חזור
א שְׁלֹשָׁה יָמִים לִפְנֵי אֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם אָסוּר לִקַּח מֵהֶם, וְלִמְכֹּר לָהֶן דָּבָר הַמִּתְקַיֵּם, וְלִלְווֹת מֵהֶן וּלְהַלְווֹתָן, וּלְפָרְעָן וּלְהִפָּרַע מֵהֶן מִלְוָה שֶׁבִּשְׁטָר אוֹ שֶׁעַל הַמַּשְׁכּוֹן. אֲבָל מִלְוָה עַל פֶּה נִפְרָעִין מֵהֶן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָם. וּמֻתָּר לִמְכֹּר לָהֶם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם, כְּגוֹן יְרָקוֹת וְתַבְשִׁיל, עַד יוֹם אֵידָן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל בִּשְׁאָר אֲרָצוֹת אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא יוֹם אֵידָם בִּלְבַד.
עָבַר וְנָשָׂא וְנָתַן עִמָּהֶם בְּאוֹתָן הַשְּׁלֹשָׁה יָמִים — הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּהֲנָיָה. וְהַנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן עִמָּהֶן בְּיוֹם אֵידָם — הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּהֲנָיָה.
ביאור
אֵידֵיהֶן לשון אבלות, והוא כינוי ליום חגם (ראה פה"מ עבודה זרה א,א).
לִקַּח לקנות.
אָסוּר לִקַּח מֵהֶם וכו' וכל דברים אלו אסורים משום שגורם רווח או הנאה לגוי, והולך ומודה לעבודה זרה שלו ביום חגו.
וְלִמְכֹּר לָהֶן דָּבָר הַמִּתְקַיֵּם דבר המשתמר עד יום חגם.
מִלְוָה שִׁבִּשְׁטָר אוֹ שֶׁעַל הַמַּשְׁכּוֹן שמחמת השטר או המשכון אין חשש שלא יחזירו ליהודי את כספו.
מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָם שיש חשש שלא יחזירו.
עַד יוֹם אֵידָן אך לא ביום חגם עצמו.
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שהיחס לעבודה זרה שם חמור יותר (ראה לעיל ז,א).
פסקים ושיטות
אִם רָאָה גּוֹי עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה אוֹבֵד וכו'
שו"ע יו"ד קנח,א.
מוֹסְרֵי יִשְׂרָאֵל וְהַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִין
שו"ע יו"ד קנח,ב, חו"מ תכה,ה.
וְהַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִין
לדעת הרמב"ם מדובר כאן בכינויים כלליים לכופרים בעיקרי האמונה. אך לעומת זאת יש ראשונים שפירשו שהמין האמור כאן הוא האדוק בעבודה זרה ואילו האפיקורוס הוא המבזה תלמידי חכמים או חברו בפני תלמיד חכם (חדושי הרא"ה ע"ז כו,ב ד"ה המינין, ר"ן שם ז,ב בדפי הרי"ף). הב"י (יו"ד קנח,ב) הביא את שתי השיטות, ובשו"ע (שם ובחו"מ תכה,ה וראה סמ"ע שם) כתב כי המינים הם עובדי עבודה זרה והאפיקורסים הם הכופרים בתורה ובנבואה. ויש מן האחרונים שכתבו שהאפיקורס כולל גם את המובן של המבזה תלמידי חכמים (ש"ך יו"ד קנח ס"ק ו).
מִצְוָה לְאַבְּדָן בַּיָּד וּלְהוֹרִידָן עַד בְּאֵר שַׁחַת
אבל ישראל שלפעמים עושה עברות להנאת עצמו, מצווה להצילו ואסור לעמוד על דמו (שו"ע). וכיום גם מי שאוכל איסור ומניח את הכשר, לרוב אינו עושה זאת במגמה להכעיס אלא פועל מכוח ההרגל וטמטום הלב, ורק מי שמצהיר שאינו רוצה כלל בהיתר הוא העושה להכעיס (ערוה"ש יו"ד רנא,יג). וכתבו האחרונים שכיום אין דין זה חל כלל, שכן לא יהיה בו משום תיקון עולם אלא משום קלקולו (חזון איש יו"ד ב,טז).
שדרג לחשבון פרימיום כדי לגשת לספריית שטיינזלץ המלאה ועוד.