אַנְדְּרוֹגִינוֹס, שיש לו אברי רבייה של זכר ושל נקבה,

א אַנְדְּרוֹגִינוֹס

יֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים, דינים, שהוא שָׁוֶה בהם לָאֲנָשִׁים, ואינו נחשב כאישה;

יֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוֶה לָאֲנָשִׁים,  

וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוֶה לַנָּשִׁים, ולא לאנשים;

וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוֶה לַנָּשִׁים,  

וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוֶה לָאֲנָשִׁים וְנָשִׁים, שדינו גם כאיש וגם כאישה;

וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים  שָׁוֶה לָאֲנָשִׁים וְנָשִׁים,  

אף שמציאותו של אנדרוגינוס היא נדירה למדי, בספרי ההלכה יש התייחסות לדיניו השונים. ובעיקרו של דבר, סבורים רוב הפוסקים (רמב״ם ושולחן ערוך בכמה מקומות) כשיטה העיקרית שלפיה הולך הפרק שלנו, שהאנדרוגינוס הוא ספק זכר וספק נקבה, ולכן נוהגים בכל אחד מן התחומים להחמיר, כזכר וכנקבה, בין אם לחייב אותו במצוות כגון סוכה ושופר, שנשים פטורות מהן, ובין אם לאיסור, כגון שאין מלים אותו בשבת, או שאם קידש אישה (ומותר לו לשאת אישה) – הרי זו ספק מקודשת. וכן לעניין דיני ירושה – אינו יכול לתבוע חלק כבן ולהוציא ממון מספק. ומובן כי בדברים שאין בהם הבדל בין איש לאישה – דינו שווה לאיש ולאישה. עם זאת, קיימות דעות אחרות, ולפיהן דינו של האנדרוגינוס כזכר גמור (רמ״א אבן העזר מד,ה בשם התוספות). מחלוקת עקרונית קיימת בהגדרה של אנדרוגינוס. ההגדרה הפשוטה של אנדרוגינוס הוא מי שיש לו שתי מערכות של רבייה ושל אברי הולדה של זכר ושל נקבה. ואולם קיימים מקרי ביניים שונים של שילוב בין סימנים חיצוניים נקביים או זכריים עם מערכת הרבייה, שברוב המקרים היא זכרית או נקבית (פעמים באנדרוגינוס שהוא נקבה קיים אבר דמוי אבר זכרי). ובעניין זה, יש שהלכו אחרי הסימנים החיצוניים, יש שלא הבחינו בין האפשרויות השונות, ויש שהלכו בעיקר אחר מערכת הרבייה (אשכים, שחלות), ראו אנציקלופדיה הלכתית רפואית ערך אנדרוגינוס. שאלה אחרת המתעוררת נוגעת למה שנהוג בעשרות השנים האחרונות, להפוך אנדרוגינוס בגיל מוקדם מאד לזכר או לנקבה, באמצעות מתן הורמונים וניתוחים פלסטיים, על מנת לאפשר לו לגדול ולנהל חיים רגילים עד כמה שאפשר כאיש או כאישה. השאלה העיקרית העולה על הפרק במקרים אלו היא איסור התורה על סירוס (ויקרא כב,כד). ומבחינת ההלכה, הפיכת האנדרוגינוס לזכר עדיפה על הפיכתו לנקבה בלבד, בגלל האיסור מן התורה של סירוס, שהוא חמור יותר בזכרים. אף כי יש סבורים שאיסור זה לא קיים באנדרוגינוס, שממילא אינו ראוי להוליד (וראו שו״ת ציץ אליעזר חלק יא סימן עח).

אנדרוגינוס  

הרחבות

מקור המילה הוא ביוונית – <eng>ἀνδρόγυνος</eng> (אַנְדְּרוֹגִינוֹס), המורכבת מן המילים <eng>ἀνδρός</eng> (אַנְדְרוֹס), שמשמעה גבר, ו- <eng>γυνή</eng> (גִינֵה), שמשמעה אישה. האנדרוגינוס הוא מצב של “מין מטושטש״, כאשר קיימים באותו אדם סימנים מיניים של זכר ושל נקבה במקביל (בימינו מקובל לכנות תופעה זו ‘אינטרסקס׳). בתוך הגדרה זו קיימים מצבים רבים השונים בצורתם ובגורמים שלהם. חלק מן המקרים מתגלים עם הלידה, ואחרים מופיעים מאוחר יותר, בעיקר בגיל ההתבגרות. בעולם הרפואה מקובלת ההבחנה בין ‘אנדרוגינוס אמתי׳, כלומר, כזה שיש לו גם אשכים וגם שחלות, וכן אברי רבייה וסימנים חיצוניים כפולים, לבין ‘אנדרוגינוס מדומה׳ (כ-75 אחוזים), שיש לו רק אשכים או רק שחלות, אך יש לו אברי רבייה או סימנים חיצוניים של המין השני. להבחנה זאת יש גם משמעות הלכתית (ראו בהרחבה: אנציקלופדיה הלכתית רפואית ערך אנדרוגינוס). כפי הנראה מן הדיון של חכמים במשנה ובשאר מקורות, הרי בשונה מתרבויות אחרות, שבהן נחשב האנדרוגינוס מפלצת וקיומו נחשב לא לגיטימי, חכמים החשיבו את האנדרוגינוס כאדם שלם, בעל זכויות וחובות.

וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים אֵינוֹ שָׁוֶה לֹא לָאֲנָשִׁים וְלֹא לַנָּשִׁים, שלא נותנים לו בהם דין איש ולא דין אישה.

וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים אֵינוֹ שָׁוֶה  לֹא לָאֲנָשִׁים וְלֹא לַנָּשִׁים. 

ומפרטים: מה ששנינו שאנדרוגינוס שָׁוֶה לָאֲנָשִׁים כֵּיצַד?

ב שָׁוֶה לָאֲנָשִׁים כֵּיצַד?

מִטַּמֵּא בְּלוֹבֶן, אם פרשה ממנו שכבת זרע או זיבה, כָּאֲנָשִׁים.

מִטַּמֵּא בְּלוֹבֶן כָּאֲנָשִׁים,  

וְנוֹשֵׂא אישה, וחי אתה חיי אישות, אֲבָל לֹא נִישָּׂא לאיש, כָּאֲנָשִׁים.

וְנוֹשֵׂא אֲבָל לֹא נִישָּׂא, כָּאֲנָשִׁים.  

וְאֵינוֹ מִתְיַיחֵד עִם הַנָּשִׁים שאסורות עליו, כָּאֲנָשִׁים.

וְאֵינוֹ מִתְיַיחֵד עִם הַנָּשִׁים, כָּאֲנָשִׁים.  

וְאֵינוֹ נֶעְטַף, אינו מכסה את ראשו בצעיף כדרך הנשים, וכן מְסַפֵּר את שערו כדרך אֲנָשִׁים, ולא כדרך נשים המגדלות את שערן.

וְאֵינוֹ נֶעְטַף וּמְסַפֵּר כָּאֲנָשִׁים. 

וְאֵינוֹ מִיטַּמֵּא לַמֵּתִים, אסור לו להיטמא בטומאת מת, אם היה כהן.

וְאֵינוֹ מִיטַּמֵּא לַמֵּתִים, 

וְכן חַיָּיב בְּאיסור ‘בַל תַּקִּיף׳ (“לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם״, ויקרא יט,כז), וּבְאיסור ‘בַל תַּשְׁחִית׳ (“וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ״, שם), כָּאֲנָשִׁים.

וְחַיָּיב בְּ'בַל תַּקִּיף׳  וּבְ׳בַל תַּשְׁחִית׳, כָּאֲנָשִׁים. 

בין איש ובין אישה, מיטמאים כאשר פורשת מגופם (כלומר, מאברי ההולדה) הפרשה שאינה רגילה; האיש – כאשר יוצאת מגופו שכבת זרע (‘קרי׳), או זיבה (כתוצאה מחולי), שהמשותף לשתיהן הוא הצבע הבהיר. ואילו האישה נטמאת כאשר פורש ממנה דם, בין אם דם נידה, ובין אם הדימום מתארך יותר מן הרגיל, ואז היא קרויה זבה (ראו שם יח–לג). האיש שזב מגופו דם אינו מיטמא, ומן הצד השני, אישה שזבה מגופה הפרשה שאינה דם, גם היא אינה נטמאת. וכאן נאמר שאנדרוגינוס שיצאה מגופו הפרשה לבנה כדרך אנשים (משנה ראשונה) – דינו כאיש, שנטמא. ובהלכה הבאה נאמר גם הצד השני, שאם פרש ממנו דם כדרך נשים – דינו כאשה שנטמאת. וראו עוד בעניין זה להלן הלכה ה.   

מטמא בלובן  

כוונת הדברים היא שמותר לאנדרוגינוס לשאת אישה, ולחיות אתה חיי אישות (אבל אינו מצווה לשאת אישה, כיוון שאינו מוליד, ואינו חייב במצוות “פרו ורבו״. רמ״ע מפאנו). אבל אסור לו להינשא לאיש, כיוון שהוא ספק זכר, והבא עליו נחשב כבא על הזכר, ונאמר “וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה״ (ויקרא יח,כב, וראו בבלי יבמות פג,ב). משמעות נוספת לכך ש״אנדרוגינוס נושא״, היא מה ששנו במסכת יבמות (פ״ח מ״ו) בשם ר׳ יוסי ור׳ שמעון, שאם היה כהן ונשא אישה ישראלית – זכאית האישה לאכול תרומה כדין אשת כהן, ואין דינה כזר שאסור בתרומה (ובתלמוד הבבלי שם פא,א דנו אמוראים בעניין זה להלכה).   

ונושא אבל לא נישא, כאנשים  

איסור הייחוד הוא האיסור על איש ואישה האסורים זה על זה, להימצא לבדם בלי אפשרות של הפרעה על ידי אדם אחר. בעיקרו איסור זה חל על מי שאסור מן התורה משום גילוי עריות (אשת איש, וכן קרובי משפחה המפורטים בתורה, חוץ מן המעגל המשפחתי הקרוב ביותר), אבל תקנה עתיקה, המיוחסת לדוד המלך, אוסרת גם ייחוד עם פנויה, שאינה ערווה. וכיוון שאנדרוגינוס נחשב זכר, אסרו חכמים עליו להתייחד עם נשים (ובהלכה הבאה נאסר גם להתייחד עם אנשים, כדין אישה).   

ואינו מתייחד עם הנשים  

כלומר, על האנדרוגינוס לנהוג במנהגי הלבוש והתספורת שלו כאנשים ולא כנשים. וטעמה של הלכה זו – בגלל מה ששנינו קודם לכן, שהאנדרוגינוס נושא אישה, אבל אינו נישא לאיש. וכדי שלא יבוא להינשא לאיש, אמרו חכמים שינהג כמנהג אנשים (ר״ש משאנץ). ופירשנו לפי גרסת הר״ש, “אינו נעטף״ כמתייחס למנהג נשים בדורות רבים להתעטף בצעיף. אך גרסת ה׳גמרא׳ היא: “ומתעטף ומסתפר כאנשים״, שדרך האנשים בזמן המשנה היה לעטוף את גופם (ולעתים את ראשם) בטלית ולהסתפר, ודרך הנשים היה לגדל את שערן, לאסוף אותו ולכסות את ראשן במין כיפה גדולה (ראו שבת פ״ו מ״א). ויש שפירשו לדרך זו: מתעטף כאנשים – בציצית, ומסתפר כאנשים – שאסור לו להקיף (לגלח) את פאות ראשו (ר׳ יוסף מר״ם). ויש בעניין גרסאות הפוכות, כגון של בעל הלכות גדולות “ומתעטף ואינו מספר כאנשים״, ומדובר במנהגי אבלות של אנשים דווקא, לעטוף את הראש ולא להסתפר, או בדיני המצורע (ראו תוספתא כפשוטה). והרמב״ם פסק, כנראה לפי גרסה אחרת, שאסור לאנדרוגינוס להתעטף כאישה, ומצד אחר אסור לגלח את ראשו כאיש, משום “לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה״ (דברים כב,ה).

ואינו נעטף ומספר כאנשים  

בלשון חכמים התייחדו שני פעלים שונים לתיאור פעולת ההתלבשות, לבישה ועטיפה. הפועל ‘לבש׳ מתאר לבישת בגדים המותאמים למבנה גוף האדם, מורכבים מכמה חלקים, כגון פתח לראש, שרוולים ועוד. הפועל ‘עטף׳ (המשמש במשנתנו) מכוון בספרות חכמים לטלית, בגד עליון שמכסים בו את כל הגוף, ופעמים מדובר על עטיפת הראש והגוף, במצבים שיש בהם כובד ראש ורצינות, כגון דיין היושב בדין או שליח ציבור העובר לפני התיבה, או להבדיל – כמנהג אבלים. הטלית אפיינה את לבושם של הגברים היהודים. אצל הנשים שימשו כבגד עליון בגדים אחרים, כמו למשל ‘סטולה׳ – שמלה עליונה שנרכסה מעל לזרועות בעזרת סיכות מיוחדות, והראש היה עטוף בצעיף.    

נעטף  

בזמן המשנה היו האנשים מספרים את שערם קצר. המכובדים היו מקפידים לגלח את שערם כל יום או בכל שבוע, ואחרים בכל חודש. בעמי הסביבה הייתה מקובלת תספורת ‘קומי׳ (גילוח קדמת הראש) והשארת ‘בלורית׳ (ציצית שיער בחלקו האחורי של הראש, לפי מקורות שונים מעין ‘זנב סוס׳), אך תסרוקת זו נאסרה על יהודים משום ‘דרכי האמורי׳. באופן כללי, לא ראו חכמים בעין יפה התנאות מוגזמת של השער וסלסולו. את שער הזקן נהגו היהודים בדרך כלל להאריך, וזקן נאה היה סמל לכבוד והדר. הנשים לעומת זאת האריכו את שערן ונמנעו מלגלחו. את שערן הארוך היו קולעות, ואת המקלעות מלפפות סביב לראשן במבנה גבוה ומהודק. לשם ‘בניית׳ השיער הן נעזרו בחוטים ובתכשיטים רבים. מלאכה זו נקראת בלשון חכמים “קישוט״. פריעת שער האישה בציבור נחשבה פריצות ובזיון, וגילוחו נחשב ניוול לאישה.

מספר כאנשים   

נאסר על הכהן, בגלל קדושתו, להיטמא בטומאת מת – כלומר, לגעת במת או במה שנגע במת, או להיות עם המת באותו בית – חוץ מקרובי משפחתו, אשתו, אביו ואמו, אחיו ואחותו שאינה נשואה, בנו ובתו, שמוטל עליו לטפל בקבורתם (ויקרא כא,א–ג). ודין זה נאמר דווקא לכהנים זכרים, ולא לאשת כהן או בת כהן, שנאמר בתחילת אותה פרשה “אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן״ – בני אהרן ולא בנות אהרן. וגם בהלכה זו מחמירים על האנדרוגינוס כדין זכר.   

ואינו מיטמא למתים  

איסור ‘בל תקיף׳ (“לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם״, ויקרא יט,כז) הוא האיסור לגלח את פאת הראש, כלומר, את הצדעיים, כך ששער הראש יהיה מוקף בקרחת סביב. ואיסור ‘בל תשחית׳ (“וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ״, שם) הוא האיסור לגלח את הזקן, שיש לו חמש פאות, כלומר, קצוות, שתיים מכאן ושתיים מכאן ואחת מלמטה (מכות פ״ג מ״ה). שני איסורים אלה נמצאים זה בצד זה, ומכאן למדו חכמים, שכשם שאיסור השחתת הזקן אינו שייך בנשים, שהרי אין להן זקן, כך איסור הקפת הראש אינו נוהג אלא באנשים (בבלי קידושין  כט,א).   

וחייב בבל תקיף ובבל תשחית כאנשים  

אין אדם החייב בכל המצוות שבתורה, שהרי יש מצוות השייכות לאנשים מסוימים, כגון כהנים או לוויים, וכן יש מצוות השייכות דווקא בנשים ולא באנשים. אלא כפי שפירש הר״ש משאנץ, הכוונה היא לכל אותן מצוות שנשים פטורות מהן, והן “מצוות עשה שהזמן גרמן״ (קידושין פ״ג מ״ז), כלומר מצוות שתלויות בזמן מסוים, כגון שופר בראש השנה, או לולב וסוכה בחג הסוכות (אם כי גם באלו יש יוצאות מן הכלל, כגון שבת, אכילת מצה בפסח ועוד). ואנדרוגינוס חייב גם בהן כדין איש.    

וחייב בכל המצות האמורות בתורה כאנשים  

וְחַיָּיב בְּכָל הַמִּצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, כָּאֲנָשִׁים, ולא כנשים, שפטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן.

וְחַיָּיב בְּכָל הַמִּצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, כָּאֲנָשִׁים. 

שָׁוֶה אנדרוגינוס בדיניו לַנָּשִׁים, כֵּיצַד?

ג שָׁוֶה לַנָּשִׁים כֵּיצַד?

מִיטַּמֵּא בְּאוֹדֶם, בראיית דם נידה ודם זבה, כַּנָּשִׁים.

מִיטַּמֵּא בְּאוֹדֶם כַּנָּשִׁים.  

וְאֵינוֹ מִתְיַיחֵד עִם הָאֲנָשִׁים, כַּנָּשִׁים.

וְאֵינוֹ מִתְיַיחֵד  עִם הָאֲנָשִׁים, כַּנָּשִׁים. 

וְאם מת אחיו ללא ילדים, וְאֵינוֹ זוֹקֵק את אלמנתו של האח לְיִבּוּם, שאינו צריך לייבם אותה או לחלוץ, והיא מותרת להינשא לכל אדם; כַּנָּשִׁים, כלומר, דינו לעניין זה כאחות המת ולא כאחיו.

וְאֵינוֹ זוֹקֵק לְיִבּוּם,  כַּנָּשִׁים. 

וְאֵינוֹ חוֹלֵק, אינו נוטל חלק בירושת אביו עִם הַבָּנִים, כאחד הבנים;

וְאֵינוֹ חוֹלֵק עִם הַבָּנִים, 

וְאם היה כהן, אֵינוֹ חוֹלֵק, אינו נוטל חלק בְּקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ, במה שהכהנים מקבלים מן הקרבנות; כַּנָּשִׁים.

וְאֵינוֹ חוֹלֵק בְּקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ, כַּנָּשִׁים. 

וּפָסוּל לְכָל עֵדוּת שֶׁבַּתּוֹרָה, בין עדות בדיני ממונות ובין בדיני נפשות, כַּנָּשִׁים.

וּפָסוּל לְכָל עֵדוּת שֶׁבַּתּוֹרָה, כַּנָּשִׁים.  

וְאֵינוֹ נִבְעָל בָּעֲבֵירָה, כַּנָּשִׁים. כלומר, אין דין הבא עליו כדין הבא על הזכר, אלא כבא על אישה באיסור.

וְאֵינוֹ נִבְעָל בָּעֲבֵירָה, כַּנָּשִׁים.  

ראו מה שנאמר בעניין זה לעיל במשנה ב: “מטמא בלובן כאנשים״.   

מיטמא באודם כנשים  

כלומר, כשם שבהלכה הקודמת, נתנו לאנדרוגינוס דין איש, שאסור לו להתייחד (להימצא לבד) עם אישה שאסורה עליו משום ערווה, כגון עם אשת איש – כך נתנו לו דין אישה, ולכן אסור לו להתייחד עם כל איש שאסור עליו משום איסור ערווה, כאילו היה אישה. ובנוסחים אחרים לא מופיעה הלכה זו, וכך גם פסק הרמב״ם ובשולחן ערוך. והסבירו, כי טעם הדבר שאינו מתייחד עם נשים הוא מפני שדווקא שם יש לחשוש לתקלה, שהרי יש לו יצר לאשה כגברים, אבל לא אסרו על ייחוד עם גברים, מפני שלא נחשדו אנשים על משכב זכר (חלקת מחוקק).   

ואינו מתייחד עם האנשים כנשים  

מדין תורה (ראו דברים כה,ה–י), אדם נשוי שמת ואין לו ילדים, אם יש לו אחים – מצווה על אחד מהם לייבם את אשתו, כלומר, לשאת אותה ולהוליד ממנה ילדים, ובכך להקים שם לאחיו המת. ואם אינו רוצה לייבם – נעשה טקס החליצה, שבו יבמתו (אשת אחיו המת) חולצת את נעלו. וכל עוד לא נעשתה החליצה, היבמה נחשבת זקוקה, כלומר, קשורה ליבם, ואסור לה להינשא לאדם אחר. ובהלכה זו נאמר שהאנדרוגינוס אינו זוקק ליבום, שהרי אינו יכול להוליד ולהקים שם לאחיו, וכיוון שכך אינו שייך כלל לדין ייבום וחליצה (תוספתא יבמות ב,ו). ולפי נוסח הברייתא שבגמרא, אנדרוגינוס שמת אחיו ללא ילדים, זוקק את אשת אחיו לייבום כדין זכר, ואינה יכולה להינשא לאדם אחר אלא עליו לייבם אותה (כפי ששנינו להלן שאנדרוגינוס נושא) או לקיים מצוות חליצה. וראו עוד ב׳אורח ההלכה׳.   

ואינו זוקק ליבום  

לפי דין התורה, אדם שמת, עוברת נחלתו לבניו, והם מחלקים אותה ביניהם בשווה (והבכור נוטל פי שניים מבן רגיל), אבל הבנות אינן נוטלות חלק בירושה, אלא רק כשאין בנים. הואיל ובדיני ממונות הכלל הקובע הוא, שה״מוציא מחברו עליו הראיה״, יכולים אחיו של האנדרוגינוס לומר: הבא ראיה שאתה זכר, ותחלוק אתנו בירושה. ומכל מקום, אין דינו של האנדרוגינוס פחות מבת, ולכן אם לא השאיר אביו בנים אלא בנות – בוודאי הוא חולק עמהן בירושה. ויש שהוסיף יותר מכך, שאם יש שם אנדרוגינוס ובת אחת, נוטל האנדרוגינוס שלושה רבעים מן הנחלה, מחצית שהוא זכאי לה כבת, ועוד רבע, שמא הוא בן וזכאי גם למחצית השנייה, וממון המוטל בספק – חולקים (רמ״ע מפאנו).

ואינו חולק עם הבנים  

התורה ציוותה לתת לכהנים, שלא קיבלו נחלה בארץ, אלא “ה׳ הוא נחלתם״, מתנות שונות (ראו במדבר פרק יח), והן מחולקות באופן כללי לשני סוגים: קדשי מקדש וקדשי הגבול (עליהן מדובר במשנה הבאה). קדשי המקדש הם חלקים שהכהנים העובדים במקדש מקבלים מן הקרבנות, והם מחלקים אותם ביניהם שווה בשווה. חלוקה זו נעשית לכהנים זכרים, כפי שדייקו מן הכתוב “לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו״ (ויקרא ז,י) – איש ולא אישה (רמב״ם ועוד), אף שחלק מהם מיועד לאכילה לא רק לכהנים, אלא גם לבני משפחותיהם בתוך תחומי ירושלים. לפירוש זה כוונת הברייתא היא שהאנדרוגינוס אינו יכול ליטול חלק שווה בחלוקה, שהרי שאר הכהנים יכולים לטעון שמא אינו איש. לפי גרסאות אחרות (“ואינו חולק ב קדשי קדשים״, לגרסת רמ״ע מפאנו. או: “ואין אוכל בקדשי המקדש״ לגרסת הגר״א) לא מדובר כאן על נטילת חלק בקדשי המקדש באופן כללי, אלא על אכילת ‘קדשי קדשים׳, כלומר, אותם קרבנות שמותרים באכילה רק לכהנים זכרים. שכיוון שהאנדרוגינוס ספק אישה אסור לו לאכול מהם (וכן במקום אחר מכונים קדשי קדשים “קדשי מקדש״, ראו חלה פ״ד מ״ט).

ואינו חולק בקדשי המקדש  

נשים פסולות מן התורה לעדות, כפי שדייקו חכמים מלשון הכתוב “וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים״ (דברים יט,יז) – אנשים ולא נשים (בבלי שבועות יט,יז).   

ופסול לכל עדות שבתורה כנשים  

הר״ש משאנץ פירש ש״ואינו נבעל, בעבירה״, שקרוב משפחה הבועל אותו נחשב כעובר עברה של גילוי עריות, וכגון שאחיו עובר על כך משום איסור גילוי ערוות אחותו. ופירוש זה קשה מאד מצד הלשון. ואנו פירשנו כפירוש רבי סולימאן אבן אוחנה (הובא ב׳מלאכת שלמה׳), ש״עבירה״ כאן עניינה משכב זכר. ו״אינו נבעל בעבירה״ כוונתו שבעילה שלו כאשה (באבר הנקבות שלו), אף שהיא אסורה – כפי ששנינו לעיל (הלכה ב) שאנדרוגינוס נושא אבל לא נישא – אינה נחשבת כעברה של משכב זכר, שדינה בסקילה. ולשני פירושים אלה, מה שנאמר “ופסול מן הכהונה״, כוונתו שאם נבעל כאשה – דינו כבת כהן, שאם נבעלה למי שאסור לה, נפסלה מן הכהונה, ודינה כזרה, שאינה זכאית לאכול תרומה (ראו בבלי יבמות פח,א). ואין דינו ככהן זכר, שגם אם שכב אותו איש משכב זכר אינו נפסל לאכילת תרומה. ולפי כמה נוסחאות (רמ״ע מפאנו, הגר״א) יש לשנות בברייתא, כפי שהוא בירושלמי יבמות ח,ו: “ואם נבעל בעבירה נפסל מן הכהונה, כנשים״. יש שהסביר כך גם את הנוסחה שלנו, על דרך חילופי לשון מצויים בדברי חז״ל “ואינו״ – ואִין (=ואם) הוא נבעל בעברה – נפסל מן הכהונה (תוספתא כפשוטה).

ואינו נבעל בעבירה כנשים ופסול מן הכהונה כנשים  

ואם היה כהן ונבעל כאשה – פָסוּל מִן הַכְּהוּנָה, ואסור לאכול תרומה, כַּנָּשִׁים, כדין בת כהן, שאם נבעלה באיסור – אסורה לאכול תרומה.

וּפָסוּל מִן הַכְּהוּנָה,  כַּנָּשִׁים. 

שָׁוֶה אנדרוגינוס לָאֲנָשִׁים וְלַנָּשִׁים, כֵּיצַד?

ד שָׁוֶה לָאֲנָשִׁים וְלַנָּשִׁים כֵּיצַד?

אדם שהזיק לו חַיָּיב לשלם עַל נִזְקוֹ, כְּמי שמזיק כל אִישׁ וְאִשָּׁה.

חַיָּיב עַל נִזְקוֹ  כְּאִישׁ וְאִשָּׁה.  

וְאם הזיק הוא, או רכושו, לאחרים – חַיָּיב בְּכָל תשלומי הַנִּזָּקִין, כְּכל אִישׁ וְאִשָּׁה.

וְחַיָּיב בְּכָל הַנִּזָָּקִין  כְּאִישׁ וְאִשָּׁה. 

וְהָהוֹרְגוֹ בְּמֵזִיד – נֶהֱרָג, חייב מיתה; וההורגו בְּשׁוֹגֵג – גּוֹלֶה לְעָרֵי מִקְלָט, כמי שהרג איש או אישה.

וְהָהוֹרְגוֹ בְּמֵזִיד נֶהֱרָג, בְּשׁוֹגֵג – גּוֹלֶה לְעָרֵי מִקְלָט. 

וכשנולד אנדרוגינוס אִמּוֹ יוֹשֶׁבֶת עָלָיו דַּם טוֹהַר, נוהגת בדיני טומאת יולדת, כָּאֲנָשִׁים וְכַנָּשִׁים, גם כדין יולדת זכר וגם כדין יולדת נקבה. שאישה היולדת זכר – טמאה שבעה ימים, וטהורה שלושים ושלושה ימים שלאחריהם, גם אם היא רואה דם. ואם ילדה נקבה – טמאה שבועיים, וטהורה ששים וששה ימים (ויקרא יב,ב – ה). והיולדת אנדרוגינוס טמאה שבועיים, כיולדת נקבה, ולאחר מכן טהורה רק עד היום הארבעים, כיולדת זכר.

וְאִמּוֹ יוֹשֶׁבֶת עָלָיו  דַּם טוֹהַר  כָּאֲנָשִׁים וְכַנָּשִׁים. 

וְאם היה אנדרוגינוס כהן – נוֹחֵל בְּקָדְשֵׁי הַגְּבוּל, מקבל מתנות כהונה שמחוץ למקדש, כגון תרומה וחלה, כָּאֲנָשִׁים וְכַנָּשִׁים.

וְנוֹחֵל בְּקָדְשֵׁי הַגְּבוּל כָּאֲנָשִׁים וְכַנָּשִׁים. 

אף שיש דינים בתורה שיש בהם הבדל בין איש לאישה, לעניין דיני נזיקין אין הבדל ביניהם, והמזיק את האישה או את רכושה, חייב בתשלומי נזיקין למיניהם. וכן אישה, שהיא או רכושה הזיקו אדם אחר – חייבת בתשלומי הנזיקין. כך למדו חכמים מפתיחת פרשת משפטים, העוסקת בדיני נזיקין: “וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם״ (שמות כא,א), לפניהם בלשון רבים, בין איש ובין אישה. וכן שנינו במקום אחר: “והנשים בכלל הנזק״ (בבא קמא פ״א מ״ג).    

חייב על על נזקו... וחייב בכל הנזקין כאיש ואשה  

ההורג אדם במזיד דינו מיתה, כפי שנאמר: “מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת״ (שמות כא,יב), וסמוך לאותו פסוק הוסיפה התורה דין גלות לעיר מקלט למי שהרג את רעהו בשוגג (שם פסוק יג). ואמרו חכמים שאין הבדל לעניין זה בין אם הרג איש או אישה, שהרי נאמר באותה פרשה: “וְכִי יִגַּח שׁוֹר   אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר״ (שם פסוק כח).   

ההורגו במזיד נהרג בשוגג גולה לערי מקלט  

בשני הדינים הראשונים בהלכה זו, האנדרוגינוס שווה לאנשים ולנשים, מפני שהתורה נתנה בהם דין אחד לאנשים ונשים. ואילו כאן הוא שווה גם לאנשים וגם לנשים, שיש לו גם דין איש וגם דין אישה. וכפי שפירשנו, הכוונה היא שאשה היולדת אנדרוגינוס נוהגת כיולדת זכר וכיולדת נקבה, אך להחמיר.    

ואמו יושבת עליו דם טוהר כאנשים וכנשים  

הביטוי “יושבת עליו דם טוהר״ לקוח מלשון התורה “וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה״ (ויקרא יב,ד. וכן שם פסוק ה לעניין יולדת נקבה “וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה״. דינים אלה נאמרו לעניין טומאה וטהרה, אך לא לעניין איסור).   

דם טוהר  

לעומת ‘קדשי המקדש׳ שאת דינם שנינו בהלכה הקודמת, שאין בהם חלק לנשים, ‘קדשי הגבול׳ הן כל אותן מתנות שהכהנים מקבלים מחוץ למקדש, בכל גבול ישראל, והן: תרומה ותרומת מעשר מן התבואה והפירות, חלה מן העיסה, ראשית הגז, וכן זרוע לחיים וקיבה של כל בהמת חולין. ובעניין זה, דין אחד לכהנים ולכהנות, שכולם זכאים להן, והוא הדין לאנדרוגינוס. ומכל מקום אמרו בתוספתא (תרומות י,ח) שאנדרוגינוס הוא אחד מעשרה שאין חולקים להם תרומה בבית הגרנות, יחד עם כל הכהנים, אלא שולחים לו לביתו.    

ונוחל בקדשי הגבול  

נזיר הוא אדם המקבל על עצמו בנדר נזירות, ובכך הוא נאסר בשתיית יין, בתספורת, ומלהיטמא למת (במגע או להיות תחת גג אחד), ומביא קרבן מיוחד בסוף תקופת הנזירות (ראו בפירוט במדבר פרק ו ובמסכת נזיר שבסדר נשים). וכאן מדובר שאדם אחד אומר לחברו שהאדם שלפניהם הוא גם איש וגם אישה. וחברו מתווכח עמו ומקבל על עצמו להיות נזיר אם מדובר במי שהוא גם איש וגם אישה. וכיוון שאנדרוגינוס מקצתו איש ומקצתו אישה – נדרו נדר (תוספות לבבלי יבמות פג,א). ויש שפירשו “שזה איש ואשה״ – שזה איש או אישה, כדרך המשנה להשתמש במקומות רבים בו׳ החיבור, במקום “או״. ואדם הנודר באופן זה הוא נזיר, מפני שהאנדרוגינוס נחשב בעניינים מסוימים לאיש או לאישה, כפי שנאמר בהלכות הקודמות בפרק זה (ר״ש משאנץ).

והאומר הריני נזיר שזה איש ואשה הרי זה נזיר  

וְאדם הָאוֹמֵר כשהוא רואה אנדרוגינוס: “הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה אִישׁ וְאִשָּׁה״, כלומר, אני מקבל על עצמי בנדר להיות נזיר, אם האדם הזה הוא איש וגם אישה – הֲרֵי זֶה נָזִיר.

וְהָאוֹמֵר: ״הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה אִישׁ וְאִשָּׁה״ –  הֲרֵי זֶה נָזִיר.  

מה ששנינו שאנדרוגינוס אֵינוֹ שָׁוֶה לֹא לָאֲנָשִׁים וְלֹא לַנָּשִׁים, כֵּיצַד?

ה אֵינוֹ שָׁוֶה לֹא לָאֲנָשִׁים וְלֹא לַנָּשִׁים, כֵּיצַד?

אֵין חַיָּיבִים עַל טוּמְאָתוֹ, וְאֵין שׂוֹרְפִין עַל טוּמְאָתוֹ, לא כאנשים ולא כנשים. כלומר, למרות ששנינו לעיל (משנה א ומשנה ב), שאם פרשה ממנו זיבה (“לובן״) כדרך איש זב, או דם (“אודם״) כדרך אישה נידה, שהוא טמא, ואסור לו להיכנס למקדש או לגעת בתרומה ובקדשים; אם נכנס למקדש בטומאתו בשוגג – אינו חייב קרבן, וכן אם נגע בתרומה – אין שורפים אותה, מפני שהוא ספק זכר או נקבה.

אֵין חַיָּיבִים עַל טוּמְאָתוֹ  וְאֵין שׂוֹרְפִין עַל טוּמְאָתוֹ,  

וְאֵינוֹ נֶעֱרָךְ, אין נוהגים בו נדרי ערכין, לֹא כָּאֲנָשִׁים וְלֹא כַּנָּשִׁים. שהנודר בלשון “ערכו של פלוני עלי להקדש״, ואותו פלוני הוא אנדרוגינוס – פטור מתשלום, שדין ערכין נוהג רק בזכר ודאי או בנקבה ודאית.

וְאֵינוֹ נֶעֱרָךְ,  לֹא כָּאֲנָשִׁים וְלֹא כַּנָּשִׁים.  

וְאֵינוֹ נִמְכָּר בְּעֶבֶד עִבְרִי כלל, לֹא כָּאֲנָשִׁים, שנמכרים לעבדים בהיותם בוגרים, וְלֹא כַּנָּשִׁים, שאב רשאי למכור את בתו לשפחה בהיותה קטנה.

וְאֵינוֹ נִמְכָּר בְּעֶבֶד עִבְרִי,  לֹא כָּאֲנָשִׁים וְלֹא כַּנָּשִׁים. 

וְאִם אָמַר אדם כשראה אנדרוגינוס: “הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין זֶה לא אִיש וְלא אִשָּׁה״ – הֲרֵי זֶה נָזִיר, מפני שאין זה איש ודאי, ולא אישה ודאית.

וְאִם אָמַר: ״הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין זֶה אִישׁ וְאִשָּׁה״ – הֲרֵי זֶה נָזִיר.  

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַנְדְּרוֹגִינוֹס בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְלֹא הִכְרִיעוּ בּוֹ חֲכָמִים אִם הוא אִישׁ אִם אִשָּׁה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַנְדְּרוֹגִינוֹס בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְלֹא הִכְרִיעוּ בּוֹ חֲכָמִים אִם אִישׁ אִם אִשָּׁה.  

טמא (ובכלל זה מי שנגע בזיבה או דם נידה) שנכנס למקדש במזיד חייב כרת, ובשוגג מביא קרבן (ראו במדבר פרק ה, ויקרא פרק ה). כמו כן, נאסר על הטמא לגעת בתרומה או לאכול אותה. ותרומה שנטמאה בוודאות מותר לכהן לשרוף אותה (וליהנות ממנה, כגון לתאורה או לחימום), אבל אם ספק נטמאה – אסור לשרוף אותה. ולעניין אנדרוגינוס, כיוון שאינו זכר ודאי או נקבה ודאית – שמא זיבתו (“לובן״) אינה מטמאת, ושמא דם נידתו (“אודם״) אינו מטמא. ולכן אין מביאים קרבן מספק, ולא שורפים תרומה מספק.

אין חייבים... ואין שורפין על טומאתו  

אחד ממיני הנדרים שאדם נודר למקדש הוא ‘נדרי ערכין׳, כאשר התורה קבעה ערך קבוע לכל איש בהתאם לגילו ולמינו (ויקרא כז,ג–ד), שאם אדם נודר: “ערכי עלי״ או: “ערך פלוני עלי״, עליו לשלם ערך זה. ודייקו חכמים מלשון הכתוב שדין ערכין נוהג רק בזכר ודאי ונקבה ודאית, ולא באנדרוגינוס, שיש בו ספק (ראו בבלי ערכין  ד,ב).    

ואינו נערך לא כאנשים ולא כנשים  

התורה הגבילה מאד את האופנים שבהם אדם מישראל נמכר כעבד, והבדילה לגמרי בין נשים לגברים בעניין זה. האיש אינו יכול להימכר על ידי אדם אחר, אלא רק על ידי עצמו, מחמת דוחק כספי, או על ידי בית דין, שמוכרים גנב שאין בידו לשלם את גניבתו. ומכירה זו (שהיא שכירות מוגבלת לשש שנים) נעשית רק באדם בוגר, אבל לא בילד. ובאישה הדין הפוך, שאישה בוגרת (מגיל שתים עשרה) אינה נמכרת כלל לשפחה. אלא רק כשהיא קטנה, ואז רשאי אביה למכור אותה עד שתגיע לבגרות. וכיוון שאנדרוגינוס ספק איש ספק אישה אינו יכול להימכר על ידי אביו כשהוא קטן, מספק שמא הוא איש, ואינו נמכר כשהוא בוגר שמא הוא אישה.    

ואינו נמכר בעבד עברי לא כאנשים ולא כנשים  

דין זה הוא המשך לרשימת הדינים שבהם אנדרוגינוס אינו שווה לא לאנשים ולא לנשים, שהרי מחשיבים אותו כאדם שאינו איש ולא אישה. ופירשנו דבר זה כתוספות לבבלי יבמות פג,א, שמדובר באדם שמתווכח עם חברו, הטוען שהאדם שלפניהם אינו איש ולא אישה. והוא סבור שהוא איש או אישה, ומקבל על עצמו להיות נזיר אם חברו צודק. וכיוון שיש באנדרוגינוס צד שאינו איש גמור ולא אישה גמורה – נדרו נדר. אבל יש שפירשו “שאין זה איש ואשה״ – שאין זה איש, או שאין זה אישה (ר״ש משאנץ).

הריני נזיר שאין זה איש ואשה   

נחלקו המפרשים במשמעות דבריו של ר׳ יוסי, וביחסם לכל מה שנאמר בפרק זה. יש שהבינו שבניגוד לעיקרון שעל פיו הולך הפרק שלנו, שאנדרוגינוס הוא ספק איש ספק אישה, סבור ר׳ יוסי שאנדרוגינוס הוא מין בפני עצמו, לא זכר ולא נקבה. ודווקא טומטום, שאברי הרבייה החיצוניים שלו מכוסים, והוא או זכר או נקבה, נוהגים בו כספק זכר ספק נקבה (רמב״ן בחידושיו לבבלי יבמות פג,א ועוד). אבל ר״י בעל התוספות הסביר שר׳ יוסי אינו חולק, ואדרבה, דבריו הובאו כדי להסביר או לסכם את הפרק שנאמר לשיטתו. לדרך זו, הביטוי “בריה בפני עצמה״ כוונתו, שבניגוד לטומטום, שהוא או זכר או נקבה וספק זה עשוי להתברר, באנדרוגינוס יש ספק שאינו יכול להיפתר לעולם, האם הוא איש או אישה, ולכן החמירו בו לכל הצדדים (תוספות יבמות פג,א). ולר״ש משאנץ שיטה נוספת, שר׳ יוסי מסכים עם התנא של הברייתות של פרק זה, שאנדרוגינוס הוא ספק זכר ספק נקבה. אלא שהוא סבור שיש בו ספק נוסף – שמא הוא ברייה בפני עצמה.

רבי יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמה וכו׳  

אֲבָל טוּמְטוּם, שאברי הרבייה החיצוניים שלו מכוסים – אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא הוא סָפֵק אִישׁ סָפֵק אִשָּׁה, כלומר, מדובר באיש או באישה, אלא שאנו איננו יודעים מה הוא.

אֲבָל טוּמְטוּם אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא סָפֵק אִישׁ, סָפֵק אִשָּׁה. 

אַנְדְּרוֹגִינוֹס, שיש לו אברי רבייה של זכר ושל נקבה,