון  

וולד זה כשר בכל מקרה. שהרי אם היה מהבעל הראשון – בוודאי שכשר הוא; ואם נולד מהבעל השני – הרי שלבעל הראשון לא היו ילדים, והייבום היה כשר. אך לעניין נישואיהם, ספק אם אכן הייתה מותרת להתייבם, ולכן חייב להוציאה כדין ספק אשת אחיו. ואם המשיכו לחיות יחד, ונולד להם בן נוסף, הרי הוא ספק ממזר. בנוסף לקביעה שהוולד הראשון כשר, ישנן השלכות ממוניות לשאלה האם הוא בן לבעל הראשון או ליבם. ולדוגמה, שאם הוא בנו היחיד של הראשון, הרי הוא יורשו הבלעדי, ואם הוא בנו של היבם – אביו יורש את אחיו המת, ובן זה נוטל חלק בין בניו האחרים של היבם (להלן משנה ז). וראו עוד בבבלי (לז,ב).

והולד כשר  

הבא על אשת אחיו – אם היה מזיד הרי הוא בעונש כרת, וכל עברה שחייבים על זדונה כרת – חייבים על שגגתה קרבן חטאת, ובמקרה של ספק – קרבן אשם (ויקרא ה,יז), המכונה בלשון חכמים ‘אשם תלוי׳ (כריתות פ״א מ״ב), שהוא בא על דבר תלוי ועומד אם הוא חייב בכפרה, או משום שהוא תולה ומכפר לו עד שיתברר הספק (וראו עוד כריתות פ״ו מ״ג).    

וחייבין באשם תלוי  

וְהַוָּלָד כָּשֵׁר, שהרי בין שהוא מהבעל הראשון ובין שהוא מהבעל השני (היבם) – לא הייתה עברה ביצירתו. וְחַיָּיבִין בְּקרבן אָשָׁם תָּלוּי, ככל מי שספק לו אם עבר עברה שחייב עליה חטאת.

וְהַוָּלָד כָּשֵׁר,  וְחַיָּיבִין בְּאָשָׁם תָּלוּי. 

שׁוֹמֶרֶת יָבָם, אשת המת הממתינה לייבום, שֶׁנָּפְלוּ לָהּ נְכָסִים בירושה מאביה או במתנה – מוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, שֶׁמּוֹכֶרֶת אותם או נוֹתֶנֶת אותם למי שתרצה, ומה שעשתה – קַיָּים. ואין דינה כאישה ארוסה שנפלו לה נכסים, שלדעת בית הלל, לא תמכור אותם.

ג שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁנָּפְלוּ לָהּ נְכָסִים – מוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, שֶׁמּוֹכֶרֶת, וְנוֹתֶנֶת, וְקַיָּים.

אם מֵתָה שומרת יבם, מַה יַּעֲשׂוּ בִּכְתוּבָּתָהּ, בסכום שכל בעל מתחייב בשטר הכתובה לאשתו במקרה גירושין או מיתה, וכן בַּנְּכָסִים שיש לה מבית אביה הַנִּכְנָסִין וְיוֹצְאִין עִמָּהּ, ואין הבעל מקבל עליו אחריות, ויוצאים אתה כשהיא מתגרשת או מתאלמנת?

מֵתָה, מַה יַּעֲשׂוּ בִּכְתוּבָּתָהּ, וּבַנְּכָסִים הַנִּכְנָסִין וְיוֹצְאִין עִמָּהּ? 

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחֲלוֹקוּ בנכסים אלה יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל, כגון אביו או אחיו, עִם יוֹרְשֵׁי הָאָב, אבי היבמה או יורשיו.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחֲלוֹקוּ יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל עִם יוֹרְשֵׁי הָאָב. 

משנה מקבילה מופיעה בכתובות (פ״ח מ״ו). שם קיימת מחלוקת בסיסית בין בית הלל לבית שמאי לגבי זכות הארוסה בנכסיה. לפי בית הלל, אין היא יכולה למכור (או לתת במתנה) נכסים שירשה בזמן זה, שהם כבר מיועדים לארוסה, ולפי בית שמאי – מותר לה. אך כולם מסכימים, שאלמנה יכולה למכור בנכסים שנופלים לה בירושה. וכאן נאמר, כי אף שהיה ניתן לדמות את דינה של שומרת היבם לארוסה, שלפי בית הלל אסורה במכירת ירושתה, מוסכם גם על בית הלל, שדינה ככל אלמנה, ויכולה היא למכור ולתת למי שתחפוץ.   

מודים בית שמאי ובית הלל  

לפועל ‘שומר׳ במקרא ובלשון חכמים ישנם מובנים רבים. כאן הוא בא מלשון ‘המתנה׳, (וראו רש״י בבראשית לז,יא: “ואביו שמר את הדבר – היה ממתין ומצפה מתי יבוא״; וכן בבבלי סנהדרין סג,ב: “שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד עבודת כוכבים פלונית״, וברש״י שם: “שמור – המתן״), או מלשון ציפייה, כמו “וְעֵין נֹאֵף שָׁמְרָה נֶשֶׁף״ (איוב כד,טו; כלומר: ציפתה ללילה).    

שומרת יבם   

הרחבות

ה׳כתובה׳ במשמעה הממוני הרגיל הוא סכום שמתחייב הבעל לאישה במקרה שימות או יגרשנה. ‘עיקר כתובה׳ הוא מאתיים דינר לבתולה ומאה דינר לאלמנה, ויכול הבעל להתחייב גם ב׳תוספת כתובה׳. הבעל משעבד את כל רכושו להתחייבות זו. יש שהאישה מכניסה לבעלה נכסים, והוא מתחייב בשווים, אם ימות או יגרשנה. מחמת ‘אחריות׳ זו הם נקראים ‘צאן ברזל׳ (דבר בטוח כמו ברזל). לרוב, הם נחשבים נכסי הבעל. בדרך כלל נכתבת התחייבות זו בכתובה, ולכן פעמים שהשם ‘כתובה׳ כולל בתוכו גם את נכסי ‘צאן ברזל׳, ולכך הכוונה במשנתנו (נימוקי יוסף). ‘נכסים הנכנסים ויוצאים עמה׳ הם נכסים שהאישה מביאה לבית בעלה, והוא משתמש בפירותיהם, אך אינו מקבל עליהם אחריות להחזיר את שווים. נכסים אלה נקראים ‘נכסי מלוג׳. אם בעלה מת או גירש אותה, הם יוצאים וחוזרים אליה.

מתה מה יעשו בכתובתה וכו׳  

פירשנו כבעל ‘המאור׳, שלדעת בית שמאי יורשי האב נוטלים חלק בכל אלה, גם בזכות הכתובה (וגם בנכסי צאן ברזל). ואף שבחיי הבעל היה הוא המוחזק בדברים אלו – לשיטתם, גם היבמה נחשבת למוחזקת בהם, ולא רק יורשיו. אולם הרמב״ן פירש, שדברי בית שמאי מתייחסים רק ל׳נכסי מלוג׳, שהאישה יוצאת עמם מבית בעלה, אך בשאר הנכסים הם מודים לבית הלל.    

בית שמאי אומרים יחלוקו... האב  

נחלקו הפוסקים, מי נחשב כיורש הבעל – היבם או אבי הבעל. והרמ״א (שולחן ערוך אבן העזר קס,ז) הכריע, שהיבם הוא היורש. כלומר כל האחים של הבעל, שאחד מהם היה אמור לייבם (בית שמואל שם).   

יורשי הבעל  

פירשנו כשיטת הרשב״א, ש״נכסים בחזקתן״ הוא כלל, שהנכסים עומדים כל אחד בחזקתו, ולאחר מכן בא הפירוט, שהכתובה בחזקת יורשי הבעל, והנכסים הנכנסים והיוצאים עמה בחזקת יורשי האישה. אמנם הרמב״ם ועוד גרסו במשנה: “נכסים בחזקתן, וכתובה וכו׳״. לדעתם, “נכסים״ הם הם ‘נכסי צאן ברזל׳, ורק עליהם נאמר, שהם “בחזקתן״, ולא התפרש במשנה מה דינם. ולמסקנת התלמוד, הכוונה שהם בחזקת שני הצדדים, ויחלקו בהם.

ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן, כתובה וכו׳  

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הנְכָסִים יישארו כולם בְּחֶזְקָתָן, כיצד? כְּתוּבָּה תישאר בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל, שהרי גובים אותה מנכסי הבעל, ויורשיו מחזיקים בהם; ונְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְיוֹצְאִים עִמָּהּ, שאינם באחריות הבעל – יהיו בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאָב.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן, כְּתוּבָּה – בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל, נְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְיוֹצְאִים עִמָּהּ – בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאָב. 

כלומר, דין היבמה כדין כל אישה נשואה לאדם אחר, שאם ירצה להיפרד ממנה – מגרש אותה בגט. ומעבר לכך, אם לאחר שיגרש אותה, ירצה היבם להחזירה לרשותו (כדין מחזיר גרושתו, שמותר לבעל להחזירה כל עוד לא נישאה לאדם אחר) רשאי הוא להחזירה, ואין היא חוזרת להיות כאשת אחיו האסורה עליו (בבלי לט,א).   

כאשתו לכל דבר  

להבדיל מאישה רגילה, ההתחייבות לשלם את הכתובה של היבמה נשארת על נכסי בעלה שמת (ולא על נכסי היבם, בעלה בהווה). ואמרו בתלמוד (בבלי לט,א) בטעם הדבר: “אשה הקנו לו מן השמים״. יש שהבין, שנשא אישה זאת ללא צורך להשקיע בכך ממון וטורח, כדרך רגילה של נישואין, ולכן גם פטור מן הכתובה (רבנו יהונתן). ויש שהסבירו, שנישואיו הם המשך של נישואי אחיו שמת, ולכן כתובתה הראשונה עדיין בתוקף (בית יעקב כתובות פב,ב). ויש שהבינו, שמשום שחייבוהו לשאת אותה בעל כורחו, פטרו אותו מכך (פרישה לטור אבן העזר קסו,ב). אלא שאמרו בתלמוד (שם), שאם מתחילה היה ידוע שלא נשארו מבעלה נכסים כדי לכסות את כתובתה, חייבוהו כתובה מתקנת חכמים, כדי שלא יהיה קל בעיניו  לגרשה.   

על נכסי בעלה הראשון  

כפי שנאמר במשנה, משעה שייבם היבם את היבמה, הרי היא כאשתו לכל דבר, ואם רצה לגרשה – מוציאה בגט, ויכול לשוב ולהחזירה. אמנם כתובתה תשולם רק מנכסי בעלה הראשון. לפיכך כל נכסי המת משועבדים לכתובתה, ואין היבם רשאי למכור כלום מכל נכסי אחיו. ואם מכר או נתן מהם מתנה, בין קודם ייבום בין אחר ייבום – לא עשה כלום (שולחן ערוך אבן העזר קסח,א–ג).   

הרי היא כאשתו לכל דבר... הראשון  

כְּנָסָהּ, נשא היבם את היבמה, שבא עליה – הֲרֵי הִיא כְּאִשְׁתּוֹ לְכָל דָּבָר, לכל הזכויות והחובות שיש לאישה נשואה מול בעלה, וּבִלְבַד, כלומר בפרט אחד דינה שונה מאישה אחרת, שֶׁתְּהֵא כְּתוּבָּתָהּ, הסכום שהאישה זכאית לו במקרה גירושין או פטירת הבעל, מוטלת עַל נִכְסֵי בַעֲלָהּ הָרִאשׁוֹן לגבות מהם את החוב, אם ימות היבם או יגרש אותה.

ד כְּנָסָהּ – הֲרֵי הִיא כְּאִשְׁתּוֹ לְכָל דָּבָר, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא כְּתוּּבָּתָהּ עַל נִכְסֵי בַעְלָהּ הָרִאשׁוֹן.

מִצְוָה בַּגָּדוֹל שבאחים לְיַיבֵּם את האלמנה.

ה מִצְוָה בַּגָּדוֹל לְיַיבֵּם.

לֹא רָצָה הגדול לייבם – מְהַלְּכִין, עוברים, עַל כָּל שאר הָאַחִין ומבקשים מהם שיְּיַבמו.

לֹא רָצָה – מְהַלְּכִין עַל כָּל הָאַחִין. 

דין זה כבר נשנה בפרק שני (משנה ח), ושם הובא המקור בכתוב לדין זה.    

מצוה בגדול לייבם  

מחלוקת עתיקה היא, אם ישנה עדיפות לייבום או לחליצה. במשנה במסכת בכורות (פ״א מ״ז) נאמר, שמצוות ייבום קודמת למצוות חליצה, אך מאחר שראו שאנשים ייבמו שלא לשם מצווה, אלא ממניעים אחרים (כגון בגלל יופיה של היבמה, או בשביל לזכות בממון של האח המת), העדיפו חכמים את אפשרות החליצה. והביאו בעניין זה את שיטת אבא שאול, הסובר שבמקרה שאדם מייבם שלא לשם המצווה, אין כאן מצווה, וכאילו עובר על איסור תורה של אשת אח. אמנם, בבבלי (לט,ב) הובאה שיטה לפיה, בסופו של דבר, חזרו להעדיף את הייבום על פני החליצה, ופסקו למעשה כנגד שיטת אבא  שאול.   

לייבם  

כפי ששנינו כאן, מצווה על האח הגדול לייבם, ואם אין הגדול רוצה לייבם אלא לחלוץ, והקטן מוכן לייבם – אין כופים את הגדול לייבם. וכתבו הפוסקים, שגם אם הגדול אינו מתאים לייבום, כגון שהוא מבוגר מאוד – הקטן מייבם. ומכל מקום, אם שאר האחים אינם רוצים לייבם – כופים את הגדול לחלוץ, שגם בחליצה יש להקדים את הגדול (ערוך השולחן אבן העזר קסא,ה). ולעצם מצוות הייבום בימינו ראו לעיל פ״א  מ״א.   

מצוה בגדול ליבם  

בתלמוד הבבלי (לט,א) התבאר מקרה זה בשני אופנים. אפשרות אחת, שמדובר במקרה שהאח הגדול רוצה לחלוץ אך לא לייבם, וצריך לחזור על כל האחים שמא אחד מהם מעוניין לייבם דווקא. לפי הסבר זה, ישנה עדיפות לייבום על פני החליצה של הגדול באחים. הסבר אחר הוא, שרק במקרה שהאח הגדול אינו מעוניין לא לייבם ולא לחלוץ, אנו חוזרים על כל האחים. ולפי זה, עדיפות האח הגדול היא המכריעה, שאם רוצה לחלוץ – חולץ מיד.   

לא רצה מהלכין על כל האחין  

יש שאמרו לפי גרסתם בתלמוד (בבלי כד,א), שכאשר גדול האחים מסרב, אין עוד חשיבות למי מהאחים פונים לאחר מכן (רמב״ם). ויש שאמרו לפי גרסתם בתלמוד הבבלי (כד,א), שכאשר הגדול שבאחים מסרב, פונים לאח הצעיר ממנו, ואם הוא מסרב פונים לאח הבא אחריו וכו׳ (רש״י ועוד, וכן נפסק להלכה שולחן ערוך אבן העזר קסא,ד).    

מהלכין על כל האחין  

לֹא רָצוּ – חוֹזְרִין אֵצֶל גָּדוֹל וְאוֹמְרִים לוֹ: עָלֶיךָ המִצְוָה, אוֹ חֲלוֹץ אוֹ יַבֵּם.

לֹא רָצוּ – חוֹזְרִין אֵצֶל גָּדוֹל וְאוֹמְרִים לוֹ: עָלֶיךָ מִצְוָה, אוֹ חֲלוֹץ אוֹ יַבֵּם. 

רש״י ביאר, שקטן זה הוא מי שלא הגיע לגיל שלוש עשרה שנים. ואילו המאירי ביאר, שהכוונה למי שאינו בן תשע שנים. כי ביאתו של בן תשע שנים מועילה לעניין ייבום (וראו עוד לקמן פי״ג מי״ב). וראו עוד ברשב״א ובריטב״א.   

תלה בקטן  

החרש – מי שאינו שומע ואינו מדבר – וכן השוטה מוגדרים בהלכה כמי שאינם בני דעת. ופירשנו כרמב״ם ורע״ב, שהכוונה כאן היא, שביקש הגדול שימתינו עד שיתרפאו החרש והשוטה, ואז ישאלו אותם אם הם מעוניינים לייבם. אמנם, אין מניעה הלכתית לכך שהחרש והשוטה ייבמו את האישה (ראו להלן פי״ד מ״ד), מפני שדין הייבום, בשונה מנישואין שמצריכים בר-דעת, אינו תלוי כלל בדעתו של המייבם, אלא רק בכך שהוא בא על היבמה. ולכן יש שהסבירו, שהכוונה כאן היא, שהאח הגדול מציע, שהחרש או השוטה ייבמו אותה, ומשנתנו קובעת, שאין לאלץ את האישה להתייבם על ידי אדם בעל מום שכזה (תוספות).   

או חרש או שוטה  

במשנה נאמר, שכאשר יבם אינו רוצה לייבם בטענה שישנו אח במדינת הים, אין מתחשבים בה, כדי שלא לעכב את המצווה. כיום, שהתחבורה נגישה מכל מקום בעולם, כתבו הפוסקים, שאפשר להתחשב בטענה שישנו יבם במדינה רחוקה. אמנם אם הנסיעה למדינה אחרת כרוכה בהוצאה כלכלית ניכרת, והיבמה אינה יכולה לעמוד בהוצאה כזו, אין מחייבים אותה לנסוע, והיבם שלפנינו מחויב לחלוץ לה (ראו חליצה כהלכתה א יד, כה–כח).   

עד שיבוא ממדינת הים   

משנתנו מעדיפה קיום מצוות חליצה על ידי האח שלפנינו על פני קיום מצוות הייבום בשלב מאוחר יותר. הסבר התלמוד (בבלי לט,א) לדין זה, שאין משהים את המצוות, מהווה מקור לדיון בכלל ההלכתי ש׳אין מעבירין על המצוות׳, שיש שלמדו מכאן, שכאשר עומדת לפני אדם מצווה – יש לקיימה כעת, אף על פי שאפשר שתיעשה אחר כך באופן מובחר יותר, כגון כתיבת ספר תורה על ידי סופר טוב יותר (ספר חסידים סימן תתעח), או שאף שיש להתעטף בטלית ואחר כך בתפילין, אם הטלית אינה מצויה עכשיו לפניו – יניח את התפילין ולא ימתין (מגן אברהם לשולחן ערוך אורח חיים כה ס״ק ב. וראו אנציקלופדיה תלמודית ערך ‘זריזין מקדימין למצוות׳).    

עליך מצוה – אין מעבירים על המצוות  

אם תָּלָה הגדול שבאחים בְּאח קָטָן שעדיין לא הגיע לגיל מצוות, שהוא מבקש להמתין עַד שֶׁיַּגְדִּיל, ואולי הוא יְיַבֵּם אותה, אוֹ שהגדול שבאחים שלפנינו תולה בַּגָּדוֹל באחים להמתין עַד שֶׁיָּבוֹא מִמְּדִינַת הַיָּם, מארץ רחוקה, אוֹ בְּאח חֵרֵשׁ, אוֹ בְּאח שׁוֹטֶה, שאולי יתרפא וירצה לייבמה – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שלא להשהות את המצווה, אֶלָּא אוֹמְרִים לוֹ: עָלֶיךָ מִצְוָה, אוֹ חֲלוֹץ אוֹ יַבֵּם.

ו תָּלָה בְּקָטָן עַד שֶׁיַּגְדִּיל, אוֹ בַּגָּדוֹל עַד שֶׁיָּבוֹא מִמְּדִינַת הַיָּם, אוֹ בְּחֵרֵשׁ, אוֹ בְּשׁוֹטֶה – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא אוֹמְרִים לוֹ: עָלֶיךָ מִצְוָה, אוֹ חֲלוֹץ אוֹ יַבֵּם.

הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ, הֲרֵי הוּא כְּכל אֶחָד מִן הָאַחִין לְנַחֲלָה של האח המת, שכולם יורשים אותו בשווה. וְאִם יֵשׁ שָׁם אָב שחי עדיין – הנְכָסִים של האח שמת הרי הם שֶׁל האָב, ואין האחים זוכים בהם עכשיו אלא רק לאחר מותו של האב.

ז הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ – הֲרֵי הוּא כְּאֶחָד מִן הָאַחִין לְנַחֲלָה. וְאִם יֵשׁ שָׁם אָב – נְכָסִים שֶׁל אָב.

אבל הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ – זָכָה בַּנְּכָסִים שֶׁל אָחִיו המת, והוא קודם לאב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, בין שייבם בין שחלץ, אִם יֵשׁ שָׁם אָב – נְכָסִים שֶׁל אָב. ואין הלכה כמותו.

הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ – זָכָה בַּנְּכָסִים שֶׁל אָחִיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, אִם יֵשׁ שָׁם אָב – נְכָסִים שֶׁל אָב. 

הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ, הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ כאילו הייתה אשתו וגירשה, וְכן הִיא אֲסוּרָה בִּקְרוֹבָיו, כאילו הייתה נשואה לו והתגרשה.

הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ – הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, וְהִיא אֲסוּרָה בִּקְרוֹבָיו. 

ומפרטים: הוּא אָסוּר לעולם בְּאִמָּהּ, וּבְאֵם אִמָּהּ, וּבְאֵם אָבִיהָ, וּבְבִתָּהּ, וּבְבַת בִּתָּהּ, וּבְבַת בְּנָהּ, וכן בַאֲחוֹתָהּ בִּזְמַן שֶׁהִיא היבמה קַיֶּימֶת, חיה. וְהָאַחִין של החולץ מוּתָּרִין בכולן. וְהִיא אֲסוּרָה בְּאָבִיו, וּבַאֲבִי אָבִיו, וּבִבְנוֹ, וּבְבֶן בְּנוֹ, בְּאָחִיו, וּבְבֶן אָחִיו.

הוּא אָסוּר בְּאִמָּהּ, וּבְאֵם אִמָּהּ, וּבְאֵם אָבִיהָ, וּבְבִתָּהּ, וּבְבַת בִּתָּהּ, וּבְבַת בְּנָהּ, וּבַאֲחוֹתָהּ בִּזְמַן שֶׁהִיא קַיֶּימֶת. וְהָאַחִין מוּתָּרִין. וְהִיא אֲסוּרָה בְּאָבִיו, וּבַאֲבִי אָבִיו, וּבִבְנוֹ, וּבְבֶן בְּנוֹ, בְּאָחִיו, וּבְבֶן אָחִיו. 

בירושלמי אמרו, שהמשנה הוצרכה לפרש שדינו של החולץ בירושה שווה לשאר האחים, משום שהיה ניתן לטעות ולחשוב, שמפני שמצוות החליצה באה יחד עם מצוות הייבום, היא מקנה לחולץ גם את הזכות השייכת ליבם בירושה. ואילו למסקנת הבבלי (מ,א) הטעם הפוך, שניתן היה לחשוב, שמפני שהחולץ מנע מהאישה להתייבם ולהקים שם למת, לכן ראוי שהוא ינושל לגמרי מן הנחלה של המת (קרן אורה. וראו גם ברש״י ובערוך לנר).   

החולץ ליבמתו  

כלל הוא בדיני ירושה, שאדם שמת ללא בנים ובנות, אביו קודם לאחיו לעניין ירושה (בבא בתרא פ״ח מ״ב). וכן מוסכם על כולם, שליבם יש זכות בירושת האח המת על פני שאר האחים, שכך דרשו את הכתוב: “יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת״ (דברים כה,ו), שהוא קם על שם אחיו בנחלה. אלא שנחלקו, מה יהיה הדין אם אביהם של האחים עדיין חי. לדעת התנא הראשון, האח קם על שם אחיו, ואם כן הוא קודם לאב. ואילו לדעת רבי יהודה, דינו כבכור, שיש לו חלק נוסף כאחד מן האחים, שבחיי אביו אין לו נחלה.    

אם יש שם אב  

כפי שנאמר במשנה, מעיקר הדין אין עדיפות לחולץ בירושת אחיו על פני אחיו. אמנם, מפני החשש שהיבם לא ירצה לחלוץ, וכך תישאר היבמה בעיגון, תיקנו בקהילות אשכנז בתקופת הראשונים, שהחולץ יחלוק עם אשת המת בנכסי המת (ראו שולחן ערוך אבן העזר קסה,ד ובנושאי הכלים ובפתחי חושן ירושה ואישות  יג יט–כב).   

החולץ ליבמתו   

כפי שהתבאר בפרקים הקודמים, אסור אדם בקרובת יבמתו (‘זקוקתו׳), כל עוד קיימת זיקה ביניהם. אך כשחלץ אחד האחים ליבמה, פקעה הזיקה שביניהם, ומדין תורה מותר לישא קרובותיה. אלא שגזרו חכמים על החולץ, שיהיה אסור בקרובות חלוצתו, כמו שאסור בקרובות גרושתו. והיא אסורה בקרוביו מאותה סיבה. אמנם, במקרה שלא הספיק לחלוץ לה, והיא מתה, פקעה הזיקה ממילא, והוא מותר בקרובותיה (ירושלמי, וראו לקמן משנה ט).    

הוא אסור בקרובותיה  

כלומר, אף שהחמירו חכמים ודנו את החלוצה כ׳גרושה׳ ואסרו על היבם גם את קרובותיה, לא החמירו כך ביחס לצרתה, אשתו האחרת של הבעל המת, וקרובות אלו מותרות לו.   

מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו   

רש״י (על פי בבלי מא,א) פירש, שטעמו של איסור זה הוא משום שמצוי הדבר, שקרובות החלוצה באות עמה לטקס החליצה בבית הדין (כגון בדוגמה שהבאנו, רחל מביאה עמה את לאה אחותה), ויש חשש סביר, שאנשים לא ידעו מי מהן נחלצה. ואם יתירו לשאת את רבקה צרתה של לאה, יטעו אנשים לחשוב שמותר לשאת צרה של חלוצתו, והרי דבר זה אסור כדין אשת אחיו שמת. וראשונים התקשו בפירוש זה ואמרו, שדבר זה ייתכן רק במקרים מסוימים, שבהם שני אחים נשואים לשתי אחיות. ועיקרו של דבר הוא, שיש מקום להחמיר יותר בקרובת חלוצתו, שהיא כעין קרובת גרושתו, ולאסור את צרתה מאשר  לאסור את צרת חלוצתו וקרובותיה (ראו  תוי״ט, וכן נחלקו הפוסקים, ראו שולחן ערוך אבן העזר קסב,ה ובנושאי הכלים).    

ואסור בצרת קרובת חלוצתו  

מוּתָּר אָדָם בִּקְרוֹבַת צָרַת חֲלוּצָתוֹ, כגון אחות צרתה. ולדוגמה, אם מת ראובן והניח שתי נשים, רבקה ורחל; אם חלץ שמעון לרבקה – הריהו אסור ברחל צרת חלוצתו, אבל מותר בלאה אחותה של רחל (‘קרובת צרת חלוצתו׳). וְאולם אָסוּר אדם בְּצָרַת קְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ, שאם הייתה לראובן אישה אחת בשם רחל, ומת ראובן, וחלץ שמעון לרחל, ויש לרחל אחות נשואה בשם לאה, ומת בעלה של לאה והותיר שתי נשים, לאה ורבקה – שמעון אסור לא רק בלאה ('קרובת חלוצתו') אלא גם ברבקה צרתה.

מוּתָּר אָדָם בִּקְרוֹבַת צָרַת חֲלוּצָתוֹ, וְאָסוּר בְּצָרַת קְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ. 

הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ, כגון שמעון שחלץ לרחל אשת ראובן אחיו, וְאחר כך נָשָׂא אָחִיו לוי אֶת אֲחוֹתָהּ לאה, וּמֵת גם לוי, ולאה עומדת לייבום לפני שמעון – לאה חוֹלֶצֶת לשמעון וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת לו, מפני שהיא אחות חלוצתו.

ח הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ, וְנָשָׂא אָחִיו אֶת אֲחוֹתָהּ, וּמֵת – חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת.

במקרה שנופלת לפני החולץ קרובת חלוצתו, הרי מדין תורה היא זקוקה לו לייבום או חליצה. ואמנם, הוא אינו יכול לייבמה מתקנת חכמים כקרובת חלוצה, אך מכיוון שמדין תורה היא מותרת לו, עליו לחלוץ לה כדי לנתק את זיקת הייבום הקיימת ביניהם.    

חולצת ולא מתיבמת  

המילה “וכן״ קשה, שהרי הדין כאן שונה! ואכן, בבבלי הסבירו, שיש להבין כאילו נאמר כאן ‘אבל׳. ומכל מקום, ניתן להבין את השימוש במילה “וכן״ בדמיון המקרים, שבשניהם אחותה של האישה החלוצה או הגרושה נפטרת מן הייבום (הון  עשיר).    

וכן  

וְכֵן בדומה לכך, הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, כגון שמעון שגירש את רחל, וְנָשָׂא אָחִיו לוי אֶת אֲחוֹתָהּ לאה, וּמֵת לוי בלא ילדים – הֲרֵי זוֹ, לאה, פְּטוּרָה מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם, שהרי היא אחות גרושתו רחל, והיא אסורה עליו מן התורה כערווה (כל עוד רחל בחיים) ואינה עומדת לפניו לייבום.

וְכֵן הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ,  וְנָשָׂא אָחִיו אֶת אֲחוֹתָהּ, וּמֵת –  הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם. 

שׁוֹמֶרֶת, ממתינה, ליָבָם, לאחד מן האחים שיְיַבם אותה, שֶׁקִּידֵּשׁ אָחִיו, אחד מן האחים של המת, אֶת אֲחוֹתָהּ, ועדיין לא נשא אותה לאישה, כיצד יש לנהוג?

ט שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁקִּדֵּשׁ אָחִיו אֶת אֲחוֹתָהּ –

מִשּׁוּם, בשם, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אָמְרוּ, אוֹמְרִים לוֹ לאח המקדש: הַמְתֵּן ואל תישא את ארוסתך עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה אָחִיךָ הַגָּדוֹל מַעֲשֶׂה, שיכנוס או יחלוץ, כי כל עוד לא עשה אחד האחים מעשה, הרי היא זקוקה לייבום לכל האחים, ובכלל זה גם לאח שקידש את אחותה, והרי אסור לו לשאת את 'אחות זקוקתו' (לעיל פ"ג מ"א).

מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אָמְרוּ, אוֹמְרִים לוֹ:  הַמְתֵּן עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה אָחִיךָ הַגָּדוֹל מַעֲשֶׂה. 

אם כאשר המתין, חָלַץ לָהּ אָחִיו הגדול ליבמה, אוֹ כְּנָסָהּ, ייבם אותה – יִכְנוֹס יישא האח הצעיר אֶת אִשְׁתּוֹ, שהרי עכשיו אין אחותה זקוקה לו עוד.

חָלַץ לָהּ אָחִיו, אוֹ כְּנָסָהּ – יִכְנוֹס אֶת אִשְׁתּוֹ. 

וכן אם מֵתָה הַיְּבָמָה לפני שחלץ לה אחיו או כנסה – יִכְנוֹס אֶת אִשְׁתּוֹ, שעכשיו אינה עוד אחות זקוקתו.

מֵתָה הַיְּבָמָה –  יִכְנוֹס אֶת אִשְׁתּוֹ. 

לפי משנתנו, כאשר היבמה נופלת לייבום לפני כמה אחים, אפילו כאשר ידוע מי מהם יְיַבם או יחלוץ לה בפועל, היא עדיין נחשבת כ׳זקוקה׳ (‘קשורה׳) אל כל אחד מהם בקשר שנידון במידת מה כקשר של אישות. וכשם שאסור לאדם לשאת ואף לקדש את אחות אשתו, כך אסור לו לקדש את ‘אחות זקוקתו׳ (מדברי חכמים, ערוך השולחן אבן העזר קנט,כג). ומדובר, שהמקדש עבר על איסור זה וקידש את אחות זקוקתו (רש״י). ובמשנה מדובר, שקידש אותה לאחר מות אחיו. אך במקרה שקידשה לפני שנפלה אחותה לייבום, אין צריכים להמתין, שהרי היבמה אינה נופלת לפני האח הזה לייבום כלל, שהרי היא אחות אשתו (רא״ש).

שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה  

הלכה כמשנה שמי שעבר וקידש את אחות זקוקתו – צריך להמתין מלשאת אותה, עד שאחד מאחיו ייבם או יחלוץ ל׳זקוקה׳. אמנם, אם כבר נשא אותה, פסק בשולחן ערוך (אבן העזר קנט,ה) כדעת הראשונים הסוברים שפקעה ה׳זיקה׳, ומותר לו להמשיך לחיות עמה (ראו בהרחבות), ויש שחלקו עליו (ראו פתחי  תשובה).   

נחלקו הראשונים, האם גם במקרה שנשא אותה, אנו אוסרים עליהם לחיות ביחד עד שתתייבם או שתחלוץ היבמה, או שמא הנישואין לאחותה מפקיעים את הזיקה ליבמה, שהרי היא אחות אשתו ואסורה עליו בייבום, ולכן אין לאסור עליו לקיים את אשתו (ראו  תוי״ט).   

אומרים לו המתן  

דין זה אינו תלוי בכך שהאח הגדול הוא המייבם, שהרי הזיקה אל כל האחים שווה. אלא שכפי ששנינו במשנה ה בפרק זה, המצווה מוטלת לכתחילה על הגדול שבאחים. וכתבו המפרשים, שייתכן שזה מה שהוביל למצב שכזה, שקידש אדם את אחות יבמתו בטעות, שסבר אחד האחים הקטנים שמצוות הייבום מוטלת על האח הגדול בלבד (רמב״ם).   

אחיך הגדול  

בשם זה נקראו לפחות שני תנאים, ויש אומרים – שלושה, והם מיוחסים כולם לאותה המשפחה. מקור משפחת בני בתירא הוא בבבל, והם יושבו על ידי הורדוס בעיר בתירא שבמרכז הטרכון (צפון מזרח רמת הגולן), כחלק משמירה על הדרך לארץ ישראל. רבים מבני המשפחה היו חכמים חשובים. רבי יהודה בן בתירא הראשון חי בזמן שבית המקדש היה קיים, וישב ולימד תורה בנציבין בבבל. לאחר החורבן עמד בקשר עם החכמים בכרם ביבנה, ונשא ונתן בהלכה עם גדולי הדור, רבי יהושע ורבי עקיבא. רבי יהודה בן בתירא האריך ימים. בימים שלאחר מרד בר כוכבא, נחשב כסמכות תורנית חשובה, והיו מחכמי ארץ ישראל שבאו ללמוד תורה מפיו בנציבין, ולהתייעץ עמו. חכמי הדור העריכוהו מאד, ובית דינו נחשב “בית דין יפה״ (סנהדרין לב,ב). מוכר מן המשנה רבי יהודה בן בתירא נוסף, שחי ולימד אף הוא בנציבין. רבי יהודה זה נשא ונתן עם החכמים בימי רבי שמעון בר יוחאי ועד ימי רבי יהודה הנשיא.

רבי יהודה בן בתירא  

אם מֵת היָבָם, האח הגדול, לפני שייבם או חלץ; וכך עומדות לפני האח הצעיר שתי אחיות, אחת היא ארוסתו, ואחת זקוקה לו לייבום – יוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ, ארוסתו, בְּגֵט, שאינו רשאי לשאת אותה, מפני שהיא אחות זקוקתו, וְיוציא את אֵשֶׁת אָחִיו בַּחֲלִיצָה, ולא ייבם אותה, שהרי היא אחות גרושתו.

מֵת יָבָם – יוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט, וְאֵשֶׁת אָחִיו בַּחֲלִיצָה. 

הַיְּבָמָה לֹא תַּחֲלוֹץ, וְלֹא תִּתְיַבֵּם, עַד שֶׁיֵּשׁ לָהּ, שיעברו, שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים מאז מות בעלה, כדי שיתברר שאינה מעוברת ממנו. אם היא מעוברת – שמא תלד ולד של קיימא, ונמצא שהיא פטורה מן הייבום והחליצה, ואסורה ליבם.

י הַיְּבָמָה לֹא תַּחֲלוֹץ וְלֹא תִּתְיַבֵּם, עַד שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים.

ומוסיפים: וְכֵן כָּל שְׁאָר הַנָּשִׁים, ולא רק יבמה, לֹא יִתְאָרְסוּ, יתקדשו לאדם אחר, וְלֹא יִנָּשְׂאוּ, עַד שֶׁיִּהְיוּ, שיעבור, לָהֶן זמן של שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים לאחר שנפסק קשר האישות הקודם, כדי שתהא הבחנה בין ילדי הבעל הראשון והבעל השני.

וְכֵן כָּל שְׁאָר הַנָּשִׁים לֹא יִתְאָרְסוּ וְלֹא יִנָּשְׂאוּ, עַד שֶׁיִּהְיוּ לָהֶן שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים. 

ותיקנו תקנה זו בכל הנשים, אֶחָד בְּתוּלוֹת וְאֶחָד בְּעוּלוֹת, אֶחָד גְּרוּשׁוֹת וְאֶחָד אַלְמָנוֹת, אֶחָד נְשׂוּאוֹת וְאֶחָד אֲרוּסוֹת, שצריך להמתין שלושה חודשים מתום קשר הנישואין הקודם.

אֶחָד בְּתוּלוֹת וְאֶחָד בְּעוּלוֹת, אֶחָד גְּרוּשׁוֹת וְאֶחָד אַלְמָנוֹת, אֶחָד נְשׂוּאוֹת וְאֶחָד אֲרוּסוֹת. 

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַנְּשׂוּאוֹת שהתגרשו או התאלמנו – יִתְאָרְסוּ מיד אם ירצו, שהרי באירוסין עדיין אין יחסי אישות, ומטעם זה, גם הָאֲרוּסוֹת יִנָּשְׂאוּ מיד, חוּץ מִן הָאֲרוּסוֹת שֶׁבּארץ יהוּדָה, מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ של הארוס גַּס בָּהּ בארוסתו, שאינו מתבייש ממנה, שבארץ יהודה היו הארוס וארוסתו נפגשים ומתייחדים קודם לנישואיהם, וייתכן שהארוס בעל את ארוסתו.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַנְּשׂוּאוֹת יִתְאָרְסוּ, וְהָאֲרוּסוֹת יִנָּשְׂאוּ,  חוּץ מִן הָאֲרוּסוֹת שֶׁבִּיהוּדָה, מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ גַּס בָּהּ. 

טעם הדבר, שאם תלד היבמה ולד בר קיימא מהבעל המת, הרי היא פטורה מן הייבום, והיא אסורה על אחיו באיסור אשת אח. ולאחר שלושה חודשים ממות בעלה ניתן לדעת בוודאות מסוימת אם היא בהריון (בבלי מא,ב). בבבלי (לה,ב) נחלקו, למה לא תחלוץ בתוך תקופה זו (וראו עוד לעיל במשנה א). לשיטת ריש לקיש, אין משמעות ותוקף לחליצת יבמה מעוברת, ולכן תמתין זמן זה כדי לוודא שאינה מעוברת, וראויה לחליצה. ואילו לדעת רבי יוחנן, יש לחליצת מעוברת תוקף מהתורה, אך כלל הוא ש׳כל העולה לייבום עולה לחליצה, ושאין עולה לייבום אין עולה לחליצה׳. ולכן, כשאסורה להתייבם בשלושת החודשים הראשונים, אסורה גם לחלוץ. רק כשלא מצאו חכמים פתרון אחר לשחרר אישה מזיקת הייבום, התירו חכמים לחלוץ, על אף שהיא אסורה בייבום (רש״י, תוי״ט).

לא תחלוץ ולא תתיבם  

איסור הנישואין בתוך שלושה חודשים תקף לכל מי שנפרדה מבעלה במוות או בגירושין. מטרת ההמתנה למנוע בלבול בזהות הילד הנולד בנישואין שניים – האם בן הוא לבעל הראשון, או בן לשני מהיריון קצר. לחשיבות בירור זה הובאו שני טעמים. יש לומדים מהפסוק שנאמר לאברהם: “לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ״ (בראשית יז,ז), מכאן שהשכינה שורה רק על מי שזרעו מיוחס אחריו בוודאות (רש״י). ואמוראים אחרים חוששים, שמא הילד המיוחס בטעות לאב השני יישא את קרובותיו או ייגרמו טעויות אחרות במשפחתו (בבלי  מב,א).   

וכן כל שאר הנשים  

בלשון המשנה, האירוסין הם מעשה הקידושין המקדים את הנישואין, שבהם מכניס האיש את אשתו לביתו ובא עליה. ומדברי חכמים, בני הזוג עדיין אסורים אחד על השני עד לנישואין (רמב״ם הלכות אישות פ״י ה״א). ועל כן רבי יהודה מתיר לאלמנה מהנישואין להתארס בשלושת חודשי ההבחנה, ובלבד שידחו את הנישואין לאחר תקופת ההבחנה. כך גם אין בעיה שתינשא אלמנה מהאירוסין, שהרי בוודאות אינה מעוברת. אך לדעת התנא הראשון, גזרת שלושה חודשים קיימת בכל מצב (מאירי).   

יתארסו  

הלכה כדעת התנא הראשון במשנה, שעל כל אישה, בין ארוסה ובין נשואה, להמתין תשעים יום חוץ מיום הגירושין או המיתה של בעלה וחוץ מיום האירוסין, ודין זה נוהג בכל אישה אף שאינה יכולה ללדת (שולחן ערוך אבן העזר יג,א). וראו באורח ההלכה לעיל פ״ג מ״י.   

עד שיהיו להן שלשה חדשים  

מהמשנה במסכת כתובות (פ״א מ״ה) עולה, שביהודה היה קיים מנהג לייחד את הארוס והארוסה טרם כניסתם לחופה כדי ליצור ביניהם קרבה. יש שפירשו, שמנהג זה נוצר בגלל שהשלטונות, בעיקר בארץ יהודה, נהגו להכריח את הנשים להיבעל תחילה לשליט, משום כך נהגו ליצור היכרות מוקדמת וקרובה בין הארוס והארוסה כדי לחבבם זה על זה (רבנו יהונתן לפי הירושלמי שם. וראו תפארת ישראל). מכיוון שמנהג זה עלול להגיע ליחסי אישות בין הארוס והארוסה, על כן אין אנו יכולים להניח לגבי הארוסות שביהודה שלא התעברו עוד לפני הנישואין. יש שכתב, כי מטעם זה גם הנשואות שביהודה לא יתארסו קודם שלושה חדשים (תוי״ט).   

חוץ מן הארוסות שביהודה  

תחום יהודה בזמן חכמים השתרע מהשומרון בצפון ועד הנגב בדרום. ממזרח וממערב תחמו אותו הגבולות הטבעיים של הירדן והים. במשנה נמנו היישובים אילת (אלוני ממרא), עקרבת (בשומרון) ולוד כיישובים המייצגים את גבולות תחום יהודה (מעשר שני פ״ה מ״ב). מנהגם של בני יהודה להתייחד עם ארוסותיהם לפני הנישואין מוכר ממקורות נוספים בספרות חכמים. כך למשל במסכת כתובות נאמר: “האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שמתייחד עמה״ (פ״א מ״ה).

חוץ מן הארוסות שביהודה וכו׳   

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל הַנָּשִׁים יִתְאָרְסוּ מיד, חוּץ מִן הָאַלְמָנָה, שהיא יכולה להתארס רק בתום שלושים יום למות בעלה, ולא משום הבחנה בין זרע לזרע, אלא מִפְּנֵי הָאִיבּוּל, האבלות, על בעלה שמת, שהיא נמשכת שלושים יום.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל הַנָּשִׁים יִתְאָרְסוּ, חוּץ מִן הָאַלְמָנָה,  מִפְּנֵי הָאִבּוּל. 

היו אַרְבָּעָה אַחִין נְשׂוּאִין לאַרְבַּע נָשִׁים, וּמֵתוּ האחים ללא ילדים, ונותרו כמה אחים בחיים; אִם רָצָה הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם לְיַבֵּם אֶת כל הנשים היבמות כּוּלָּן – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ.

יא אַרְבָּעָה אַחִין נְשׂוּאִין אַרְבַּע נָשִׁים, וּמֵתוּ; אִם רָצָה הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם לְיַבֵּם אֶת כּוּלָן – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ.

מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי לִשְׁתֵּי נָשִׁים, וּמֵת ללא ילדים, בִּיאָתָהּ אוֹ חֲלִיצָתָהּ שֶׁל אַחַת מֵהֶן על ידי היבם פּוֹטֶרֶת את צָרָתָהּ מייבום או חליצה, והיא מותרת לכל אדם.

מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי לִשְׁתֵּי נָשִׁים, וּמֵת – בִּיאָתָהּ אוֹ חֲלִיצָתָהּ שֶׁל אַחַת מֵהֶן פּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ. 

בתלמוד הבבלי (מד,א, וכן עולה מן הירושלמי בסוגייתנו) התבאר, שאם בית הדין יודעים שהיבם לא יוכל לפרנס את ארבע היבמות, אין מניחים לו לייבם את כולן. ועוד אמרו בבבלי, שנקט התנא לשון ארבעה אחים דווקא ולא יותר מכך, משום שרצו להדגיש, שאין ראוי לייבם יותר נשים מכפי שהוא יכול לקיים עם כל אחת מהן מצוות ‘עונה׳ (יחסי אישות) בליל שבת לפחות פעם בחודש (ראו במסכת כתובות פ״ה מ״ט ובתפארת ישראל שם, וראו גם ברש״י כאן).    

ארבעה אחין  

מעיקר הדין כל אחד מהאחים יכול לייבם. אך כפי ששנינו לעיל במשנה ה, תחילה פונים לאח הגדול, שלו קדימות במצוות הייבום.    

אם רצה הגדול  

בטעם הדבר אמרו בתלמוד, ש״לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם״, כלומר שאל לו לאדם לפגום בדבר שאין מעלה ואין מוריד לו, אך מונע מאחרים שימוש בדבר (בבלי מד,א). וכתבו פוסקים, שאף אם אינו רוצה כופים אותו בית דין לכך, ואם עבר וחלץ לכשרה מנדים אותו, כדרך שאמרו, ש׳כופים על מידת סדום׳ (דרכי משה בשם רבנו ירוחם).   

אם היה חולץ חולץ לפסולה  

הלכה כמשנתנו (שולחן ערוך אבן העזר קסא,ב). היו פוסקים שכתבו, שלאו דווקא ‘פסולה׳ אלא אפילו זקנה שככל הנראה לא תינשא עוד קודמת לחליצה על פני צעירה שיש אפשרות שתינשא (ראו חליצה כהלכתה א ז,לח).   

אחת כשרה ואחת פסולה – חולץ לפסולה  

הָיְתָה אַחַת מן הנשים של המת כְּשֵׁרָה לכהונה, וְאַחַת פְּסוּלָה לכהונה, כגון שנשא אישה גרושה; אִם הָיָה חוֹלֵץ, אם רוצה לחלוץ – חוֹלֵץ לַפְּסוּלָה, שאם יחלוץ לכשרה, יפסול אותה לכהונה כדין אישה חלוצה. וְאִם הָיָה מְיַבֵּם – מְיַבֵּם לַכְּשֵׁרָה, כלומר רשאי לייבם אף את הכשרה.

הָיְתָה אַחַת כְּשֵׁרָה, וְאַחַת פְּסוּלָה; אִם הָיָה חוֹלֵץ – חוֹלֵץ לַפְּסוּלָה. וְאִם הָיָה מְיַבֵּם – מְיַבֵּם לַכְּשֵׁרָה. 

הַמַּחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ לאחר שנישאה לאחר, והתאלמנה או התגרשה; וְהַנּוֹשֵׂא את חֲלוּצָתוֹ, שלאחר שחלץ לאשת אחיו חזר ונשאהּ; וְהַנּוֹשֵׂא קְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ, כגון אמה או אחותה – יוֹצִיא, יגרש, את האישה הזו בגט, וְהַוָּלָד אם נולד להם – מַמְזֵר, אלו דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. שלדעתו, כל הנולד מנישואין שעובר בהם על מצות ‘לא תעשה׳ – ממזר הוא, שאסור לו ולזרעו לבא בקהל (דברים כג,ג), כלומר לשאת בת ישראל (או אם הייתה זו בת – להינשא לישראל).

יב הַמַּחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ, וְהַנּוֹשֵׂא חֲלוּצָתוֹ, וְהַנּוֹשֵׂא קְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ – יוֹצִיא, וְהַוָּלָד מַמְזֵר, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַוָּלָד מַמְזֵר, אלא מי שנולד מאיסור חמור, כגון איסור ערווה, שיש בו עונש כרת או מיתה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:  אֵין הַוָּלָד מַמְזֵר. 

בספר דברים נאמר, כי אסור לאדם לשאת בשנית את גרושתו, אם נישאה בינתיים לאדם אחר: “כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה… וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ. וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר… לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה״ (דברים כד,א–ד). איסור זה הוא איסור תורה שנכלל באיסורי ה׳לאוים׳ – איסורי לא תעשה שהעונש של העובר עליהם במזיד הוא מלקות (ולא מיתה או כרת). על אף שאין ענינה של מסכת יבמות באיסור זה, הוא הובא כאן, מפני שהוא דומה בעניינו לאיסור נשיאת חלוצה.   

המחזיר גרושתו  

בדרך כלל אדם אסור לעולם באשת אחיו, ואף לאחר מותו, מלבד לצורך קיום מצוות ייבום. ואולם לאחר שחלץ לה, פוקע איסור זה. ומכל מקום, חל עליו איסור לשאת אותה, והוא נלמד ממה שנאמר על חלוץ הנעל: “אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו״ (דברים כה,ט), ודרשו חז״ל מלשון “יבנה״ ש״כיוון שלא בנה, שוב לא יבנה״ (בבלי י,ב). לדעת הרמב״ן (בהשגותיו לספר המצוות לרמב״ם שכחת הלאווין יד), זהו ‘לאו׳ שלוקים עליו, אך אין בו עונש כרת. לדעת הטור (אבן העזר קסב), זהו איסור ‘עשה׳. ולדעת הרמב״ם (הלכות ייבום וחליצה א,יב), זהו איסור מדברי חכמים בלבד.   

והנושא את חלוצתו  

במשנה ח התבאר, שהאיסור לשאת את קרובת גרושתו הוא איסור תורה, ואילו קרובת חלוצתו אסורה רק מדרבנן. בתלמוד הבבלי (מד,א) הקשו, שאם קרובת חלוצתו אסורה רק מדרבנן, מדוע לפי רבי עקיבא הילד שנוצר מביאה כזו הוא ממזר? אפשרות אחת המופיעה שם היא, שהגרסה במשנתנו שגויה. הגרסה הנכונה היא לא “קרובת חלוצתו״ אלא “קרובת גרושתו״. אפשרות אחרת היא, שלדעת רבי עקיבא, איסור נשיאת קרובת החלוצה אמנם אינו מופיע במפורש בתורה, אך כיוון שנרמז בפסוקים על החלוצה שהיא כאשתו, הרי שחלים עליה דינים דומים.   

והנושא קרובת חלוצתו  

ואולם מוֹדִים חכמים בְּמי שנוֹשֵׂא קְרוֹבַת גְּרוּשָׁתוֹ, כגון אמהּ או בתהּ – שֶׁהַוָּלָד מַמְזֵר, שאיסור התורה לשאת את קרובותיה של אשתו נשאר, גם אם גירש אותה.

וּמוֹדִים בְּנוֹשֵׂא קְרוֹבַת גְּרוּשָׁתוֹ, שֶׁהַוָּלָד מַמְזֵר. 

אֵיזֶהוּ מַמְזֵר? כָּל הנולד משְׁאֵר בָּשָׂר, קרוב משפחה, שֶׁהוּא בְּ'לֹא יָבֹא', כלומר שיש איסור לא תעשה על ביאה זו. אלו דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

יג אֵיזֶהוּ מַמְזֵר? כָּל שְׁאֵר בָּשָׂר שֶׁהוּא בְּ׳לֹא יָבוֹא׳ דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי אוֹמֵר: כָּל שֶׁחַיָּיבִים עָלָיו, על ביאתו, כָּרֵת בִּידֵי שָׁמַיִם, הוולד הנולד מביאה כזו הוא ממזר. אבל הבא מאיסור לא תעשה סתם, שחייבים עליו מלקות מן התורה, אינו ממזר. ומוסיפה המשנה: וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו.

שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי אוֹמֵר:  כָּל שֶׁחַיָּיבִים עָלָיו כָּרֵת בִּידֵי שָׁמַיִם. וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו. 

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: דווקא כָּל שֶׁחַיָּיבִים עָלָיו מִיתַת בֵּית דִּין הוא ממזר, אבל לא הנולד מחייבי כרת.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כָּל שֶׁחַיָּיבִים עָלָיו מִיתַת בֵּית דִּין. 

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי: מָצָאתִי מְגִלַּת יוֹחֲסִין בִּירוּשָׁלַיִם וְכָתוּב בָּהּ: "אִישׁ פְּלוֹנִי מַמְזֵר מֵאֵשֶׁת אִישׁ", והרי זה מסייע לְקַיֵּים את דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שממזר הוא דווקא מאיסור שיש בו מיתת בית דין, כאשת איש. שאם לא כן – מפני מה נאמר במגילה מה טעם ממזר הוא.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי: מָצָאתִי מְגִלַּת יֻחֲסִין בִּירוּשָׁלַיִם וְכָתוּב בָּהּ, אִישׁ פְּלוֹנִי מַמְזֵר מֵאֵשֶׁת אִישׁ לְקַיֵּם דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. 

אִשְׁתּוֹ שֶׁמֵּתָה – מוּתָּר בַּאֲחוֹתָהּ. וכן אם גֵּרְשָׁהּ וּמֵתָה – מוּתָּר בַּאֲחוֹתָהּ. או אם נִשֵּׂאת לְאַחֵר וּמֵתָה – מוּתָּר בַּאֲחוֹתָהּ, אבל בחייה אסור בכל מקרה באחותה.

אִשְׁתּוֹ שֶׁמֵּתָה – מוּתָּר בַּאֲחוֹתָהּ. גֵּרְשָׁהּ וּמֵתָה – מוּתָּר בַּאֲחוֹתָהּ. נִשֵּׂאת לְאַחֵר וּמֵתָה – מוּתָּר בַּאֲחוֹתָהּ. 

ממזר הוא ולד שנולד מיחסי אישות עם קרובות המשפחה המנויות בפרשת אחרי מות (ויקרא יח). המכנה המשותף לכולם הוא שעונשם מיתה או כרת, כדברי שמעון התימני במשנה (שולחן ערוך אבן העזר ד,יג).   

איזהו ממזר  

וכן יְבִמְתּוֹ שֶׁמֵּתָה – מוּתָּר בַּאֲחוֹתָהּ. וכן אם חָלַץ לָהּ וּמֵתָה – מוּתָּר בַּאֲחוֹתָהּ.

יְבִמְתּוֹ שֶׁמֵּתָה – מוּתָּר בַּאֲחוֹתָהּ. חָלַץ לָהּ וּמֵתָה – מוּתָּר בַּאֲחוֹתָהּ. 

הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ, אשת אחיו שמת ללא ילדים, וְנִמְצֵאת שהייתה מְעוּבֶּרֶת בשעת החליצה, וְיָלְדָה אחר כך; 