לאחר שנִגְמַר הַדִּין לחובה, ודנו אותו לסקילה, מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מבית הדין לְסָקְלוֹ.

א נִגְמַר הַדִּין – מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לְסָקְלוֹ.

ובעניין זה מעירים: בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה חוּץ לְבֵית דִּין ורחוק ממנו, שֶׁנֶּאֱמַר: "הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה... וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה" (ויקרא כד,יד).

בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה חוּץ לְבֵית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: "הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל". 

במשך הזמן שמוליכים אותו, איש אֶחָד עוֹמֵד עַל פֶּתַח בֵּית דִּין, וְהַסּוּדָרִין (מעין צעיפים) בְּיָדוֹ, וְאָדָם אֶחָד הרוֹכֵב על הַסּוּס נמצא רָחוֹק מִמֶּנּוּ במרחק כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רוֹאֵהוּ, את האוחז בסודרין. וכך אם אוֹמֵר אֶחָד בבית הדין: "יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת" – הַלָּה מֵנִיף בַּסּוּדָרִין שבידו, וְרוכב הַסּוּס רָץ וּמַעֲמִידוֹ, מעכב את הנידון, עד שיברר בית הדין, אם אמנם זכות זו יש בה ממש.

אֶחָד עוֹמֵד עַל פֶּתַח בֵּית דִּין וְהַסּוּדָרִין בְּיָדוֹ, וְאָדָם אֶחָד רוֹכֵב הַסּוּס רָחוֹק מִמֶּנּוּ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רוֹאֵהוּ. אוֹמֵר אֶחָד: יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת – הַלָּה מֵנִיף בַּסּוּדָרִין,  וְהַסּוּס רָץ וּמַעֲמִידוֹ. 

וַאֲפִילּוּ הוּא, הנידון עצמו, אוֹמֵר: יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עַל עַצְמִי זְכוּת – מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לבית הדין, ואֲפִילּוּ אַרְבָּעָה וַאפילו חֲמִשָּׁה פְּעָמִים, וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו שטוען לזכותו.

וַאֲפִילּוּ הוּא אוֹמֵר: יֵשׁ לִי לְלַמֵּד  עַל עַצְמִי זְכוּת – מַחֲזִירִין אוֹתוֹ,  אֲפִילּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים, וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו. 

אם לאחר שהחזירוהו מָצְאוּ לוֹ זְכוּת לנאשם – פְּטָרוּהוּ. וְאִם לָאו, שלא מצאו לו זכות – הוא יוֹצֵא שוב לִיסָּקֵל.

מָצְאוּ לוֹ זְכוּת – פְּטָרוּהוּ,  וְאִם לָאו – יוֹצֵא לִיסָּקֵל. 

בתחילת הפרק הבא מבואר, שסקילה היא עונש המיתה החמור ביותר, ולכן היא מפורטת ראשונה. אולם כל הנאמר במשנה זו ובמשנה הבאה נכון גם לנהרגים בשאר מיתות בית דין (תוי"ט).   

מוציאין אותו לסקלו  

הרחבות

טעם הדבר, כדי שלא ייראו הדיינים כממהרים להרוג, וכדי לתת שהות נוספת למצוא זכות לנידון (רמב"ם). ונלמד דין זה ממה שנאמר בפרשת המקלל: "הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה" (ויקרא כד,יד). ובבבלי (מב,ב) ביארו, שהוציאו את המקלל להורג מחוץ לשלושת המחנות שהיו בחניית בני ישראל במדבר זה לפנים מזה – מחנה כהונה, מחנה לווייה ומחנה ישראל. והרמב"ם (הלכות סנהדרין פי"ב ה"ג) למד מכך, שבית הסקילה היה רחוק מבית הדין שישה מיל (כשישה קילומטר), שהרי בית דינו של משה היה במרכז המחנה סמוך למשכן. ומכיוון שרוחב מחנה ישראל היה שנים עשר מיל, הרי שמן המשכן ועד מחוץ למחנה ישראל היו שישה מיל.   

בית הסקילה היה חוץ לבית דין  

כאן הביטוי "כדי" אינו מלשון מטרה – בשביל שיראה, אלא מלשון 'מידה', כלומר שעל הרוכב להתרחק מבית הדין מרחק כזה, שיוכל לראות את הנפת הסודרין (רש"י).   

כדי שיהא רואהו  

מקור המילה מיוונית - <eng>σουδάριον</eng> (סודריון), ומשמעה 'מגבת', 'מטפחת'.

סודרין   

מה שנקטה המשנה במספר "ארבעה וחמישה" – אין הכוונה דווקא למספר פעמים זה, שכן דרך המשנה בכמה מקומות להשתמש בלשון "ארבעה וחמשה פעמים" במשמעות של מספר פעמים שאינו קבוע (ראו תוי"ט, ועוד).   

אפילו ארבעה וחמשה פעמים  

בברייתא (בבלי מג,א) מבואר, שאם הנידון טוען, שיש לו זכות ללמד על עצמו, מחזירים אותו לבית הדין בלי לבדוק, אם יש ממש בדבריו, שמא כשיגיע לבית הדין יצליח לטעון לזכותו. ואם החזירו אותו פעמיים ושוב הוציאו אותו להריגה, אין מחזירים אותו לבית הדין, אלא אם כן מצאו, שיש ממש בטענותיו. וביארו בתלמוד, שלצורך כך, מצמידים לו שני תלמידי חכמים, שילכו אתו לבית הסקילה, שיבדקו את טענותיו ויחליטו אם להחזיר אותו לבית הדין.   

ובלבד שיש ממש בדבריו  

הסיבה שמפרסמים מי הם העדים, כדי שיוכלו השומעים להזים את עדותם. ולצורך כך, היו מכריזים גם את היום והשעה שבה עבר את העברה לפי עדות העדים (בבלי מג,א), שלפי זמן העדות, יוכלו עדי ההזמה לומר להם: "עמנו הייתם באותו זמן במקום אחר" (ראו לעיל פ"ה מ"א  ובהרחבות).   

ופלוני ופלוני עדיו  

וכשמוליכים אותו לבית הסקילה, כָּרוֹז יוֹצֵא לְפָנָיו ואומר: "אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי יוֹצֵא לִיסָּקֵל עַל שֶׁעָבַר עֲבֵירָה פְּלוֹנִית, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו, כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ זְכוּת יָבֹא וִילַמֵּד עָלָיו".

וְכָרוֹז יוֹצֵא לְפָנָיו:  "אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי יוֹצֵא לִיסָּקֵל  עַל שֶׁעָבַר עֲבֵירָה פְּלוֹנִית,  וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו, כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ זְכוּת יָבוֹא וִילַמֵּד עָלָיו". 

כשהָיָה הנידון למוות רָחוֹק מִבֵּית הַסְּקִילָה כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת (כחמישה מטרים), אוֹמְרִים לוֹ שליחי בית הדין: "הִתְוַדֵּה על פשעך, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ כל הַמּוּמָתִין שהם מִתְוַדִּין, שֶׁכָּל הַמִּתְוַדֶּה ומתחרט – יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא".

ב הָיָה רָחוֹק מִבֵּית הַסְּקִילָה כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת, אוֹמְרִים לוֹ: הִתְוַדֵּה, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַמּוּמָתִין מִתְוַדִּין, שֶׁכָּל הַמִּתְוַדֶּה יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.

ומוסיפה המשנה: שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּעָכָן, שֶׁאָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ: "בְּנִי שִׂים נָא כָבוֹד לה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתֶן לוֹ תוֹדָה (וידוי, התוודה לפניו) וְהַגֶּד נָא לִי מֶה עָשִׂיתָ אַל תְּכַחֵד מִמֶּנִּי" (יהושע ז,יט), ואכן, מיד לאחר מכן נאמר: "וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי" (שם,כ). וּמִנַּיִן שֶׁכִּיפֵּר לוֹ וִידּוּיוֹ, לעכן? שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ לָמֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכֳּרְךָ ה' הַיּוֹם הַזֶּה" (שם,כה), ויש לדייק: הַיּוֹם הזֶה שדנים אותך אַתָּה עָכוּר (מקולקל), וְאִי (אין) אַתָּה עָכוּר לָעוֹלָם הַבָּא.

שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּעָכָן, שֶׁאָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ: "בְּנִי שִׂים נָא כָבוֹד לֶאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתֶן לוֹ תוֹדָה" וְגוֹמֵר, וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי וְכָזֹאת" וְגוֹמֵר. וּמִנַּיִן שֶׁכִּיפֵּר לוֹ וִידּוּיוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ לָמֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכֳּרְךָ ה' הַיּוֹם הַזֶּה" – הַיּוֹם זֶה אַתָּה עָכוּר,  וְאִי אַתָּה עָכוּר לָעוֹלָם הַבָּא. 

וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְוַדּוֹת בצורה מפורטת כראוי, מחמת בורות או מחמת בלבול הדעת, אוֹמְרִים לוֹ: אֱמוֹר סתם: "תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתַי".

וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְוַדּוֹת –  אוֹמְרִים לוֹ: אֱמוֹר "תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתַי". 

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיָה הנידון יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מְזוּמָּם, שעדים זוממים גרמו לו למות שלא כדין, אוֹמֵר אם רוצה: "תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתַי, חוּץ מֵעָוֹן זֶה שלא עשיתי".

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מְזוּמָּם, אוֹמֵר: "תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתַי חוּץ מֵעָוֹן זֶה". 

טעם הדבר, שמא אם יתקרב יותר למקום הסקילה, תיטרף דעתו מפחד המיתה, ולא יוכל להתוודות (רמב"ם).   

היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות  

אומרים לו את כל לשון המשנה כאן, מ"התוודה" ועד "לעולם הבא", כדי לעודד אותו להתוודות לא רק על החטא שבגינו הוא מומת אלא על כל חטאיו. שכך דורשים בתלמוד על דברי עכן: "וכזאת וכזאת עשיתי", שהתוודה לא רק על המעילה שמעל בחרם אחרי כיבוש יריחו אלא אף על מה שעשה קודם לכן (תפארת ישראל).   

אומרים לו התודה  

לשון הכתוב בספר יהושע: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ   מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכֳּרְךָ ה'  בַּיּוֹם הַזֶּה". לעתים ציטוטי המקראות במשנה אינם תואמים במדויק את לשון התנ"ך כפי שהוא לפנינו.  

למה עכרתנו, יעכרך ה' היום הזה  

כיוון שהתוודה אדם ועשה תשובה על כל חטאיו, מכפרת מיתתו על כל עוונותיו (תוספתא ט,א, פירוש המשנה לרמב"ם נזיר פ"ו מ"ד, ועוד).    

תהא מיתתי כפרה על כל עונותי  

כלומר, יעשה כך כל אדם, וכך יוציאו לעז על העדים שכביכול העידו שקר ועל בית הדין שדנו דין שאינו אמת. ובתוספתא (ט,ה) מובא: "ומעשה באחד שיצא ליסקל, אמרו לו התוודה, אמר, תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי, ואם עשיתי כן אל יימחל לי, ויהא בית דין של ישראל נקי". שאף שהיה בטוח שהוא חף מפשע, נזהר אותו אדם מהאשמת בית הדין בשקר. וממשיכה התוספתא: "וכשבא דבר לפני חכמים זלגו עיניהם דמעות, אמרו להם, להחזירו אי איפשר, ואין לדבר סוף, אלא הרי דמו תלוי בצוואר עדיו", שכן העדים הם שהטעו את בית הדין, והדיינים לא הצליחו למצוא את השקר בעדות, ולא הותירו להם ברירה אלא לדון אותו למיתה. מעשה כזה מובא גם על בנו של שמעון בן שטח, שביקשו לנקום באביו על שדן למיתה את קרובותיהם (ראו להלן משנה ד), והעידו בו עדות שקר, ולאחר שהצהיר בנו, שהוא חף מפשע, הודו העדים עצמם שהם שיקרו. ולמרות זאת נהרג הבן, מפני שעדים אינם נאמנים לחזור בהם, אחרי שעדותם התקבלה (רש"י מד,ב).

אם כן יהו כל אדם אומרים כך   

אָמְרוּ לוֹ חכמים לרבי יהודה: אִם כֵּן, יְהוּ כָּל אָדָם שנידונו למוות אוֹמְרִים כָּךְ כְּדֵי לְנַקּוֹת אֶת עַצְמָן בעיני האנשים. אלא אף מי שיודע שהוא מזומם אינו רשאי לומר כך. ואין הלכה כרבי יהודה.

אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, יְהוּ כָּל אָדָם אוֹמְרִים כָּךְ כְּדֵי לְנַקּוֹת אֶת עַצְמָן! 

כאשר הָיָה הנידון רָחוֹק מִבֵּית הַסְּקִילָה אַרְבַּע אַמּוֹת (כשני מטרים) מַפְשִׁיטִין אוֹתוֹ אֶת בְּגָדָיו.

ג הָיָה רָחוֹק מִבֵּית הַסְּקִילָה אַרְבַּע אַמּוֹת, מַפְשִׁיטִין אוֹתוֹ אֶת בְּגָדָיו.

ומפרטים: הָאִישׁ – מְכַסִּין אוֹתוֹ במקום הערווה מִלְּפָנָיו, וְהָאִשָּׁה – מכסים אותה מִלְּפָנֶיהָ וּמֵאַחֲרֶיהָ, אלו דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

הָאִישׁ – מְכַסִּין אוֹתוֹ מִלְּפָנָיו. וְהָאִשָּׁה – מִלְּפָנֶיהָ וּמֵאַחֲרֶיהָ,  דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. 

לפי התלמוד הבבלי (מג,א), אחר שסיים את הווידוי ולפני ההוצאה להורג, היו משקים אותו כוס יין, ובה קורט של לבונה, כדי שישתכר, ותיטרף דעתו, ויפחת סבלו (רמב"ם הלכות סנהדרין פי"ג ה"ב).   

היה רחוק מבית הסקילה ארבע אמות  

בבבלי (מה,א) דרשו זאת מן הפסוק: "וְרָגְמוּ אֹתוֹ" (ויקרא כד,יד) – אותו (בגופו בלבד) ולא בכסותו. וטעם הדבר, כדי שימות מהר יותר ויסבול פחות (רמב"ם), שלמדו חכמים מן הציווי: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט,יח), שאף כשיוצא להיהרג, יש לברור לו מיתה 'יפה', שיסבול מעט ככל הניתן.   

מפשיטין אותו את בגדיו  

לדעת רבי יהודה, הן האיש והן האישה נסקלים ערומים, ולפיכך, מפני הצניעות יש לכסות את ערוותם בהתאם.   

האיש מכסין אותו מלפניו, והאשה מלפניה וכו'  

מפני שביזיון לאישה להיות ערומה יותר מאשר לאיש, והיא מעדיפה להיסקל כשהיא לבושה ולסבול מעט יותר, מאשר להיסקל ערומה ולהתבזות, ולכן מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" מצווה עלינו להמעיט בביזיונה של הנהרגת יותר מאשר בצער גופה.    

וחכמים אומרים... ואין האשה נסקלת ערומה  

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הָאִישׁ נִסְקָל עָרוֹם, וצריך כיסוי ערווה, וְאֵין הָאִשָּׁה נִסְקֶלֶת עֲרוּמָּה אלא מכוסה בחלוק. והלכה כחכמים.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הָאִישׁ נִסְקָל עָרוֹם, וְאֵין הָאִשָּׁה נִסְקֶלֶת עֲרוּמָּה. 

בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה גָּבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת של אדם (כ3.5 מטר), ולשם היו מעלים את הנידון עם העדים. כאשר הוא עומד על שפת הגג, כשפניו אל העדים, אֶחָד מִן הָעֵדִים דּוֹחֲפוֹ עַל מָתְנָיו, שהוא נופל מהגג למטה על מתניו, גבו. ואם נֶהְפַּךְ עַל לִבּוֹ, כשפניו למטה, היה העד הוֹפְכוֹ עַל מָתְנָיו, ופניו למעלה, שלא ישכב בדרך מגונה.

ד בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה גָּבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת. אֶחָד מִן הָעֵדִים דּוֹחֲפוֹ עַל מָתְנָיו. נֶהְפַּךְ עַל לִבּוֹ – הוֹפְכוֹ עַל מָתְנָיו.

ורואים, אִם מֵת בָּהּ בנפילה זו – יָצָא ידי חובת סקילה. וְאִם לָאו, שעדיין לא מת – העד הַשֵּׁנִי נוֹטֵל אֶת הָאֶבֶן הגדולה המוכנה שם לסקילה וְנוֹתְנָהּ (מפיל אותה) עַל לִבּוֹ. אִם מֵת בָּהּ – יָצָא, וְאִם לָאו, שלא מת – תהיה רְגִימָתוֹ באבנים בְּיד כָל יִשְׂרָאֵל, כלומר כל העם שנמצא שם, שֶׁנֶּאֱמַר: "יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרוֹנָה" (דברים יז,ז).

אִם מֵת בָּהּ – יָצָא. וְאִם לָאו –  הַשֵּׁנִי נוֹטֵל אֶת הָאֶבֶן וְנוֹתְנָהּ עַל לִבּוֹ. אִם מֵת בָּהּ – יָצָא. וְאִם לָאו –  רְגִימָתוֹ בְּכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר:  "יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרוֹנָה". 

כָּל הַנִּסְקָלִין נִתְלִין לאחר מיתתם, אלו דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ נִתְלֶה אֶלָּא הַמְגַדֵּף (מקלל את ה') וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה.

כָּל הַנִּסְקָלִין נִתְלִין, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ נִתְלֶה אֶלָּא הַמְגַדֵּף וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. 

הָאִישׁ תּוֹלִין אוֹתוֹ כשפָּנָיו כְּלַפֵּי הָעָם, וְהָאִשָּׁה – כאשר פָּנֶיהָ כְּלַפֵּי הָעֵץ, מפני הצניעות, אלו דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הָאִישׁ נִתְלֶה, וְאֵין הָאִשָּׁה נִתְלֵית כלל.

הָאִישׁ תּוֹלִין אוֹתוֹ פָּנָיו כְּלַפֵּי הָעָם, וְהָאִשָּׁה – פָּנֶיהָ כְּלַפֵּי הָעֵץ, דִּבְרֵי  רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:  הָאִישׁ נִתְלֶה, וְאֵין הָאִשָּׁה נִתְלֵית. 

אָמַר לָהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לחכמים: וַהֲלֹא שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח נשיא ישראל תָּלָה נָשִׁים בְּאַשְׁקְלוֹן, הרי שאישה נתלית.

אָמַר לָהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וַהֲלֹא שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח תָּלָה נָשִׁים בְּאַשְׁקְלוֹן!  

אָמְרוּ לוֹ: מכאן אין ראיה, שהרי שְׁמֹנִים נָשִׁים תָּלָה, שעסקו בכישוף באותו יום, וכלל הוא, שאֵין דָּנִין שְׁנַיִם בְּיוֹם אֶחָד. ובהכרח שלא לפי דין תורה נהג באותו אירוע, אלא בגלל צורך מיוחד וכהוראת שעה.

אָמְרוּ לוֹ: שְׁמֹנִים נָשִׁים תָּלָה,  וְאֵין דָּנִין שְׁנַיִם בְּיוֹם אֶחָד! 

כֵּיצַד תּוֹלִין אוֹתוֹ? מְשַׁקְּעִין (תוקעים) אֶת הַקּוֹרָה המיועדת לכך בָּאָרֶץ, והיא עומדת זקופה, וְהָעֵץ, קרש, יוֹצֵא (בולט) מִמֶּנָּה. והתולה מַקִּיף (מסמיך) את שְׁתֵּי יָדָיו של ההרוג זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ וְתוֹלֶה אוֹתוֹ בידיו על הקרש.

כֵּיצַד תּוֹלִין אוֹתוֹ? מְשַׁקְּעִין אֶת הַקּוֹרָה בָּאָרֶץ וְהָעֵץ יוֹצֵא מִמֶּנָּה, וּמַקִּיף שְׁתֵּי יָדָיו זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ  וְתוֹלֶה אוֹתוֹ. 

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַקּוֹרָה מוּטָּה באלכסון עַל הַכּוֹתֶל, וְתוֹלֶה אוֹתוֹ עליה באמצעה, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַטַּבָּחִין (הקצבים) עוֹשִׂין שתולים גופת בהמה כדי להפשיט את העור מעליה. ואין הלכה כרבי יוסי.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַקּוֹרָה מוּטָּה עַל הַכּוֹתֶל, וְתוֹלֶה אוֹתוֹ  כְּדֶרֶךְ שֶׁהַטַּבָּחִין עוֹשִׂין. 

וּמַתִּירִין אוֹתוֹ מִיָּד, כלומר התלייה היא רק לרגע אחד וקוברים אותו באותו יום. וְאִם לָן, שעבר הלילה כשאינו קבור – עוֹבֵר עָלָיו בְּמצוות לֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים כא,כג).

וּמַתִּירִין אוֹתוֹ מִיָּד. וְאִם לָן –  עוֹבֵר עָלָיו בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ  כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ"  

עניין זה, שמצוות הסקילה מתקיימת על ידי דחיפה ממקום גבוה, למדו חכמים בברייתא (בבלי מה,א) ממה שנאמר במעמד הר סיני: "סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה" (שמות יט,יג), כלומר ופירש רש"י (שם): "יִיָּרֶה – יושלך למטה לארץ", ומכאן, שהכתוב השווה את הסקילה לדחיפה, ולכן מתחילה דוחפים אותו, ואם לא היה די בכך סוקלים אותו.   

בית הסקילה   

לא הגביהו את בית הסקילה יותר, משום שבנפילה ממקום גבוה הפגיעה בגופו קשה יותר, ויש בכך ביזיון למת (בבלי מה,א). והרמב"ם (הלכות סנהדרין פט"ו ה"א) כתב, שהיה עולה לשם וידיו אסורות. ובמדרש תנחומא (פקודי ב) נאמר, שלפני הסקילה היו קושרים את ידיו ואת רגליו.   

היה גבוה שתי קומות  

הנידון עומד ופניו אל העד, והעד דוחף אותו לאחוריו, כדי שייפול על גבו ("על מתניו"). זאת כדי שאם לא ימות בנפילתו, ויצטרכו להפיל עליו אבן, היא תיפול על לבו, וימות מהר (רבנו יהונתן). ואם התהפך בנפילתו ומת, הופכים אותו, כדי שלא ישכב מגונה (רש"י). והרמב"ם (הלכות סנהדרין פט"ו ה"א) פירש, שהעד דוחף את הנידון מאחוריו ("על מתניו"), והוא נופל ("נהפך") למטה על לבו (כלומר, על פניו), ואחר כך הופכו על מתניו לראות אם מת (לחם משנה).   

אחד מן העדים דוחפו על מתניו נהפך על לבו וכו'  

בבבלי (מה,ב) מבואר, שהאבן הייתה כבדה, והיו צריכים שני העדים להרים אותה יחד, והעד שהפיל את הנידון עוזב את האבן, והשני היה משליך אותה על לבו של הנסקל (רש"י). ולשון המשנה "נותנה על לבו" לאו דווקא, שהרי 'סקילה' פירושה 'השלכה בכוח' (תוי"ט).   

השני נוטל את האבן ונותנה על לבו  

טעם הדבר, לפי שלעדים ברורה חובתו של הנידון יותר מאשר לאחרים, שהרי הם ראו אותו בעיניהם חוטא ומתחייב בנפשו, ולפיכך ציווה ה', שיהיו העדים עצמם ממונים על הדבר (רמב"ם בפירוש המשנה להלן פ"ז מ"ג).   

יד העדים תהיה בו בראשונה  

בתורה נאמר: "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי" (דברים כא,כב–כג). וסוברים חכמים, שאין מדובר על כל המומתים, אלא על המקלל את השם והעובד עבודה זרה, שיש במעשיהם 'קללת אלוקים'. ואילו רבי אליעזר סובר, שכך הדין בכל המומתים בסקילה כמיתת המקלל.   

כל הנסקלין נתלין דברי רבי אליעזר וכו'  

הטעם הוא משום צניעות וכבוד (ראו רבנו יהונתן). ובתלמוד (בבלי מו,א), דייקו כן מן הכתוב: "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא... וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ", ולמדו מכך, שרק באיש יש דין תלייה ולא באישה.   

וחכמים אומרים האיש נתלה ואין האשה נתלית  

בבבלי (מו,ב) מבואר הטעם שאין תולים על עץ חי הנטוע באדמה, משום שלמדו מן הפסוקים, שיש לקבור עם ההרוג גם את העץ שעליו נתלה, וצריך העץ להיות מוכן מידית לקבורה – ולא עץ נטוע, שיש צורך לעקרו לפני הקבורה. ולדעת רבי יוסי, צריך העץ להיות מוכן לקבורה, כך שלא יצטרכו אפילו להוציאו מן האדמה, ולכן רק משעינים את הקורה על הכותל, וכך תולים אותו.    

משקעין את הקורה בארץ... רבי יוסי אומר וכו'  

בברייתא (בבלי מו,ב) נאמר, שהיו משהים את גמר הדין ואת ההריגה עד סמוך לשקיעה, ואז היו הורגים, ומיד תולים ומורידים וקוברים. שאם יתלוהו בבוקר, עלולים לשכוח אותו על העץ עד אחרי שקיעת החמה (רש"י).   

ומתירין אותו מיד  

דרשה זו היא כדעת חכמים לעיל, שרק המגדף נתלה לאחר הריגתו. וראו במשנה הבאה ובהרחבות טעם נוסף. שמעון בן שטח שמעון בן שטח היה נשיא הסנהדרין בימי מלכותו של אלכסנדר ינאי. יחד עם יהודה בן טבאי, שהיה אב בית-הדין, הם היו הזוג השלישי ב'תקופת הזוגות' שבאמצע ימי בית שני. שמעון היה אחיה של שלומציון המלכה, אשת ינאי. שמעון בן-שטח פעל בזמן כהונתו כנשיא בתחומים רבים: במאבק נגד הצדוקים; בשיפור מעמד העדות בבית-הדין; בביעור הכישוף; בתנאי כתובת אישה, ועוד. לאחר מות בעלה, מלכה שלומציון והעניקה לאחיה סמכויות הנהגה רחבות, ותקופה קצרה זו נצרבה בזיכרון ההיסטורי כאחת התקופות האידיליות בימי בית שני, של יציבות כלכלית וביטחונית ושגשוג רוחני ודתי.

מפני מה זה תלוי מפני שבירך את השם  

ומסבירים את טעם האיסור שנאמר בתורה (שם, בהמשך הכתוב): "כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי", כְּלוֹמַר כאילו נאמר: מִפְּנֵי מָה זֶה תָּלוּי – מִפְּנֵי שֶׁבֵּירַךְ (קילל) אֶת הַשֵּׁם, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל, כל עוד נשאר אותו אדם תלוי.

"כִּי קִלְלַת אֱלהִים תָּלוּי וְגוֹ'". כְּלוֹמַר, מִפְּנֵי מָה זֶה תָּלוּי? מִפְּנֵי שֶׁבֵּירַךְ אֶת הַשֵּׁם, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל. 

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: כך יש לדרוש על הפסוק: "כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי": בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר, שְׁכִינָה מַה הַלָּשׁוֹן (באיזו לשון) אוֹמֶרֶת כִּבְיָכוֹל? "קַלַּנִי (מצטער אני) מֵרֹאשִׁי, קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי".

ה אָמַר רַבִּי מֵאִיר: בִּזְמַן שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר, שְׁכִינָה מַה הַלָּשׁוֹן אוֹמֶרֶת כִּבְיָכוֹל? "קַלַּנִי מֵרֹאשִׁי, קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי".

ומכאן נלמד: אִם כֵּן (כך) הַמָּקוֹם (הקדוש ברוך הוא) מִצְטַעֵר עַל דָּמָם שֶׁל רְשָׁעִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ, שהרי מדובר כאן על מי שנידון למוות בחטאו, קַל וָחוֹמֶר שהוא מצטער עַל דָּמָם שֶׁל צַדִּיקִים.

אִם כֵּן הַמָּקוֹם מִצְטַעֵר עַל דָּמָם  שֶׁל רְשָׁעִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ – קַל וָחוֹמֶר  עַל דָּמָם שֶׁל צַדִּיקִים. 

וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, לא רק בנידון למוות אמרו שאסור להלין אותו, אֶלָּא כָּל הַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ ואינו קובר אותו ביום שמת – עוֹבֵר בְּ'לֹא תַעֲשֶׂה' זה. אבל אם הֱלִינוֹ לִכְבוֹדוֹ של המת, כגון כדי שיספיקו לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִים – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו בלאו זה.

וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל הַמֵּלִין  אֶת מֵתוֹ – עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה.  הֱלִינוֹ לִכְבוֹדוֹ לְהָבִיא לוֹ  אָרוֹן וְתַכְרִיכִים – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. 

בבבלי (מו,ב) ובירושלמי פירשו "קלני" כקיצור של 'קל אני', או 'קל איני'; ומובנו, כאנחה של אדם המרגיש חולי וכבדות בראשו או בזרועו. או שכוונתו: מתבייש אני מראשי, מתבייש אני מזרועי. ובברייתא (בבלי שם) מובא הסברו של רבי מאיר לעניין: "כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי": משל לאחים תאומים, שהאחד נעשה מלך, והשני נעשה שודד ונידון לתלייה, וכל הרואים אמרו: "המלך תלוי", וגנאי הוא למלך. כך כשדמותו של אדם שנברא בצלם אלוקים מבוזה, זוהי פגיעה בכבוד אלוקים. והסבר זה מתאים גם לשיטת רבי אליעזר במשנה הקודמת, שכל הנסקלים נתלים ולא רק המגדף, ראו שם בהרחבות.   

קלני מראשי, קלני מזרועי  

המילה 'יכול' משמשת בלשון חכמים רבות כפתיחה לאפשרות שנדחית, מעין קיצור של 'יכול היית לומר'. בלשון "כביכול" השתמשו חז"ל כלשון הסתייגות, כשאמרו דבר שקשה לאמרו, ובפרט כשייחסו לקב"ה תכונות או פעולות אנושיות. נראה, שהמילה מתפרשת בהוראת 'כאילו יכול אתה לומר כך', 'כאילו אפשר לומר כך', וכמו שנֹאמר היום: 'אם יורשה לי לומר'. בעדות ישראל השונות התפתחו מסורות שונות לקריאת המילה: 'כַּבְיָכוֹל', 'כֻּבְיָכוֹל', ועוד.    

כביכול  

בפסוק המצווה על קבורת הרוגי בית דין נאמר: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים כא,כג); ולמדו בבבלי (שם) מכפל הציווי: "קבור תקברנו", שכשם שיש איסור הלנה בהרוגי בית דין – כך יש איסור הלנה בכל מת  (רש"י).   

כל המלין את מתו עובר בלא תעשה  

טעם הדבר מבואר במדרש (ספרי דברים רכא,כג), משום שאיסור הלנת המת נסמך בפסוק לתליית המת על העץ, ללמד, שכמו שהתלייה היא ביזיון למת, כך ההלנה האסורה היא הלנה שיש בה ביזיון למת, ולפיכך, אם ההלנה מוסיפה כבוד למת – אין היא אסורה.   

הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכים וכו'  

ארון הקבורה (סרקופג) הוא תיבה ששימשה לקבורת גופות בקבורה ראשונה עד איכול הבשר או לאחסון העצמות בקבורה שנייה (ראו במשנה הבאה בשולי העמוד). הארון היה עשוי מעץ, אבן, מתכת או חרס, ונהגו לעטרו בפיתוחים שונים. השימוש בארון החל להיות נפוץ אצל היהודים רק מסוף תקופת הבית השני, ועל פי רוב היו קוברים בו רק אנשים מיוחסים או אנשים שהיה צורך להעביר את עצמותיהם לקבר מרוחק לאחר זמן. בימינו נהוג, שאין קוברים בארון כלל בארץ ישראל, ואף במקומות שקוברים בארון, משאירים פתחים בתחתית הארון המאפשרים מגע עם האדמה, כדי לקיים את מאמר הכתוב: "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג,יט).   

ארון   

טעם הדבר, מפני שאין קוברים רשע בסמוך לצדיק (רע"ב לפי הבבלי מז,א).   

ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו  

טעם הדבר, שהעברות שעליהן מתחייבים הרג (סיף) וחנק קלות יותר מהעברות שעליהן חייבים סקילה ושרפה (ראו להלן פ"ז מ"א ובהרחבות). וכפי שאין קוברים רשע בסמוך לצדיק, כך אין קוברים רשע גדול בסמוך למי שפחות רשע ממנו (רע"ב). ובבבלי (מז,א) מבואר, שאף חומרת הרג וחנק אינה שווה, וכן גם סקילה ושרפה. ולפי זה היו צריכים להיות ארבעה בתי קברות, אלא שהלכה למשה מסיני היא, שעושים שני בתי קברות ולא יותר.   

אחת לנהרגין ולנחנקין, ואחת לנסקלין ולנשרפין  

וְלֹא הָיוּ קוֹבְרִין אוֹתוֹ את הנהרג, בְּקִבְרוֹת אֲבוֹתָיו, אֶלָּא שְׁתֵּי בָּתֵּי קְבָרוֹת הָיוּ מְתוּקָּנִין (מוכנים) לצורכי בֵּית דִּין, אַחַת לַנֶּהֱרָגִין בסיף וְלַנֶּחֱנָקִין וְאַחַת לַנִּסְקָלִין וְלַנִּשְׂרָפִין.

וְלֹא הָיוּ קוֹבְרִין אוֹתוֹ בְּקִבְרוֹת אֲבוֹתָיו, אֶלָּא שְׁתֵּי בָּתֵּי קְבָרוֹת הָיוּ מְתוּקָּנִין לְבֵית דִּין, אַחַת לַנֶּהֱרָגִין וְלַנֶּחֱנָקִין, וְאַחַת לַנִּסְקָלִין וְלַנִּשְׂרָפִין. 

לאחר שנִתְעַכֵּל (נרקב) הַבָּשָׂר של המת, היו מְלַקְּטִין אֶת הָעֲצָמוֹת מהקבר וְקוֹבְרִין אוֹתָן בִּמְקוֹמָן, בקברי משפחתו.

ו נִתְעַכֵּל הַבָּשָׂר, מְלַקְּטִין אֶת הָעֲצָמוֹת וְקוֹבְרִין אוֹתָן בִּמְקוֹמָן.

ולאחר ביצוע גזר הדין והקבורה – הַקְּרוֹבִים של ההרוג בָּאִים וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם הַדַּיָּינִים וּבִשְׁלוֹם הָעֵדִים, כְּלוֹמַר כדי לומר בכך: דעו לכם שֶׁאֵין בְּלִבֵּנוּ עֲלֵיכֶם כְּלוּם, שֶׁדִּין אֱמֶת דַּנְתֶּם.

וְהַקְּרוֹבִים בָּאִים וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם הַדַּיָּינִין וּבִשְׁלוֹם הָעֵדִים, כְּלוֹמַר: שֶׁאֵין בְּלִבֵּנוּ עֲלֵיכֶם כְּלוּם,  שֶׁדִּין אֱמֶת דַּנְתֶּם. 

מעשה זה אינו מיוחד להרוגי בית דין, אלא זהו מנהג שהיה מקובל בזמן המשנה כלפי כל המתים, ראו בשולי העמוד. ומשנתנו מלמדת, שאף שאותו מת נהרג בגלל עברה חמורה, ולכן נקבר בקבר מיוחד להרוגי בית דין, לאחר שהתעכל בשרו, קוברים אותו בקבר המשפחה כנהוג. וטעם הדבר, מפני שהרוגי בית דין – אין מיתתם מכפרת עליהם עד שיתעכל הבשר, ולאחר שכבר התכפר חטאו, הוא נקבר עם אבותיו (רע"ב ותפארת ישראל לפי הבבלי  מז,ב).   

נתעכל הבשר, מלקטין וכו'  

אין קרובי הנהרג צריכים לומר כך בפירוש לדיינים ולעדים, אלא שבכך שהם באים ושואלים בשלומם, יש מעין אמירה, שאין בלבם כעס או טינה, ומודים הם, שהדין דין אמת (תפארת ישראל).   

כלומר שאין בלבנו עליכם כלום שדין אמת דנתם  

הכוונה לדיני אבלות הנהוגים לאחר הקבורה – עמידה בשורה לנחם את האבלים, מעמד ומושב, סעודת הבראה ושבעת ימי אבלות. וטעם הדבר, מפני שנאמר "בַּאֲבוֹד רְשָׁעִים רִנָּה" (משלי יא,י), ואין מקום לאבלות. ואמנם, הריגת הנאשם מכפרת על חטאיו, ואם כן, אין הוא עוד "רשע". אלא שכפי שנאמר לעיל, הכפרה נשלמת רק לאחר שמתעכל בשרו, ואילו האבלות מתחילה מסתימת הקבר, ומכיוון שבאותה שעה אין ראוי להתאבל עליו עדיין, נדחתה האבלות לגמרי (רמב"ם, תוי"ט, תפארת ישראל). ויש שפירשו הטעם, כדי שביזיון ההרוג בכך שאין מתאבלים עליו יהיה כפרתו (רש"י, רע"ב). אמנם, כאשר היו מלקטים את עצמותיו של מת להעבירן לקבר המשפחה, היו קרוביו מתאבלים יום אחד (וראו בשולי העמוד) – ואבלות זו מתאבלים גם על הרוגי בית דין, שכשהתעכל הבשר, כבר התכפר עוונם (תוי"ט).

ולא היו מתאבלין  

פירוש, שמותר לאדם להצטער בלבו על קרובו שנהרג בבית דין, ובלבד שלא יתאבל, כלומר שלא יראה את צערו החוצה (רש"י). נתעכל הבשר מלקטין וכו' מאז ימי הבית הראשון הייתה מקובלת בארץ-ישראל קבורה בשני שלבים. בשלב הראשון נקבר המת בכוך במערה, ובשלב השני, לאחר עיכול הבשר, אספו את העצמות למנוחת עולמים. פעולה זו נקראה 'ליקוט עצמות'. מטרתה המעשית הייתה פינוי מקום לנקברים נוספים במערת הקבורה המשפחתית, אך נראה, שהיה בנוהג זה גם פן סמלי של הבאתו אל אבותיו. בתקופות קדומות נאספו העצמות במעורב, בבור משותף שבמערת הקבורה משפחתית (ואולי זהו מקור הביטוי 'נאסף אל אבותיו'. ראו למשל שופטים ב,י). ובתקופה מאוחרת יותר נהגו לקבור את העצמות המלוקטות בכוכי הקבורה הראשונית (לעתים עצמות כמה מתים יחד), ובסוף ימי הבית השני התפשט הנוהג לרכז את עצמותיו של כל נפטר בארון קטן (גלוסקמה) שהונח במערת הקבר המשפחתית. יום ליקוט העצמות היה בדרך כלל כשנים עשר חודש אחרי הפטירה, והוא היה יום של שמחה ואבלות כאחד – שמחה משום שהמת הובא למנוחת עולמים, ואבל טבעי על זיכרונו של קרוב המשפחה שמת (מועד קטן פ"א מ"ה).

אבל אוננין, שאין אנינות אלא בלב  

וְלֹא הָיוּ מִתְאַבְּלִין, אין נוהגים מנהגי אבלות, על קרוביהם שנהרגו בידי בית דין. אֲבָל רשאים להיות אוֹנְנִין (מצטערים) עליהם, שֶׁאֵין אֲנִינוּת אֶלָּא בַּלֵּב ולא בעשיית מעשה.

וְלֹא הָיוּ מִתְאַבְּלִין, אֲבָל אוֹנְנִין, שֶׁאֵין אֲנִינוּת אֶלָּא בַּלֵּב. 

לאחר שנִגְמַר הַדִּין לחובה, ודנו אותו לסקילה, מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מבית הדין לְסָקְלוֹ.  