אַלְמָנָה שנישאה לְכֹהֵן גָּדוֹל, וכן גְּרוּשָׁה או חֲלוּצָה שנישאה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, והִכְנִיסָה לוֹ, כלומר הביאה עמה עַבְדֵי מְלוֹג, שאינם נעשים נכסי הבעל, אלא יש לו רק זכות ליהנות מעבודתם, וְעַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל, שהבעל מקבל אחריות עליהם, והם נעשים על ידי זה כקניינו;

א אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, הִכְנִיסָה לוֹ עַבְדֵי מְלוֹג וְעַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל –

במקרה כזה עַבְדֵי מְלוֹג לֹא יֹאכְלוּ בַּתְּרוּמָה, ואילו עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל יֹאכְלוּ בתרומה.

עַבְדֵי מְלוֹג לֹא יֹאכְלוּ בַּתְּרוּמָה, עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל יֹאכְלוּ. 

וְאֵלּוּ הֵן עַבְדֵי מְלוֹג: אותם עבדים, שלפי התנאי שבין בני הזוג, אִם מֵתוּ – מֵתוּ לָהּ, כלומר על חשבונה, וְאִם הוֹתִירוּ, עלו בערכם – הוֹתִירוּ לָהּ. עבדים אלו, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹתָם – הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ בַּתְּרוּמָה.

וְאֵלּוּ הֵן עַבְדֵי מְלוֹג: אִם מֵתוּ – מֵתוּ לָהּ, וְאִם הוֹתִירוּ – הוֹתִירוּ לָהּ. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָם – הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ בַּתְּרוּמָה. 

בנישואיה מביאה האישה כנדוניה נכסים בעלי מעמד שונה, נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל. בנכסי מלוג נשאר גוף הנכסים לאשה, ורק הרווחים שייכים לבעל. לכן אין עליו אחריות לשווים, ואם יופסקו הנישואין במות הבעל או גירושין – האישה מקבלת אותם כמות שהם, גם אם הוזלו בינתיים. נכסי צאן ברזל הם אותם הנכסים שהוסכם עליהם שהבעל אחראי להחזרת שווים במקרה של התרת הנישואין, ובקבלת האחריות הם עוברים למעשה לרשותו, אלא שהם עצמם משועבדים להחזרת שווים לאשה.

עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל  

מליגת התרנגולים היא הסרת נוצותיהם, כאשר גוף התרנגולים קיים. בדומה, הבעל נוטל את הרווחים מ'נכסי מלוג' העומדים ברשות האישה (ירושלמי). יש שטענו שהביטוי מגיע מהאכדית, <eng>muligu</eng>, שפירושה נדוניה.

עבדי מלוג  

הרחבות

מקור הביטוי ‘צאן ברזל׳ הוא התקשרות נפוצה בין הרועה לבין בעלי הצאן. הרועה מתחייב להחזיר את שווי הצאן גם במקרה שימות כל העדר, כאילו הוא עשוי ברזל (רע״ב). בדומה לכך, בחוקי יוון נקרא צאן זה בשם “בני אלמוות״ (וראו מלאכת שלמה).   

עבדי צאן ברזל  

התרומה ניתנת לכהן ואסורה באכילה למי שאינו כהן, שנאמר: “וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ״ (ויקרא כב,י). היא מותרת באכילה גם לבני ביתו של הכהן ולעבדיו, שנאמר: “וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ וִילִיד בֵּיתוֹ הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ״ (שם,יא). אף אשת כהן אוכלת תרומה. אך כשהכהן נושא אישה אסורה עליו, היא נעשית חללה, כלומר מחוללת מן הכהונה ואסורה בתרומה, וגם עבדיה, הזוכים בתרומה מחמתה, אסורים לאכלה. זה הדין בעבדי מלוג הנחשבים קניין האישה החללה. אך עבדי צאן ברזל נחשבים של הכהן, ומשום כך אוכלים בתרומה. בבבלי (סו,א) הובאו שיטות אמוראים, שמדין תורה גם עבדי מלוג של חללה אוכלים תרומה, מפני שהם ברשות הבעל. וחכמים אסרו אותם בתרומה כדי לעודד את גירושי האישה הפסולה, או כדי שלא תטעה האישה ותאכיל אותם תרומה גם לאחר מות בעלה, מכוח ההרגל.

לא יאכלו בתרומה  

וְאֵלּוּ הֵן עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל: אותם עבדים שאִם מֵתוּ – מֵתוּ לוֹ, שהבעל צריך לשלם את דמיהם כשימות או יתגרש, וְאִם הוֹתִירוּ – הוֹתִירוּ לוֹ. עבדים אלו, הוֹאִיל וְהוּא חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן בכל מקרה, הֲרֵי אֵלּוּ יֹאכְלוּ בַּתְּרוּמָה, שהם נחשבים קניינו שלו ולא שלה.

וְאֵלּוּ הֵן עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל:  אִם מֵתוּ – מֵתוּ לוֹ,  וְאִם הוֹתִירוּ – הוֹתִירוּ לוֹ.  הוֹאִיל וְהוּא חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן – הֲרֵי אֵלּוּ יֹאכְלוּ בַּתְּרוּמָה. 

בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּיסֵּת, שנישאת, לְכֹהֵן, וְהִכְנִיסָה לוֹ עֲבָדִים, בֵּין עַבְדֵי מְלוֹג, בֵּין עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל – הֲרֵי אֵלּוּ כולם יֹאכְלוּ, מותרים לאכול, בַּתְּרוּמָה.

ב בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּיסֵּת לְכֹהֵן וְהִכְנִיסָה לוֹ עֲבָדִים, בֵּין עַבְדֵי מְלוֹג, בֵּין עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל – הֲרֵי אֵלּוּ יֹאכְלוּ בַּתְּרוּמָה.

התרומה הניתנת לכהן מכל גידולי הקרקע, אסורה באכילה לכל מי שאינו כהן, שנאמר: “וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ״ (ויקרא כב,י), אך ניתנת לאכילה לבני ביתו ולקניין כספו של הכהן, שנאמר: “וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ וִילִיד בֵּיתוֹ הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ״ (שם פסוק,יא). אף אשת כהן (שאינה בת כהן) אוכלת תרומה, משום שהיא מוגדרת בצד מסוים כ׳קנין כספו׳, או משום שהיא מבני ביתו (ראו רש״י על התורה שם). ולפי דרשת הכתובים, לא רק קניין כספו של הכהן אוכל תרומה אלא גם ‘קניין קניינו׳, כלומר עבדיה של האישה מותרים באכילת תרומה (ירושלמי, בבלי סו,א).    

בת ישראל שניסת לכהן  

כך הגרסה בדפוסי המשנה, וכן בחלק מכתבי היד. החילוף בין “נישאת״ ל״ניסת״ אופייני ללשון חכמים. ש׳ שמאלית מתחלפת לא פעם בס׳, ואף השמטת ה-א׳ היא תופעה רגילה, הקשורה לנטייה של פעלים בגזרת ל״א (כגון ‘נשא׳) לנהוג על דרך גזרת ל״ה (השוו: ‘קורין׳ במקום ‘קוראין׳, ‘מצינו׳ במקום ‘מצאנו׳ ועוד). יש גם שהסבירו זאת על דרך הרמז. בנישואי ישראל וכהנים השתמש התנא בלשון ‘הסתה׳, כאילו הסיתו את הכהן או את בת הכהן לרדת ממעמדם הגבוה ולהתחתן עם ישראלים שמעמדם נחות יותר (הון עשיר, וראו תפארת ישראל).

בת ישראל שניסת   

בת כהן יכולה לאכול בתרומה כל עוד לא נישאה לזר. אך אם נישאה לישראל אסורה לאכול בתרומה, שנאמר: “וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל״ (ויקרא כב,יב). במקרה שהתגרשה או שמת בעלה, ולא נולדו להם ילדים, יכולה היא לשוב ולאכול בתרומה מכוח בית אביה, שנאמר: “וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל וְכָל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ״ (שם פסוק יג. וראו להלן  פ״ט מ״ו).   

בת כהן שניסת לישראל  

וּבַת כֹּהֵן שֶׁנִּיסֵּת לְיִשְׂרָאֵל, אם הִכְנִיסָה לוֹ, לבעלה הישראל, עבדים, בֵּין עַבְדֵי מְלוֹג, בֵּין עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל – הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ בַּתְּרוּמָה, אף על פי שלפני הנישואין היא ועבדיה אכלו בתרומה מכוח היותה בת כהן.

וּבַת כֹּהֵן שֶׁנִּיסֵּת לְיִשְׂרָאֵל, וְהִכְנִיסָה לוֹ, בֵּין עַבְדֵי מְלוֹג,  בֵּין עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל – הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ בַּתְּרוּמָה. 

בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּיסֵּת לְכֹהֵן, וּמֵת, וְהִנִּיחָהּ מְעוּבֶּרֶת – לֹא יֹאכְלוּ עֲבָדֶיהָ בַּתְּרוּמָה, כל זמן שהיא מעוברת, מִפְּנֵי חֶלְקוֹ שֶׁל עוּבָּר באותם עבדים, שהוא יורש אותם מאביו יחד עם אחיו, והחלק שלו בהם פוסל אותם מתרומה. והוא לפי הכלל, שֶׁהָעוּבָּר פּוֹסֵל את אמו מלאכול תרומה, אם הייתה בת כהן שנישאה לישראל, ומת האב, מפני שהוא ישראל, וְאֵינוֹ מַאֲכִיל אותה תרומה, שאם הייתה בת ישראל שנישאת לכהן, ומת האב, אינה יכולה לאכול תרומה, למרות שהוא עתיד להיות כהן. וגם לענייננו – אין בכוחו של העובר להאכיל את עבדיו. אלו דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי.

ג בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּסֵּת לְכֹהֵן, וּמֵת, וְהִנִּיחָהּ מְעוּבֶּרֶת – לֹא יֹאכְלוּ עֲבָדֶיהָ בַּתְּרוּמָה, מִפְּנֵי חֶלְקוֹ שֶׁל עוּבָּר, שֶׁהָעוּבָּר פּוֹסֵל וְאֵינוֹ מַאֲכִיל, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי.

מלשון המשנה ניתן לדייק, שהדיון הוא דווקא על עבדיה של האישה. אבל האישה עצמה אוכלת בתרומה, וכך כתבו הרמב״ם ורע״ב (אמנם, בירושלמי נחלקו אמוראים בדבר, ושם מתואר המנהג שלא היו מאכילים את המעוברת תרומה). ומדובר כאן, אפוא, באישה שיש לה בנים אחרים מן הכהן, ובזכותם היא אוכלת תרומה. ועוד הסבירו המפרשים, וכך מפורש בברייתא שבתוספתא (ט,א), שהמשנה עוסקת דווקא בעבדי צאן ברזל, כלומר עבדים שאחריותם על הבעל, ובניו יורשים אותו, עד שהאישה תחליט שרצונה בהם. ומפני חלקו של העובר בעבדים, סבור רבי יוסי, שאינם אוכלים תרומה. אבל עבדי מלוג, שהם עבדיה של האישה עצמה – אוכלים תרומה מכוח האישה עצמה, שהיא זכאית לאכול תרומה.   

לא יאכלו עבדיה  

ביארנו בעקבות הבבלי (סז,א), ש״מפני חלקו של העובר״ הוא הסבר מדוע אין העבדים אוכלים בתרומה – מפני שיש לעובר חלק בהם יחד עם שאר אחיו (וראו עוד להלן). ובירושלמי מובא גם הסבר אחר, ש״מפני חלקו של עובר״ אינו נימוק לדין שלא יאכלו בתרומה, אלא הסבר מדוע היה מקום לומר שיאכלו – מפני חלקו של העובר שעתיד להיות כהן. ומדובר במקרה שהכהן מת ללא ילדים נוספים מלבד העובר (ראו פירוש ר״ח אלבק).   

מפני חלקו של עובר  

הרמב״ם פסק כדעת חכמים החולקים על רבי יוסי, ולפיכך בת ישראל שנישאה לכהן: אם מת הכהן והשאיר אותה מעוברת, אם יש לה צאצאים נוספים ממנו – אוכלת, וגם עבדיה אוכלים תרומה, בין אם הם עבדי צאן ברזל שאוכלים מחמת האחים, ובין אם הם עבדי מלוג שאוכלים מחמתה; אבל אם אין לה ילדים נוספים ממנו מלבד העובר – אינו מאכיל את אמו בתרומה ולא את עבדיה, שאין לעובר קניין, וכדעת חכמים (רמב״ם הלכות תרומות פ״ח ה״ד). לעומת זאת, בת כהן שנישאה לכהן ומת – היא ועבדיה אוכלים תרומה, ואף אם היא מעוברת, ואין לה צאצאים נוספים מבעלה (דרך אמונה שם, וראו עוד  בדבריו).   

עובר   

אורח ההלכה

חכמים הבינו על פי עדותו של רבי יוסי, שעובר קונה חלק בעבדי אביו אך אינו יכול להאכילם בתרומה עד שייוולד. ולפי זה הסיקו, שגם אם היה העובר של כהן מבת כהן, לא יאכלו עבדי אמו בתרומה, מפני שיש לו חלק בהם, והוא עדיין אינו זכאי לתרומה (רע״ב). תשובת רבי יוסי מובאת בבבלי (סז,א): “זו שמעתי וזו לא שמעתי״. כלומר, שקיבל מרבותיו הלכה זו רק על בת ישראל מעוברת מכהן ולא על בת כהן מעוברת מכהן, שעבדיה של זו יאכלו בתרומה. לשיטתם, העובר של בת ישראל פוסל את עבדיה מתרומה, מפני שהוא מיוחס לאמו, ודינו כזר שאינו זכאי לתרומה, ולא מפני שלא נולד. אבל עובר של בת כהן נחשב לכהן, ומאכיל את עבדיה (תפארת ישראל לפי הבבלי). דעת חכמים עצמם אינה מפורשת, אבל אמרו בתלמוד הבבלי (סז,א), שהם סבורים שאף בבת ישראל המעוברת מכהן יאכלו עבדיה בתרומה, מפני שאין לעובר קניין וכל זכות בעבדים. ולדעת הרמב״ם, דין זה הוא דווקא כאשר יש לאישה בנים אחרים מן הכהן, אך אם העובר הוא היורש היחיד – יש לו קניין בעבדים, ולכן הוא פוסל אותם מתרומה (ראו בתוי״ט).

אמרו לו... אף בת כהן לכהן  

‘עדות׳ היא ביטוי שמשמעו דבר שחכם אומר בשם המסורת, ובדרך כלל יש לה תוקף חשוב (ראו מסכת עדיות). בברייתא בבבלי (סז,א) נאמר: “זו עדות העיד רבי יוסי מפי שמעיה ואבטליון״. רבי יוסי הוא רבי יוסי בן חלפתא מציפורי שבגליל, מתלמידי רבי עקיבא. הוא חי במאה השנייה לספה״נ, בעוד ששמעיה ואבטליון חיו במאה הראשונה לפני הספירה. ואכן רבי יוסי מוסר בכמה מקומות במשנה על מעשים ומאורעות קדומים מזמן בית המקדש. לפי התלמוד, רבי יוסי הוא מחבר ‘סדר עולם׳, העוסק בסדר הזמנים מימי אדם הראשון ועד סוף ימי הבית השני (יבמות פב,ב).   

מאחר שהעדת לנו  

אָמְרוּ לוֹ חכמים: מֵאַחַר שֶׁהֵעַדְתָּ לָנוּ, שכך קיבלת במסורת, עַל בַּת יִשְׂרָאֵל שנישאת לְכֹהֵן, שהעובר פוסל ואינו מאכיל, אם כן, לדבריך, אַף בַּת כֹּהֵן שנישאת לְכֹהֵן, וּמֵת, וְהִנִּיחָהּ מְעוּבֶּרֶת – גם כן לֹא יֹאכְלוּ עֲבָדֶיהָ בַּתְּרוּמָה, מִפְּנֵי חֶלְקוֹ שֶׁל עוּבָּר בעבדים, שהרי העובר אינו מאכיל תרומה לעבדים!

אָמְרוּ לוֹ: מֵאַחַר שֶׁהֵעַדְתָּ לָנוּ עַל בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן, אַף בַּת כֹּהֵן לְכֹהֵן, וּמֵת, וְהִנִּיחָהּ מְעוּבֶּרֶת –  לֹא יֹאכְלוּ עֲבָדֶיהָ בַּתְּרוּמָה, מִפְּנֵי חֶלְקוֹ שֶׁל עוּבָּר. 

הָעוּבָּר של בת כהן שנישאה לישראל והתאלמנה פוסל אותה מלחזור ולאכול תרומה בבית אביה. והעובר של בת ישראל הנשואה לכהן והתאלמנה אינו מאכיל אותה תרומה. כפי ששנינו במשנה הקודמת.

ד הָעוּבָּר,

וְהַיָּבָם, מי שמת אחיו ללא ילדים, ואשת המת זקוקה לו לייבום; וְהָאֵרוּסִין, איש שקידש אישה ועדיין לא נשא אותה; וְהַחֵרֵשׁ שנשא אישה, וּבֶן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שבא על אישה – הרי אלו פּוֹסְלִין אישה מתרומה, אם היא בת כהן, וְלֹא מַאֲכִילִין בתרומה, אם היא בת ישראל והוא כהן. במצבים אלה יש לאיש רק קניין חלקי באשה, ולכן אם הוא כהן אינו מאכיל. ומן הצד השני, אם הוא ישראל, והיא בת כהן די בקשר הזה לנתק אותה מבית אביה הכהן.

וְהַיָּבָם, וְהָאֵרוּסִין, וְהַחֵרֵשׁ, וּבֶן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד –  פּוֹסְלִין וְלֹא מַאֲכִילִין. 

ומוסיפים: דין זה נוגע גם למי שסָפֵק שֶׁהוּא בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד סָפֵק שֶׁאֵינוֹ בן תשע שנים ויום אחד שבא על אישה; וכן קטן שקידש אישה, ויש סָפֵק אם כבר הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת ערווה ובוגר הוא, סָפֵק שלֹּא הֵבִיא, שאם היה קטן זה ישראל קידושיו פוסלים את הכהנת מתרומה.

סָפֵק שֶׁהוּא בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד סָפֵק שֶׁאֵינוֹ, סָפֵק הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת סָפֵק לֹא הֵבִיא, 

בת ישראל שנישאה לכהן ומת ללא בנים מתייבמת או חולצת לאחד מאחי בעלה. הקשר (ה׳זיקה׳) שלה ליבם אין בכוחו לזכות אותה בתרומה, אך כשתתייבם מותרת בתרומה כאשת כהן (תוי״ט).   

והיבם  

ארוסת כהן אוכלת תרומה כקנויה לו, ובתרומה נאמר: “וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ״ (ויקרא כב,יא). אלא שגזרו חכמים שלא תאכל בתרומה עד שתינשא, שמא תאכיל תרומה לבני משפחתה הישראלים, או שמא ייבטלו הקידושין ויתברר למפרע, שהייתה אסורה בתרומה כישראלית (בבלי כתובות נז,ב).   

האירוסין  

מדובר בחירש מלידה שאינו שומע ואינו מדבר. הוא נחשב כמי שאין לו דעת שלמה. בדברים הצריכים דעת אין תוקף למעשיו, הוא פטור ממצוות רבות (ראו ראש השנה פ״ג מ״ח), ואינו יכול לקדש אישה, כי אין קניינו נחשב. חכמים תיקנו קידושין מדרבנן לחירש או חירשת. לכן אשת כהן חירש אינה מותרת בתרומה, אך מן הצד השני, כהנת שנשאה לישראל חירש נפסלה מהתרומה (רע״ב. וראו בירושלמי ובמראה הפנים).   

והחרש  

“בן תשע שנים ויום אחד״ הוא מי שמלאו לו תשע שנים מלאות, שעדיין אינו נחשב איש בוגר לקיום מצוות ייבום (עד שיביא שתי שערות ערווה), אך ביאתו נחשבת ביאה ופוסלת. רבא מסביר (בבבלי סח,א בגרסת הרי״ף), שדווקא קטן הפסול לכהונה, כגון חלל (בן של כהן וגרושה), פוסל כהנת בביאתו, אבל כשר קטן אינו פוסל, שהרי אפילו אם קידש אותה, אין קידושיו חלים (ראו במפרשים ובבבלי קידושין נ,ב). אמנם הגאונים (אוצר הגאונים עמ׳ 164) פירשו את משנתנו בקטן כשר (ראו תוספתא כפשוטה עמוד 83).    

ובן תשע שנים ויום אחד  

בת כהן שנישאת לישראל חירש לא תאכל תרומה, כי קידושיו חלים מדברי חכמים. וכן בת ישראל שנישאת לכהן חירש לא תאכל, שהרי אינו קונה מהתורה. אמנם כשילדה ממנו, אוכלת בגלל בנה (רמב״ם הלכות תרומות פ״ח ה״ט–ה״י). חכמים דיברו בחירש שאינו שומע ואינו מדבר, אבל שומע ואינו מדבר או מדבר ואינו שומע – קידושיו תקפים מהתורה, ומאכיל את אשתו בתרומה (נשמת אברהם אבן העזר מהדורא תנינא מד).   

והחרש   

מי שנבעלה לאסור לה, והוא בן תשע שנים ויום אחד או ספק בגיל זה – הואיל וביאתו ביאה, נפסלה לכהונה ואסורה בתרומה, כי נעשית זונה או חללה. אמנם בת ישראל שנישאת לכהן בן תשע שנים ויום אחד – אף על פי שביאתו ביאה, אינה אוכלת, לפי שאינו קונה עד שיהיה בן שלוש עשרה שנים (רמב״ם הלכות תרומות פ״ח  הי״א).   

ובן תשע   

המשנה כאן מציגה מציאות מוכרת, שאדם נשא את בת אחיו. חכמים אף שיבחו שידוך מעין זה: “האוהב את שכיניו, והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו, והמלוה סלע לעני בשעת דוחקו, עליו הכתוב אומר: “אָז תִּקְרָא וַה׳ יַעֲנֶה״ (ישעיהו נח, ט)״ (בבלי יבמות סב,ב ועוד).   

נפל הבית עליו ועל בת אחיו   

מי שהיה נשוי לשתי נשים, בת אחיו וצרתה, ואין לו ילדים, נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אשתו שהיא בַּת אָחִיו, ומתו שניהם, וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה מֵת רִאשׁוֹן, האם בת אחיו מתה לפניו, וכשהוא מת, צרתה עומדת לייבום על ידי אחיו; או האם הוא מת ראשון, ובת אחיו וצרתה נפלו שתיהן לייבום לפני אחיו, ומפני שבת אחיו אסורה לייבום על ידי אביה, גם צרתה פטורה מייבום (לעיל פ״א מ״א) – במקרה זה הולכים להחמיר, ולכן צָרָתָהּ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת.

נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל בַּת אָחִיו וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה מֵת רִאשׁוֹן –  צָרָתָהּ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. 

הָאוֹנֵס אישה, וְהַמְפַתֶּה אישה, שלא הייתה כוונתו לקדש אותה לאישה; וְהַשּׁוֹטֶה, אפילו נשא אישה בחופה וקידושין – לֹא פּוֹסְלִים את הכהנת מאכילת תרומה אם היו זרים, וְלֹא מַאֲכִילִים בת ישראל בתרומה, אם היו כהנים. וְאִם אֵינָם רְאוּיִין לָבוֹא בְּיִשְׂרָאֵל, כגון שהיה האונס גוי או ממזר – הֲרֵי אֵלּוּ פּוֹסְלִין את הכהנת בביאתם.

ה הָאוֹנֵס, וְהַמְפַתֶּה, וְהַשּׁוֹטֶה – לֹא פּוֹסְלִים וְלֹא מַאֲכִילִים. וְאִם אֵינָם רְאוּיִין לָבוֹא בְּיִשְׂרָאֵל – הֲרֵי אֵלּוּ פּוֹסְלִין.

ומפרטים מה ששנינו: האונס והמפתה והשוטה לא פוסלים, כֵּיצַד? יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּא עַל בַּת כֹּהֵן שלא לשם קידושין אלא באונס או בפיתוי – תֹּאכַל אותה אישה בַּתְּרוּמָה, שלא נפסלה בביאה זו. אבל אם עִיבְּרָה, הרתה, מביאה זו – לֹא תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה, כפי ששנינו במשנה הקודמת, שהעובר של מי שאינו כהן פוסל את בת הכהן. ואם נֶחְתַּךְ הָעוּבָּר בְּמֵעֶיהָ ומת– תֹּאכַל בתרומה.

כֵּיצַד?  יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּא עַל בַּת כֹּהֵן – תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה. עִיבְּרָה –  לֹא תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה.  נֶחְתַּךְ הָעוּבָּר בְּמֵעֶיהָ – תֹּאכַל. 

היה האונס, המפתה או השוטה כֹּהֵן שֶׁבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל – לֹא תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה. עִיבְּרָה – לֹא תֹּאכַל, כפי ששנינו במשנה הקודמת, שהעובר אינו מאכיל. יָלְדָה – תֹּאכַל, בגלל בנה שהוא כהן. נִמְצָא כֹּחוֹ שֶׁל בֵּן גָּדוֹל מִשֶּׁל אָב, שהרי האב האונס כהן ואינו מאכיל אותה, והבן מאכיל אותה.

כֹּהֵן שֶׁבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל –  לֹא תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה. עִיבְּרָה – לֹא תֹּאכַל. יָלְדָה – תֹּאכַל.  נִמְצָא כֹּחוֹ שֶׁל בֵּן גָּדוֹל מִשֶּׁל אָב. 

הָעֶבֶד, עבד כנעני, שאינו ראוי לבוא בישראל, פּוֹסֵל אישה מאכילת תרומה מִשּׁוּם, בגלל, מעשה בִּיאָה, אם בא עליה, וְאֵינוֹ פּוֹסֵל אותה מִשּׁוּם זֶרַע, שאם לא נבעלה לעבד, אך יש לה זרע שהוא עבד – אינה נפסלת מתרומה, כפי שנפסלת בת כהן שיש לה זרע מבעלה הישראל.

הָעֶבֶד פּוֹסֵל מִשּׁוּם בִּיאָה,  וְאֵינוֹ פּוֹסֵל מִשּׁוּם זֶרַע. 

כֵּיצַד? בַּת יִשְׂרָאֵל שנישאה לְכֹהֵן, או בַּת כֹּהֵן שנישאה לְיִשְׂרָאֵל, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ, ממנו, בֵּן, וְהָלַךְ הַבֵּן וְנִכְבַּשׁ, בא, עַל הַשִּׁפְחָה, וְיָלְדָה השפחה הֵימֶנּוּ בֵּן – אותו בן הֲרֵי זֶה עֶבֶד, שהוא מיוחס אחרי אמו השפחה ולא אחרי אביו. ולכן, אם הָיְתָה אֵם אָבִיו בַּת יִשְׂרָאֵל שנישאה לְכֹהֵן, ומת בעלה הכהן וגם בנה, ולא השאיר אחריו אלא העבד – לֹא תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה, שהעבד אינו נחשב זרע של אביו הכהן. וכן להפך, אם הייתה אֵם אביו בַּת כֹּהֵן שנישאה לְיִשְׂרָאֵל ומת, ובנה נשא שפחה ומת גם הוא, והשאיר בן מהשפחה – תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה, כדין בת כהן שמת בעלה הישראל, ואין לה זרע ממנו, שהיא חוזרת לאכול תרומה. לפי שבן זה הוא עבד ואינו נחשב כלל כזרעו של אביו.

כֵּיצַד? בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן,  בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵּן,  וְהָלַךְ הַבֵּן וְנִכְבַּשׁ עַל הַשִּׁפְחָה,  וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵּן – הֲרֵי זֶה עֶבֶד. הָיְתָה אֵם אָבִיו בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן – לֹא תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה.  בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל –  תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה. 

מַמְזֵר פּוֹסֵל בת כהן מן התרומה וּמַאֲכִיל בת ישראל שנישאה לכהן. כֵּיצַד?

מַמְזֵר פּוֹסֵל וּמַאֲכִיל. כֵּיצַד? 

לדעת משנתנו, ישראל כשר שאנס או פיתה בת כהן (פנויה) אינו פוסלה מאכילת תרומה, משום שביאה שכזו אינה מחשיבה את האישה ל׳זונה׳, שהתורה אסרה לכהנים (מאירי. וראו לעיל פ״ו מ״ה). ויש תנאים חולקים ופוסלים (ראו בירושלמי).   

האונס והמפתה... לא פוסלין  

השוטה, שאינו בר דעת, אינו פוסל כהנת ואינו מאכיל ישראלית בתרומה אפילו אם נשאן בחופה וקידושין, כיוון שאין קניינו קניין (רע״ב).   

והשוטה  

בירושלמי (תרומות פ״א מ״א) ובבבלי (חגיגה ג,ב) ציינו מאפיינים לשוטה: הולך לבדו בלילה, ישן בבית הקברות וקורע את בגדיו. עוד אמרו, שהשוטה מאבד כל מה שנותנים לו. נחלקו אמוראים, האם נחשב לשוטה כשעושה רק חלק מהם. ולדברי הכול, צריך שייעשה הדבר בדרך שיגעון. ואין הדבר תלוי רק בסימנים, אלא מי שברור שאין דעתו שפויה, ואפילו זמנית, נחשב שוטה לעניין זה (ראו תוספתא תרומות א,ג).   

שוטה  

הטעם אינו משום שהעובר מיוחס אחר אביו שהוא זר, אלא משום ההלכה הכללית שבת הכהן זכאית לאכול בתרומה, רק כאשר מתקיים: “וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ״ (ויקרא כב,יג), וכשהיא מעוברת, הרי נשתנה גופה, ואינה כנעוריה (וראו ריטב״א).   

עיברה לא תאכל  

מתבאר כאן, שאם מת העובר במעיה והפילה אותו, אין בת הכהן נחשבת עוד למעוברת ויכולה לאכול בתרומה. ואמנם הוא הדין אם מת לאחר שנולד, אלא שהתנא עוסק כאן באשה מעוברת (ריטב״א). ויש שהסביר, שכאן מודגש, שאף אם לא יצא עדיין הוולד ממעיה, מותרת היא לאכול מיד (ערוך לנר).   

נחתך העבר במעיה  

המפרשים הסבירו, שהשימוש בפועל ‘נכבש׳ הוא לשון גנאי המתארת את התדבקותו של ישראלי בשפחה, וכמו שאמר אחשוורוש להמן בלשון גנאי: ‘הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת־הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת׳ (אסתר ז,ח) (תוי״ט). וכתבו עוד, שבדרך כלל דרך האיש לכבוש את האישה, אך אדם זה שבא על השפחה נכבש על ידיה, שזרעו מיוחס אחריה ולא אחריו. לפירוש זה מובן מדוע בהמשך המשנה לא שנה ‘והלכה הבת ונכבשה לעבד או לנכרי׳, כי זרעה מיוחס אחריה (תפארת ישראל).   

ונכבש  

בן זה נולד לאב ישראלי ולשפחה כנענית (שפחה גויה של ישראל). הוא מיוחס אחר האם, ויהיה גם הוא עבד. דין זה מובא גם במשנה במסכת קידושין (פ״ג מי״ב). בבבלי (קידושין סח,ב) סמכו דין זה על מה שנאמר בשפחה: “הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ״ (שמות כא,ד).   

הרי זה עבד  

במקרא מופיעה המילה ממזר פעמיים. פעם בספר דברים (כג,ג), במשמעות צאצא שנולד מזיווג אסור, ופעם שנייה בספר זכריה (ט,ו), במשמעות אדם בזוי. בלשון חכמים התייחדה המילה לתיאור צאצא יהודי שנולד מגילוי עריות. מוצא המילה אינו ברור. חכמים דרשו אותה כצירוף המילים ‘מום זר׳ (בבלי יבמות עו,ב). יש שהציעו שהיא קשורה ללשון קלקול, כמו בצירוף “ביצים מוזרות״ (חולין פי״ב מ״ג. כך כתב ר׳ יונה אבן ג׳נאח). בכמה מהלשונות השמיות, כגון שפת הגעז, ישנן מילים דומות הקשורות למובן הכללי ‘קלקול׳, ובפרט בהקשרים של ייחוס.

ממזר  

הממזר הוא הנולד כתוצאה מביאה אסורה, ונאסר עליו להתחתן עם שאר ישראל (דברים כג,ג). ונחלקו חכמים (לעיל פ״ד מי״ג), מהי חומרת העברה שעל ידה גורמים ההורים לילדם להיות מוגדר כממזר. והעירו הפרשנים, שמשנתנו היא לפי השיטה שאפילו עבד וגוי הבא על ישראלית – וולדם נחשב ממזר, אך למסקנת התלמוד אין הלכה כשיטה זו (בבלי מד,ב–מה,ב). כמו העבד, גם הממזר פוסל כהנת בביאתו מאכילת תרומה. אך הוא שונה מעבד לעניין זרע. בעוד העבד אינו מיוחס כלל אחרי אביו הכהן או הישראל, ולכן אינו פוסל את סבתו (ובוודאי שאינו מאכיל), הממזר נחשב כזרע של אותה אישה מבעלה, ולכן הוא פוסל ומאכיל ככל בן כשר.

הרי זה ממזר  

בַּת יִשְׂרָאֵל הנשואה לְכֹהֵן, או בַּת כֹּהֵן הנשואה לְיִשְׂרָאֵל, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בַּת, וְהָלְכָה הַבַּת וְנִישֵּׂאת לְעֶבֶד אוֹ לְגוֹי, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵּן – הֲרֵי זֶה הבן מַמְזֵר. אך יש הבדל בין שני המקרים, שאם הָיְתָה אֵם אִמּוֹ בַּת יִשְׂרָאֵל הנשואה לְכֹהֵן – תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה, שהרי נשאר זרע מן הכהן, והיא אוכלת בגללו. ואם הייתה בַּת כֹּהֵן הנשואה לְיִשְׂרָאֵל, לֹא תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה, שהרי יש לה זרע מן הישראל.

בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן, וּבַת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בַּת, וְהָלְכָה הַבַּת וְנִשֵּׂאת לְעֶבֶד, אוֹ לְגוֹי, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵּן – הֲרֵי זֶה מַמְזֵר. הָיְתָה אֵם אִמּוֹ בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן – תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה. בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל – לֹא תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה. 

כֹּהֵן גָּדוֹל, פְּעָמִים שֶׁהוּא פּוֹסֵל בת כהן מלאכול תרומה.

ו כֹּהֵן גָּדוֹל פְּעָמִים שֶׁהוּא פּוֹסֵל.

ממשנתנו עולה, שאף נכד נחשב כזרע לעניין להאכיל או לפסול באכילת תרומה. ובתלמוד הבבלי (ע,א) הסבירו, שהדבר נלמד ממה שנאמר בבת הכהן: “וְזֶרַע אֵין לָהּ״ (ויקרא כב,יג), שדרשו חכמים את המילה “אין״ כאילו כתוב ‘עיין׳, ופירוש הפסוק הוא, שיש לחפש ולעיין אחר זרע לאישה, ואם יש אפילו זרע רחוק ואפילו שאינו כשר, הרי היא נפסלת מהתרומה (וראו לעיל פ״ב מ״ה, וראו בתוי״ט שם).   

ופוסל את אם אמו  

זו מעין קללה, שמשמעותה שלא ירבו כמותו (רש״י). בברייתא בבבלי (ע,א) נאמרו הדברים בנוסח עדין יותר, שאומרת הסבתא, שהיא בת ישראל הנשואה לכהן, ויש לה נכד ממזר (במשנה ה): “הריני כפרת (יבואו עליי הייסורים במקום) בן בתי כוזא (=כד קטן, בזוי; כלומר שהוא ממזר) שמאכילני בתרומה״. ואילו הסבתא שבמשנתנו, שהיא בת כהן שיש לה נכד כהן, אומרת: “איני כפרת בן בתי כדא (=כד גדול, חשוב; כלומר שהוא כהן גדול) שפוסלני מן התרומה״ (וראו גם בתפארת ישראל ובערוך לנר). נראה, כי הבאת שני המקרים זה לעומת זה, כהן גדול וממזר, שיש פעמים שיש לממזר יתרון על הכהן הגדול, רומזים להשוואה אחרת בין שני אלו, שאף שהם מייצגים שני קצוות בייחוסם, אמרה המשנה במסכת הוריות (פ״ג מ״ח): “ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, שנאמר על התורה: “יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים״ (משלי ג,טו) – מכהן גדול הנכנס לפניי לפנים״ (תוספתא הוריות ב,י).

לא כבני כהן גדול   

כֵּיצַד? בַּת כֹּהֵן שנישאה לְיִשְׂרָאֵל, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בַּת, וְהָלְכָה הַבַּת וְנִסֵּת לְכֹהֵן, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵּן – הֲרֵי זֶה הבן רָאוּי לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל עוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, ככל בן של כהן; ובן זה אם מת אביו, מַאֲכִיל אֶת אִמּוֹ תרומה, אף שהיא בת ישראל, שהיא אוכלת בזכות בנה הכהן, וּפוֹסֵל אֶת אֵם אִמּוֹ שהיא בת כהן מתרומה, שהרי הוא לה זרע מבעלה הישראל. וְזֹאת, אֵם אמו, אוֹמֶרֶת, בתרעומת: לֹא ירבו כאלה שהם כִּבְנִי (כלומר בן בתי) כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁהוּא פּוֹסְלֵנִי מִן הַתְּרוּמָה.

כֵּיצַד? בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בַּת, וְהָלְכָה הַבַּת וְנִסֵּת לְכֹהֵן, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵּן – הֲרֵי זֶה רָאוּי לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל עוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, מַאֲכִיל אֶת אִמּוֹ וּפוֹסֵל אֶת אֵם אִמּוֹ, וְזֹאת אוֹמֶרֶת: לֹא כִּבְנִי כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁהוּא פּוֹסְלֵנִי מִן הַתְּרוּמָה. 

אַלְמָנָה שנישאה לְכֹהֵן גָּדוֹל, וכן גְּרוּשָׁה או חֲלוּצָה שנישאה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, והִכְנִיסָה לוֹ, כלומר הביאה עמה עַבְדֵי מְלוֹג, שאינם נעשים נכסי הבעל, אלא יש לו רק זכות ליהנות מעבודתם, וְעַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל, שהבעל מקבל אחריות עליהם, והם נעשים על ידי זה כקניינו;