כֵּיצַד מְטַהֲרִין אֶת הַמְּצוֹרָע?

א כֵּיצַד מְטַהֲרִין אֶת הַמְּצוֹרָע?

הָיָה המטהר מֵבִיא פְּיָילֵי (קערה) שֶׁל חֶרֶשׂ חֲדָשָׁה, שלא נעשה בה שימוש, וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ רְבִיעִית הלוג (כ-86 סמ״ק) מַיִם חַיִּים, שנשאבו ממעיין, וּמֵבִיא שְׁתֵּי צִפֳּרִים מסוג דְּרוֹר.

הָיָה מֵבִיא פְּיָילֵי שֶׁל חֶרֶשׂ חֲדָשָׁה, וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ רְבִיעִית מַיִם חַיִּים, וּמֵבִיא שְׁתֵּי צִפֳּרִים דְּרוֹר. 

שָׁחַט אֶת אַחַת מֵהֶן מעַל כְּלִי החֶרֶשׂ וְעַל המַיִם החַיִּים שבכלי, שהדם נשפך לתוכם. חָפַר באדמה וְקוֹבְרָהּ בְּפָנָיו של המצורע.

שָׁחַט אֶת אַחַת מֵהֶן עַל כְּלִי חֶרֶשׂ וְעַל מַיִם חַיִּים, חָפַר וְקוֹבְרָהּ בְּפָנָיו. 

נָטַל בידו יחד גזיר עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת, לשון צמר צבועה באדום, וּכְרָכָן בִּשְׁיָרֵי (בעודף) הַלָּשׁוֹן המשתלשלת מידו, וְהִקִּיף (הצמיד) לָהֶם את רָאשֵׁי האֲגַפַּיִם (כנפיים) וְרֹאשׁ הַזָּנָב שֶׁל הציפור השְׁנִיָּה.

נָטַל עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת, וּכְרָכָן בִּשְׁיָרֵי הַלָּשׁוֹן, וְהִקִּיף לָהֶם רָאשֵׁי אֲגַפַּיִם וְרֹאשׁ הַזָּנָב שֶׁל שְׁנִיָּה. 

טָבַל את כל אלו במים החיים שבכלי החרש, וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לְאַחַר (על גב) יָדוֹ שֶׁל המְצוֹרָע. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַל מִצְחוֹ. והלכה כדעה הראשונה.

טָבַל וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לְאַחַר יָדוֹ שֶׁל מְצוֹרָע. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַל מִצְחוֹ. 

דין זה אינו מפורש בכתוב, אלא התקבל במסורת אצל החכמים (רמב״ם). ודרשוהו בתלמוד (בבלי סוטה טו,ב) מהיקש הכלי למים בכתוב: “אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים״ (ויקרא יד,ה), שכשם שמים חיים, שנלקחו מן המעיין, הם מים שלא נעשתה בהם מלאכה, כך גם כלי החרס צריך להיות חדש, שלא נעשתה בו מלאכה.   

פיילי... חדשה  

מקור המילה ביוונית <eng>φιάλη</eng> (פִיאלֶה). זו קערה רחבה ושטוחה שבדרך כלל הייתה עשויה חרס, אך גם מחומרים אחרים, כגון כסף או זכוכית. פיילי של חרס שימשה גם לנתינת המים בהשקיית הסוטה במקדש (סוטה פ״ב מ״ב).

פיילי של חרש  

הרחבות

הדרור נזכר במקרא פעמיים כתקבולת למילה “צפור״ (תהלים פד,ד ומשלי כו,ב), ואחד הזיהויים המקובלים לה הוא דרור הבית ( <eng>Passer</eng> <eng>domesticus</eng>). זיהוי זה מתאים לדברי התלמוד הבבלי (שבת קו,ב), שציפור הדרור חופשייה ו״אינה מקבלת מרות״, ושהיא “דרה בבית כבשדה״. תכונתו של דרור הבית להסתגל לתנאי המחייה בכל מקום הפכו אותו לציפור הנפוצה ביותר בעולם. הוא משגשג בשכנות לאדם, ואולם ‘אינו מקבל מרות׳, ולא בוית מעולם (להלכה אין מדובר במין מסוים, וכל ציפור כשרה שיש בה תכונה זו כשרה לטהרת המצורע, ראו רמב״ן על ויקרא יד,ד).

צפרים דרור  

כוונת הדברים, לחלק העליון של הכנפיים והזנב, והיינו החלק הקרוב לגוף שנשאר לאחר מריטת הנוצות (ראו טהרות פ״א מ״ב, וברמב״ם). ותופס שם, גם מפני שכך נוח יותר לאחוז את הציפור ולהטבילה, בלי שהיד האוחזת תחצוץ בין גוף הציפור לדם (ראו תפארת ישראל).   

ראשי אגפים וראש הזנב  

הזיהוי העיקרי של עץ זה הוא עם ארז הלבנון, עץ מחט ירוק-עד הגדל בעיקר בהרים גבוהים בלבנון, דרום טורקיה וסוריה המערבית. עצי ארז מבוגרים עשויים להגיע לגבהים של 40–50 מטר, וקוטר גזעם עד 2.5 מטר. הארז שימש לבניית מבנים גדולים כארמונות, מקדשים ואניות, ושימש הן ביסודות המבנים והן כחומר חיפוי.   

עץ ארז  

האזוב מזוהה עם אזוב מצוי ( <eng>majorana</eng> <eng>syriacaao</eng>), שיח ממשפחת השפתניים שגובהו כ-40 ס״מ, הגדל במסלע של גיר וקרטון ובשטחי בָּתָה. הוא משמש כמרכיב מרכזי בתבלין הזעתר, ונחשב לצמח בעל סגולות מרפא. במקרא משמש צמח זה לתהליכים הקשורים בטהרה, לצדו של עץ הארז. האזוב נחשב סמל לתכונת הנמיכות והשפלות, בניגוד לעץ הארז המסמל את הגבהות (ראו מלכים א ה,יג).

ואזוב  

פירושו של “שני תולעת״ הנזכר במשנתנו הוא ‘רצועת צמר הצבועה בצבע השני׳, שהוא צבע אדום כתום עז (ראו ישעיה א,יח), שנעשה בו שימוש נרחב בימי קדם בצביעת בדים יוקרתיים. בתיאור בניית בית המקדש שבספר דברי הימים ב (ב,ו) מוחלף השם ‘תולעת שני׳ ב״כַּרְמִיל״, והיא מזוהה עם הכנימה הנקראת בערבית ‘קרמז׳, ובעברית ‘כנימת הקוצים׳ ( <eng>Kermes</eng> <eng>echinatus</eng>). מין זה נפוץ בכל אזורי ההר בחבל הים-תיכוני של ארץ ישראל, על ענפי אלון צעירים ובחריצים שבגזע העץ. הפקת הצבע נעשתה על ידי ייבוש הכנימות, טחינתן ובישולן.

שני תולעת  

בפסוקים נאמר: “וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת״ (ויקרא יד,ז), וייתכן, שהדעות במשנתנו נחלקו, אם הכוונה למקום עליון ובולט שבו, כלומר מצחו, או למקום חיצוני בגופו, שהוא גב היד (ראו קרבן אהרן ותפארת ישראל, וראו הסבר נוסף בגר״א), או משום שיש לדמות הזאה זאת למתן הדם והשמן על המצורע כשמביא קרבנותיו, שנעשה בתנוך האוזן ועל בהונותיו (משנה אחרונה. ראו להלן משנה ט). ומכל מקום, כל זה אמור לכתחילה, אבל בדיעבד, בכל מקום שהיזה על המיטהר – כשר (תוספתא ח,ג).   

לאחר ידו של מצורע ויש אומרים על מצחו  

וְכָךְ, לאחר שעשה כסדר הזה, הָיָה מַזִּין (מַזֶּה) עַל הַשְּׁקוֹף, המשקוף, שֶׁבַּבַּיִת המנוגע מִבַּחוּץ (ויקרא יד,מט–נב).

וְכָךְ הָיָה מַזִּין עַל הַשְּׁקוֹף שֶׁבַּבַּיִת מִבַּחוּץ. 

בָּא לוֹ המטהר לְשַׁלֵּחַ, לשחרר, אֶת הַצִּפּוֹר הַחַיָּה,

ב בָּא לוֹ לְשַׁלֵּחַ אֶת הַצִּפּוֹר הַחַיָּה,

כשהוא משלח אותה אֵינוֹ פונה והוֹפֵךְ פָּנָיו לֹא לַיָּם הסמוך לעיר, וְלֹא לָעִיר, וְלֹא לַמִּדְבָּר, אלא עומד בעיר, ומשלח את הציפור לשדה שמחוצה לה,

אֵינוֹ הוֹפֵךְ פָּנָיו לֹא לַיָּם, וְלֹא לָעִיר, וְלֹא לַמִּדְבָּר,  

שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפּוֹר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה" (שם פסוק נג).

שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפּוֹר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה". 

לאחר מכן בָּא לְגַלֵּחַ אֶת הַמְּצוֹרָע,

בָּא לְגַלֵּחַ אֶת הַמְּצוֹרָע,  

הֶעֱבִיר תַּעַר עַל כָּל בְּשָׂרוֹ וגילח כל שערותיו, וְכִבֵּס (טובל) את בְּגָדָיו, וְטָבַל את גופו במים, ככתוב: "וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר" (שם פסוק ח).

הֶעֱבִיר תַּעַר עַל כָּל בְּשָׂרוֹ, וְכִבֵּס בְּגָדָיו, וְטָבַל. 

ומעתה המצורע טָהוֹר מִלְּטַמֵּא את כל הנמצא בבית בְּבִיאָה אליו, ואף לא במשא או במושב ומשכב, וַהֲרֵי הוּא מְטַמֵּא אדם וכלים רק במגע, כְּשֶׁרֶץ טמא.

טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בְּבִיאָה, וַהֲרֵי הוּא מְטַמֵּא כְּשֶׁרֶץ.  

הפסוק המובא כאן, “אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה״, נאמר בסדר טהרת הבית המנוגע, שכן בטהרת המצורע נאמר רק: “עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה״ (ויקרא יד,ז). לדעת רש״י והרמב״ם, נראה שהכוונה לומר, שהכהן אינו עומד מחוץ לעיר ומשלח אל תוכה או אל המדבר שממנו והלאה, אלא יעמוד בתוך העיר (או סמוך לה) וישלח את הציפור אל השדות הסמוכים לעיר. וגדר “שדה״ הוא מקום שראוי לזריעה (ראו בבלי קידושין נז,ב, תפארת ישראל כאן, ורש״ר הירש ויקרא יד,ז). מלשון התלמוד שם משמע, ששילוח הציפור נעשה רק מעיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון. ויש שביאר בטעם הדבר, ששילוח הציפור צריך להיעשות מן המקום שהמצורע השתלח ממנו עד כה, ומעתה ואילך מותר להיכנס אליו (משך חכמה על ויקרא יד,מ, וראו תוספות על הבבלי שם).

ולא לעיר ולא למדבר  

נחלקו התנאים, האם המצורע חייב בגילוח כל שער גופו, או שמגלח רק מקומות שיש בהם שיער ‘כנוס וגלוי׳, אך לא את השיער המפוזר או המוסתר (ראו בבלי סוטה טז,א–ב). ונחלקו המפרשים מה דעת משנתנו (ראו תוי״ט).   

העביר תער על כל בשרו  

מכיוון שהמצורע עדיין מטמא במגע גם בגדים שנוגע בהם, יש מהאחרונים שפירשו, שאין הכוונה שטובל את הבגדים שהוא לובש ונוגע בהם אלא את הבגדים המשמשים למשכבו או למושבו. ומכאן דרשו חכמים (בתורת כהנים), שמשלב זה המצורע אינו מטמא עוד ‘משכב ומושב׳ (ראו משנה אחרונה, וחזון איש יא,יד). ויש שכתבו, שכיבוס הבגדים הוא מצווה, גם אם אינו צריך לאותם הבגדים (תפארת ישראל, וחזון איש שם). ומכל מקום, כיבוס זה אינו מעכב את טהרתו של המצורע, ואף אם לא כיבס המצורע את בגדיו, אלא רק גילח את שערו וטבל את גופו – נטהר בכך (תורת כהנים,  ותוספתא ח,ה).   

וכבס בגדיו  

מפשטות לשון המשנה משמע שמדובר בשני עניינים: האחד – שאסור להיכנס לביתו, והשני – שאסור בתשמיש המיטה (ראו רא״ש, גר״א ועוד). אכן, לדעת רוב המפרשים, כוונת המשנה היא רק שאסור בתשמיש המיטה, וכפי שדרשו חכמים מן הכתוב ש״אין אהלו אלא אשתו״ (ראו בבלי מועד קטן טו,ב). וכן פירש גם הרע״ב, שאף גרס במשנתנו “מנודה בביתו״. פירשנו כפי הנראה מן המשנה, שהכוונה לשלוש הטהרות שבמשנתנו – טבילה שלאחר התגלחת השנייה, הערב שמש, והבאת הקרבנות. ושלושת השלבים הללו קיימים אף ביולדת, בזב ובזבה, שצריכים להביא קרבנות בסיום תהליך טהרתם, אלא שהמשנה נקטה יולדת דווקא מפני שמפורש בה ‘טהרה׳ בהבאת הקרבנות (ר״ש משאנץ). ויש מפרשים, שהמשנה מונה את שלושת הדברים שנאמרה עליהם ‘טהרה׳ בתורה: הטבילה שלאחר התגלחת הראשונה, הערב שמש שלאחר הטבילה השנייה והבאת הקרבנות. ולפירוש זה, שלוש הטהרות ביולדת הן: טבילתה וטהרתה לבעלה לאחר מלאת ‘ימי טומאתה׳ (שבוע, או שבועיים, לאחר הלידה); טבילתה וטהרתה לתרומה בסוף ימי טהרתה (ארבעים יום או שמונים לאחר הלידה); והבאת קרבנותיה שמתירה אותה בקדשים (גר״א). ומדברי הרמב״ם נראה, שהכוונה לפעולות הטהרה שביד האדם לעשותן, שהן שתי טבילות (בין במצורע ובין ביולדת, כאמור לעיל), והבאת קרבנות. אבל הערב שמש, שהוא דבר שנעשה מעצמו, אינו נחשב במניין האמור כאן. בלוויים מפורש בתורה, שהיו צריכים לגלח בתער, ככתוב: “וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם״ (במדבר ח,ז), ובנזיר למדו דבר זה ממה שנאמר בו: “כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ, עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה׳...״ (שם ו,ה), שמפסוק זה למדו, שתגלחתו במלאת הימים צריכה להיות בתער. ובמצורע דרשו כך חכמים מייתור המילים. ועוד דרשו מן הפסוקים בפרשת הנזיר, ששיור של שיער, שהוא אפילו שתי שערות, מעכב את הגילוח (ראו בבלי נזיר מ,א–ב, ושם מב,א).

מנודה מביתו שבעת ימים ואסור בתשמיש המיטה  

נִכְנַס לִפְנִים מִן הַחוֹמָה, מחומת העיר, ככתוב שם: “וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה״, ועדיין מְנוּדֶּה (מורחק) מִבֵּיתוֹ שִׁבְעַת יָמִים, וְאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, בקיום יחסי אישות, כפי שנאמר שם: "וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים".

נִכְנַס לִפְנִים מִן הַחוֹמָה, מְנוּדֶּה מִבֵּיתוֹ שִׁבְעַת יָמִים, וְאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. 

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לתגלחת ולטבילה, מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת שְׁנִיָּה כַּתִּגְלַחַת הָרִאשׁוֹנָה, כל בשרו, וכִבֵּס בְּגָדָיו וְטָבַל (ויקרא יד,ט),

ג בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת שְׁנִיָּה כַּתִּגְלַחַת הָרִאשׁוֹנָה, כִּבֵּס בְּגָדָיו וְטָבַל.

ולאחר שטבל, הוא טָהוֹר מִלְּטַמֵּא אדם וכלים כְּשֶׁרֶץ, וַהֲרֵי הוּא טמא בטומאה קלה של 'טְבוּל יוֹם', מי שטבל היום מטומאתו, ועד צאת הכוכבים דינו כ׳שני לטומאה׳, ומותר להיות אוֹכֵל בַּמַּעֲשֵׂר, ממעשר שני.

טָהוֹר מִלְּטַמֵּא כְּשֶׁרֶץ וַהֲרֵי הוּא טְבוּל יוֹם, אוֹכֵל בַּמַּעֲשֵׂר. 

הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ, הסתיים יום הטבילה – מותר להיות אוֹכֵל אף בַּתְּרוּמָה, אם הוא כהן. הֵבִיא כַּפָּרָתוֹ (קרבנותיו) למחרת היום – אוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים הקרבים במקדש, וכן מותר בכניסה אל המקדש.

הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ – אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה. הֵבִיא כַּפָּרָתוֹ – אוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים. 

נִמְצְאוּ שָׁלשׁ טְהָרוֹת, שלבי טהרה, בַּמְּצוֹרָע: טבילה, הערב שמש והבאת קרבנות.

נִמְצְאוּ שָׁלשׁ טְהָרוֹת בַּמְּצוֹרָע, 

וְשָׁלשׁ טְהָרוֹת כיוצא בהן יש בַּיּוֹלֶדֶת שנטהרת מטומאתה (ראו ויקרא פרק יב), שלאחר שטבלה מותרת במעשר, לאחר הערב שמש אוכלת תרומה אם היא כהנת, ולאחר שהביאה קרבנות אוכלת מן הקדשים.

וְשָׁלשׁ טְהָרוֹת בַּיּוֹלֶדֶת. 

שְׁלשָׁה הם המְגַלְּחִין את שערם בתורה, וְתִגְלַחְתָּן מִצְוָה היא:

ד שְׁלשָׁה מְגַלְּחִין וְתִגְלַחְתָּן מִצְוָה:

הַנָּזִיר שמגלח שיער ראשו בתום נזירותו (במדבר ו,יח), וְהַמְּצוֹרָע שמגלח כל שערו כשנטהר (ויקרא יד,ח–ט) וְהַלְּוִיִּם במדבר, שגילחו כל שערם כשנלקחו לשרת בקודש (במדבר ח,ז).

הַנָּזִיר, וְהַמְּצוֹרָע, וְהַלְּוִיִּם. 

וְכוּלָּן שֶׁגִּלְּחוּ שֶׁלֹּא בְּאמצעות תַעַר, סכין, אוֹ שֶׁשִּׁיְּירוּ (השאירו) שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת – כאילו לֹא עָשׂוּ כְּלוּם, ולא יצאו ידי חובתם.

וְכוּלָּן שֶׁגִּלְּחוּ שֶׁלֹּא בְּתַעַר, אוֹ שֶׁשִּׁיְּירוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת – לֹא עָשׂוּ כְּלוּם. 

שְׁתֵּי צִפֳּרִים שמביא המצורע לטהרתו –

ה שְׁתֵּי צִפֳּרִים –

מִצְוָתָן שֶׁיְּהוּ שָׁווֹת בְּמַרְאֶה, בצבען ובצורתן, וּבְקוֹמָה (בגודלן), וּבְדָמִים (במחירן), וּלְקִיחָתָן כְּאַחַת, שיש לקנותן יחד,

מִצְוָתָן שֶׁיְּהוּ שָׁווֹת בְּמַרְאֶה וּבְקוֹמָה וּבְדָמִים, וּלְקִיחָתָן כְּאַחַת. 

ואולם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם שָׁווֹת במראה, בקומה או בדמים – כְּשֵׁרוֹת. וכן, אם לָקַח אַחַת הַיּוֹם וְאַחַת לְמָחָר, לאחר זמן – כְּשֵׁרוֹת.

אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם שָׁווֹת – כְּשֵׁרוֹת. לָקַח אֶחָד הַיּוֹם וְאֶחָד לְמָחָר – כְּשֵׁרוֹת. 

שָׁחַט אַחַת מֵהֶן, וְנִמְצֵאת השחוטה שֶׁלֹּא הייתה ציפור דְּרוֹר – יִקַּח בת זוּג לַשְּׁנִיָּה. והָרִאשׁוֹנָה, השחוטה, שהוברר שמתחילה הייתה לקיחתה בטעות – מוּתֶּרֶת בַּאֲכִילָה.

שָׁחַט אַחַת מֵהֶן וְנִמְצֵאת שֶׁלֹּא דְּרוֹר – יִקַּח זוּג לַשְּׁנִיָּה, הָרִאשׁוֹנָה מוּתֶּרֶת בַּאֲכִילָה. 

שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת שהייתה טְרֵפָה ואסורה באכילה – יִקַּח בת זוּג לַשְּׁנִיָּה. והָרִאשׁוֹנָה – מוּתֶּרֶת בַּהֲנָאָה, ככל טרפה.

שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת טְרֵפָה – יִקַּח זוּג לַשְּׁנִיָּה, הָרִאשׁוֹנָה מוּתֶּרֶת בַּהֲנָאָה. 

ואולם, אם לאחר ששחט אחת כדין נִשְׁפַּךְ הַדָּם, וצריך לשחוט ציפור אחרת – תָּמוּת הציפור הַמִּשְׁתַּלַּחַת, מפני שבשעת השחיטה נקבעה כזוג לראשונה, והרי היא אסורה בהנאה, ואין לה תקנה.

נִשְׁפַּךְ הַדָּם – תָּמוּת הַמִּשְׁתַּלַּחַת.  

נחלקו תנאים ואמוראים, ממתי ציפור המצורע נאסרת בהנאה – האם משעת שחיטתה או משעת לקיחתה למצווה. ולדעת הסבורים שנאסרת משעת שחיטתה, משנתנו מתפרשת כפשוטה, בכל מקרה. ולדעה שנאסרת משעת הלקיחה, מדובר במשנתנו כשהתברר, שהייתה טרפה עוד לפני לקיחתה, וכגון שנתגלה בה מום מוּלד. אבל במום טרפה שייתכן כי נוצר לאחר הלקיחה – אינה מותרת בהנאה, שמא כבר נאסרה מקודם (ראו בבלי קידושין נז,א).   

שחטה ונמצאת טרפה... מותרת בהנאה  

דרשו חכמים מן הכתובים, שמכיוון שבשעת השחיטה היו שתי הציפורים כשרות, השחיטה קבעה את שתיהן להיות זוג, ואם אירעה תקלה באחת מהן, אין תקנה לציפור שנשארה, ואי אפשר להשלימה בציפור אחרת. ולפיכך, אם נשפך הדם, ונותרה הציפור שהייתה עתידה להשתלח, וכעת אי אפשר לשלחה – היא נותרת באיסורה, ויש להשאירה במקום מסוים עד שתמות מאליה, כדי שלא ישתמשו בה. וכן, אם מתה המשתלחת, שאז יישפך דמה של הראשונה, ויביאו זוג חדש. אמנם, אם לפני השחיטה מתה, נטרפה או ברחה אחת מהן – לא הוקבעו זו לזו, וייקח בת זוג לשנייה (תוספתא ח,ז ור״ש משאנץ). מילים אלה באות להורות, שמידה זו של רבע עובי הכרע צריכה להיות בדיוק, ולא באומד הדעת, שמא יהיה מעט פחות מן הנצרך. ועוד, לבאר את אופן החלוקה, שלא יטעה ויחתוך את הכרע לארבעה מלבנים שווים (חזון איש יא,יב), או שיחלוק אותו לארבעה חלקים לאורכו ולרוחבו, באופן שהכרע ייחלק לשישה עשר ריבועים (גר״א). וכתב החזון איש (שם) שהשיעור שנזכר כאן הוא שיעור מינימלי, ואם היה עובי הארז יותר מכך – כשר. ובתפארת ישראל כתב להפך, שהמשנה האריכה ביאור אופן החלוקה, מפני שיש להקפיד דווקא על השיעור הנזכר כאן, שהוא ‘הלכה למשה מסיני׳. ובתלמוד הבבלי מבוארים שיעוריהם המינימליים של האזוב ושל לשון הצמר: שאורכו של האזוב צריך להיות לפחות טפח (כ-8 ס״מ. בבלי נידה כו,א), ומשקלה של לשון הצמר – לפחות שקל (כ-9.6 גרם. בבלי יומא מב,א). אזוב יון... אזוב כוחלי וכו׳ מרשימה זו מתברר, שהשם “אזוב״ אינו מתייחס רק למין ספציפי אלא משמש שם כללי לקבוצת צמחים בעלי מאפיינים דומים. צמח האזוב משתייך למשפחת השפתנים, אשר מכילים בעליהם ובגבעולם שמן אתרי המעניק להם ריח חזק וטעם אופייני, ורבים מהם נמצאים בשימוש האדם מאז ימי קדם לתבלין ולרפואה. האזוב יון (יש גרסאות: אזוביון) נזכר במסכת שבת פי״ד מ״ג כצמח רפואה, ובתלמוד הבבלי (שם קט,ב) הסבירו, שסגולתו הרפואית היא לטיפול בתולעי מעיים. הרמב״ם, ובעקבותיו כמה מן החוקרים, זיהה את האזוב יון עם הצמח הנקרא בימינו אזוביון דגול ( <eng>Lavandula</eng> <eng>stoechas</eng>), המשמש ברפואה המסורתית לטיפול בשיעול, בבעיות עיכול ועוד. יש שהציע לזהות את האזוב יון עם הגעדה המצויה ( <eng>Teucrium</eng> <eng>capitatum</eng>), המוכרת כתרופה לכאבי בטן ועוד (א. הראובני). ויש שזיהה אותו עם הכלמינתה האפורה ( <eng>Calamintha</eng> <eng>incana</eng>), הדומה מאוד לאזוב מצוי אלא שהיא קטנה יותר. שם זה השתמר עד היום בשם הערבי לצמח ‘זועוטמאן׳ שפירושו ‘האזוב הקטן׳. הצמח ידוע ברפואה העממית כתרופה בדוקה לתולעי מעיים ועוד (נ. קריספיל).

נשפך הדם... מתה המשתלחת וכו׳  

וכן אם מֵתָה הַמִּשְׁתַּלַּחַת לאחר שחיטת הציפור האחת – יִשָּׁפֵךְ הַדָּם של השחוטה, שאי אפשר לזווג לשחוטה ציפור אחרת, אלא ייקח שתי ציפורים אחרות.

מֵתָה הַמִּשְׁתַּלַּחַת – יִשָּׁפֵךְ הַדָּם. 

מִצְוַת עֵץ אֶרֶז –

ו מִצְוַת עֵץ אֶרֶז –

אָרְכּוֹ אַמָּה, כ-50 ס״מ, וְעָבְיוֹ כִּרְבִיעַ כֶּרַע (רגל) הַמִּטָּה, שמידתו הייתה ידועה באותם הימים: כשמחלק כרע אֶחָד לִשְׁנַיִם, ואת השְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה, כלומר רבע מדויק.

אָרְכּוֹ אַמָּה, וְעָבְיוֹ כִּרְבִיעַ כֶּרַע הַמִּטָּה: אֶחָד לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה. 

לֹא אֵזוֹב יוֹן, לֹא אֵזוֹב כּוֹחֲלִי, לֹא אֵזוֹב רוֹמִי, לֹא אֵזוֹב מִדְבָּרִית,

לֹא אֵזוֹב יוֹן, לֹא אֵזוֹב כּוֹחֲלִי, לֹא אֵזוֹב רוֹמִי, לֹא אֵזוֹב מִדְבָּרִית,  

וְלֹא כָּל אֵזוֹב אחר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׁם לְוַוי, כגון אלו שנמנו כאן.

וְלֹא כָּל אֵזוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׁם לְוַוי. 

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מֵבִיא המצורע שנטהר שָׁלשׁ בְּהֵמוֹת:

ז בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מֵבִיא שָׁלשׁ בְּהֵמוֹת:

כבשה לקרבן חַטָּאת, וְכבש לקרבן אָשָׁם, וְכבש לקרבן עוֹלָה.

חַטָּאת, וְאָשָׁם, וְעוֹלָה. 

וְהַדַּל, העני שאין באפשרותו להביא שלוש בהמות, הָיָה מֵבִיא חַטַּאת הָעוֹף וְעוֹלַת הָעוֹף, במקום כבשת החטאת וכבש העולה, ורק קרבן האשם בא מן הבהמה.

וְהַדַּל הָיָה מֵבִיא חַטַּאת הָעוֹף וְעוֹלַת הָעוֹף. 

בָּא לוֹ המצורע אֵצֶל קרבן הָאָשָׁם שהועמד בקצה העזרה סמוך לשער, וְסָמַךְ את שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו, על ראשו, שכל אדם צריך לסמוך על ראש קרבנו, וּשְׁחָטוֹ הכהן.

ח בָּא לוֹ אֵצֶל הָאָשָׁם, וְסָמַךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו, וּשְׁחָטוֹ.

וְקִבְּלוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים אֶת דָּמוֹ, שנשפך מן הצוואר. אֶחָד הכהנים קיבל את הדם בַּכְּלִי, כפי הדין בכל הקרבנות, וְאֶחָד קיבל בַּיָּד, כפי שלמדו חכמים מן הכתובים.

וְקִבְּלוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים אֶת דָּמוֹ, אֶחָד בַּכְּלִי וְאֶחָד בַּיָּד. 

זֶה שֶׁקִּבֵּל בַּכְּלִי – בָּא וּזְרָקוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ, בשתי פינות, מזרחית צפונית ומערבית דרומית, כהלכות קרבן האשם.

זֶה שֶׁקִּבֵּל בַּכְּלִי – בָּא וּזְרָקוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ.  

וְזֶה שֶׁקִּבֵּל בַּיָּד – בָּא לוֹ אֵצֶל הַמְּצוֹרָע.

וְזֶה שֶׁקִּבֵּל בַּיָּד – בָּא לוֹ אֵצֶל הַמְּצוֹרָע. 

וְהַמְּצוֹרָע שטָבַל קודם לכן בְּלִשְׁכַּת הַמְּצוֹרָעִים שבצפון מערב עזרת הנשים, ועדיין אסור להיכנס אל העזרה, בָּא וְעָמַד בְּתוך שַׁעַר נִיקָּנוֹר שבין עזרת הנשים לעזרת ישראל, שעוביו של שער זה לא התקדש בקדושת העזרה.

וְהַמְּצוֹרָע טָבַל בְּלִשְׁכַּת הַמְּצוֹרָעִים, בָּא וְעָמַד בְּשַׁעַר נִיקָּנוֹר. 

המשנה לא מפרשת את הפרטים המקדימים, המפורשים בתורה: “וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי ה׳ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן, וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה׳״ (ויקרא יד,יא–יב). וכמבואר במשנה הבאה, לא היה המצורע רשאי בשלב זה להיכנס לעזרה אלא היה עומד בשער העזרה ומכניס ידיו. ובתוספתא (ח,ט) נאמר, שאף המצורע מניף את הכבש עם הכהן כאשר הוא עומד בשער ניקנור, “והכהן עומד מבפנים ומצורע מבחוץ״. אמנם, הרמב״ם (הלכות מחוסרי כפרה פ״ד ה״ב) פסק כפי המובא בתורת כהנים, שרק הכהן מניף את הכבש ואת השמן, ואחר כך מביא את הכבש אל פתח העזרה, כדי שיסמוך עליו המצורע שם.   

בא לו אצל האשם וסמך שתי ידיו עליו  

בתוספתא (ח,י) אמרו, שבדבר זה התייחד אשם המצורע משאר הקרבנות, שלא היה נשחט ‘תכף לסמיכה׳, מפני שהסמיכה הייתה נעשית בשער ניקנור, מפני שהמצורע עדיין אסור להיכנס אל העזרה, ואילו השחיטה הייתה נעשית לצפון המזבח כדין אשם (זבחים פ״ה מ״ה), שהוא מ׳קדשי הקדשים׳. אכן, מדברי הרמב״ם, שכתב: “...וסומך עליו, ושוחטין אותו מיד״ (הלכות מחוסרי כפרה פ״ד ה״ב), יש שהבינו, שלדעתו, שוחטים את כבש האשם סמוך לשער ניקנור, מפני שסבור, שכל החלק הצפוני של העזרה כשר לכך  (ר״י קורקוס שם).   

וסמך שתי ידיו עליו ושחטו  

קבלת הדם לשם זריקתו על המזבח חייבת להיעשות בכלי שרת, כפי שלמדו חכמים לכל הזבחים מן הכתוב: “וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ״ (שמות כד,ו. ראו בבלי יומא סא,ב ורש״י שם). אך את הדם שניתן על המצורע צריך לקבל דווקא ביד, כפי שדרשו מן הכתוב: “  וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם  וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר וגו׳״ (ויקרא יד,יד), לומר שכשם שנתינת הדם על המצורע נעשית ביד, כך אף קבלת הדם צריכה להיעשות ביד (תורת כהנים); ומקבל את הדם בתוך יד שמאל (תוספתא ט,ב), מפני שנתינת הדם על המצורע צריכה להיעשות ביד ימין.  

אחד בכלי ואחד ביד  

אף על פי שהמצורע כבר טבל לטהרתו ביום השביעי מתוך ידיעה שיבוא למחרת למקדש, חכמים סבורים, שצריך לטבול שוב לפני בואו. אם משום שחוששים, שמא מחמת שהיה עד עתה טמא אינו רגיל בשמירת עצמו בטהרה, ואולי נטמא ולא ידע; ואם מפני שכל הנכנס לעזרה חייב לטבול לפני כן, ואפילו הוא טהור. ורבי יהודה חולק עליהם וסבור, שטבילה אחת מועילה לעניין זה, הן לטהרה והן לכניסה (ראו תוספתא ח,ט, ויומא פ״ג מ״ג ובבלי שם ל,א–ב, וכן ברמב״ם ועוד כאן). שער ניקנור שער ניקנור היה השער המזרחי (והמרכזי) של העזרה. על דלתות הנחושת של שער זה מסופר, שניקנור הביאם מאלכסנדריה לירושלים במעשה שנכרכו בו מסירות נפש גדולה ונס גלוי, ובעקבות כך “היו מזכירים אותו לשבח״ (יומא פ״ג מ״י ותוספתא שם ב,ד). כאשר החליפו את דלתות שערי המקדש בתקופה מאוחרת יותר להיות מזהב, לא החליפו את דלתותיו של שער זה מפני הנס שנעשה בהן, או מפני שהיו עשויות מנחושת בהירה ומשובחת ביותר שהייתה מאירה יותר מזהב (ראו מידות פ״ב מ״ג). בראשית המאה ה-20 לסה״נ התגלתה בהר הצופים ‘מערת ניקנור׳, ובה כמה גלוסקמאות, שעל אחת מהן כתובת ביוונית ובעברית המייחסת אותה לצאצאיו של ‘ניקנר איש אלכסנדריה שעשה את הדלתות׳.

והמצורע טבל בלשכת המצורעים וכו׳  

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה המצורע צָרִיךְ טְבִילָה, מפני שכבר טבל ביום הקודם. ואין הלכה כמותו.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה צָרִיךְ טְבִילָה. 

הִכְנִיס המיטהר את רֹאשׁוֹ לתוך העזרה – וְנָתַן הכהן מהדם שבכף ידו עַל תְּנוּךְ, הסחוס שבאמצע, אָזְנוֹ הימנית.

ט הִכְנִיס רֹאשׁוֹ, וְנָתַן עַל תְּנוּךְ אָזְנוֹ;

הכניס המיטהר את יָדוֹ הימנית – וְנָתַן הכהן עַל בֹּהֶן (אגודל) יָדוֹ.

יָדוֹ – וְנָתַן עַל בֹּהֶן יָדוֹ;  

הכניס את רַגְלוֹ הימנית – וְנָתַן עַל בֹּהֶן רַגְלוֹ.

רַגְלוֹ – וְנָתַן עַל בֹּהֶן רַגְלוֹ. 

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלָשְׁתָּם, הראש, היד והרגל, הָיָה מַכְנִיס כְּאֶחָד. ואין הלכה כמותו.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלָשְׁתָּם הָיָה מַכְנִיס כְּאֶחָד. 

אֵין לוֹ בֹּהֶן יָד, בֹּהֶן רֶגֶל, או אֹזֶן יְמָנִית – אֵין לוֹ טָהֳרָה עוֹלָמִית, שאינו רשאי לאכול מן הקדשים, שהרי אי אפשר לקיים את דינו.

אֵין לוֹ בֹּהֶן יָד, בֹּהֶן רֶגֶל, אֹזֶן יְמָנִית – אֵין לוֹ טָהֳרָה עוֹלָמִית. 

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נוֹתֵן הוּא עַל מְקוֹמָן של איברים אלו, אף שהם עצמם חסרים.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נוֹתֵן הוּא עַל מְקוֹמָן. 

נחלקו האמוראים בטיב ההיתר של המיטהר להכניס את איבריו לשטח העזרה לצורך נתינת הדם עליהם. יש סבורים, שאין בהכנסת מקצת הגוף איסור תורה, ש״ביאה במקצת לא שמה ביאה״, אלא הוא איסור מדברי חכמים, כאשר אין צורך בדבר. ויש סבורים, שטמא שנכנס מקצתו למקדש נחשב כמי שבא אל המקדש בטומאה, מפני ש״ביאה במקצת שמה ביאה״. אלא שלנטהר מצרעתו התירה התורה באופן חריג לעשות כן, כפי ההכרח, שהרי אסור להוציא מן הדם החוצה (ראו בבלי זבחים לב,ב). ולכל הדעות, צריך המצורע להיות טבול מטומאתו לפני הכנסת קצות איבריו לעזרה, שהרי הוא בא במקצת אל הקודש (ראו בבלי יומא לא,א, ובמאירי יבמות ז,ב).

הכניס ראשו  

ייתכן, שחכמים ורבי יהודה נחלקו בשאלה האם עדיף שהמיטהר יכניס כל איבר לפרק זמן  מינימלי, כפי ההכרח, אף על פי שהדבר כרוך בשלוש כניסות נפרדות, או שיש להעדיף כניסה אחת, אף על פי ששוהה בה יותר מן הצורך. וייתכן, שיסוד המחלוקת בשאלה אם עיקר האיסור הוא בכניסה לעזרה או בעצם ההימצאות  בעזרה. וייתכן עוד, שטעמם של חכמים הוא  משום גזרה, שמא יכניס לעזרה את רוב גופו,  שדבר זה נחשב כניסה גמורה (ראו ירושלמי עירובין י,יד).    

רבי יהודה אומר שלשתם היה מכניס כאחד  

בתלמוד הבבלי (סנהדרין מה,ב) פירשו, שמחלוקת התנאים כאן קשורה בשאלה העקרונית, אם צריכים דווקא ‘קרא כדכתיב׳ (=מקרא ככתבו) או לא. כלומר, האם דינים שנאמרו בתורה פרטים מסוימים בעשייתם צריכים להיעשות באופן זה דווקא, אף בדיעבד, או שכאשר אי אפשר לקיימם ככל פרטיהם, מסיבות שונות (וכגון כאן – שלמיטהר חסרים איברים אלו), יכולים להתקיים באופן קרוב לזה. רבי אליעזר ורבי שמעון מסכימים, שאין צריכים ‘קרא כדכתיב׳ (ראו לעיל). אלא שנחלקו, כיצד עדיף לנהוג במקרה זה: אם להניח על מקומם של האיברים החסרים בצד ימין או אם להניח על האיברים המקבילים שקיימים בפועל בצד השמאלי (רמ״ה, תפארת ישראל). הלכה כתנא הראשון. אמנם, יש מן הראשונים שכתבו, על פי סוגיית התלמוד (סנהדרין מה,ב), שמחלוקת התנאים כאן אמורה רק כאשר היו למצורע בהונות, אלא שנקטעו לפני שהביא קרבנותיו, שאז כבר חל עליו דין ‘מתן בהונות׳ שאי אפשר לקיימו. אבל אם מלכתחילה לא היו בו בהונות, לדעת הכול, אין הדבר מעכב (ר״ש משאנץ, תוספות). אמנם, מדברי הרמב״ם (הלכות מחוסרי כפרה פ״ה ה״א) נראה, שאין הבדל בדבר, ובכל אופן שאין לו בהונות – אינו יכול לסיים את כפרתו (וראו עוד בתוי״ט ובתפארת ישראל, בשו״ת חוות יאיר סימן קסז ובחזון איש יב,כא).

אין לו בֹהן יד וכו׳  

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם נָתַן עַל שֶׁל שְׂמֹאל – יָצָא. ואין הלכה לא כרבי אליעזר ולא כרבי שמעון.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם נָתַן עַל שֶׁל שְׂמֹאל – יָצָא. 

נָטַל הכהן מהכלי של לוֹג הַשֶּׁמֶן וְיָצַק לְתוֹךְ כַּפּוֹ, כף ידו השמאלית, שֶׁל חֲבֵרוֹ הכהן, ככתוב: "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית" (ויקרא יד,טו).

י נָטַל מִלּוֹג הַשֶּׁמֶן וְיָצַק לְתוֹךְ כַּפּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ.

וְאִם יָצַק לְתוֹךְ הכַּף של עַצְמוֹ – יָצָא, שגם זה בכלל "עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית".

וְאִם יָצַק לְתוֹךְ כַּף עַצְמוֹ – יָצָא. 

והכהן שהשמן בכפו טָבַל את אצבעו הימנית בשמן, וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים כְּנֶגֶד (נוכח) בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, ככתוב: “וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית וְהִזָּה מִן הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה׳״ (שם פסוק טז). כאשר עַל כָּל הַזָּיָה – טְבִילָה, לצורך כל הזיה חוזר וטובל את אצבעו בשמן שבתוך כפו.

טָבַל וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. עַל כָּל הַזָּיָה טְבִילָה. 

לאחר שסיים להזות כנגד המקדש, בָּא לוֹ הכהן אֵצֶל הַמְּצוֹרָע העומד בשער ניקנור כדי לתת עליו מהשמן. במָקוֹם שֶׁהוּא נוֹתֵן אֶת הַדָּם לפני כן – על התנוך והבהונות – שָׁם הוּא נוֹתֵן אֶת הַשֶּׁמֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם" (שם פסוק כח).

בָּא לוֹ אֵצֶל הַמְּצוֹרָע. מָקוֹם שֶׁהוּא נוֹתֵן אֶת הַדָּם – שָׁם הוּא נוֹתֵן אֶת הַשֶּׁמֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם". 

נאמר: "וְהַנּוֹתָר מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר לְכַפֵּר" (שם פסוק כט),

"וְהַנּוֹתָר מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר לְכַפֵּר"; 

מכאן משמע, שאִם נָתַן ממותר השמן על ראש המיטהר – כִּפֵּר, וְאִם לֹא נָתַן – לֹא כִּפֵּר. אלו דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

אִם נָתַן – כִּפֵּר, וְאִם לֹא נָתַן – לֹא כִּפֵּר, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. 

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: נתינת השמן הנותר על ראש המיטהר – שְׁיָרֵי (שאריות) מִצְוָה הֵן, ולא עיקר הדין. ולפיכך, בֵּין שֶׁנָּתַן בֵּין שֶׁלֹּא נָתַן – כִּפֵּר, שאף שלא נתן יצא ידי חובתו, ואולם מַעֲלִין עָלָיו, מחשיבים את הדבר, כְּאִילּוּ לֹא כִּפֵּר, שלא הייתה כפרתו מן המובחר. והלכה כרבי עקיבא.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: שְׁיָרֵי מִצְוָה הֵן, בֵּין שֶׁנָּתַן בֵּין שֶׁלֹּא נָתַן – כִּפֵּר, וּמַעֲלִין עָלָיו כְּאִילּוּ לֹא כִּפֵּר. 

חָסַר (נחסר) הַלֹּוג עַד שֶׁלֹּא יָצַק את השמן על כף הכהן – יְמַלְאֶנּוּ וישלים את מידתו ללוג שמן. ואולם, אם נחסר מִשֶּׁיָּצַק – יָבִיא לוג אַחֵר בַּתְּחִלָּה, ולא ישלים את הנותר בלוג שחסר. אלו דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

חָסַר הַלּוֹג עַד שֶׁלֹּא יָצַק – יְמַלְאֶנּוּ. מִשֶּׁיָּצַק – יָבִיא אַחֵר בַּתְּחִלָּה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. 

בתלמוד הבבלי (זבחים ו,ב) ניתנו שתי אפשרויות לפירושו של ביטוי זה. וביארנו כפי הפירוש העיקרי שבהם (ראו תוי״ט), שכוונת הדברים היא, שהאדם יצא ידי חובתו, אלא שלא עשה מצווה מן המובחר שיתרצה בה כראוי לפני הקדוש ברוך הוא. ופירוש נוסף הוא, שכפרתו חלקית. כלומר שמתן השמן על הבהונות, שנעשה כדין, כיפר, ואין צריך לעשותו שוב (ולפיכך גם מותר לאכול בקדשים). אבל מתן השמן על הראש, שלא נעשה – לא כיפר, וצריך להביא לוג שמן נוסף, וייתן הכהן ממנו על ראש המיטהר.

בין שנתן... כִפר ומעלין עליו כאילו לא כִפר  

כפי המבואר בתלמוד הבבלי (מנחות ט,א), דין זה קשור להלכה בדיני המנחות שבמקדש, שאם נחסרה המנחה לפני הקמיצה, נטילת קומץ מן המנחה, שהיא העבודה הראשונה שנעשית במנחה – ישלים את החסר, ואם נחסרה לאחר הקמיצה – נפסלה כולה. ומחלוקת התנאים במשנתנו היא, מהו המעשה בלוג השמן שמקביל לקמיצה במנחות: היציקה אל כף הכהן או ההזאה מול הקודש (ר״ש משאנץ ועוד. וראו משנה  אחרונה).   

חסר הלוג  

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אף לאחר שיצק, אם חָסַר הַלּוֹג עַד שֶׁלֹּא נָתַן את שבע ההזאות – יְמַלְאֶנּוּ. ורק אם מִשֶּׁנָּתַן, לאחר שהיזה, חסר – יָבִיא אַחֵר בַּתְּחִלָּה. והלכה כרבי עקיבא.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חָסַר הַלּוֹג עַד שֶׁלֹּא נָתַן – יְמַלְאֶנּוּ. מִשֶּׁנָּתַן – יָבִיא אַחֵר בַּתְּחִלָּה. 

מְצוֹרָע שֶׁהֵבִיא קָרְבָּנוֹ כשהיה עָנִי, וְלפני שהשלים את הבאת קרבנותיו הֶעֱשִׁיר, נעשה עשיר, אוֹ שהביא כשהיה עָשִׁיר, וְהֶעֱנִי –

יא מְצוֹרָע שֶׁהֵבִיא קָרְבָּנוֹ עָנִי וְהֶעֱשִׁיר, אוֹ עָשִׁיר וְהֶעֱנִי –

הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר מצבו בעת שהביא את החַטָּאת, שהיא הקרבן הראשון שנבדלים בו העשיר והעני. וכפי המין שהביא ממנו, אם עוף או אם בהמה, יביא גם את קרבן העולה. אלו דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.

הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר חַטָּאת, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. 

יש שגרסו במשנתנו “שהפריש״, ולגרסה זו, שעת ההפרשה היא הקובעת ולא שעת ההקרבה (ראו ראב״ד קינים פ״ב מ״ה). אמנם, הרמב״ם נקט כגרסתנו, ששעת השחיטה היא הקובעת (הלכות מחוסרי כפרה פ״ה ה״ט).   

שהביא קרבנו  

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הכול הולך אַחַר מעמד האדם בעת הבאת הָאָשָׁם, שהוא הקרבן הראשון שקרב, ומצבו הכלכלי של האדם באותה השעה הוא שקובע האם יביא את החטאת והעולה מן העופות או מן הבהמות. וכן הלכה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַחַר הָאָשָׁם. 

מְצוֹרָע עָנִי שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר, כבשים לחטאת ולעולה – יָצָא. שעשה יותר מחיובו, ותבוא עליו ברכה.

יב מְצוֹרָע עָנִי שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר – יָצָא.

וְעָשִׁיר שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָנִי, עופות לחטאת ולעולה – לֹא יָצָא ידי חובתו.

וְעָשִׁיר שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָנִי – לֹא יָצָא. 

מֵבִיא אָדָם עַל יְדֵי (בעבור) בְּנוֹ שהיה מצורע, וכן עַל יְדֵי בִּתּוֹ, וכן עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ, קָרְבַּן עָנִי, ואף על פי שהוא עצמו עשיר, וּבכך מַאֲכִילָן בַּזְּבָחִים, כלומר הם מתכפרים בכך ומותרים לאכול בשר קדשים.

מֵבִיא אָדָם עַל יְדֵי בְּנוֹ, עַל יְדֵי בִּתּוֹ, עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ קָרְבַּן עָנִי, וּמַאֲכִילָן בַּזְּבָחִים. 

המפרשים העמידו באופנים שונים דין זה, שנראה כסותר את האמור במקום אחר, שהנודר להביא קרבנו של מצורע חייב להביא קרבן על פי מעמדו של הנודר ולא של המצורע (ראו בבלי ערכין יז,א): יש שאמר, שהדין במשנתנו מדבר דווקא על המביא עבור בני ביתו. שמכיוון שיש לו צורך בכך (שעלולים לפסול את קדשיו במגעם) ולא התנדב סתם, חסה עליו התורה, שיוכל להביא אף קרבן עני (משנה אחרונה). ויש שאמרו, שכאן מדובר שמביא על המצורע סתם, ללא שחייב עצמו בנדר, אך מי שחייב עצמו בנדר – נקבע הקרבן להיות כחובה שלו (תוי״ט, חזון איש יג,טו. וראו עוד באבן האזל על הלכות מעשה הקרבנות  פי״ד ה״ט).   

מביא אדם על ידי בנו... קרבן עני  

יש שפירשו, שאין הבעל חייב בקרבנות אשתו שהתחייבה בהם על חטא, אלא באלו הבאים לטהרה ולהתירה בקדשים בלבד (ר״ש משאנץ ועוד). ויש שהבינו, שכוונת הדברים לכל הקרבנות שהתחייבה, ואפילו על חטא (רמב״ם הלכות שגגות פ״י ה״ו ועוד). ומכל מקום, גם לדעה זו אין הדברים אמורים אלא בקרבנות “שהיא חייבת״, אבל קרבנות שנדרה או שנדבה – אין הבעל חייב בהם (ראו רא״ש ור״ן נדרים לה,ב, תוספות בבא מציעא קד,א ועוד).    

רבי יהודה אומר... וכן כל קרבן שהיא חייבת  

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לא רק בעבור עצמו, אלא אַף עַל יְדֵי (בעבור) אִשְׁתּוֹ מֵבִיא אדם קָרְבַּן עָשִׁיר דווקא, שקרבנות הטהרה של האישה הם חובה על בעלה, ולכן נקבעים על פי מעמדו. וְכֵן חייב להביא בעבורה כָּל קָרְבָּן שֶׁהִיא חַיֶּיבֶת, כגון אם הייתה זבה או יולדת. וכן הלכה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ מֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר, וְכֵן כָּל קָרְבָּן שֶׁהִיא חַיֶּיבֶת. 

שְׁנֵי מְצוֹרָעִים שֶׁהפרישו קרבנות, ונִתְעָרְבוּ קָרְבְּנוֹתֵיהֶם של זה בשל זה, וקָרַב קָרְבָּנוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, בלי שידעו מי הוא בעליו של הקרבן שקרב, ואחר כך מֵת אֶחָד מֵהֶם, והחי אינו יודע אם התכפר, ואסור לאכול קדשים מספק. ואמנם, את העולה יכול להביא על תנאי שאם אינו חייב הרי היא נדבה, וכן האשם יכול להקריבו על תנאי שאם אינו חייב בו הריהו קרבן שלמים. אך אינו יכול להקריב את החטאת על תנאי שמא היא של חברו, וחטאת שמתו בעליה פסולה להקרבה –

יג שְׁנֵי מְצוֹרָעִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ קָרְבְּנוֹתֵיהֶם; קָרַב קָרְבָּנוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, וּמֵת אֶחָד מֵהֶם –

כאשר שני המצורעים חיים, אפשר להקריב את הקרבנות שהתערבו, אף אם אין יודעים איזה מהם הוא בעליו של כל קרבן, כאשר עושים תנאי על כל קרבן, שאם זה של פלוני, האחר של חברו, ולהפך. וכן, אם מת מצורע אחד לפני שהוקרבו הקרבנות – היה המצורע החי יכול להביא קרבן אחר, שהרי ודאי שלא התכפר. אבל במקרה שבמשנתנו, שאחד מהמצורעים מת, ואחד מהקרבנות קרב – המצורע החי אינו יכול להביא קרבן חטאת אחר, שמא התכפר כבר, ונמצא, שמביא ‘חולין בעזרה׳. וכן, אינו יכול להביא את כבשת החטאת שנשארה, מפני שאם היא של המת – דינה ככל ‘חטאת שמתו בעליה׳, שאינה קרבה אלא מתה (ובעניין קרבן האשם – ראו להלן).    

שני מצורעים שנתערבו קרבנותיהם  

זוֹ שאלה שֶׁשָּׁאֲלוּ אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אָמַר לָהֶם: יִכְתּוֹב המצורע החי את נְכָסָיו בשטר מתנה לְאַחֵר, וכך ייהפך לעני, וְיָבִיא לחטאתו קָרְבַּן עָנִי מן העוף, מפני שחטאת העוף באה גם במצבי ספק, וכך יוכל המצורע המסופק להביא כפרתו ולהיות מותר בקדשים.

זוֹ שֶׁשָּׁאֲלוּ אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אָמַר לָהֶם: יִכְתּוֹב נְכָסָיו לְאַחֵר, וְיָבִיא קָרְבַּן עָנִי. 

כֵּיצַד מְטַהֲרִין אֶת הַמְּצוֹרָע? 