כְּלֵי מַתָּכוֹת שהתרופפו או ניקבו, כַּמָּה הוּא שִׁיעוּרָן הפחות ביותר כדי שיקבלו טומאה?

א כְּלֵי מַתָּכוֹת, כַּמָּה הוּא שִׁיעוּרָן?

הַדְּלִי – כְּדֵי שיוכלו לְמַלֹּאות בּוֹ, אבל אם נסדק ונתרועע, עד שאי אפשר למלא בו מים – טהור. קוּמְקוּם להרתחת מים – שיעורו כְּדֵי שיהיה אפשר לְיַחֵם (לחמם) בּוֹ. מֵיחַם, דוד מים גדול, אם ניקב – שיעורו כְּדֵי שיוכל לְקַבֵּל מטבעות גדולות של סְלָעִים; הַלְּפֵס, מעין יורה גדולה להרתחת מים – כְּדֵי לְקַבֵּל בו קִיתוֹנוֹת, מעין בקבוקי חרס, שרגילים להכניס ללפס כדי להדיחם; הקִיתוֹנוֹת – כְּדֵי שיוכלו לְקַבֵּל מטבעות קטנות של פְּרוּטוֹת, שלעתים היו משתמשים בהם לאחסון מטבעות.

הַדְּלִי – כְּדֵי לְמַלֹּאות בּוֹ, קוּמְקוּם – כְּדֵי לְיַחֵם בּוֹ, מֵיחַם – כְּדֵי לְקַבֵּל סְלָעִים, הַלְּפֵס – כְּדֵי לְקַבֵּל קִיתוֹנוֹת, קִיתוֹנוֹת – כְּדֵי לְקַבֵּל פְּרוּטוֹת. 

מִדּוֹת, כלי מידה, של יַיִן – שיעורם כשנשברו בּאפשרות למדוד בהן יַיִן, וּמִדּוֹת שֶׁמֶן – בּאפשרות למדוד בהן שֶׁמֶן.

מִדּוֹת יַיִן – בְּיַיִן, וּמִדּוֹת שֶׁמֶן – בְּשֶׁמֶן. 

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כּוּלָּן, כל כלי הקיבול הללו שיעורם בּקבלת פְרוּטוֹת. ואין הלכה כמותו.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כּוּלָּן בִּפְרוּטוֹת. 

פירשנו בעקבות התוספתא (ד,א), וכפי שפירש הר"ש משאנץ (ועוד), המחלקת בין הדינים במשנתנו. לדברי התוספתא, השיעורים הראשונים, בדלי ובקומקום, נאמרו לעניין כלים שהתרופפו, ומכאן והלאה היא עוסקת בכלים שניקבו ובשיעור הנקב. אכן, הרמב"ם פירש את כל משנתנו בכלים שנשברו. ובעל המשנה אחרונה הציע לפרש להפך באופן נוסף, שכל משנתנו אמורה בכלים שהתרועעו, והשיעורים שנזכרו אינם אמורים לעניין נקב שבכלי אלא לעניין חוזקו, אם יכול להחזיק דברים אלה בלי שיישבר. אכן, לכל הדעות, כלי מתכת שרגילים להשתמש בו לדברים נוספים, לפני שניקב או אף לאחר מכן, הריהו טמא, כל עוד ראוי לשימוש זה (ראו תפארת ישראל,  וחזון איש יח,א).    

הדלי כדי למלאות בו קומקום כדי ליחם בו  

כלי לשאיבת מים. שמו מופיע במקרא (ישעיה מ,טו), והוא נגזר מן הפועל דל"ה, הגביה, ככתוב: "וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן" (שמות ב,טז).    

דלי   

הרחבות

קומקום, מיחם  

כלי בשם "לפס" נזכר לעיל פ"ב מ"ח, ושם הכוונה ל'אלפס', 'מעין מחבת חרס'. כאן מדובר בכלי גדול בהרבה, אשר מניחים בתוכו קיתונות, קנקני מים קטנים. ואכן, בנוסחאות אחרות של המשנה הגרסה היא "לְבֵיס" והכוונה כנראה ל- <eng>λέβης</eng> (לֶבֶּס) – דוד ששימש לחימום מים על האש. כפי שתיארו הגאונים, כלי זה היה קטן מן הקומקום, ופיו צר יותר, והיו מניחים בו קיתונות לצורך הדחה.

לפס   

הקיתון הוא כלי למים עשוי חרס, מתכת או זכוכית. שמו מגיע מן היוונית <eng>χώθων</eng> (כוֹתוֹן) – ספל שתייה – ששימש חיילים. בדברי חז"ל שימש הקיתון כלי לשתייה אך גם לשאיבת מים מן המעיין או לשאיבת מים מן הגיגית והחבית בבית. אין ידוע בוודאות מה הייתה צורתו, וכנראה, היה זה שם לכלים שונים ששימשו לשתייה. משערים, שצווארו היה צר וגופו פחוס (בדומה למימייה צבאית), שכן צורתו התאימה להנחה תחת הכר (ראו שבת פ"ד מ"ב), ולנשיאה בדרכים (י. בראנד). דברים אלו מלמדים, כי פיו היה צר, והיה לו פקק ששימש אותו באופן קבוע.

קיתונות  

סלעים  

פרוטות  

רוב המפרשים הסבירו, שכאן לא מדובר בכלים שנשברו אלא על שלב יצירת הכלי. ופירשנו לפי הרמב"ם, ש"חטיפה" עניינה הברקה בלבד, לעומת "לטישה" שהיא עבודה מקצועית של יוצר הכלים. הערוך פירש ש'חטיפה' פירושה 'טפיחה', כלומר הכאה בפטיש שמטרתה יצירת משפך בפי הכלי. ועוד פירשו 'פיחה' שמשמעותה 'עשיית מכסה'. וכן גרס רע"ב "הגפה". אכן, הגר"א פירש כפי המשמע מן התוספתא (ד,א), שרבי עקיבא עוסק בדין כלי מתכות שנשברו: שאם מחוסרים הכאה להחליק את חידודי השברים – טמאים, מפני שאין צריך לכך אומן. ואם מחוסרים לטישה כדי להשתמש בהם – טהורים, מפני שהלטישה היא מעשה אומן (וראו פירוש נוסף במשנה אחרונה).

רבי עקיבא אומר: המחוסר חטיפה... לטישה וכו'  

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כלי הַמְחוּסָּר חֲטִיפָה (מירוק והברקה) – טָמֵא, שהכלי עצמו גמור. וכלי הַמְחוּסָּר לְטִישָׁה (גימור של הכלי) – טָהוֹר, שכן 'גולמי כלי מתכת' טהורים.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הַמְחוּסָּר חֲטִיפָה – טָמֵא, וְהַמְחוּסָּר לְטִישָׁה – טָהוֹר. 

מַקֵּל עץ שֶׁעָשָׂה והתקין בְּרֹאשׁוֹ מַסְמֵר כְּמִין חֲזַיְינָא, מקל וכדור בראשו – טָמֵא, מקבל טומאה, כדין כלי עץ המשמש את המתכת (ראו פי"ג מ"ו).

ב מַקֵּל שֶׁעָשָׂה בְּרֹאשׁוֹ מַסְמֵר כְּמִין חֲזַיְינָא – טָמֵא.

וכן מקל שסִימְּרוֹ, קבע מסמרים בראשו, או כדי שיכה חזק יותר – טָמֵא.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אינו טמא, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בּוֹ לפחות שְׁלשָׁה סְדָרִים (שורות) של מסמרים. אך אם עשה פחות, אינו נחשב כלי מתכת.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בּוֹ שְׁלשָׁה סְדָרִים. 

וְכוּלָּן שֶׁעֲשָׂאָן במתכת לְשם נוֹי בלבד – טְהוֹרִין, שאז המתכת טפלה למקל, שהוא 'פשוטי כלי עץ'.

וְכוּלָּן שֶׁעֲשָׂאָן לְנוֹי – טְהוֹרִין. 

עָשָׂה בְּרֹאשׁוֹ של המקל מֵנֶיקֶת, שפופרת מתכת כדי להגן עליו, וְכֵן אם התקין מניקת בַּדֶּלֶת, כגון על הידית – טְהוֹרָה, כדין מתכת המשמשת את העץ.

עָשָׂה בְּרֹאשׁוֹ מֵנֶיקֶת, וְכֵן בַּדֶּלֶת – טְהוֹרָה. 

הָיְתָה המניקת כְּלִי בפני עצמה קודם לכן, וְחִבְּרָהּ לוֹ, למקל – טְמֵאָה. שלא הופקעה מתורת כלי בכך שניתנה בראש המקל, שעדיין צורתה עליה, ואפשר להסירה ולהשתמש בה.

הָיְתָה כְּלִי וְחִבְּרָהּ לוֹ – טְמֵאָה. 

מֵאֵימָתַי הִיא טָהֳרָתָהּ, שמתבטלת מתורת כלי עצמאי?

מֵאֵימָתַי הִיא טָהֳרָתָהּ? 

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִשֶּׁיְּחַבֵּל וישחית את צורתה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִשֶּׁיְּחַבֵּל. 

מדובר במקל המשמש להכאה כעין אלה או לסלק מהמורות וכדומה ואף לסייע קלות בהליכה, שאינו מקבל טומאה בפני עצמו (ראו זבים פ"ד מ"ד, ובבלי שבת סו,א). אבל מקל המשמש להשעין עליו את כל כובד הגוף – הריהו מקבל טומאה גם ללא מסמר, משום 'מדרס' (ראו שבת פ"ו מ"ח, זבים פ"ב מ"ד, ומקוואות פ"ה מ"ה).   

מקל  

מקור המילה לא ברור. ויש ששיער שהוא מן המילה היוונית <eng>α</eng>̉ <eng>ξίνη</eng> (אקסינֶה), גרזן, בדומה למילה הארמית 'חצינא' (ח"י קוהוט).

חזיינא  

פירשנו על פי הראב"ד, שמה שנאמר "חיברה לו טמאה" הוא הצמדה או הלבשה, והחיבור שבית הלל מטהרים בו הוא חיבור קבוע בגוף העץ, כגון במסמרים (וראו חזון איש יח,יא). אמנם, יש שפירש, שבית הלל באו להחמיר יותר מבית שמאי, וכוונתם, שאין די שיחבל בצורתה, אלא צריך גם שיחבר את המניקת למקל (מהר"ם,  וראו תוי"ט).   

בית הלל אומרים משיחבר  

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִשֶּׁיְּחַבֵּר אותה אל הכלי חיבור קבוע, כגון במסמרים. וכן הלכה.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִשֶּׁיְּחַבֵּר. 

הַקַּנְטָר, מוט מתכת, שֶׁל בַּנַּאי, וְהַדָּקוֹר, מוט חד, שֶׁל חָרָשׁ (נגר) – הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין, מפני שיש להם שם בפני עצמו.

ג הַקַּנְטָר שֶׁל בַּנַּאי, וְהַדָּקוֹר שֶׁל חָרָשׁ – הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין.

יִתְדוֹת האֹהָלִים, שנועצים בקרקע וקושרים אליהן את האוהל, וְיִתְדוֹת הַמָּשׁוֹחוֹת (מודדי קרקעות), שנועצים בקרקע ומותחים ביניהם חבלים או שלשלאות – טְמֵאוֹת.

יִתְדוֹת אֹהָלִים וְיִתְדוֹת הַמָּשׁוֹחוֹת – טְמֵאוֹת. 

שַׁלְשֶׁלֶת ברזל שֶׁל מָשׁוֹחוֹת, שמודדים בה – טְמֵאָה, ככל כלי מתכת. ושלשלת הָעֲשׂוּיָה לקשירת עֵצִים – טְהוֹרָה, שאין לה חשיבות בפני עצמה (כאמור לעיל פי"ב מ"א).

שַׁלְשֶׁלֶת שֶׁל מָשׁוֹחוֹת – טְמֵאָה. הָעֲשׂוּיָה לָעֵצִים – טְהוֹרָה. 

שַׁלְשֶׁלֶת ברזל של דְּלִי גָּדוֹל – שיעורה לקבל טומאה מדין 'ידות הכלים', כלומר דבר המשמש לאחיזה של כלי טמא, הוא עד אַרְבָּעָה טְפָחִים (32 ס"מ) ולא יותר, שעד אורך זה השלשלת מסייעת לאחיזת הדלי. וְשֶׁל דלי קָטָן, שהוא קל יותר, ונוח לאחוז אותו גם במרחק גדול יותר – עד עֲשָׂרָה טפחים (80 ס"מ). וחלק השלשלת שמעבר לשיעורים אלה – טהור.

שַׁלְשֶׁלֶת דְּלִי גָּדוֹל – אַרְבָּעָה טְפָחִים, וְשֶׁל קָטָן – עֲשָׂרָה. 

חֲמוֹר שֶׁל נַפָּחִין, בסיס עץ ועליו קורת ברזל המשמש משטח עבודה לנפחים – טָמֵא.

חֲמוֹר שֶׁל נַפָּחִין – טָמֵא. 

מְגֵירָה, מסור, שֶׁעָשָׂה (הרכיב) את שִׁינֶּיהָ בְּתוֹךְ הַחוֹר, שתחב את המגרה בסדק שבמשקוף הדלת מלמעלה, ושיניה לתוך חלל הפתח כדי לעצור את הדלת – טְמֵאָה, שאינה בטלה לפתח, מפני שעתיד להוציאה משם. אך אם עֲשָׂאָהּ מִלְּמַטָּן לְמַעְלָן, שהכניס את המגרה אל החור כששיניה הפוכות – טְהוֹרָה, שבטלה למשקוף.

מְגֵירָה שֶׁעָשָׂה שִׁינֶּיהָ בְּתוֹךְ הַחוֹר – טְמֵאָה. עֲשָׂאָהּ מִלְּמַטָּן לְמַעְלָן – טְהוֹרָה. 

מקור המילה "קנטר" ביוונית, <eng>κέντρον</eng> (קֶנְטְרוֹן), והוא מוט ברזל עבה בעל ראש שטוח המשמש את הבנאים לפירוק ולהריסה, הקרוי בימינו בלשון בעלי המלאכה 'לוֹם', על פי שמו בשפות הסלביות.

קנטר של בנאי  

אף על פי שתוקעים אותן בקרקע, והמחובר לקרקע או משמש לדבר המחובר לקרקע טהור, יתדות אלה עומדות להינטל ממנה, ונחשב ששימושן בתלוש.   

יתדות האהלים ויתדות המשוחות טמאות  

'המשוח' הוא כינוי למודד שטחים. מקור השורש מש"ח באכדית – <eng>mašãhu</eng>, והוא משותף בשינויים קלים גם לארמית ולערבית. המדידה נעשתה באמצעות חבל או שלשלת, ודרשה מומחיות (ראו עירובין פ"ה מ"ד–מ"ה). אל השרשרת נוספו יתדות, שבאמצעותם היו נועצים השרשרת בקרקע. מדידה בחבלים נחשבה למדויקת פחות, מפני מתיחתם בשעת המדידה, ולפיכך העדיפו מדידה בשרשראות של מתכת.

שלשלת של משוחות  

פירשנו על פי תיאורו והסברו של תפארת ישראל, שהחור הוא חור במשקוף הדלת. והר"ש משאנץ (ועוד) פירשו על פי התוספתא (ד,י), שמדובר במסור טמא שהתקינו בחור שבדלת, שלא נטהר בכך. והראב"ד (הלכות כלים פי"א הכ"ד) הבין, שכוונת התוספתא היא שהמסור היה ראוי לקבל טומאה, ואין הבדל אם היה טמא בפועל או לא. והרמב"ם בפירושו למשנה כתב, שהכוונה כאן למגרה ששיניה אינן חלק מגוף הברזל, אלא שהרכיב שיני ברזל בתוך חורים שבידית שלה. ומה שנאמר, שעשה שיניה "מלמטן למעלן" כוונתו לכיוון השיניים, שבדרך כלל השיניים מוטות מכיוון המנסר החוצה ('מלמעלן למטן'), וכאן התקין אותן הפוך, כך שלא ניתן לנסר בה (ראו חזון איש יט,ז).   

מגירה שעשה שיניה בתוך החור טמאה  

"כל הכיסוין טהורים", מפני שלא נעשו לקיבול, וגם כיסויי מתכת בכלל זה, שאין להם שם בפני עצמם. ולכיסוי המיחם יש שימוש בפני עצמו, ולכן נידון ככלי (רמב"ם, תפארת ישראל ועוד). ואף על פי ששנינו בלשון מכלילה: " כל הכיסוין טהורים", ישנם כלים נוספים שכיסוייהם נחשבים כלי, ואף הם טמאים, וכפי ששנינו לעיל (פי"ב מ"ג) לעניין כיסוי הטני של רופאים. ועל כגון זה אמרו בתלמוד: "אין למדין מן הכללות, אפילו במקום שנאמר בהם 'חוץ'" (בבלי עירובין כז,א).

וכל הכיסוין טהורים חוץ משל מיחם  

וְכָל הַכִּסּוּיִן של הכלים השונים טְהוֹרִים, חוּץ מִכיסוי שֶׁל מֵיחַם, שהיו משתמשים בו ככלי לעצמו.

וְכָל הַכִּסּוּיִן טְהוֹרִים, חוּץ מִשֶּׁל מֵיחַם. 

אלה הם הכלים הַטְּמֵאִין שֶׁבָּעֲגָלָה:

ד הַטְּמֵאִין שֶׁבָּעֲגָלָה:

הָעוֹל המונח מעל צוואר הבהמה או צמד בהמות, אם הוא שֶׁל מַתֶּכֶת; וְהַקַּטְרָב, יתדות שמכניסים לעול משני צדי הצוואר, וביניהן עוברת יתד מתחת צוואר הבהמה כדי לייצב את העול; וְהַכְּנָפַיִם, חתיכות ברזל בשני קצוות העול, הַמְקַבְּלוֹת אֶת הָרְצוּעוֹת בנקבים שיש בהן; ופס הַבַּרְזֶל שֶׁקשור תַּחַת צַוְּארֵי הבְּהֵמָה כדי שלא תינזק מהרצועות שהיא קשורה בהן;

הָעוֹל שֶׁל מַתֶּכֶת, וְהַקַּטְרָב, וְהַכְּנָפַיִם הַמְקַבְּלוֹת אֶת הָרְצוּעוֹת, וְהַבַּרְזֶל שֶׁתַּחַת צַוְּארֵי בְּהֵמָה, 

משנתנו עוסקת בטומאת כל אחד מכלי העגלה כשהוא בנפרד, שלכל אחד מהם חשיבות של 'כלי' בפני עצמו, ואף על פי שבשעת השימוש בעגלה כולם מורכבים יחד (ראו להלן פכ"א מ"ב, וחזון איש יט,ח). חלק מן החלקים אינם עשויים מתכת, אך יש פעמים שהם עשויים מתכת, ובמקרים אלה הם מקבלים טומאה. את שמות החלקים פירשנו בעקבות פירוש הגאונים והר"ש משאנץ. לרמב"ם הסברים מעט שונים.   

הטמאין שבעגלה  

אף על פי שהברזל נועד להגנה על הבהמה, וכלל הוא שמשמשי בהמה וכלים טהורים (פי"ב מ"א) – הברזל שתחת צוואר הבהמה מותקן לצורך המלאכה, מפני שאם היא נחנקת או נפגעת מהרצועות, אין היא יכולה למשוך את העגלה כראוי, ולכן הוא נחשב כלי המשמש את האדם (חזון איש יט,ט).   

והברזל שתחת צווארי הבהמה  

הפירוש המקובל ל"עול" הוא 'המוט המונח על צוואר הבהמה בשעת החרישה ומשיכת עגלה'. בדרך כלל, עשוי העול מעץ, אך לעתים שנעשה ממתכת, או היה מצופה בה. והרמב"ם כתב, שמדובר במשנה על צמד בקר, והעול הוא היצול, המוט המחבר בין צמד הבקר אל העגלה.   

העול של מתכת   

מן ההקשר כאן ובמקומות אחרים מובן, כי הקטרב הוא חלק מן העול. לפי שימוש המילה 'קטריב' בערבית משמע, שמדובר ביתד התקועה בנקב (י. פליקס). שני פירושים עולים מדברי הגאונים (ועוד), לדעה אחת הקטרב הוא שתי יתדות המוכנסות בנקבים שבעול משני צדי צוואר הבהמה. ולפירוש נוסף, מדובר ביתד שעוברת ביניהן, וסוגרת על צוואר הבהמה מלמטה. הרמב"ם פירש, שהקטרב הוא מוט שמתוח לרוחב חזה שתי הבהמות, ואל מרכזו מחובר היצול, העול לשיטתו לעיל.   

הקטרב  

דין זה, שדבר המשמש להשמעת קול (ועשוי ממתכת) מקבל טומאה אף שאינו כלי ממש, למדו חכמים מריבוי הכתוב, שנאמר: "כָּל דָּבָר... בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא" (במדבר לא,כג), ודרשו: "אפילו דיבור", כלומר דבר המשמיע קול. ואף שהוא לכאורה מכלי הבהמה, ומשמשי בהמה אינם מקבלים טומאה, הרי זה נחשב לכלי המשמש את האדם, שהרי אדם מעוניין בהשמעת הקול כדי לדעת אם בהמתו עומדת או הולכת (בבלי שבת נח,ב ותוספות שם). ומדובר בענבל שיכול להשמיע צליל, כלומר שנתון בתוך ה'זוג' (בית הפעמון) או שמקיש על חלקי מתכת אחרים הסמוכים אליו. אבל כשהוא לעצמו ואינו משמיע קול – איננו כלי (ראו משנה אחרונה).

הענבל  

המפרשים נחלקו מהו "הסומך". ופירשנו כפירוש הגאונים ועוד, שהיא טבעת במרכז העול המחברת בין העול אל היצול, המוט שבראש העגלה או המחרשה (זאת כאשר מדובר בעול זוגי, אך בבהמה יחידה, היו מוטות או רצועות משני צדי העול שהתחברו אל היצול מאחורי הבהמה). והרמב"ם פירש, שהוא יתד שמחוברת אל העגלה וסומכת אותה, שלא תיפול כאשר אינה רתומה אל הבהמה.    

הסומך  

פירשנו כגאונים, שהמחגר הוא חבל הקשור תחת צוואר הבהמה, והוא מלשון המילה 'חגורה'. ויש שפירשו, שהוא אחד מחלקי הרתמה או מכלי העגלה שתפקידם לייצב אותה בעת תנועתה, שלא תהא כ'חיגר', כלומר כאדם צולע המקפץ בהילוכו (רמב"ם ועוד). ויש שפירש, שהוא מעין מסגרת סביב הבהמות, שאליה מחוברים כלי הרתמה (תפארת ישראל).   

והמחגר  

תמחוי הוא כלי קיבול, מעין קערה. ובמשנתנו יש שפירשו, שהם מעין קערות המצויות על העול, שלא התברר בדיוק עניינן. אבל הרמב"ם הסביר, שמדובר בכלי הקיבול שבעגלה, שמניחים בה דברים שונים (רמב"ם).   

והתמחויות  

הענבל מונח בתוך גוף הפעמון, הנקרא 'זוֹג', ולפיכך ייתכן שצמד מילים אלו נגזר מן המילים 'זג' ו'ענב' בשל דמיון הפעמון לפרי הגפן (ראו נזיר פ"ו מ"ב). אפשר גם שמקור השם ענבל מן המילה היוונית <eng>εμβολος</eng> (אֶמבּוֹלוֹס), שפירושה יתד, בוכנה (מוסף הערוך).

הענבל   

הַסּוֹמֵךְ, טבעת במרכז העול הזוגי שאליה נקשר היצול, המוט שבראש העגלה או המחרשה, וְהַמַּחְגֵּר, שלשלת תחת צוואר השור, וְהַתַּמְחוּיוֹת, מעין קערות הנמצאות על העול, הָעִנְבָּל, לשון הפעמון שמחברים לעגלה, וְהַצִּינּוֹרָה, וו שקושרים בו את הסחורה אל העגלה, וּמַסְמֵר הַמְחַבֵּר אֶת כּוּלָּן, את חלקי העגלה השונים אלו לאלו.

הַסּוֹמֵךְ, וְהַמַּחְגֵּר, וְהַתַּמְחוּיוֹת, הָעִנְבָּל, וְהַצִּינּוֹרָה, וּמַסְמֵר הַמְחַבֵּר אֶת כּוּלָּן. 

הכלים הַטְּהוֹרִין שֶׁבָּעֲגָלָה:

ה הַטְּהוֹרִין שֶׁבָּעֲגָלָה:

הָעוֹל של עץ הַמְצוּפֶּה במתכת (ראו פי"א מ"ד).

וכְנָפַיִם שבצדי העול מכאן ומכאן הָעֲשׂוּיוֹת לְנוֹי, ולא להכניס בהן רצועות.

כְּנָפַיִם הָעֲשׂוּיוֹת לְנוֹי,  

וּשְׁפוֹפָרוֹת, גלילים חלולים ומנוקבים, הַמַּשְׁמִיעוֹת אֶת הַקּוֹל, שורקות בשעת נסיעת העגלה.

וּשְׁפוֹפָרוֹת הַמַּשְׁמִיעוֹת אֶת הַקּוֹל,  

וְהָאֲבָר, העופרת, שֶׁבְּצַד צַוְּארֵי בְהֵמָה, אביזרי נוי עשויים עופרת.

וְהָאֲבָר שֶׁבְּצַד צַוְּארֵי בְהֵמָה, 

הַסּוֹבֵב, חישוק מתכת, שֶׁל גַּלְגַּל העץ, העשוי להגן עליו, הַטַּסִּים, לוחות מתכת דקים, שבחלל העגלה, וְהַצִּפּוּיִים, וּשְׁאָר כָּל הַמַּסְמְרוֹת שאינם מחברים את העגלה, אלא עשויים בה לנוי – טְהוֹרִין.

הַסּוֹבֵב שֶׁל גַּלְגַּל, הַטַּסִּים, וְהַצִּפּוּיִים, וּשְׁאָר כָּל הַמַּסְמְרוֹת – טְהוֹרִין. 

סַנְדְּלֵי בְהֵמָה שעל רגליה, שלא תינזק ושלא תחליק, שֶׁל מַתָּכוֹת – טְמֵאִין, שֶׁל שַׁעַם, מין צמח – טְהוֹרִין, כפשוטי כלי עץ.

סַנְדְּלֵי בְהֵמָה, שֶׁל מַתָּכוֹת – טְמֵאִין. שֶׁל שַׁעַם – טְהוֹרִין. 

הַסַּיִיף, מֵאֵימָתַי מְקַבֵּל טוּמְאָה? מִשֶּׁיְּשׁוּפֶינּוּ (שיצחצח אותו).

הַסַּיִיף מֵאֵימָתַי מְקַבֵּל טוּמְאָה? מִשֶּׁיְּשׁוּפֶינּוּ. 

לעיל (פי"א מ"ד, בעניין קלוסטרא מצופה) הזכרנו את מחלוקת המפרשים בעניין כלי עץ המצופים מתכת, אם הם טמאים או טהורים. ולשיטת הרמב"ם, שכלי עץ מצופים טהורים לעולם, מדובר במשנתנו על עול מעץ המצופה במתכת, שאינו מקבל טומאה. והרא"ש, שסבור שכלי עץ מצופה מתכת נטמא, פירש, שהמשנה מדברת לעניין חזרת 'טומאה ישנה', אך לא על קבלת טומאה מכאן ולהבא. ולדבריו, אם נגעה טומאה בעול המצופה – נטמא. אכן, הר"ש משאנץ פירש כאן, שהעול טהור לגמרי, אף ששיטתו הכללית היא, שהמצופים מקבלים טומאה. ונראה, שטעם הדבר הוא מפני שציפוי העול נעשה לנוי בלבד, ולא לשימוש הכלי או לחיזוקו, ולפיכך הוא כמתכת המשמשת את העץ (ראו רע"ב).   

העול המצופה  

מקור השם "אבר" מן האכדית ( <eng>abāru</eng>), דרך הארמית ('אברא'), ומשמעו – 'עופרת', הזולה והשכיחה מבין המתכות בעולם הקדום. העופרת כבדה משאר המתכות, רכה ונוחה לעיבוד, ומותכת בחום נמוך. היא רעילה, וגורמת לנזקים במערכת העצבים במוח ובדם. בימי קדם שימשה בעיקר ליציקת משקולות ופסלונים, וכן כחומר לציפוי, לאיטום ואף לייצור צינורות. במשנתנו כתבו המפרשים, שהכוונה לחפצי נוי מחומר זה התלויים על הרתמות. ויש שכתב, כי ייתכן, שהכוונה ללוחות ששמים בצדי עיניה של הבהמה, כדי שתלך ישר ולא תפזול אל הצדדים (ז. ספראי).

האבר שבצד צוארי בהמה   

בתלמוד (בבלי שבת נט,א) פירשו, שדין זה אמור בסנדל שעשוי לשמש גם את האדם לעת הצורך, בין שהוא שימוש מעין מלאכתו, כגון לרוץ בו על הקוצים בשעת הקרב, ובין שהוא לשימושים אחרים, כגון להשתמש בו ככלי לשתייה בתנאי השדה שבמלחמה. אבל אם אינו ראוי לשימוש אדם כלל – טהור, ככל הכלים המשמשים את הבהמה. וסנדלי שעם טהורים, מפני שמתקלקלים מהר ברגלי הבהמה, ואינם ראויים לשימושי האדם הנזכרים לעיל (תוספות בשבת  שם).    

סנדלי בהמה של מתכות טמאין של שעם טהורין  

סנדלי בהמה (בלטינית: <eng>soleae</eng> <eng>ferreae</eng>) הם כיסוי שנועד להגן על פרסות הסוס מפני בעיות שונות שעלולות להתפתח בהן. סנדלים אלה הם הצורה הראשונה של הגנה על פרסות הסוסים לפני פרסות הברזל המוכרות היום, ובשונה מהן – הסנדל עטף את פרסת הסוס מכל צדדיה. הסנדלים היו עשויים עור, מתכת, ולפי משנתנו, גם משעם.

סנדלי בהמה של מתכות טמאין  

שעם  

הר"ש משאנץ ורבנו תם פירשו על פי התוספתא (ג,י) וסוגיית התלמוד (בבלי בבא מציעא פד,א), שמדובר בסייף וסכין שנחלדו, והסיר מהם את החלודה. אבל כשהם חדשים – מקבלים טומאה משעת גמר מלאכתם, שהיא כשיצרפם בכבשן או כש'יצחצחם במים'.    

הסייף מאימתי מקבל טומאה משישופנו  

וְהַסַּכִּין – מִשֶּׁיַּשְׁחִיזֶנָּה.

וְהַסַּכִּין – מִשֶּׁיַּשְׁחִיזֶנָּה. 

כִּסּוּי טֶנִי, מין קערה או קופסה, שֶׁל מַתֶּכֶת, שאינו מקבל טומאה (ראו פי"ב מ"ג), שֶׁעָשָׂה בּוֹ מַרְאָה על ידי ליטוש והברקה –

ו כִּסּוּי טֶנִי שֶׁל מַתֶּכֶת שֶׁעָשָׂה בּוֹ מַרְאָה –

רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר, שסבור, שהפיכת הכיסוי למראה אינה מחשיבה אותו ככלי לעצמו. וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין, שסבורים, שהמראה נחשבת כלי בפני עצמו, אף שהיא משמשת גם כמכסה. והלכה כמותם.

רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין. 

מַרְאָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה, אִם אֵינָהּ מַרְאָה אֶת רוֹב הַפָּנִים – טְהוֹרָה, מפני שאינה משמשת מעין מלאכתה.

מַרְאָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה, אִם אֵינָהּ מַרְאָה אֶת רוֹב הַפָּנִים – טְהוֹרָה. 

כְּלֵי מַתָּכוֹת שנטמאו במת מִיטַּמְּאִין וּמִיטַּהֲרִין שְׁבוּרִין, כלומר כאשר הם נשברים, יש להם אפשרות טהרה שאין לכלים שלמים, אלו דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֵינָן מִיטַּהֲרִין אֶלָּא שְׁלֵימִין, כלומר אין השבירה מועילה כלל.

ז כְּלֵי מַתָּכוֹת מִיטַּמְּאִין וּמִיטַּהֲרִין שְׁבוּרִין, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֵינָן מִיטַּהֲרִין אֶלָּא שְׁלֵימִין.

פירשנו בעקבות רוב המפרשים. והגר"א פירש את לשון המשנה כפשוטה, שרבי אליעזר ורבי יהושע נחלקו בתחילת המשנה, האם כלי מתכת שנשברו (וחכמים גזרו, שאם עשה מהם כלי חוזרים לטומאתם הישנה) נטמאים ונטהרים גם בשלב שהם עדיין שבורים, או רק כאשר הם שלמים, שאז גזרו עליהם טומאה. לשיטתו, מדובר במשנתנו בשתי מחלוקות שונות, ובמה ששנינו: "כיצד, הזה עליהן..." – יש למחוק את המילה "כיצד" (וראו חזון איש יט,יג).   

כלי מתכות מיטמאין ומיטהרין שבורין  

המפרשים כתבו, שרבי יהושע סבור, שגזרו חכמים גזרותיהם כעין דיני התורה (ראו בבלי פסחים ל,ב ועוד). ולפיכך, גם הכלים שנעשו מחדש ונטמאים מגזרת חכמים צריכים הזאת שלישי ושביעי. ואילו רבי אליעזר סבור, שלא נמנעו החכמים לקבוע דין חדש, גם אם אין כמותו בדין תורה. ולפיכך הקלו בהזאה שנייה על כלי שנשבר, שמן התורה הוא טהור (ראו בהרחבות לעיל פי"א מ"א).    

חזר והזה עליהן שנית בו ביום וכו'   

הרמב"ם פירש, שלדעת רבי יהושע, הכלי המחודש טעון תהליך טהרה חדש, וצריך להמתין ליום השלישי מאז שעוצב מחדש, שהיא השעה שבה נטמא בטומאה ישנה. והראב"ד פירש, שרבי יהושע סבור, כי ההזאה הראשונה (שהייתה בשלישי) מועילה, ודי לכלי המחודש בהזאה בשביעי, כיוון שחכמים בתקנתם קבעו להתייחס לכלי שהטומאה חוזרת אליו כאילו לא נשבר, והרי הוא הכלי הראשון (וראו עוד בחזון איש יט,יג).    

אין הזיה פחות משלישי ושביעי  

ומפרטים: כֵּיצַד? כלי מתכת שנטמאו במת והִזָּה עֲלֵיהֶן הזאה ראשונה ביום השלישי לטומאתם, אם נִשְׁבְּרוּ בּוֹ בַּיּוֹם, הִתִּיכָן ועשאם כלי חדש וְחָזַר וְהִזָּה עֲלֵיהֶן שֵׁנִית בּוֹ בַּיּוֹם, אף על פי שהזאה זו לא הייתה ביום השביעי – הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין, מפני שטומאת הכלי החדש היא מגזרת חכמים, והקלו בזה, שאפשר יהיה להשלים את תהליך הטהרה מיד. דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לעולם אֵין הַזָּיָה מטהרת פָּחוֹת מִשְּׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי. וכן הלכה.

כֵּיצַד? הִזָּה עֲלֵיהֶן, נִשְׁבְּרוּ בּוֹ בַּיּוֹם, הִתִּיכָן וְחָזַר וְהִזָּה עֲלֵיהֶן שֵׁנִית בּוֹ בַּיּוֹם – הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֵין הַזָּיָה פָּחוֹת מִשְּׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי. 

מַפְתֵּחַ שֶׁל אַרְכּוּבָה (ברך) בעל ראש כפוף לאחור, כך שהעומד מחוץ לבית יכול לפתוח את המנעול שבצד הפנימי של הדלת, כאשר הוא מכניס ידו דרך חור שבדלת, מפתח כזה שֶׁנִּשְׁבַּר מִתּוֹךְ אַרְכּוּבָתוֹ, בצד הכפוף שלו – טָהוֹר, מפני שלא ניתן לפתוח על ידו את הדלת מבחוץ.

ח מַפְתֵּחַ שֶׁל אַרְכּוּבָה שֶׁנִּשְׁבַּר מִתּוֹךְ אַרְכּוּבָתוֹ – טָהוֹר,

רַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא פּוֹתֵחַ בּוֹ מִבִּפְנִים, כאשר הוא עומד בתוך הבית. ואין הלכה כמותו.

רַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא פּוֹתֵחַ בּוֹ מִבִּפְנִים. 

ומפתח שֶׁל גַּם, העשוי כאות 'גמא' יוונית (Γ), שהידית שלו אינה כפופה אלא רק לשון בולטת הצידה בראשו, שֶׁנִּשְׁבַּר מִתּוֹךְ גּוּמּוֹ, בזווית – טָהוֹר, שאינו ראוי לשימוש.

וְשֶׁל גַּם שֶׁנִּשְׁבַּר מִתּוֹךְ גּוּמּוֹ – טָהוֹר. 

אם הָיוּ בּוֹ, בחלק שנשבר, עדיין חָפִין (זיזים) וּנְקָבִין התואמים לזיזים שבתוך המנעול – טָמֵא, שהוא יכול לאחוז בו כפי שהוא ולהכניס אותו למנעול ולפתוח.

הָיוּ בּוֹ חָפִין וּנְקָבִין – טָמֵא. 

נִטְּלוּ החָפִין – טָמֵא מִפְּנֵי הנְקָבִין שנשארו. וכן אם נִסְתַּתְּמוּ הנְקָבִין – טָמֵא מִפְּנֵי החָפִין, שהמפתח ראוי לשימוש בחפין או בנקבים.

נִטְּלוּ חָפִין – טָמֵא מִפְּנֵי נְקָבִין, נִסְתַּתְּמוּ נְקָבִין – טָמֵא מִפְּנֵי חָפִין. 

אבל אם נִטְּלוּ החָפִין וְנִסְתַּתְּמוּ הנְקָבִין, אוֹ שֶׁפָּרְצוּ הנקבים זֶה לְתוֹךְ זֶה ונעשו נקב אחד גדול – טָהוֹר.

נִטְּלוּ חָפִין וְנִסְתַּתְּמוּ נְקָבִין, אוֹ שֶׁפָּרְצוּ זֶה לְתוֹךְ זֶה – טָהוֹר. 

כיוצא בזה, מְסַנֶּנֶת שֶׁל חַרְדָּל שֶׁנִּפְרְצוּ בָּהּ שְׁלשָׁה נְקָבִים מִלְּמַטָּן, בתחתית המסננת, זֶה לְתוֹךְ זֶה – טְהוֹרָה, מפני שאי אפשר לסנן בה.

מְסַנֶּנֶת שֶׁל חַרְדָּל שֶׁנִּפְרְצוּ בָּהּ שְׁלשָׁה נְקָבִים מִלְּמַטָּן זֶה לְתוֹךְ זֶה – טְהוֹרָה. 

בשם "חרדל" מכונים מינים שונים של צמחים ממשפחת המצליבים ( <eng>Brassicaceae</eng>). העיקריים שבהם הם חרדל לבן ( <eng>Sinapis</eng>  <eng>alba</eng>) וכרוב שחור ( <eng>Brassica</eng> <eng>nigra</eng>), והם צמחי בר הנפוצים בארץ. מזרעי החרדל הכינו בזמן חכמים מטבל יוקרתי ששימש לתיבול בשר צלוי ותבשילים נוספים (בבלי חולין קלב,ב). מטבל זה נעשה על ידי השריית הזרעים, טחינתם והוספת חומרים שונים דוגמת קמח, ביצה, דבש, חומץ ומלח. מסננת של חרדל היא, כנראה, המסננת הביתית המוכרת עד ימינו – כלי מתכת בעל תחתית מנוקבת. יש שפירשו, שהמסננת שימשה לסינון גרגירי החרדל (הטחונים) מן הפסולת המעורבת בהם. אך יש שהבינו, כי סיננו דרכה את מחית החרדל (תפארת ישראל).

מסננת של חרדל   

מקור המילה ביוונית, <eng>πρόχοος</eng> (פְּרוֹכוס), ופירושה כלי בעל משפך המשמש ליציקת נוזלים, או לשפיכת גרעיני התבואה לריחיים.

אפרכס   

וְהָאֲפַרְכֵּס (כעין משפך) שֶׁל מַתָּכוֹת – טְמֵאָה, בניגוד למשפך של עץ או חרס (ראו לעיל פ"ב מ"ד), מפני שכלי מתכת טמא, אף אם אין לו בית קיבול, אם יש לו שם בפני עצמו.

וְהָאֲפַרְכֵּס שֶׁל מַתָּכוֹת – טְמֵאָה. 

כְּלֵי מַתָּכוֹת שהתרופפו או ניקבו, כַּמָּה הוּא שִׁיעוּרָן הפחות ביותר כדי שיקבלו טומאה?