The speakers are the exiles who arrived in Babylon. They say: By the rivers of Babylon, there we sat and also wept, when we remembered Zion and our exile from there to a foreign land.

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל, שָׁם יָשַׁבְנוּ לאחר תלאות הדרך מציון, גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן.

א עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן

On the willows in its midst, in Babylon’s midst, we hung our lyres. The people lamenting were sitting by rivers, where willows often grow. Hanging the lyres on the willows was a way of saying that the exiles did not want to use them, because they were no longer willing, or able, to sing.

עַל עֲרָבִים, עצי ערבה, הגדלים בדרך כלל על שפת הנהרות, בְּתוֹכָהּ – בתוך בבל, תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ. בכך ביטאנו שכעת אין לנו שימוש בכינורות – איננו רוצים ואיננו יכולים עוד לשיר.

ב עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ

For there our captors asked us for songs, and our tormentors, mirth. The captors asked their captives to play for them, in some instances because of their curiosity to hear different types of melodies and, in other cases, as a way of tormenting them. They said: Sing to us of the songs of Zion. There were many kinds of songs sung in Jerusalem, but the term “Zion” refers specifically to the Temple Mount. The captors were thus asking the captives to sing the songs that had been sung in the Temple.

כִּי שָׁם – בגלות, שְׁאֵלוּנוּ, ביקשו מאתנו שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר, שנשיר להם, אם מתוך סקרנות לשמוע את ניגונינו, השבויים, אם כדי להתעלל בנו, וְתוֹלָלֵינוּ, שוללינו הבוזזים אותנו או הבזים ולועגים ביקשו מאתנו שִׂמְחָה, ואמרו: "שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן – בעיקר שירת המקדש".

ג כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן

The captives respond: How can we sing the song of the Lord, the Temple, on foreign soil?

והשבויים משיבים על כך: אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה', שהוא שיר ציון, עַל אַדְמַת נֵכָר?!

ד אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה'עַל אַדְמַת נֵכָר

The exiles then speak about the memory of Jerusalem: If I forget you, Jerusalem, let my right hand, my stronger hand, lose its power.

והם פונים לדבר על זיכרון ירושלים: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, יְרוּשָׁלָםִ, תִּשְׁכַּח, תיעלם, תאבד את כוחה, יד יְמִינִי, ידי החזקה.

ה אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָםִ תִּשְׁכַּח יְמִינִי

Let my tongue cleave to my palate, so that I will be unable to speak, if I do not recall you. If I do not recall the memory of Jerusalem, if I do not set Jerusalem above my foremost joy, it would be best for me not to speak at all. Even at the height of personal joy I will never forget Jerusalem and the humiliation it suffered.

תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי, ולא אוכל לדבר, לא לשיר בפה וגם לא לנגן ביד אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אזכרך, או אזכירך, ירושלים. אם לא אתייחס אלייך, מוטב שלא אדבר כלל. אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי. בראשית כל אחת משמחותי אזכיר את ירושלים – מפלתה וחורבנה. גם כאשר אהיה שרוי בשמחה אישית, לא אשכח את ירושלים בעלבונה.

ו תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי

During Nebuchadnezzar’s conquest of Judah, which ended in the destruction of the Temple and the Babylonian exile, the flourishing kingdom of Edom, located south of the Dead Sea and in the Arava, was destroyed first. The Edomites wandered westward into the Negev. Already at the end of the period of the kings of Judah, fortifications were built to defend against the Edomites. At Tel Arad, where one such fortress stood, an ostracon was discovered that reads: “The Edomites are coming.” The Edomites, who spread out into the southern part of the Kingdom of Judah, also participated in the killing of Judean refugees and exiles who had escaped the destruction of Jerusalem.

Tear it down, tear it down, to its very foundation

BACKGROUND

במסע הכיבוש של נבוכדנצר שהביא בסופו לחורבן בית המקדש וגלות בבל, הוחרבה קודם לכן ממלכת אדום המשגשגת ששכנה בעבר הירדן המזרחי מדרום לים המלח ובערבה. האדומים נדדו מערבה אל הנגב. עוד בסוף ממלכת יהודה הוקמו מצודות להגנה בפניהם בדרום ממלכת יהודה. בתל ערד, שבו עמדה מצודה כזאת נמצא אוסטרקון ובו התראה בכתב עברי קדום: "האדומים באים". האדומים שהתפשטו בדרום ממלכת יהודה, אף הרגו בפליטים ובגולים היהודים שנמלטו מהחורבן בירושלים.

עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ

הרחבות

Besides remembering the destruction of Jerusalem, we will also never forget the war and our enemies. Remember, Lord, the day of the destruction and downfall of Jerusalem, for the sons of Edom, who joined forces with the other enemies of Israel and who said: Tear it down, tear it down, to its very foundation.<notes|b1/> They called not only for the conquest of Jerusalem, but also for its total destruction.

נוסף על זיכרון החורבן יש זיכרון נוסף שאותו איננו רוצים לשכוח – זיכרון המלחמה והאויבים: זְכֹר, ה', לִבְנֵי אֱדוֹם, שהציקו אף הם לישראל בזמן החורבן,<footnote data-lang="heb" data-id="6428" data-num="26"/> אֵת יוֹם חורבנה ומפלתה של יְרוּשָׁלִָם, שאז היו הם הָאֹמְרִים: "עָרוּ עָרוּ, החריבו, חשפו את הקירות עַד הַיְסוֹד בָּהּ". הם קראו לא רק לכיבוש, אלא גם להרס מוחלט.

ז זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ

Thieving daughter of Babylon, happy is he who pays you back for what you did to us, and does to you what you have done to us.

בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה, השודדה, העוסקת בשוד, אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתָּ לָנוּ. אשרי מי שיעשה לך כמו שעשית לנו.

ח בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתָּ לָנוּ

Happy is he who will seize and dash your infants against the rock. The psalmist does not say that he, personally, would like to carry out vengeance, but rather wishes that someone else would do so.

כלומר אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע. אף שהמשורר מבקש נקמה, אין הוא אומר: אשרַי אם אעשה זאת, אלא מייחל שמישהו אחר יעשה זאת.

ט אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע

The speakers are the exiles who arrived in Babylon. They say: By the rivers of Babylon, there we sat and also wept, when we remembered Zion and our exile from there to a foreign land.