הָאִשָּׁה שֶׁהִיא עוֹשָׂה צְרָכֶיהָ, וְרָאֲתָה דָּם בשתן –

א הָאִשָּׁה שֶׁהִיא עוֹשָׂה צְרָכֶיהָ, וְרָאֲתָה דָּם;

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם השתינה בעודה עוֹמֶדֶת – טְמֵאָה, שבאופן זה השתן עלול להביא עמו דם המגיע מהרחם, וְאִם יוֹשֶׁבֶת – טְהוֹרָה, שכך אין דם הרחם מתערב בשתן, ומדובר בדם מן הכליות או מערכת השתן.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם עוֹמֶדֶת – טְמֵאָה. וְאִם יוֹשֶׁבֶת – טְהוֹרָה. 

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טְהוֹרָה, שזהו דם מחולי או מכה. והלכה כרבי יוסי.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טְהוֹרָה. 

אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁעָשׂוּ צָרְכֵיהֶן זה אחר זה לְתוֹךְ אותו הַסֵּפֶל, כלי חרס גדול ובו מים, וְנִמְצָא דָּם עַל הַמַּיִם –

ב אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁעָשׂוּ צָרְכֵיהֶן לְתוֹךְ הַסֵּפֶל, וְנִמְצָא דָּם עַל הַמַּיִם –

רַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר, כפי שטיהר במשנה הקודמת, כשמצאה בתוך שלה לבד.

רַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר. 

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַמֵּא, מפני שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הָאִישׁ לְהוֹצִיא דָּם, אֶלָּא אומרים אנו, שֶׁחֶזְקַת דָּמִים מִן הָאִשָּׁה. והלכה כרבי יוסי.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַמֵּא, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הָאִישׁ לְהוֹצִיא דָּם, אֶלָּא שֶׁחֶזְקַת דָּמִים מִן הָאִשָּׁה. 

אישה שהִשְׁאִילָה את חֲלוּקָהּ לַנָּכְרִית אוֹ לַנִּדָּה, וגם היא לבשה אותו, ואחר כך נמצא בו כתם – הֲרֵי זוֹ תּוֹלָה בָּהּ, בנכרית או בנידה, שאולי הדם ממנה, והיא טהורה.

ג הִשְׁאִילָה חֲלוּקָהּ לַנָּכְרִית אוֹ לַנִּדָּה – הֲרֵי זוֹ תּוֹלָה בָּהּ.

אבל שָׁלשׁ נָשִׁים טהורות שֶׁלָּבְשׁוּ חָלוּק אֶחָד, זו אחר זו, אוֹ שֶׁיָּשְׁבוּ עַל סַפְסָל אֶחָד, זו אחר זו באותו מקום, וְנִמְצָא עָלָיו דָּם – כּוּלָּן טְמֵאוֹת מספק, מפני שבוודאי יש כאן אישה שנטמאה, ואי אפשר לדעת ממי יצא.

שָׁלשׁ נָשִׁים שֶׁלָּבְשׁוּ חָלוּק אֶחָד, אוֹ שֶׁיָּשְׁבוּ עַל סַפְסָל אֶחָד וְנִמְצָא עָלָיו דָּם – כּוּלָּן טְמֵאוֹת. 

הטעם שתולה בהן, מכיוון שטומאת כתמים היא גזירת חכמים, וספק בדברי חכמים לקולא (לעיל פ״ח מ״ג). ולכן מקילים לתלות, שהדם הוא מהאישה, שאין לה מכך משמעות הלכתית, שנכרית טמאה בכל מצב (ראו לעיל פ״ז מ״ג), וכן הנידה טמאה כעת, ואילו האישה הטהורה רשאית להקל מספק ולהניח שהיא טהורה עדיין. וביארו בבבלי (ס,א), שמדובר בנכרית בוגרת, שכבר בא זמנה לראות דם, ולא בילדה, שאין תולים בה.   

השאילה חלוקה לנכרית או לנדה  

מכיוון שיש כאן טומאה בוודאות, ואין סבירות לתלות באחת יותר מאשר באחרת – כולן טמאות מספק (משנה אחרונה).   

כולן טמאות  

כאמור, טומאת אישה שמצאה כתם הוא גזירת חכמים, וסובר רבי נחמיה, שגזרו, רק אם הכתם הוא על דבר המקבל טומאה, כגון בגד או ספסל של עץ, שראוי לטמא בטומאת מושב הזב (ראו לעיל פ״ו מ״ג). אך אם מצאה כתם על דבר שאינו מקבל טומאה, כמו על הקרקע או על בגד קטן מאוד או על כלי חרס, שאין בו טומאה מאחוריו, וכדומה – לא גזרו עליה טומאה (רע״ב). בטעם הדבר, יש מפרשים, שעיקר הגזירה נאמרה לעניין טומאה וטהרה של החפץ שעליו מצוי הכתם, ואגב כך, גם נאסרת האישה לבעלה. ולכן, כאשר מטמאים את החפץ, אין האישה נאסרת לבעלה (הגהות מיימוניות הלכות איסורי ביאה  פ״ט ה״ז).   

כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים  

מקור המילה “אצטבא״ הוא, כנראה, מן היוונית - <eng>στοά</eng> (סטואה), ובדרך כלל, הכוונה ל׳שדרת עמודים מקורה׳. אולם כאן ובמקומות אחדים הכוונה למשטח מוגבה, כמשמעות המילה בארמית.

אצטבא  

הרחבות

משנתנו היא עדות לכך שהמרחץ שימש גם את ציבור הנשים, כנראה בחלק משעות היום, וכן יש מקומות שהיו בהם מרחצאות מיוחדים לנשים (ראו גם פסחים פ״ב מ״ז).   

מרחץ   

ומעירים: אם יָשְׁבוּ הנשים עַל סַפְסָל שֶׁל אֶבֶן אוֹ עַל הָאִצְטַבָּא (מדרגת אבן) שֶׁל מֶרְחָץ – רַבִּי נְחֶמְיָה מְטַהֵר, מפני שֶׁהָיָה רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר כלל: כָּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה – אֵינוֹ מְקַבֵּל כְּתָמִים, כלומר לא גזרו חכמים טומאה על כתם הנמצא עליו, ואפילו הייתה זו אישה אחת. וכך הלכה.

יָשְׁבוּ עַל סַפְסָל שֶׁל אֶבֶן אוֹ עַל הָאִצְטַבָּא שֶׁל מֶרְחָץ – רַבִּי נְחֶמְיָה מְטַהֵר. שֶׁהָיָה רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כָּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה – אֵינוֹ מְקַבֵּל כְּתָמִים. 

שָׁלֹשׁ נָשִׁים שֶׁהָיוּ יְשֵׁנוֹת יחד בְּמִטָּה אַחַת, וְנִמְצָא דָּם במיטה תַּחַת אַחַת מֵהֶן –

ד שָׁלֹשׁ נָשִׁים שֶׁהָיוּ יְשֵׁנוֹת בְּמִטָּה אַחַת, וְנִמְצָא דָּם תַּחַת אַחַת מֵהֶן –

כּוּלָּן טְמֵאוֹת מספק.

ואם בָּדְקָה אַחַת מֵהֶן את עצמה מיד וְנִמְצֵאת טְמֵאָה – הִיא טְמֵאָה, וּשְׁתֵּיהֶן, האחרות, טְהוֹרוֹת, שתולים את הדם בזו שנטמאה, ואין חוששים, שעוד אחת נטמאה.

בָּדְקָה אַחַת מֵהֶן וְנִמְצֵאת טְמֵאָה – הִיא טְמֵאָה וּשְׁתֵּיהֶן טְהוֹרוֹת, 

וְכך תוֹלוֹת הדם זוֹ בָּזוֹ, כגון כאשר אחת (או שתיים מהן) מעוברת או מניקה, וחזקתה שאינה רואה דם נידה – תולה במי שראויה לראות דם.

במשנה זו מדובר, שהנשים ישנו צמודות זו לזו, כך שלא ניתן לקבוע על פי מיקומו של הדם במיטה ממי יצא, כמו שקובעים במשנה הבאה (תוי״ט, תפארת ישראל). וכפי שהתבאר במשנה הקודמת, כל עוד אין סיבה לתלות באחת יותר מבאחרת – כולן טמאות מספק.   

שלש נשים שהיו ישנות  

הכוונה, שבדקה מיד עם מציאת הכתם. אבל  אם שהתה אפילו מעט, אין זו סיבה לתלות בה  את הדם, אם מצאה שהיא טמאה. וכן מן הצד האחר, אם מצאה שהיא טהורה, אין סומכים  על כך לטהר אותה מהכתם, שמא הדם יצא  ממנה וכעת פסק. וכולן טמאות בשווה  (תוי״ט). ואם בדקו שלושתן ולא מצאו דם –  כולן טמאות מספק, שהרי ודאי יצא מאחת  מהן.   

בדקה אחת מהן  

וְאִם שלושתן לֹא הָיוּ רְאוּיוֹת לִרְאוֹת – רוֹאִין אוֹתָן כְּאִלּוּ הֵן כולן רְאוּיוֹת, וכולן טמאות מספק.

וְאִם לֹא הָיוּ רְאוּיוֹת לִרְאוֹת – רוֹאִין אוֹתָן כְּאִלּוּ הֵן רְאוּיוֹת. 

שָׁלֹשׁ נָשִׁים שֶׁהָיוּ יְשֵׁנוֹת בְּמִטָּה אַחַת, וְנִמְצָא דָּם תַּחַת הָאֶמְצָעִית – כּוּלָּן טְמֵאוֹת, שהן נעות בזמן השינה, ואפשר, שבא הדם מכל אחת מהן.

ה שָׁלֹשׁ נָשִׁים שֶׁהָיוּ יְשֵׁנוֹת בְּמִטָּה אַחַת, וְנִמְצָא דָּם תַּחַת הָאֶמְצָעִית – כּוּלָּן טְמֵאוֹת.

אם נמצא הדם תַּחַת הַפְּנִימִית, הסמוכה לקיר – שְׁתַּיִם הַפְּנִימִיּוֹת טְמֵאוֹת, הפנימית והאמצעית, וְהַחִיצוֹנָה טְהוֹרָה, שהיא רחוקה מהפנימית ואין חוששים שבא ממנה.

תַּחַת הַפְּנִימִית – שְׁתַּיִם הַפְּנִימִיּוֹת טְמֵאוֹת, וְהַחִיצוֹנָה טְהוֹרָה. 

וכן, אם נמצא תַּחַת הַחִיצוֹנָה – שְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת, החיצונית והאמצעית, טְמֵאוֹת, וְהַפְּנִימִית טְהוֹרָה.

תַּחַת הַחִיצוֹנָה – שְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת טְמֵאוֹת, וְהַפְּנִימִית טְהוֹרָה. 

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי הפנימית טהורה? בִּזְמַן שֶׁעָבְרוּ למיטה ויצאו ממנה דֶּרֶךְ מַרְגְּלוֹת הַמִּטָּה, ולא עברו מעל החיצונה, אֲבָל אִם עָבְרוּ שְׁלָשְׁתָּן למקומן דֶּרֶךְ עָלֶיהָ, מעל מקום החיצונה – כּוּלָּן טְמֵאוֹת, שמא בא הדם מאחת מהן כשעברה שם.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁעָבְרוּ דֶּרֶךְ מַרְגְּלוֹת הַמִּטָּה. אֲבָל אִם עָבְרוּ שְׁלָשְׁתָּן דֶּרֶךְ עָלֶיהָ – כּוּלָּן טְמֵאוֹת. 

ובמקרים שכולן טמאות מספק, אם בָּדְקָה אַחַת מֵהֶן את עצמה מיד וְנִמְצֵאת טְהוֹרָה – הִיא טְהוֹרָה, וּשְׁתַּיִם האחרות טְמֵאוֹת, שמניחים, שבא הדם מאחת מהן.

בָּדְקָה אַחַת מֵהֶן וְנִמְצֵאת טְהוֹרָה – הִיא טְהוֹרָה וּשְׁתַּיִם טְמֵאוֹת. 

וכן אם בָּדְקוּ שְׁתַּיִם וּמָצְאוּ שהן טְהוֹרוֹת – הֵן טְהוֹרוֹת, וּשְׁלִישִׁית, שלא בדקה, טְמֵאָה.

בָּדְקוּ שְׁתַּיִם וּמָצְאוּ טְהוֹרוֹת – הֵן טְהוֹרוֹת וּשְׁלִישִׁית טְמֵאָה. 

אבל אם בדקו שְׁלָשְׁתָּן וּמָצְאוּ שהן טְהוֹרוֹת – כּוּלָּן טְמֵאוֹת, שחזרו כולן למצב שווה, ובוודאי יצא מאחת מהן הדם.

שְׁלָשְׁתָּן וּמָצְאוּ טְהוֹרוֹת – כּוּלָּן טְמֵאוֹת. 

ומוסיפים: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? כלומר, יש ללמוד מכאן לְגַל (ערמת) אבנים טָמֵא, שנקבר תחתיו מת, שהמאהיל עליו טמא, שֶׁנִּתְעָרֵב בֵּין שְׁנֵי גַלִּים טְהוֹרִים, שאין זוכרים איזה מהם טמא, וּבָדְקוּ אֶחָד מֵהֶן וּמָצְאוּ שהוא טָהוֹר, שאין בו מת – הוּא טָהוֹר, וּשְׁנַיִם האחרים טְמֵאִין. וכן, אם בדקו שְׁנַיִם וּמָצְאוּ שהם טְהוֹרִים – הֵם טְהוֹרִים, וּשְׁלִישִׁי טָמֵא. אבל אם בדקו את שְׁלָשְׁתָּן וּמָצְאוּ טְהוֹרִים – כּוּלָּן טְמֵאִים, שהרי בוודאי יש שם טומאה, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְגַל טָמֵא שֶׁנִּתְעָרֵב בֵּין שְׁנֵי גַלִּים טְהוֹרִים, וּבָדְקוּ אֶחָד מֵהֶן וּמָצְאוּ טָהוֹר – הוּא טָהוֹר וּשְׁנַיִם טְמֵאִין. שְׁנַיִם וּמָצְאוּ טְהוֹרִים – הֵם טְהוֹרִים וּשְׁלִישִׁי טָמֵא. שְׁלָשְׁתָּן וּמָצְאוּ טְהוֹרִים – כּוּלָּן טְמֵאִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. 

שֶׁרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל דָּבָר שֶׁהוּא בְּחֶזְקַת טֻמְאָה, מכיוון שיש בו חשש טומאה – לְעוֹלָם הוּא נשאר בְּטוּמְאָתוֹ, עַד שֶׁיִּוָּדַע לְךָ טוּמְאָה הֵיכָן הִיא.

שֶׁרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל דָּבָר שֶׁהוּא בְּחֶזְקַת טֻמְאָה – לְעוֹלָם הוּא בְּטוּמְאָתוֹ, עַד שֶׁיִּוָּדַע לְךָ טוּמְאָה הֵיכָן הִיא. 

במשנה הקודמת שנינו, שאם בדקה אחת ומצאה טמאה – האחרות טהורות, וכאן נאמר, שאם אחת נמצאה טהורה – הטומאה נותרת בחזקת האחרות. והכול עיקרון אחד (תוי״ט).   

בדקה אחת מהן ונמצאת טהורה  

ביארנו על פי הבבלי (סא,א), שדין משנתנו לעניין שלוש נשים אין בו מחלוקת. ורבי מאיר הוסיף והשווה לכך גם דין שלושה גלי אבנים שבאחד מהם יש טומאת מת, שהמאהיל על כזית מבשר המת טמא טומאת אוהל (רש״י, רע״ב). וחכמים חולקים על דין שלושה גלי אבנים, שלדעתם, יש להסתמך על הבדיקה שלא נמצאה טומאה, שכן יש אפשרות שהטומאה נלקחה על ידי בעל חיים או נשטפה במים וכדומה. שלא כמו דם שנמצא תחת אחת הנשים, ואין לתלותו במקור אחר מלבד אחת מהן. למה הדבר דומה אף, שבדרך כלל, באה הלשון “למה הדבר דומה״ לפני המקרה שממנו אנו רוצים ללמוד, שהוא פשוט יותר או מובן יותר (בדרך כלל, מדובר בהבאת משל בניסוח ‘משל למה הדבר דומה׳), הרי במשנה כאן הכוונה היא כנראה הפוכה, שמן המקרה שבו אנו עוסקים אפשר ללמוד למקרה האחר. ובדומה לכך הבינו בתלמוד הבבלי במקומות הנוספים במשנה שבהם הובא ביטוי זה (עירובין פ״ד מ״ו, זבחים פי״ג מ״ח).

למה הדבר דומה  

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בּוֹדֵק את המקום המסופק עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַסֶּלַע האם, שאין תחתיו אדמה, אוֹ לשכבת קרקע בְּתוּלָה, שלא עובדה מעולם, ואם לא מצא את הטומאה – טהור המקום. והלכה כחכמים.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בּוֹדֵק עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַסֶּלַע אוֹ לַבְּתוּלָה. 

שִׁבְעָה סַמָּנִין (חומרי ניקוי) מַעֲבִירִין (משפשפים) עַל הַכֶּתֶם, כדי לנקותו:

ו שִׁבְעָה סַמָּנִין מַעֲבִירִין עַל הַכֶּתֶם:

רוֹק תָּפֵל, ללא טעם, וּמֵי גְרִיסִין, שברי פול לעוסים מעורבים ברוק, וּמֵי רַגְלַיִם (שתן), וְנֶתֶר, וּבוֹרִית, קְמוֹנְיָא, וְאַשְׁלָג.

רוֹק תָּפֵל, וּמֵי גְרִיסִין, וּמֵי רַגְלַיִם, וְנֶתֶר, וּבוֹרִית, קְמוֹנְיָא, וְאַשְׁלָג. 

וכך הדין בעניין זה: אם הִטְבִּילוֹ במקווה, את הבגד המוכתם בדם, לטהרה, וְעָשָׂה עַל גַּבָּיו, על סמך כך שהוא טהור, טְהָרוֹת, מאכלים ששומרים על טהרתם, שנגעו בבגד, והֶעֱבִיר עָלָיו שִׁבְעָה סַמָּנִין הללו, וְלֹא עָבַר הכתם – הֲרֵי זֶה צֶבַע ואיננו דם, ולכן הַטְּהָרוֹת טְהוֹרוֹת, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַטְבִּיל שוב את הבגד, שהרי התברר, שלא נטמא.

הִטְבִּילוֹ וְעָשָׂה עַל גַּבָּיו טְהָרוֹת, הֶעֱבִיר עָלָיו שִׁבְעָה סַמָּנִין וְלֹא עָבַר – הֲרֵי זֶה צֶבַע, הַטְּהָרוֹת טְהוֹרוֹת, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַטְבִּיל. 

ראו במשנה הבאה בשולי העמוד.   

רוק תפל ומי גריסין ומי רגלים  

הנתר נזכר כבר במקרא כחומר כביסה (ירמיה ב,כב). הנתר הוא מלח שעיקרו הוא נתרן פחמתי (סודיום קרבונט, <eng>Na</eng>2 <eng>CO</eng>3), חומר המשמש גם בימינו כחומר מרכך מים בתהליך הכביסה, וכמסיר יעיל של כתמי שומן ואלכוהול. מקור הנתר במצרים, ובמצרית משמעות המילה ‘נתרי׳ היא אמיתי, טהור. מן המצרית התגלגלה המילה לאכדית – <eng>neteru</eng>, ליוונית - <eng>νίτρον</eng> (ניטרון) ולעברית. בספרות חכמים נזכר הנתר כחומר לחפיפת השיער, להדחת כלים, ואף נזכרו כלי נתר (ראו כלים פ״ב מ״א).

נתר  

הבורית היא חומר כביסה המופיע בשם זה כבר במקרא (ירמיה ב,כב; מלאכי ג,ב). הבורית היא צמח חד-שנתי (ראו תוספתא שביעית ה,ה), ובבבלי (שבת צ,א) מזוהה הבורית כמין של אהלא. קיימות הצעות שונות לזיהויו בצמחים שבאפרם השתמשו לכביסה, כגון אהל מגושם ( <eng>Mesembryanthemum</eng> <eng>forskalii</eng>), צמח מלחות בשרני חד-שנתי (ע. לעף), או מלחית הבורית ( <eng>Salosa</eng> <eng>soda</eng>), צמח נדיר בארץ הגדל בקרקעות לחות ומלוחות (ע. אשל). בצמחים אלו, שבדרך כלל הם צמחי מלחות וגדלים על חוף הים, מצטברים מלחים אלקליים שמהם ניתן להפיק סודה ואשלגן, שהמסה שלהם בשמן יוצרת נוזל בעל תכונות סבון.

בורית  

בירושלמי הסבירו, שהקמוניא (ובגרסות: קמוליא) הוא “קליא״. יש שהציעו, שהוא הקרוי בלטינית <eng>Kali</eng> (מלחית אשלגנית, <eng>Salsola</eng> <eng>kali</eng>), צמח בשרני הגדל בקרקעות מלוחות לאורך חופי הים התיכון ובמדבריות, ומאפרו מכינים סבון (ע. לעף). לדעה אחרת, הקמוניא היא חומר ניקוי המופק מאדמת האי קימולוס (והיא קרויה על שם מוצאה), הנזכרת בכתבי פליניוס כחומר ששימש לניקוי בגדים (ערוך השלם, ש. קרויס).

קמוניא  

האשלג הוא חומר כביסה הנזכר בספרות חכמים. אולי זהו ה״שלג״ הנזכר במקרא כחומר לרחצה (איוב ט,ל). בבבלי (שם) העיד שמואל בשם יורדי הים, שזהו “שונאנה״, ומקורו בצדפי המרגליות. בירושלמי (שבת ט,ה) נאמר, שהאשלג הוא “אוצרות רוח״. יש שהסביר, כי הכוונה היא לצמח סבונית השדה ( <eng>Vaccaria</eng> <eng>hispanica</eng>). עלי הגביע של הפרח מאוחים ויוצרים מעין בלון נפוח בבסיס הפרח. הזיהוי נתמך בעובדה שמינים שהפיקו מהם סבון, כמו למשל הסוג בורית ( <eng>Saponaria</eng>) , נקראים בערבית אשלג. בשורשי הסבונית יש ריכוז של ספונינים ששימשו בימי קדם לצורך הקצפת המים לכביסה (י. פליקס).

אשלג  

משמעותה של טבילה ראשונה זו אינה ברורה, שהרי אם לבסוף ירד הכתם – עליו לטבול שנית. ואם לא ירד, והתברר שזהו צבע, לא היה צורך כלל בטבילה. ויש שהסביר, שמכיוון שהיה ספק טומאה לפני שהתברר אם זהו דם או צבע, יש צורך בכל מקרה לטבול, אפילו אם לבסוף התברר שהיה זה צבע. אלא שאם התברר שהיה זה צבע, אינו צריך לחזור ולטבול (כסף משנה הלכות מטמאי משכב ומושב פ״ד הי״א). וראו משנה אחרונה, שהביא הסבר בשם התוספות.   

הטבילו ועשה על גביו טהרות  

כמבואר במשניות הקודמות, אם יש במה לתלות את הדם – תולים ואין מטמאים את האישה. וכאן מדובר, שלא היה במה לתלות, ובודקים את הבגד בכל החומרים הללו, כדי לברר אם זהו דם או צבע (רמב״ם הלכות איסורי ביאה פ״ט הל״ו). וכל עוד לא בדקה, היא טמאה מספק, שמכיוון שאפשר לבדוק – אין תולים בצבע מספק (תוי״ט). ויש אומרים, שהאישה טמאה בכל מקרה, גם אם לא ירד הכתם. והכוונה היא, שמה שלא ירד על ידי כל הסמנים הללו – אינו נחשב דם לטמא את הבגד עוד, אלא הוא צבע בלבד, ומועילה הטבילה לטהר אותו מהדם שהיה עליו בתחילה (ראב״ד ורמב״ן). יש אומרים, שגם כיבוס טוב מסיר את הדם (תוי״ט בשם התוספות). ולהלכה נפסק, שמכיוון שאיננו בקיאים בזיהוי חלק מסמנים אלה, אין סומכים על בירור של כיבוס (שולחן ערוך יורה דעה קצ,לא).

העביר עליו שבעה סמנין ולא עבר הרי זה צבע  

אבל אם עָבַר הכתם, אוֹ שֶׁדֵּהָה צבעו ונחלש – הֲרֵי שהיה זֶה כֶּתֶם דם טמא, וְהַטְּהָרוֹת טְמֵאוֹת, וְצָרִיךְ לְהַטְבִּיל שוב את הבגד, שהרי לא הועילה הטבילה הקודמת, שהיה עליו דם, והוא חוצץ.

עָבַר אוֹ שֶׁדֵּהָה – הֲרֵי זֶה כֶּתֶם, וְהַטְּהָרוֹת טְמֵאוֹת, וְצָרִיךְ לְהַטְבִּיל. 

אֵיזֶהוּ רוֹק תָּפֵל שמעבירים על הכתם? כֹּל רוק שֶׁלֹּא טָעַם האדם כְּלוּם באותו יום עדיין.

ז אֵיזֶהוּ רוֹק תָּפֵל? כֹּל שֶׁלֹּא טָעַם כְּלוּם.

אלו הם מֵי גְרִיסִין? לְעִיסַת גְּרִיסִין שֶׁל פּוֹל, חֲלוּקַת נֶפֶשׁ, לאחר שהפול נפרד מהקליפה מעצמו.

מֵי גְרִיסִין – לְעִיסַת גְּרִיסִין שֶׁל פּוֹל, חֲלוּקַת נֶפֶשׁ. 

אלו הם מֵי רַגְלַיִם? שעמדו עד שֶׁהֶחְמִיצוּ (הצחינו).

מֵי רַגְלַיִם – שֶׁהֶחְמִיצוּ. 

וְצָרִיךְ לְכַסְכֵּס, לשפשף את צדי הבגד זה על זה, שָׁלֹשׁ פְּעָמִים על הכתם לְכָל אֶחָד וְאֶחָד משבעת החומרים שבמשנה הקודמת.

וְצָרִיךְ לְכַסְכֵּס שָׁלֹשׁ פְּעָמִים לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. 

אם הֶעֶבִירָן את הסממנים שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן המנוי שם, אוֹ שֶׁהֶעֱבִיר שִׁבְעָה סַמְמָנִין כְּאַחַת, שעירב ושפשף בכולם יחד –

הֶעֶבִירָן שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן, אוֹ שֶׁהֶעֱבִיר שִׁבְעָה סַמְמָנִין כְּאַחַת – 

לפי התלמוד (בבלי סג,א), מדובר, שלא אכל כל הלילה, וישן כל חצי הלילה האחרון, ולא דיבר מהבוקר, ולא חלפו עדיין שלוש שעות מהבוקר, וירק. ורוק זה יכול לשמש כחומר כביסה חזק המסיר כתמי דם.   

כל שלא טעם כלום  

הרוק מכיל, בין השאר, אנזימים המסייעים לפירוק המזון, ואנזים המשמש כקוטל חיידקים (ליזוזים). יש להניח, שאנזימים אלה הם התורמים לפעולת הרוק בפירוק וניקוי כתמים.    

רוק תפל  

כמה פירושים ניתנו לביטוי העמום “חלוקת נפש״: אנו פירשנו בעקבות רש״י ורע״ב, שמדובר בפול שנפרד מעצמו (‘מנפשו׳) מן הקליפה. ובדומה לכך מובא בשם רבנו גרשום, שהתרככו הגריסים עד שנחלקו מעצמם. יש מפרשים ‘נפש׳ – ‘נפיש׳, ‘הרבה׳ בארמית, שנטחן ונחלק הרבה. ולגרסת רב האי גאון, מדובר ב׳עוקת נפש׳, כלומר שהגריסים נלעסו, עד שהם עומדים על פתח בית בליעה, ה׳עוקה׳ (גומה, שקע). על כל פנים, עיקר הכוונה היא לגריסים לעוסים היטב מעורבים  בהרבה רוק.   

לעיסת גריסין של פול חלוקת נפש  

פול הגינה ( <eng>Vicia</eng> <eng>faba</eng>, בערבית ‘פוּל׳) הוא צמח מאכל ומספוא חשוב הנמנה על הקטניות. זרעיו נאכלים בתרמיליהם הירוקים, או לאחר שיובשו והוצאו מהתרמילים, גורסים (שוברים) אותם לשניים ומבשלים, והם נקראים “גריסין של פול״ (או ‘גריסים׳ סתם). ייתכן שהלעיסה הממושכת של הזרעים גרמה להוצאת השומנים והשארת הסיבים, ולסיבים תכונת ספיחה שיכולה לסייע בהוצאת שומנים ולכלוך מבגד.

לעיסת גריסין של פול  

שעמדו שלושה ימים (בבלי סג,א).   

מי רגלים שהחמיצו  

במקורות נזכר רבות השימוש במי רגליים לכביסה וגם לחפיפת הראש. אחד הרכיבים של השתן הוא האמוניה ( <eng>NH</eng>3), ובמגע עם מים היא הופכת לדטרגנט (ממיס שומנים). כאשר השתן מתערב בשומן, נוצר גם סבון לבן. אולם כמות האמוניה בשתן נמוכה, ולכן יעילות הניקוי מוגבלת. כלל זה נזכר כבר בתחילת המסכת, וביארו בבבלי (סג,א) ששם מדובר על וסת התלויה בזמנים קבועים, כגון שהיא רואה בתאריכים קבועים בחודש או במרחקים קבועים, ואילו כאן מדובר על ‘וסת הגוף׳, וסת התלויה בתופעות גופניות. והרשב״א פירש, שווסת הגוף אינה תלויה כלל בווסת של זמן, אלא בכל זמן שהיא חשה בתופעות אלה, הרי הגיע זמן הווסת. וכן פסק השולחן ערוך (יורה דעה קפט,יט). אמנם, מדברי הרמב״ם משמע, שווסת הגוף משולבת בווסת הזמן, שבהפרשי זמן קבועים יש לה אחת מהתופעות הגופניות הללו (מגיד משנה הלכות איסורי ביאה פ״ח ה״א).

מי רגלים  

לֹא עָשָׂה וְלֹא כְּלוּם, שאין זה מועיל להסרת דם, וגם אם הכתם נשאר, אפשר שהוא דם טמא.

לֹא עָשָׂה וְלֹא כְּלוּם. 

כָּל אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת (הרגל) קבוע מתי היא רואה דם – דַּיָּהּ לטומאה בשְׁעָתָהּ כשהגיעה, ואינה חוששת שנטמאה כבר מקודם, ונטמאו טהרות שעסקה בהן (לעיל פ"א מ"א).

ח כָּל אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת – דַּיָּהּ שְׁעָתָהּ.

וְאֵלּוּ הֵן הַוְּסָתוֹת הקבועות:

וְאֵלּוּ הֵן הַוְּסָתוֹת: 

אם לקראת הדימום היא מְפַהֶקֶת או מְעַטֶּשֶׁת, או חוֹשֶׁשֶׁת (חשה כאבים) בְּפִי כְרֵיסָהּ (מרכז הבטן) וּבְשִׁפּוּלֵי מֵעֶיהָ (הבטן התחתונה), וְשׁוֹפַעַת הפרשות טהורות, וּכְמִין צְמַרְמוֹרֶת אוֹחֲזִין אוֹתָהּ, וְכֵן תופעות כַּיּוֹצֵא בָּהֶן.

מְפַהֶקֶת, וּמְעַטֶּשֶׁת, וְחוֹשֶׁשֶׁת בְּפִי כְרֵיסָהּ וּבְשִׁפּוּלֵי מֵעֶיהָ, וְשׁוֹפַעַת, וּכְמִין צְמַרְמוֹרֶת אוֹחֲזִין אוֹתָהּ, וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. 

וְכֹל אישה שֶׁקָּבְעָה לָהּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים תופעות כאלה – הֲרֵי זֶה וֶסֶת קבוע, שבכל פעם שיופיעו, זהו זמן הווסת שלה.

וְכֹל שֶׁקָּבְעָה לָהּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים – הֲרֵי זֶה וֶסֶת. 

אם הָיְתָה לְמוּדָה (רגילה) לִהְיוֹת רוֹאָה דם בִּתְחִלַּת הַוְּסָתוֹת שפורטו במשנה הקודמת, פיהוק, עיטוש וכדומה, שהתופעות נמשכות כמה שעות, והיא רואה בתחילתן –

ט הָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת רוֹאָה בִּתְחִלַּת הַוְּסָתוֹת –

כָּל הַטְּהָרוֹת שֶׁעָשְׂתָה, שעסקה בהן, בְּתוֹךְ משך הַוְּסָתוֹת טְמֵאוֹת, אף אם לא ראתה דם בתחילה, אלא בשלב מאוחר מן הרגיל, כי תולים שהדימום החל בתחילת הווסת כרגיל.

כָּל הַטְּהָרוֹת שֶׁעָשְׂתָה בְּתוֹךְ הַוְּסָתוֹת טְמֵאוֹת. 

אבל אם היא רגילה לראות רק בְּסוֹף הַוְּסָתוֹת –

בְּסוֹף הַוְּסָתוֹת – 

כָּל הַטְּהָרוֹת שֶׁעָשְׂתָה בְּתוֹךְ הַוְּסָתוֹת טְהוֹרוֹת, שרק סוף הווסת הוא זמן ראייתה.

כָּל הַטְּהָרוֹת שֶׁעָשְׂתָה בְּתוֹךְ הַוְּסָתוֹת טְהוֹרוֹת. 

רַבִּי יוֹסֵי מוסיף ואוֹמֵר: לא רק וסת הגוף, אַף וסת יָמִים וְשָׁעוֹת קבועים – וְסָתוֹת, ואינה חוששת אלא בשעה שבה היא רגילה לראות.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף יָמִים וְשָׁעוֹת וְסָתוֹת. 

למשל, אם הָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת רוֹאָה עִם הָנֵץ הַחַמָּה – אֵינָהּ אֲסוּרָה לשמש אֶלָּא עִם הָנֵץ הַחַמָּה, שמא תראה תוך כדי תשמיש. אבל כל הלילה שלפניו מותרת, וכן, אם לא ראתה עם הנץ החמה – מותרת ביום.

הָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת רוֹאָה עִם הָנֵץ הַחַמָּה – אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא עִם הָנֵץ הַחַמָּה. 

תחילת המשנה עסקה בטהרות שעסקה בהן בשעת הווסת, אם יש לחשוש למפרע שנטמאו, ורבי יוסי ורבי יהודה מתייחסים לדין נוסף שנוגע לזמן הווסתות, שחכמים דרשו מהפסוק: “וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם״ (ויקרא טו,לא), שחייבים בני הזוג להינזר ולפרוש בעונת הווסת, שלא יבואו לידי טומאה ואיסור כרת, אם תראה האישה דם בשעת תשמיש (ונחלקו הפוסקים, אם זוהי חובה מן התורה). והוא מה ששנינו שיש וסת לימים, כלומר ליום בחודש, כפי שהמשנה הבאה תדון, וכן וסת לשעות קבועות. ולדעת רבי יוסי, חובת הפרישה היא רק באותה שעה שבה היא רגילה לראות, כשם שחשש הטומאה בווסתות הגוף הוא רק בשעה שבה היא רגילה. ורבי יהודה מחלק בין וסת הגוף, שם החשש הוא רק בשעה הקבועה, לבין וסתות התלויות בימים, שם החשש הוא בכל העונה, לילה או יום. ואם היא רגילה לראות במהלך הלילה – כל הלילה עליהם לפרוש, ואם היא רגילה לראות במהלך היום – עליהם לפרוש כל היום.

רבי יוסי אומר וכו׳   

חלוקת עונות היממה לעניין זה היא מהנץ החמה ועד שקיעת החמה. והמקרה המדובר הוא שהיא רגילה לראות מעט לפני הנץ החמה, כלומר בסוף הלילה, ולכן, לפי רבי יהודה, היא אסורה כל הלילה. ואם היא רגילה לראות מעט לאחר הנץ החמה – לדעת רבי יהודה, היא מותרת כל הלילה ואסורה כל היום. ומדובר, שבדקה לאחר שעבר זמן הווסת הקבוע ומצאה את עצמה טהורה, אבל אם לא בדקה – חזקה שאכן ראתה (ראו לעיל פ״ד מ״ז ב׳אורח ההלכה׳). במועד שבו אמורה האישה לראות דם, חייבים בני הזוג לפרוש יום שלם או לילה שלם, כפי הרגל ראיותיה הקודמות. ואם רואה תמיד סביב שעת הנץ החמה, ולא ברור לה, אם לפני או אחרי – אסורה רק ביום שאחרי זמן הראיה. ויש מחמירים תמיד לפרוש גם בעונה שלפני הווסת הצפויה. ואם הווסת אינה תלויה בימים אלא בתחושות ותופעות גופניות – הפרישה היא רק בשעת הווסת הקבועה. וככלל, חובת הפרישה היא מתשמיש בלבד, ויש מחמירים גם בחיבוק ונישוק (שולחן ערוך, רמ״א וש״ך יורה דעה קפד,ב–ד). הנץ החמה הנץ החמה הוא זריחת השמש, הזמן שבו נראית השמש במזרח, לפי הדעה המקובלת – הרגע שבו היא מתחילה להיראות, אך יש שהבינו, כי זמן זה נמשך עד שתיגלה החמה לגמרי (כ-2.5 דקות). המילה “הנץ״ היא צורת מקור של “הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים״ (שיר השירים ז,יא), במובן של הוצאת פרח, ציץ. בדברי חכמים נמצאו הגדרות נוספות, כמו שהחמה “מטפטפת על ראשי ההרים״ (ירושלמי), כלומר כשיש נצנוצים של אור בראשי ההרים, או שהחמה מהלכת (‘מטופפת׳) בראש ההרים.

כל היום שלה  

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל הַיּוֹם – הוא שֶׁלָּהּ, שאם לא ראתה עם הנץ מותרת לשמש, אבל בלילה שלפניו אסורה, והלכה כרבי יהודה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל הַיּוֹם שֶׁלָּהּ. 

אישה שהָיְתָה לְמוּדָה (רגילה) לִהְיוֹת רוֹאָה דם ביוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בחודש עברי, וְשִׁנְּתָה פעם אחת את הרגלה לִהְיוֹת רוֹאָה לְיוֹם עֶשְׂרִים בחודש – זֶה וָזֶה אֲסוּרִין, שבחודש הבא עליה לפרוש מבעלה בשני התאריכים.

י הָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת רוֹאָה יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר, וְשִׁנְּתָה לִהְיוֹת רוֹאָה לְיוֹם עֶשְׂרִים – זֶה וָזֶה אֲסוּרִין.

ואם שִׁינְּתָה פַּעֲמַיִם רצופות לְיוֹם עֶשְׂרִים – עדיין זֶה וָזֶה אֲסוּרִין.

שִׁינְּתָה פַּעֲמַיִם לְיוֹם עֶשְׂרִים – זֶה וָזֶה אֲסוּרִין. 

וכאשר שִׁינְּתָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים לְיוֹם עֶשְׂרִים – הוּתַּר לה מעתה יום חֲמִשָּׁה עָשָׂר בחודשים הבאים להיות עם בעלה, וְקָבְעָה לָהּ וסת את יוֹם עֶשְׂרִים.

שִׁינְּתָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים לְיוֹם עֶשְׂרִים – הוּתַּר חֲמִשָּׁה עָשָׂר, וְקָבְעָה לָהּ יוֹם עֶשְׂרִים. 

יש שני סוגי וסתות על פי ימים קבועים: האחד הוא ‘וסת החודש׳, שהיא חוששת לאותו תאריך בחודש העברי שבו ראתה בעבר, ופורשת מבעלה כשמגיע אותו תאריך. והשני ‘וסת ההפלגה׳, שחוששת על פי מרווחי הזמן שחלפו בין ראיותיה הקודמות, שאם היא רואה בהפרשים של עשרים יום, עליה לפרוש מבעלה כשיגיע יום עשרים לראייה האחרונה (שולחן ערוך יורה דעה קפט,ב). ומשנתנו נקטה לשון שיכולה להתפרש הן על מי שרואה דם בחמישה עשר בחודש, והן למי שרואה בהפרש זמן קבוע של חמישה עשר יום. ואין הכוונה לחמישה עשר יום מתחילת ראייתה הקודמת, שאין אפשרות סבירה שתראה דם לפני יום התשעה עשר (ראו לעיל פ״ד מ״ז), וזוהי ראייה חריגה ואינה קובעת וסת. אלא הכוונה, שראתה ביום חמישה עשר מהטבילה (בבלי לט,א).   

היתה למודה להיות רואה יום חמשה עשר  

ביארו בבבלי (סד,א), שכבר לאחר פעם אחת שהיא רואה, עליה לחשוש כעבור חודש לאותו תאריך ולפרוש מבעלה. וכוונת המשנה, שאם ראתה שלוש פעמים רצופות באותו תאריך בחודש, אין הווסת נעקרת, עד שיעברו שלושה חודשים שלא תראה בתאריך זה. ואילו אם ראתה רק פעם או פעמיים בתאריך מסוים, החשש נעקר בפעם אחת שלא תראה בתאריך זה, וכך נפסק בשולחן ערוך (שם). וזה נקרא ‘וסת שאינו קבוע׳.   

שאין אשה קובעת לה וסת  

והכלל בעניין זה, שֶׁאֵין אִשָּׁה קוֹבַעַת לָהּ וֶסֶת עַד שֶׁתִּקְבְּעֶנָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, וְאֵינָהּ מְטַהֶרֶת את הַוֶּסֶת הקבועה עַד שֶׁתֵּעָקֵר מִמֶּנָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים.

שֶׁאֵין אִשָּׁה קוֹבַעַת לָהּ וֶסֶת עַד שֶׁתִּקְבְּעֶנָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְאֵינָהּ מְטַהֶרֶת הַוֶּסֶת עַד שֶׁתֵּעָקֵר מִמֶּנָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. 

נָשִׁים בּדם בְתוּלֵיהֶם הן כַּגְּפָנִים;

יא נָשִׁים בִּבְתוּלֵיהֶם כַּגְּפָנִים;

יֵשׁ גֶּפֶן שֶׁיֵּינָהּ אָדוֹם, וְיֵשׁ גֶּפֶן שֶׁיֵּינָהּ שָׁחוֹר,

יֵשׁ גֶּפֶן שֶׁיֵּינָהּ אָדוֹם, וְיֵשׁ גֶּפֶן שֶׁיֵּינָהּ שָׁחוֹר, 

וְיֵשׁ גֶּפֶן שֶׁיֵּינָהּ מְרוּבֶּה, וְיֵשׁ גֶּפֶן שֶׁיֵּינָהּ מוּעָט. על כן, כל דם נחשב כדם בתולים, ומצד אחר, לא ניתן להבחין בין דם בתולים לדם נידה.

וְיֵשׁ גֶּפֶן שֶׁיֵּינָהּ מְרוּבֶּה, וְיֵשׁ גֶּפֶן שֶׁיֵּינָהּ מוּעָט. 

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל גֶּפֶן יֵשׁ בָּהּ יַיִן, כלומר לכל אישה יש דם בתולים ודם נידה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל גֶּפֶן יֵשׁ בָּהּ יַיִן. 

לאחר המשנה הקודמת, שעסקה באופנים שונים שבהם אישה רואה דם נידה, בווסתות הגוף והזמן, משנה זו אומרת, כי יש גם הבדלים בין אישה לאישה בעניינים אחרים, והוא בצבע הדם ובכמותו. ומשנה זו עוסקת בדם בתולים, אך הוא הדין לדם נידה. הנושא אישה ובעל ולא מצא דם, יכול לבוא בטענה כלפיה שאינה בתולה ולפטור את עצמו מחוב הכתובה (ראו כתובות פ״א מ״א). ומשנתנו משמיעה, שאינו יכול לטעון זאת, אם היה מראה דם כלשהו, וגם אם הייתה כמות דם מועטה (רמב״ם, וכך פירשנו). ויש שפירש את משנתנו כפתיחה לתחילת הפרק הבא, ששם עוסקים בשאלת טעות בין דם בתולים לדם נידה. ומשנתנו מבארת, שלא ניתן להבחין על פי הגוון, וכן, שאין מעט דם בפעם הראשונה מהנישואין שולל אפשרות שיהיה דם בתולים גם בפעמים הבאות, שיש נשים שבתוליהן מרובים (הגר״א).

נשים בבתוליהם כגפנים  

משמעות הדברים היא, שהנושא אישה ממשפחת ‘דורקטי׳, שאין לנשים דם נידה, ובא וטוען שלא מצא בתולים, אין טענתו מתקבלת (שולחן ערוך אבן העזר סח,ה).   

רבי יהודה אומר  

בגמרא דרשו מלה זו: “דור קטוע״, שאישה שאין לה דם נידה אינה יולדת (רש״י הסביר, כנראה בעקבות בבלי כתובות י,ב, שיולדת מעט ילדים). דורקטי מקור המילה “דורקטי״ (בכת״י: טרוקטי) לא הוברר. יש שהציעו, שמקורה ביוונית - <eng>τρυγτή</eng> (טריגְטֶה), במשמע ‘יובש׳.

דורקטי  

וְשֶׁאֵין בָּהּ יַיִן – הֲרֵי זֶה מכונה דּוֹרְקְטִי, אישה 'יבשה', שאינה יולדת.

וְשֶׁאֵין בָּהּ יַיִן – הֲרֵי זֶה דּוֹרְקְטִי. 

הָאִשָּׁה שֶׁהִיא עוֹשָׂה צְרָכֶיהָ, וְרָאֲתָה דָּם בשתן –