רק למי שהצטרף מראש לאנשים האוכלים את אותו הקרבן. 

אֶלָּא לִמְנוּיָיו

ביאור

המילה 'תכוסו' מתפרשת מלשון מניין, כמו בתחילת אותו הפסוק: "ולקח הוא ושכנו הקרב אל ביתו במכסת נפשֹת" (וראה תרגום אונקלוס). 

שֶׁנֶּאֱמַר תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה

שצריך להימנות עליו לפני השחיטה (לקמן הי"ד), כשעדיין נקרא 'שה' ולא 'זבח'.  

כְּשֶׁהוּא חַי

 ערוה"ש העתיד קדשים סי' קפד-קפה. 

פסקים ושיטות

א אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח אֶלָּא לִמְנוּיָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה" (שמות יב,ד), מְלַמֵּד שֶׁהֵן מִתְמַנִּין עָלָיו כְּשֶׁהוּא חַי. וְאֵלּוּ הַמִּתְמַנִּין עַל הַפֶּסַח הֵן הַנִּקְרָאִין בְּנֵי חֲבוּרָה.

וְיָחִיד שֶׁשָּׁחַט אֶת הַפֶּסַח לְעַצְמוֹ

שיהיה מסוגל לאכלו לבדו.

וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לֶאֱכֹל אֶת כֻּלּוֹ

 בלשון רבים, היינו בחבורת אנשים, שראוי יותר לשחוט על הרבים (ברכת אברהם סי' ה). 

שֶׁנֶּאֱמַר יַעֲשׂוּ אֹתוֹ

ב וְיָחִיד שֶׁשָּׁחַט אֶת הַפֶּסַח לְעַצְמוֹ — כָּשֵׁר, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לֶאֱכֹל אֶת כֻּלּוֹ. וּמִשְׁתַּדְּלִין שֶׁלֹּא יִשָּׁחֵט לְכַתְּחִלָּה עַל יָחִיד, שֶׁנֶּאֱמַר: "יַעֲשׂוּ אֹתוֹ" (שם יב,מז; במדבר ט,יא; ט,יב).

מותר לשחוט עליו בכלל יתר בני החבורה, שאכילת כזית נחשבת כאכילה גמורה. 

אִם יָכוֹל לֶאֱכֹל כַּזַּיִת שׁוֹחֲטִין עָלָיו

אף שבצירופם יוכלו לאכול את כל השה, אין שוחטים עליהם, שאין אכילת פחות מכזית נחשבת.  

אֲפִלּוּ חֲבוּרָה שֶׁל מֵאָה וְאֵין כָּל אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לֶאֱכֹל כַּזַּיִת וכו'

ג אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח אֶלָּא עַל מִי שֶׁרָאוּי לֶאֱכֹל. הָיָה אֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה קָטָן אוֹ זָקֵן אוֹ חוֹלֶה: אִם יָכוֹל לֶאֱכֹל כַּזַּיִת — שׁוֹחֲטִין עָלָיו; וְאִם לָאו — אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ" (שמות יב,ד) — עַד שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לֶאֱכֹל. אֲפִלּוּ חֲבוּרָה שֶׁל מֵאָה וְאֵין כָּל אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לֶאֱכֹל כַּזַּיִת — אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶם.

ד אֵין עוֹשִׂין חֲבוּרָה נָשִׁים וַעֲבָדִים אוֹ קְטַנִּים וַעֲבָדִים, מִפְּנֵי קַלּוּת שֶׁתִּהְיֶה בֵּינֵיהֶן. אֲבָל עוֹשִׂין חֲבוּרָה כֻּלָּהּ נָשִׁים, אֲפִלּוּ בְּפֶסַח שֵׁנִי, אוֹ כֻּלָּהּ עֲבָדִים. וְשׁוֹחֲטִין עַל הַקְּטַנִּים שֶׁיִּהְיוּ מִכְּלַל בְּנֵי חֲבוּרָה; לֹא שֶׁתִּהְיֶה חֲבוּרָה כֻּלָּהּ קְטַנִּים, שֶׁאֵינָן בְּנֵי דַּעַת.

שעלולים לבוא יחד לידי פריצות. 

מִפְּנֵי קַלּוּת שֶׁתִּהְיֶה בֵּינֵיהֶן

נשים רשאיות לעשות חבורה בפני עצמן להקריב פסח שני, אף שאינן חייבות בפסח שני אלא הוא רשות להן (כדלקמן ה,ח). 

עוֹשִׂין חֲבוּרָה כֻּלָּהּ נָשִׁים אֲפִלּוּ בְּפֶסַח שֵׁנִי

שיצטרפו לחבורה שיש בה גדולים. 

וְשׁוֹחֲטִין עַל הַקְּטַנִּים שֶׁיִּהְיוּ מִכְּלַל בְּנֵי חֲבוּרָה

 ומשום כך עלולים לפסול את הפסח (ערוה"ש קפד,טו, ובדומה לכך כתב בליקו"ה פסחים צא,ב). ויש שהסבירו שאין שוחטים עליהם בפני עצמם מפני שאינם בני חיוב (מאירי פסחים צא,א). 

לֹא שֶׁתִּהְיֶה חֲבוּרָה כֻּלָּהּ קְטַנִּים שֶׁאֵינָן בְּנֵי דַּעַת

אונן הוא מי שמת לו קרוב משפחה באותו היום, ומחמת הצער ייתכן שלא יאכל הרבה (לפירוט דין אכילת אונן בקרבן פסח ראה לקמן ו,ט). 

כֻּלָּהּ חוֹלִין אוֹ זְקֵנִים אוֹ אוֹנְנִין

שלא יצליחו לאכול את כולו, ויהיה הבשר נותר ופסול. 

שֶׁמָּא יַשְׁאִירוּ הַפֶּסַח וִיבִיאוּהוּ לִידֵי פְּסוּל

משום שאינם בקיאים בהלכות הפסח, עלולים להחמיר ולפסול אותו בלא הצדקה.  

שֶׁמָּא יְדַקְדְּקוּ בּוֹ וִיבִיאוּהוּ לִידֵי פְּסוּל

וְכֵן אֵין עוֹשִׂין חֲבוּרָה כֻּלָּהּ חוֹלִין אוֹ זְקֵנִים אוֹ אוֹנְנִין, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן יְכוֹלִין לֶאֱכֹל, הוֹאִיל וַאֲכִילָתָן מְעוּטָה, שֶׁמָּא יַשְׁאִירוּ הַפֶּסַח וִיבִיאוּהוּ לִידֵי פְּסוּל. וְאִם עָבְרוּ וְשָׁחֲטוּ עַל חֲבוּרָה זוֹ — כָּשֵׁר. וְכֵן אֵין עוֹשִׂין חֲבוּרָה כֻּלָּהּ גֵּרִים, שֶׁמָּא יְדַקְדְּקוּ בּוֹ וִיבִיאוּהוּ לִידֵי פְּסוּל. וְאִם שָׁחֲטוּ עֲלֵיהֶן — כָּשֵׁר. 

לשם אנשים שלא נמנו עליו. 

שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו

שאין ולו אחד מכל החבורה שיכול לאכול כזית. 

לְמִי שֶׁאֵין כָּל אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לֶאֱכֹל כַּזַּיִת

שאסורים לאכול בפסח (לקמן פרק ה). 

לַעֲרֵלִים אוֹ לִטְמֵאִים

שחשב על הכשרים ועל הפסולים גם יחד.  

שְׁחָטוֹ לְמִי שֶׁיָּכוֹל לֶאֱכֹל וּלְמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל וכו'

ה שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, אוֹ לְמִי שֶׁאֵין כָּל אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לֶאֱכֹל כַּזַּיִת, אוֹ שֶׁשְּׁחָטוֹ לַעֲרֵלִים אוֹ לִטְמֵאִים — פָּסוּל. שְׁחָטוֹ לְמִי שֶׁיָּכוֹל לֶאֱכֹל וּלְמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל כַּזַּיִת, לִמְנוּיָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לְמוּלִים וְלַעֲרֵלִים, לִטְהוֹרִין וְלִטְמֵאִין — כָּשֵׁר, שֶׁאֵלּוּ הָרְאוּיִין לוֹ אוֹכְלִין כַּהֲלָכָה, וְהָאֲחֵרִים כְּאִלּוּ לֹא חָשַׁב עֲלֵיהֶן.

ולכן פוסלת גם במחשבת מולים וערלים (שלא כשחיטה שכשרה במחשבה כזו). 

וְזָרַק דָּם לְשֵׁם מוּלִים וַעֲרֵלִים פָּסוּל שֶׁהַזְּרִיקָה חֲמוּרָה שֶׁהִיא עִקַּר הַקָּרְבָּן

בזמן השחיטה התכוון שהדם ייזרק לשם הערלים. 

שְׁחָטוֹ לְמוּלִים שֶׁיִּתְכַּפְּרוּ בּוֹ עֲרֵלִים

שמחשבה הפוסלת בזריקה, פוסלת אף אם חשב על הזריקה בשעת השחיטה (ראה הלכות פסולי המוקדשין טו,י). 

שֶׁהֲרֵי יֵשׁ מַחֲשֶׁבֶת עֲרֵלִים בַּזְּרִיקָה

שחט לשם מי שמסוגל לאכול ממנו כזית, ובשעת השחיטה חשב לזרוק את הדם לשם אלו שאינם מסוגלים לאכול כזית. 

שְׁחָטוֹ לָאוֹכְלִין לִזְרֹק דָּמוֹ שֶׁלֹּא לָאוֹכְלִין

הקרבן לא נפסל, ומותר לזרוק את דמו ולהקטיר את חלביו, אך אין יוצאים בו ידי חובת הפסח, וצריכים קרבן חדש או להידחות לפסח שני. 

הַפֶּסַח כָּשֵׁר וְאֵין אָדָם יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ

 שאילו היה חושב בשעת זריקת הדם עצמה שתהיה לשם אלו שאינם מסוגלים לאכול לא היה הקרבן נפסל, אך אי אפשר היה לאכול ממנו מכיוון שנזרק שלא לשם אוכליו. ומשום כך גם אם חשב מחשבה זו בשעת השחיטה הקרבן אינו נפסל ואין יוצאים בו ידי חובה. 

לְפִי שֶׁאֵין מַחֲשֶׁבֶת אוֹכְלִין בַּזְּרִיקָה

 ולדעת הראב"ד מחשבה על מולים וערלים יחד אינה פוסלת בזריקה, כשם שאינה פוסלת בשחיטה. ולדעת התוספות (פסחים סא,א) במקרה זה הקרבן כשר מכיוון שמחשבה בשעת זריקה אינה פוסלת כלל את הקרבן. 

שְׁחָטוֹ לְמוּלִין וְזָרַק דָּם לְשֵׁם מוּלִים וַעֲרֵלִים פָּסוּל

ולשיטת התוספות (שם) אין חילוק בין מחשבת ערלים למחשבת שלא לאוכלים, אלא בין מחשבות בזמן השחיטה למחשבות בזמן הזריקה: מחשבות בזמן השחיטה פוסלות אף אם חשב על הזריקה, ואילו מחשבות בזמן הזריקה אינן פוסלות כלל. 

שְׁחָטוֹ לְמוּלִים שֶׁיִּתְכַּפְּרוּ בּוֹ עֲרֵלִיםפָּסוּל... שְׁחָטוֹ לָאוֹכְלִין לִזְרֹק דָּמוֹ שֶׁלֹּא לָאוֹכְלִין הַפֶּסַח כָּשֵׁר

ולשיטת רש"י והתוספות (שם) הפסח כשר לגמרי, אף לאכילה. 

ו שְׁחָטוֹ לְמוּלִין, וְזָרַק דָּם לְשֵׁם מוּלִים וַעֲרֵלִים — פָּסוּל, שֶׁהַזְּרִיקָה חֲמוּרָה, שֶׁהִיא עִקַּר הַקָּרְבָּן. שְׁחָטוֹ לְמוּלִים שֶׁיִּתְכַּפְּרוּ בּוֹ עֲרֵלִים — פָּסוּל, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ מַחֲשֶׁבֶת עֲרֵלִים בַּזְּרִיקָה. שְׁחָטוֹ לָאוֹכְלִין לִזְרֹק דָּמוֹ שֶׁלֹּא לָאוֹכְלִין — הַפֶּסַח כָּשֵׁר, וְאֵין אָדָם יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ, לְפִי שֶׁאֵין מַחֲשֶׁבֶת אוֹכְלִין בַּזְּרִיקָה.

ובאותו הזמן אינו מסוגל לאכול כזית. 

מִי שֶׁהוּא בָּרִיא בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וְחוֹלֶה בִּשְׁעַת זְרִיקָה

ז מִי שֶׁהוּא בָּרִיא בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וְחוֹלֶה בִּשְׁעַת זְרִיקָה, אוֹ חוֹלֶה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וּבָרִיא בִּשְׁעַת זְרִיקָה — אֵין שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עָלָיו, עַד שֶׁיִּהְיֶה בָּרִיא מִשְּׁעַת שְׁחִיטָה עַד שְׁעַת זְרִיקָה.

ממנה אותם על הפסח אף שלא ברצונם, שהם ברשותו (ראה לקמן ה"ט). 

שׁוֹחֵט אָדָם עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים וכו'

מרצונם, שהם ברשות עצמם. 

אֲבָל אֵינוֹ שׁוֹחֵט עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִין... אֶלָּא מִדַּעְתָּן

 שמן הסתם הם מעוניינים להימנות על פסחו.  

וְאִם שָׁתְקוּ וְלֹא מִחוּ הֲרֵי זֶה מִדַּעְתָּן

ח שׁוֹחֵט אָדָם עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, בֵּין מִדַּעְתָּן בֵּין שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּן. אֲבָל אֵינוֹ שׁוֹחֵט עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִין, וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, וְלֹא עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ, אֶלָּא מִדַּעְתָּן. וְאִם שָׁתְקוּ וְלֹא מִחוּ — הֲרֵי זֶה מִדַּעְתָּן.

עם חבורה אחרת, ולא רצו להימנות עם אביהם או אדוניהם. 

וְהָלְכוּ וְשָׁחֲטוּ הֵן לְעַצְמָן

שהרי הוא שוחט עליהם שלא מדעתם. 

יוֹצְאִין בְּשֶׁל רַבָּן

ט שָׁחַט עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִיִּים, וְהָלְכוּ וְשָׁחֲטוּ הֵן לְעַצְמָן — יוֹצְאִין בְּשֶׁל רַבָּן.

 שברור ממעשיהם שאינם מעוניינים בזה ששחט בשבילם, אף שלא אמרו דבר במפורש.  

וְשָׁחֲטוּ הֵן לְעַצְמָן אֵין לְךָ מִחוּי גָּדוֹל מִזֶּה

י שָׁחַט עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ וּבְנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִין וְעַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, וְשָׁחֲטוּ הֵן לְעַצְמָן — אֵין לְךָ מִחוּי גָּדוֹל מִזֶּה, וְאֵינָן יוֹצְאִין אֶלָּא בְּשֶׁל עַצְמָן.

יא הָאִשָּׁה שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ, שָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ וְשָׁחַט עָלֶיהָ בַּעְלָהּ — תֹּאכַל מִשֶּׁל בַּעְלָהּ. הָיְתָה נֶחְפֶּזֶת לֵילֵךְ בֵּית אָבִיהָ בָּרֶגֶל הָרִאשׁוֹן הַסָּמוּךְ לְנִשּׂוּאֶיהָ כְּדֶרֶךְ כָּל הַבָּנוֹת, וְשָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ וְשָׁחַט עָלֶיהָ בַּעְלָהּ — תֹּאכַל מִשֶּׁל אָבִיהָ. מִכָּאן וָאֵילָךְ — תֹּאכַל מִמָּקוֹם שֶׁהִיא רוֹצָה, וְהוּא שֶׁתִּבְרֹר לָהּ מָקוֹם שֶׁתִּרְצֶה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה. וְכֵן יָתוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ עָלָיו אַפִּטְרוֹפִּין — יֹאכַל מִמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה.

תֹּאכַל מִשֶּׁל בַּעְלָהּ

הָיְתָה נֶחְפֶּזֶת לֵילֵךְ בֵּית אָבִיהָ

שמן הסתם שם מוצא חן בעיניה יותר. 

תֹּאכַל מִשֶּׁל אָבִיהָ

אם הולכת לבית אביה אחרי שעבר הרגל הראשון לנישואין. 

מִכָּאן וָאֵילָךְ

שצריכה להחליט מראש אם נמנית על הפסח של בעלה או של אביה, שזהות המנויים נקבעת עד שעת השחיטה (לקמן הי"ד). 

וְהוּא שֶׁתִּבְרֹר לָהּ מָקוֹם שֶׁתִּרְצֶה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה

המבוגרים האחראים עליו ועל נכסיו, וכגון ששני אפוטרופסין שחטו עליו את הפסח. 

יָתוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ עָלָיו אַפִּטְרוֹפִּין וכו'

 ורשאי להחליט מהיכן אוכל אף אחר השחיטה, שכן הקטן נמנה על הפסח שלא מדעתו (ריק"ו). 

יֹאכַל מִמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה

ששוחטים על הקטן שלא מדעתו (לעיל ה"ח). 

בְּיָתוֹם קָטָן

בעוד שלמעשה אין אפשרות כזו. 

נַעֲשֶׂה כִּמְמַנֶּה עַצְמוֹ עַל שְׁנֵי פְּסָחִים

שהוא נשחט למענו בכשרות.  

אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא מִן הַנִּשְׁחָט רִאשׁוֹן

 מפשוטם של דברי הרמב"ם (וכך פירשו בני דוד, ימי שלמה ועוד) משמע שיש הבדל בין מקרה שבו נשארה האישה בבית בעלה (שאז אוכלת משלו), ובין מקרים שבו הולכת לבית אביה (שברגל הראשון לנישואיה אוכלת משל אביה, ומכאן ואילך צריכה לברר). אכן לדעת רש"י (פסחים פז,א) החילוק אחר: שאם אישה 'רדופה תמיד ללכת לבית אביה', אזי ברגל הראשון שאחר נישואיה אוכלת משל אביה, ומשם ואילך תאכל ממקום שרוצה. ואם אינה מרבה ללכת לשם, אזי רק ברגל הראשון שאחר נישואיה תאכל ממקום שרוצה, ומשם ואילך אוכלת משל בעלה. ולדעת רבנו תם (שם) אוכלת אישה משל אביה רק ברגל הראשון שאחר נישואיה, ורק אם טרם ביקרה בבית אביה מאז נישואיה (שאז היא 'רדופה'), ואם חסר אחד מהנתונים הללו — תאכל ממקום שרוצה, ואם חסרים שניהם — אוכלת משל בעלה. ומפרשי הרמב"ם התלבטו אם יש לפרש את דבריו 'נחפזת לילך' כדרך רש"י ב'רדופה', שמדובר בהתנהגות קבועה מסוימת שיש לאישה (ראה ריק"ו, כס"מ), או שמדובר במנהג הנוגע לזמן מסוים בלבד (לח"מ ועוד). 

הָיְתָה נֶחְפֶּזֶת לֵילֵךְ בֵּית אָבִיהָ בָּרֶגֶל הָרִאשׁוֹן וכו'

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּיָתוֹם קָטָן. אֲבָל גָּדוֹל נַעֲשֶׂה כִּמְמַנֶּה עַצְמוֹ עַל שְׁנֵי פְּסָחִים, וְהַמְמַנֶּה עַצְמוֹ עַל שְׁנֵי פְּסָחִים — אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא מִן הַנִּשְׁחָט רִאשׁוֹן.

שאינם מוותרים, וכל אחד מהם אינו מעוניין שהשני ייהנה מנכסיו (ר"ח פסחים פח,א). 

בִּזְמַן שֶׁמַּקְפִּידִין זֶה עַל זֶה

אסור לו לאכול משל אף אחד מהם.  

לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל שְׁנֵיהֶן

יב עֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין: בִּזְמַן שֶׁמַּקְפִּידִין זֶה עַל זֶה — לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל שְׁנֵיהֶן; וְאִם אֵינָן מַקְפִּידִין — מִמָּקוֹם שֶׁיִּרְצֶה יֹאכַל.

 שהיה שייך לשני שותפים, והאחד שחררו. 

מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חֹרִין

שמעמדו זה הוא זמני, ומחויב האדון לשחררו (ראה הלכות עבדים ז,ז). 

לֹא יֹאכַל וכו'

ולפי שיטת רש"י (פסחים פח,א), והראב"ד, הואיל ועבד זה עומד לקראת שחרור, מותר הוא לאכול משל עצמו. 

מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חֹרִין וכו'

יג מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חֹרִין — לֹא יֹאכַל לֹא מִשֶּׁל רַבּוֹ וְלֹא מִשֶּׁל עַצְמוֹ, עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה כֻּלּוֹ בֶּן חֹרִין.

יד עַד כַּמָּה נִמְנִין עַל הַפֶּסַח? עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ כַּזַּיִת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וְנִמְנִין עָלָיו וּמוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶן מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּשָּׁחֵט. כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁחַט — אֵינוֹ יָכוֹל לִמְשֹׁךְ אֶת יָדוֹ, שֶׁהֲרֵי נִשְׁחַט עָלָיו.

מהו הסך הגדול ביותר של אנשים הראויים להימנות על פסח אחד

עַד כַּמָּה נִמְנִין עַל הַפֶּסַח

כזית בשר מן הפסח לכל אחד מן המנויים. 

כַּזַּיִת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד

וּמוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶן מִמֶּנּוּ

 מזמן השחיטה והלאה אין אפשרות לבטל את השותפות, והוא נחשב בכלל מנויי אותו הקרבן.  

כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁחַט אֵינוֹ יָכוֹל לִמְשֹׁךְ אֶת יָדוֹ וכו'

שנמנו בזמן שעוד היה בשה כזית בשר לכל אחד. 

רִאשׁוֹנִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן כַּזַּיִת

 שלא נחשבים כמנויים כלל, ולא הוקרב פסח זה בשבילם.  

אֵינָן אוֹכְלִין וְחַיָּבִין לַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי

נִמְנוּ עָלָיו, וְחָזְרוּ אֲחֵרִים וְנִמְנוּ עָלָיו: רִאשׁוֹנִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן כַּזַּיִת — אוֹכְלִין וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי; וְאַחֲרוֹנִים שֶׁרַבּוּ עַד שֶׁלֹּא נִמְצָא בּוֹ כַּזַּיִת לְכָל אֶחָד — אֵינָן אוֹכְלִין, וְחַיָּבִין לַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. 

טו הַמְמַנֶּה אֲחֵרִים עִמּוֹ עַל חֶלְקוֹ וְלֹא יָדְעוּ בָּהֶם בְּנֵי חֲבוּרָה — הֲרֵי בְּנֵי הַחֲבוּרָה רַשָּׁאִין לִתֵּן לוֹ חֵלֶק אַחַר שֶׁיִּצָּלֶה בְּעֵת הָאֲכִילָה, וּבְנֵי הַחֲבוּרָה אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אוֹכֵל חֶלְקוֹ עִם הָאֲחֵרִים שֶׁמִּנָּה עָלָיו.

צירף אנשים נוספים להימנות על המנה המגיעה לו, בלא לקבל רשות משאר החבורה. 

הַמְמַנֶּה אֲחֵרִים עִמּוֹ עַל חֶלְקוֹ וכו'

ששאר החבורה יכולים לומר שאין רצונם שיאכלו עוד אנשים אתם ויתמעט חלקם.  

הֲרֵי בְּנֵי הַחֲבוּרָה רַשָּׁאִין לִתֵּן לוֹ חֵלֶק וכו'

זללן, ואינם רוצים שיפריז באכילתו על חשבון חלקיהם. 

וְכֵן בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם גַּרְגְּרָן

שיקבל את המנה המגיעה לו, ויאכל בנפרד מהם. 

לְהוֹצִיאוֹ מֵהֶן וְנוֹתְנִין לוֹ חֶלְקוֹ וְיֹאכְלֵהוּ בַּחֲבוּרָתוֹ

 שלא בהסכמה (מאירי פסחים פט,ב). 

וְאִם אֵינוֹ זוֹלֵל אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק

וְכֵן בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם גַּרְגְּרָן — רַשָּׁאִין לְהוֹצִיאוֹ מֵהֶן, וְנוֹתְנִין לוֹ חֶלְקוֹ וְיֹאכְלֵהוּ בַּחֲבוּרָתוֹ. וְאִם אֵינוֹ זוֹלֵל — אֵינָן רַשָּׁאִין  לֵחָלֵק.

א אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח אֶלָּא לִמְנוּיָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה" (שמות יב,ד), מְלַמֵּד שֶׁהֵן מִתְמַנִּין עָלָיו כְּשֶׁהוּא חַי. וְאֵלּוּ הַמִּתְמַנִּין עַל הַפֶּסַח הֵן הַנִּקְרָאִין בְּנֵי חֲבוּרָה.