וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר בכתוב מדובר על בהמותיו של האדם שאכלו וביערו את היבול של אדם אחר. ומכאן למדים שהחיוב חל רק ברשות הניזק (והשווה לעיל א,ז).

וְאִם נֶהֱנָת וכו‘ אם אכלה את הפירות ברשות הרבים — אף שפטור מתשלום הנזק, מכל מקום חייב הוא לשלם לניזק את מה שחסך באכילה זו. שאם לא הייתה אוכלת היה צריך להוציא ממון כדי להאכילה, כמבואר בהמשך.

וְאָכְלָה שֻׁמְשְׁמִין וכו‘ שדרכה לאכול מאכלים אלו.

לוֹט לדעת הרמב“ם פירושו כנראה ערמונים או צנוברים (ראה פה“מ שביעית ז,ו בביאור המילה ‘לוטם‘). ויש מזהים אותו עם אחדים ממיני הצמח המכונה בימינו לוטם.

מְשַׁלֵּם דִּינָר שזהו כל סכום הנזק.

וְנֶהֱנָת שהייתה לה תועלת באכילה והיא לא הזיקה לה.

רוֹאִין אוֹתָן כְּאִלּוּ וכו‘ רואים כאילו אכלה מזון בסיסי וזול, ומשלם את השווי של מזון כזה כפי המידה שאכלה בהמתו. שיכול לומר לו שלא היה מעוניין בהוצאה יקרה על מזון לבהמתו.

וּמְשַׁלֵּם דְּמֵי עָמִיר אוֹ דְּמֵי שְׂעוֹרִים שיכול המזיק לבחור במין שמחירו נמוך יותר מבין שני המינים שרגילים להאכיל בהמות — שעורים או עמיר (גבעולים של תלתן) — ומשלם את כמות האוכל שאכלה לפי מין זה (מ“מ).

בְּזוֹל מחיר המין שמשלם (עמיר או שעורים — כגרסת הרי“ף בבא קמא ח,ב בדפי הרי“ף) נקבע לפי השער הזול שלו, והוא שני שלישים מהמחיר בשוק באותה העת (ראה הלכות זכייה ומתנה ו,כג).