א כֶּרֶם שֶׁחָרַב, אִם יֶשׁ בּוֹ לְלַקֵּט עֶשֶׂר גְּפָנִים לְבֵית סְאָה וּנְטוּעוֹת כְּהִלְכָתָן — הֲרֵי זֶה נִקְרָא כֶּרֶם דַּל.

כֶּרֶם שֶׁחָרַב, שחלק מהגפנים שבו התייבשו, אִם יֶשׁ בּוֹ לְלַקֵּט עֶשֶׂר גְּפָנִים לְבֵית סְאָה, כלומר, אם נותרו לפחות עשר גפנים מפוזרות בשטח של חמישים אמה (כ־25 מטר) על חמישים אמה, והן נְטוּעוֹת כְּהִלְכָתָן, שהן יוצרות מבנה של כרם, שתיים כנגד שתיים ואחת יוצאת זנב, כמו ששנינו לעיל (פ"ד מ"ו) — הֲרֵי זֶה נִקְרָא כֶּרֶם דַּל (עני), ואסור לזרוע בכל השטח שהיה נטוע מתחילה, וצריך להרחיק מן הגפנים ולחוץ ארבע אמות.

כֶּרֶם שֶׁהוּא נָטוּעַ עִרְבּוּבְיָא, אִם יֵשׁ בּוֹ לְכַוֵּין שְׁתַּיִם נֶגֶד שָׁלשׁ — הֲרֵי זֶה כֶּרֶם, וְאִם לָאו — אֵינוֹ כֶּרֶם.

כֶּרֶם שֶׁהוּא נָטוּעַ עִרְבּוּבְיָא, לא בשורות מסודרות, אִם יֵשׁ בּוֹ אם אפשר לְכַוֵּין בו מבנה של שְׁתַּיִם נֶגֶד שָׁלשׁ — הֲרֵי זֶה כֶּרֶם, וְאִם לָאו — אֵינוֹ כֶּרֶם, ואינו צריך להרחיק ממנו ארבע אמות כדי לזרוע תבואה, אלא די בהרחקת שישה טפחים ממנו (48 ס"מ), כדין גפן יחידה (להלן פ"ו מ"א).