רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עֶגְלָה היא בַּת שְׁנָתָהּ, בתוך שנתה הראשונה, וּפָרָה – בַּת שְׁתַּיִם, בתוך שנתה השנייה, שאז כבר יצאה מגדר 'עגלה'.

א רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עֶגְלָה – בַּת שְׁנָתָהּ. וּפָרָה – בַּת שְׁתַּיִם.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עֶגְלָה – בַּת שְׁתַּיִם, בתוך השנתיים הראשונות ללידתה, וּפָרָה – רק בַּת שָׁלֹשׁ אוֹ בַּת אַרְבַּע.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עֶגְלָה – בַּת שְׁתַּיִם. וּפָרָה – בַּת שָׁלֹשׁ אוֹ בַּת אַרְבַּע. 

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: פרה היא אַף בַּת חָמֵשׁ.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף בַּת חָמֵשׁ.  

שכן, כְּשֵׁרָה הַזְּקֵנָה לטהרת הטמא, אֶלָּא שֶׁלכתחילה אֵין מַמְתִּינִין לָהּ עד שתזקין אלא לוקחים אותה בעודה צעירה, שֶׁמָּא תַּשְׁחִיר, כדי שֶׁלֹּא תִּפַּסֵל על ידי כך, שהרי אין כשרה אלא פרה אדומה לגמרי.

כְּשֵׁרָה הַזְּקֵנָה, אֶלָּא שֶׁאֵין מַמְתִּינִין לָהּ, שֶׁמָּא תַּשְׁחִיר, שֶׁלֹּא תִּפָּסֵל. 

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לֹא שָׁמַעְתִּי שכשרה לפרה אדומה אֶלָּא 'שְׁלָשִׁית'.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לֹא שָׁמַעְתִּי אֶלָּא שְׁלָשִׁית. 

אָמְרוּ לוֹ: מַה פשר הַלָּשׁוֹן החריגה 'שְׁלָשִׁית'?

אָמְרוּ לוֹ: מַה הַלָּשׁוֹן "שְׁלָשִׁית"? 

אָמַר לָהֶם: כָּךְ שָׁמַעְתִּי סְתָם, בלא פירוש, ואני מוסר את שמועתי בדיוק.

אָמַר לָהֶם: כָּךְ שָׁמַעְתִּי סְתָם. 

אָמַר בֶּן עַזַּאי: אֲנִי אֲפָרֵשׁ את פשר שמועתך. אִם אוֹמֵר אַתָּה 'שְׁלִישִׁית', משמע שהיא שלישית לפָרות אֲחֵרוֹת בְּמִנְיָן, כלומר הפרה השלישית שנולדה לאמה. וּכְשֶׁאַתָּה אוֹמֵר 'שְׁלָשִׁית', משמע בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים. ולכן דקדקו למסור בלשון זו, כדי למנוע פירוש מוטעה.

אָמַר בֶּן עַזַּאי, אֲנִי אֲפָרֵשׁ: אִם אוֹמֵר אַתָּה: "שְׁלִישִׁית" – לַאֲחֵרוֹת בְּמִנְיָן. וּכְשֶׁאַתָּה אוֹמֵר: "שְׁלָשִׁית" – בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים.  

כַּיּוֹצֵא בּוֹ, אָמְרוּ חכמים: 'כֶּרֶם רְבָעִי', שעליו נאמר בתורה שפירותיו קדושים לה'.

כַּיּוֹצֵא בּוֹ אָמְרוּ: כֶּרֶם רְבָעִי. 

אָמְרוּ לוֹ, למוסר השמועה: מַה הַלָּשׁוֹן 'רְבָעִי'?

אָמְרוּ לוֹ: מַה הַלָּשׁוֹן "רְבָעִי"? 

אָמַר לָהֶם: כָּךְ שָׁמַעְתִּי סְתָם.

אָמַר בֶּן עַזַּאי, אֲנִי אֲפָרֵשׁ: אִם אוֹמֵר אַתָּה 'רְבִיעִי' – אפשר לטעות ולפרש: רביעי לַאֲחֵרִים בְּמִנְיָן, הכרם הרביעי של בעליו או הנטיעה הרביעית. וּכְשֶׁאַתָּה אוֹמֵר 'רְבָעִי' – המשמעות היא בֶּן אַרְבַּע שָׁנִים, כפי שנאמר: “שָׁלשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל, וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לה'" (ויקרא יט,כג–כד).

אָמַר בֶּן עַזַּאי, אֲנִי אֲפָרֵשׁ: אִם אוֹמֵר אַתָּה: "רְבִיעִי" – לַאֲחֵרִים בְּמִנְיָן. וּכְשֶׁאַתָּה אוֹמֵר: "רְבָעִי" – בֶּן אַרְבַּע שָׁנִים.  

כַּיּוֹצֵא בּוֹ, אָמְרוּ: הָאוֹכֵל בַּבַּיִת הַמְנוּגָּע, שיש בקירותיו נגע צרעת, שהוא נטמא בכך, ככתוב: “הָאֹכֵל בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו״ (ויקרא יד,מז). שיעור האכילה המינימלי לעניין זה הוא פְּרַס, חצי כיכר לחם, מִשָּׁלֹשׁ כיכרות לַקַּב, כשעושים שלוש כיכרות מ'קב' (כ-1.4 ליטר) קמח.

כַּיּוֹצֵא בּוֹ אָמְרוּ: הָאוֹכֵל בַּבַּיִת הַמְנוּגָּע פְּרַס, מִשָּׁלֹשׁ לַקַּב. 

אָמְרוּ לוֹ, אֱמוֹר, נקוט בלשונך: 'מִשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה כיכרות לַסְּאָה', שהוא שיעור זהה ל'שלוש לקב', (סאה=שישה קבים)! ומדוע אינך מנסח את הדבר לפי מידת הסאה, שרגילים לשער בה, והיא גם מוזכרת בתורה?

אָמְרוּ לוֹ, אֱמוֹר: מִשְּׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לַסְּאָה! 

טעמו של רבי אליעזר, ש׳עגלה׳ היא בתוך שנתה הראשונה, הוא, משום שנאמר בתורה: “וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה" (ויקרא ט,ג). ולפי כללי מדרש ההלכה למדים מכאן, שכל מקום שנאמר ‘עגל׳ סתם – הוא בן שנה (תוספתא א,ה). ואולם חכמים דרשו מן הלשון שנאמרה בפרשת עגלה ערופה “עֶגְלַת בָּקָר״ (ולא ‘עגלה׳ סתם), שצריך שתהיה קרובה להיות בקר (רמב״ם על פי ספרי לדברים כא,ג).   

עגלה בת שנתה וכו׳  

פירשנו כפי שמשמע מרצף הלשון, שדברים אלו הם המשך דברי רבי מאיר, וכפי שפירשו חלק מן המפרשים (מלאכת שלמה בשם רבי יהוסף אשכנזי, משנה למלך). וראו גם במשנה הבאה. אך מפרשים אחרים הבינו, שמדובר בדין חדש, והוא מוסכם על הכול, שגם פרה זקנה (שנחלקו בהגדרתה) כשרה, אלא שלכתחילה אין ממתינים עד אז (תפארת ישראל ועוד). וכן מבואר בגרסתנו בספרי (על במדבר יט,ב), וכן עולה מפסק הרמב״ם (ראו ‘אורח ההלכה׳).   

רבי מאיר אומר אף בת חמש כשרה הזקנה וכו׳   

“כרם רבעי״, או ‘נטע רבעי׳, הוא דינם של הפירות הגדלים באילן בשנה הרביעית לנטיעתו, אחרי שנשלמו שלוש שנות הערלה, שבהן היו הפירות אסורים בהנאה. דינם של פירות אלה הוא שיש להעלות אותם (או את הכסף שעליו חיללו ופדו אותם) לירושלים, ולאכלם שם בטהרה, ככתוב: “וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה׳״ (ויקרא יט,כד). ורק מהשנה החמישית לנטיעה ואילך הפירות מותרים באכילה כרגיל.   

כרם רבעי  

הכוונה לא רק למי שאוכל בבית המנוגע אלא לכל מי ששוהה בבית המנוגע במשך זמן זה, ראו נגעים פי״ג מ״ט.   

האוכל בבית המנוגע  

פירוש המילה “פרס״, בדומה למילה ‘פרוסה׳, הוא ‘חלק מן השלם׳. ובדרך כלל, כאשר מילה זו מתייחסת למידה מסוימת, פירושה הוא ‘מחצית׳, וכן הכוונה במשנתנו – לחצי כיכר, שהוא שיעורה של סעודה קטנה. במסכת עירובין (פ״ח מ״ב) נחלקו תנאים, מהו גודלה של כיכר זו, האם כשלוש או כארבע ביצים (נפח ביצה לעניין זה – כ-54 סמ״ק).    

פרס  

ה׳חלה׳ היא תרומה שמפרישים מן העיסה או מן הלחם האפוי ונותנים אותה לכהן, כפי המפורש בתורה (במדבר טו,יז–כא), וכפי שהתבארו דיני מצווה זו במסכת חלה שבסדר זרעים. לא כל עיסה חייבת בהפרשת חלה, אלא רק עיסה העשויה מכמות מסוימת של קמח, שהיא גדולה מקב (ראו עדויות פ״א מ״ב). הרמב״ם (הלכות פרה אדומה פ״א ה״א) פסק להלכה כחכמים במשנתנו, שפרה כשרה, רק לאחר שמלאו לה שנתיים, ונכנסה לשנתה השלישית. אך הוסיף, שהזקנה כשרה (ראו בהרחבות). ובמשנה למלך שם הציע (על פי סוגיית הבבלי בחולין יא,א), שדין זה אמור בזקנת הגיל בלבד, אבל זקנה שתש כוחה – הרי היא פסולה, כמו בכל הקרבנות (ראו בכורות פ״ו מי״ב, וברמב״ם שם הלכה ז). עגלה בת שנתה וכו׳ לשון חכמים שונה מלשוננו, ש׳בת שתים׳ נקראת זו שבתוך שנתה השנייה לחייה, ולא זו שמלאו לה שנתיים; וכן ‘בן שנה׳ הוא בתוך שנתו הראשונה (וכן הדבר בציוני מניין אחרים, כגון: ‘בשעה שבע׳ – בתוך השעה השביעית, ו׳שני ימים לעומר׳ – בתוך היום השני).

מיעטתו חלתו  

אָמַר בֶּן עַזַּאי, אֲנִי אֲפָרֵשׁ: אִם אוֹמֵר אַתָּה 'מִשָּׁלֹשׁ לַקַּב' – אֵין בּוֹ הפרשת חַלָּה, שהעושה עיסה בת קב אינו צריך להפריש ממנה חלה, ואילו כְשֶׁאַתָּה אוֹמֵר 'מִשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַסְּאָה' מִעֲטַתּוּ חַלָּתוֹ, שהרי האופה עיסה גדולה חייב להוציא ממנה תחילה חלה כדי ליתנה לכהן, וממילא כל כיכר קטֵנה באופן יחסי. ולכן דקדקו חכמים לשער את הכיכר לפי עיסת הקב, שאינה חייבת בחלה.

אָמַר בֶּן עַזַּאי, אֲנִי אֲפָרֵשׁ: אִם אוֹמֵר אַתָּה מִשָּׁלֹשׁ לַקַּב – אֵין בּוֹ חַלָּה. וּכְשֶׁאַתָּה אוֹמֵר מִשְּׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לַסְּאָה – מִיעֲטַתּוּ חַלָּתוֹ. 

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: הפָּרִים האמורים בעניין הקרבנות הם בְּנֵי שְׁתַּיִם, בתוך שנתם השנייה, ולומד זאת ממה שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלָקְחוּ פַּר בֶּן בָּקָר... וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת" (במדבר ח,ח), והמילה "שני", שהיא מיותרת לכאורה, כוונתה בתוך שנתו השנייה.

ב רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: פָּרִים – בְּנֵי שְׁתַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת".

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הפרים הם אַף בְּנֵי שָׁלֹשׁ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף בְּנֵי שָׁלֹשׁ. 

שיטת רבי יוסי הגלילי ש״פרים״ הם רק אלו שבתוך שנתם השנייה תואמת את שיטת רבי אליעזר במשנה הקודמת ש״פרה בת שתים״, שהרי מסתבר להשוות את גיל הפר עם הפרה (ראו ר״ש משאנץ על משנה א).    

פרים בני שתים   

פסוק זה נאמר בפרשת הקדשת הלוויים במדבר. ואף אם לא היה כתובה בו המילה “שני״, היה מובן, שהפסוק מדבר על שני פרים, ולפיכך, דרש רבי יוסי הגלילי ממילה זו, הנראית מיותרת, שבאה ללמד מהו גיל הפרים. ובתוספתא (א,א–ג) מובאות דרשות נוספות שאמרו החכמים על מילה זו, שדורשים, שהיא באה ללמד על עניינים  אחרים.   

שנאמר ופר שני בן בקר  

כפי הגרסה שלפנינו בדברי חכמים: “  אף בני שלש״, כלומר שמכשירים גם בני שתיים, נראה, שאין אלה החכמים שבמשנה הקודמת, שאמרו: עגלה – בת שתיים, ופרה – בת שלוש. אמנם ייתכן, שטעם ההבדל בדין זה הוא, ששם מדובר על ‘עגלת בקר׳, ואילו ‘עגל׳ סתם הוא בן שנה, ככתוב: “וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה״ (ויקרא ט,ג) (וראו עוד בפירוש מהר״ם מרוטנבורג). ויש שלא גרסו במשנתנו ‘אף׳, ולגרסה זו דברי חכמים תואמים למה שנאמר בשמם במשנה הקודמת (ראו רא״ש). וראו להלן.  

וחכמים אומרים אף בני שלש  

רבי מאיר סבור, ש׳פר׳ סתם הוא בן שלוש או יותר, כפי שהביאו משמו בתלמוד: “כל מקום שנאמר ‘עגל׳ בתורה סתם – בן שנה, ‘בן בקר׳ – בן שתים, ‘פר׳ – בן שלש״ (בבלי ראש השנה י,א, וראו תוספתא כאן א,א). ולפיכך, המילה “אף״ שבדבריו לא באה להוסיף על דברי רבי יוסי הגלילי, המכשיר בן שתיים, אלא על דברי חכמים, שמכשירים בן שלוש (תוספות, וראו תורת כהנים דבורא דחובה פרשה ב,ג). ויש שהציעו לפרש, שרבי מאיר אינו חולק על חכמים כלל אלא בא לפרש את דבריהם, שאם הקריבו פר שעבר את שנתו השלישית – כשר בדיעבד (ראו להלן, ובאורח ההלכה). הלכה כדברי חכמים על פי גרסתנו “אף בני שלש״, שהפר הקרב למזבח הוא פר הנמצא בשנתו השנייה או השלישית, ופחות מכאן הוא ‘עגל׳. ומעל גיל שלוש שנים נחשב הפר ל׳זקן׳, ואין מקריבים אותו (רמב״ם הלכות מעשה הקרבנות פ״א הי״א). ואמנם, בדין זה של ‘זקן׳ נחלקו המפרשים: שאם בדיעבד עברו והקריבוהו, יש אומרים, שאינו פסול כל עוד לא הזקין ביותר, וכדברי רבי מאיר (ראו משנה למלך הלכות פרה פ״א ה״א, וחזון איש), או שהוא כשר מן התורה ופסול מדברי חכמים (משנה למלך הלכות איסורי מזבח פ״ב ה״ו). ויש אומרים, שלדעת חכמים, פסול זה של ‘זקן׳ החל מן השנה הרביעית הוא מן התורה (ראו תוספות יומא סה,ב). רבי יוסי הגלילי רבי יוסי הגלילי היה מחכמי יבנה בדור השני לאחר החורבן. הוא בא מן הגליל ליבנה וישב כתלמיד לפני רבי טרפון ורבי עקיבא עד שנחשב בין ה׳זקנים׳. דבריו כתובים במשנה עשרות פעמים, ואף שלא תמיד נתקבלה דעתו להלכה, מכל מקום, במקומו נהגו כמותו (ראו בבלי שבת קל,א). רבי יוסי הגלילי היה מפורסם בחסידותו, ונאמר, כי בכוח תפילתו היה מסוגל להוריד גשמים (ירושלמי ברכות ה,ב). מסופר, כי אף שהתגרש מאשתו, לאחר ששמע כי היא מתבזה מחמת קשיים כלכליים, פרנס אותה ואת בעלה (ירושלמי כתובות יא,ג). שניים מבניו, רבי אליעזר ורבי חנינא, היו מגדולי הדור שאחריו. לפי מסורת מזמן הגאונים, מקום קבורתו בדלתון שבגליל העליון.

רבי מאיר אומר אף בני ארבע ובני חמש  

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף בְּנֵי אַרְבַּע וּבְנֵי חָמֵשׁ כְּשֵׁרִים לקרבן, אֶלָּא שֶׁאֵין מְבִיאִים להקרבה זְקֵנִים מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, שאין זה קרבן מובחר ונאה.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף בְּנֵי אַרְבַּע וּבְנֵי חָמֵשׁ כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁאֵין מְבִיאִים זְקֵנִים, מִפְּנֵי הַכָּבוֹד. 

כְּבָשִׂים האמורים בתורה הם בְּנֵי שָׁנָה, בתוך שנתם הראשונה. וְאֵילִים, כבשים שבגרו – בְּנֵי שְׁתַּיִם.

ג כְּבָשִׂים – בְּנֵי שָׁנָה, וְאֵילִים – בְּנֵי שְׁתַּיִם.

וְכוּלָּם, כל השנים שאמרנו בעניין זה, מונים אותן מִיּוֹם לְיוֹם, מיום לידת הבהמה, ולא לפי השנה שבה נולדו.

וְכוּלָּם מִיּוֹם לְיוֹם. 

בֶּן שְׁלֹשָׁה עָשָׂר חֹדֶשׁ, בתוך החודש השלושה עשר ללידתו – אֵינוֹ כָּשֵׁר לֹא לְקרבן אַיִל וְלֹא לְקרבן כֶבֶשׂ, שיצא מתורת כבש לאחר שנים עשר חודש, ועדיין אינו איל, עד שיימלא חודש בשנתו השנייה.

בֶּן שְׁלֹשָׁה עָשָׂר חֹדֶשׁ אֵינוֹ כָּשֵׁר לֹא לְאַיִל וְלֹא לְכֶבֶשׂ. 

רַבִּי טַרְפוֹן קוֹרֵהוּ, את בן שלושה עשר חודש 'פַּלְגָּס' (ביוונית ‘קרוב לבגרות׳). בֶּן עַזַּאי קוֹרֵהוּ 'נוֹקֵד'. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל קוֹרֵהוּ 'פַּרְכָדִיגְמָא' (ביוונית 'מטבע שנפסל').

רַבִּי טַרְפוֹן קוֹרֵהוּ "פַּלְגָּס", בֶּן עַזַּאי קוֹרֵהוּ "נוֹקֵד", רַבִּי יִשְׁמָעֵאל קוֹרֵהוּ "פַּרְכָדִיגְמָא". 

ואם הִקְרִיבוֹ אדם לקרבן – מֵבִיא עָלָיו את הנסכים, הסולת, השמן והיין הבאים עם הקרבן, כנִסְכֵּי אַיִל, שהם מרובים מנסכי כבש. וְלֹא עָלָה (נחשב) לוֹ מִזִּבְחוֹ, שלא יצא ידי חובת הקרבן שהיה חייב, אם כבש ואם איל, שהרי אינו לא זה ולא זה.

הִקְרִיבוֹ – מֵבִיא עָלָיו נִסְכֵּי אַיִל, וְלֹא עָלָה לוֹ מִזִּבְחוֹ. 

לעומת הלכות אחרות, כגון מעשר בהמה ומעשר דגן, שבהן השנים נקבעות לפי תאריך מסוים (‘שנת עולם׳) שהוא ‘ראש השנה׳ (ראו ראש השנה פ״א מ״א), לעניין גילה והגדרתה של הבהמה, כמו גם לעניין קביעת גדלותו של האדם, מניין השנים נקבע לפי זמן לידתו של הפרט המסוים שבו מדובר. ודרשו זאת בתלמוד מן הכתוב: “כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ״ (ויקרא יב,ו) – שנתו שלו, ולא שנה של מניין עולם (ראו בבלי נדה מז,ב). ולא זו בלבד שחישוב השנים בעניין זה הוא לפי תאריך הלידה של הבהמה, אלא שמתחשבים בזה אף בשעה שנולדה בה (בבלי זבחים כה,ב וערכין יח,ב) פלגס... פרכדיגמא על המילה “פלגס״ כתבו המפרשים ביאורים שונים המיוסדים בעיקרם על המילה הארמית ‘פלג׳, שפירושה ‘חצי׳. ואולם, נראה, שמקור המילה ביוונית, <eng>πάλλαξ</eng> (פאלאקס), ופירושה ‘צעיר מדי׳, ‘לא מתאים בגילו׳ או ‘נער מתבגר שטרם הגיע לימי הבחרות׳. ובעניין “פרכדיגמא״ פירשו, שהוא מיסודה של המילה היוונית <eng>παραχάραγμα</eng> (פָּרָכָרַגְמָה), שפירושה הוא ‘מטבע שנפסל׳. אמנם, ר״ש ליברמן העדיף את הגרסה המובאת בספרי זוטא (טו,ו), “פרוגדוס״, שיסודה במילה היוונית <eng>προγήρως</eng> (פרוגרוס), ופירושה הוא ‘זקן לפני זמנו׳.

וכולם מיום ליום  

בתלמוד הבבלי (מנחות צא,ב, וחולין כג,א) נחלקו האמוראים בהגדרת הפלגס, האם הוא נחשב ברייה לעצמה שאינה לא כבש ולא איל, או שמא הוא ספק כבש ספק איל. לפי הדעה הראשונה, מה שמביאים עמו נסכי איל, הגם שאינו ‘איל׳, זהו דין שנדרש מייתור הכתוב “אוֹ לָאַיִל״ (במדבר טו,ו). ואילו לפי הדעה השנייה, מביאים נסכי איל המרובים מנסכי הכבש כדי לצאת מידי הספק. ויש לספק זה משמעויות להלכה, וכגון שאם הוא ספק, יש להתנות בשעת הקרבת הנסכים, שאם מצד האמת הפלגס הוא כבש, הרי שהחלק העודף בנסכים יהיה נדבה (רש״י. וראו הרחב דבר על במדבר טו,ו).   

בן שלושה עשר חדש  

המביא קרבן עולה או שלמים מן הבהמה מביא עמהם ‘מנחת נסכים׳, כלומר סולת בלולה בשמן שנשרפת על אש המזבח, ויין המנוסך עליו. וכמות הנסכים משתנה לפי גודל הקרבן, שלכבש או לעז מידה אחת, ולאיל מידה גדולה יותר, ולבן הבקר מידה מרבית, כפי המפורט בתורה (במדבר טו,א–טז).   

נסכי איל  

בֶּן שְׁלֹשָׁה עָשָׂר חֹדֶשׁ וְיוֹם אֶחָד, שנכנס ליום הראשון של החודש הארבעה עשר – הֲרֵי זֶה 'אַיִל'.

בֶּן שְׁלֹשָׁה עָשָׂר חֹדֶשׁ וְיוֹם אֶחָד – הֲרֵי זֶה אַיִל. 

חַטֹּאוֹת הַצִּבּוּר וְעוֹלוֹתֵיהֶן, עולות הציבור שבאות מן הצאן, שהן שעירים לחטאת וכבשים לעולה, כמפורט בתורה בכמה מקומות. וכן חַטַּאת הַיָּחִיד, של אדם רגיל מישראל, שהיא כשבה או שעירה (ויקרא ד,כח–לב), וַאֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצוֹרָע, שהם כבשים (במדבר ו,יב; יד,יב) –

ד חַטֹּאוֹת הַצִּבּוּר, וְעוֹלוֹתֵיהֶן, חַטַּאת הַיָּחִיד, וַאֲשַׁם נָזִיר, וַאֲשַׁם מְצוֹרָע –

כל אלו כְּשֵׁרִין מִיּוֹם שְׁלֹשִׁים ללידתם וָהָלְאָה, וְאַף בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים עצמו.

כְּשֵׁרִין מִיּוֹם שְׁלֹשִׁים וָהָלְאָה, וְאַף בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים. 

וְאִם הִקְרִיבוּם בְּיוֹם שְׁמִינִי ללידתם – כְּשֵׁרִים, ככתוב: “וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן וגו'" (ויקרא כב,כז). אלא שמצווה לכתחילה להביאם לקרבן כשהם מעט גדולים, כשיימלא להם חודש.

וְאִם הִקְרִיבוּם בְּיוֹם שְׁמִינִי – כְּשֵׁרִים. 

נְדָרִים וּנְדָבוֹת, קרבנות הבאים בנדר ובנדבה, וכן קרבנות הַבְּכוֹר, וְהַמַּעֲשֵׂר, וְהַפֶּסַח –

נְדָרִים וּנְדָבוֹת, הַבְּכוֹר, וְהַמַּעֲשֵׂר, וְהַפֶּסַח – 

חלקה הראשון של המשנה עוסק בקרבנות החובה, שמצווה להביאם משגדלו לפחות חודש, שאז הם מובחרים יותר לקרבן. וחלקה השני עוסק בקרבנות הבאים כנדבת רשות, בין שהתחייב בהם בלשון נדר ובין בלשון נדבה (ראו קינים פ״א מ״א), שאותם אפשר להקריב גם כאשר הם קטנים ביותר. וטעם הדבר,  או מפני שכל עיקרם של קרבנות אלה הוא רשות, ועל כן יכול גם להתנדב אותם בכל אופן שהוא (ראו תפארת ישראל), או משום שקיים בהם חשש גדול יותר שאם ישתהה בהם - יימנע מלהביאם (ראו משנה אחרונה, וראו ערכין פ״ה מ״ו), וראו עוד באורח ההלכה.   

חטאת היחיד ואשם נזיר... נדרים ונדבות  

“הבכור והמעשר והפסח״ הם קרבנות חובה, ובכל זאת אפשר להביאם גם כאשר הם קטנים ביותר, שכן מפורש בתורה לעניין הבכור: “בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי״ (שמות כב,כח), והמעשר והפסח הושוו אליו לעניינים שונים (רמב״ם. וראו העמק דבר שמות יב,ה וכב,כט). ועוד, שהבכור והמעשר אינם חובה מוחלטת, שיש אפשרויות שונות להיפטר מראש מחיובם (ראו תפארת ישראל). ‘בכור׳ הוא בכור קרבן בהמה טהורה, שיש לתת אותו במתנה לכהן, ואם אין בו מום, הכהן מקריבו במקדש ואוכל אותו בירושלים (ראו במדבר יח,יז–יח). ו׳המעשר׳ הוא ‘מעשר בהמה׳, עשירית מן הבהמות החדשות שנולדו בעדר, שהבעלים מפרישים אותן כפי המצווה בתורה, ומקריבים אותן במקדש ואוכלים אותם בירושלים כקרבן שלמים (ראו ויקרא כז,לב–לג).

הבכור והמעשר והפסח  

כאמור, קרבן הפסח דומה בענייניו אל הבכור והמעשר, ולפיכך, בא גם מן הבהמות הרכות. ואולם מלבד זאת, יש בו צדדים נוספים שבגללם לא אסרו חכמים להביא מן הקטנים. שכן הפסח הוא חובה על כל אדם מישראל, וצריכים בהמות רבות שיספיקו לכל העם (מהר״ם מרוטנבורג), וכן, שהוא נאכל לחבורת המנויים עליו בלבד ולזמן קצר ביותר, ואסור להותיר מבשרו – ולפיכך, יש להתיר לבני חבורה קטנה שיקריבו טלה קטן (ר״ש ועוד). קרבנות הצאן, הכבשים והשעירים, באים בתוך שנתם הראשונה, ולכתחילה אין להביאם פחות מבני שלושים, מלבד קרבן בכור, מעשר ופסח (רמב״ם הלכות מעשה הקורבנות פ״א הי״ב). ומלשון הרמב״ם משמע, שדין נדרים ונדבות שווה לשאר הקרבנות, שלא כדברי משנתנו. ויש שכתבו, שאכן לדעתו, דין הנדרים והנדבות שנוי במחלוקת תנאים, והוא פסק כשיטה החולקת על סתם משנתנו (שו״ת דברי מלכיאל א,מ).

והפסח  

כְּשֵׁרִים לכתחילה מִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה, וְאַף בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עצמו. ששלושת אלה הושוו בדיניהם, ובבכור נאמר במפורש: “בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי" (שמות כב,כט).

כְּשֵׁרִים מִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה, וְאַף בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי. 

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עֶגְלָה היא בַּת שְׁנָתָהּ, בתוך שנתה הראשונה, וּפָרָה – בַּת שְׁתַּיִם, בתוך שנתה השנייה, שאז כבר יצאה מגדר 'עגלה'.