 שיש בו שבעים ואחד דיינים, והוא יושב בלשכת הגזית שבמקדש (הלכות סנהדרין א,ג). 

בֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם

ביאור

 התורה אמרה שיש לבטוח ולהסתמך על ההוראה שלהם (השווה הלכות איסורי ביאה יא,א). 

וַעֲלֵיהֶם הִבְטִיחָה תּוֹרָה

 לעשות כפי הוראתם ולקבל על עצמו את סמכותם. 

חַיָּב לִסְמֹךְ מַעֲשֵׂה הַדָּת אֲלֵיהֶם וּלְהִשָּׁעֵן עֲלֵיהֶם

 ערוה”ש העתיד ממרים סי’ סד. 

פסקים ושיטות

א בֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם הֵם עִקַּר תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְהֵם עַמּוּד הַהוֹרָאָה, וּמֵהֶם חֹק וּמִשְׁפָּט יוֹצֵא לְכָל יִשְׂרָאֵל, וַעֲלֵיהֶם הִבְטִיחָה תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה“ (דברים יז,יא) — זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה. וְכָל הַמַּאֲמִין בְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ וּבְתוֹרָתוֹ, חַיָּב לִסְמֹךְ מַעֲשֵׂה הַדָּת אֲלֵיהֶם וּלְהִשָּׁעֵן עֲלֵיהֶם.

ב כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה בְּהוֹרָאָתָן — עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: “לֹא תָסוּר מִכָּל הַדָּבָר“ (דברים יז,יא, ושם: מִן הַדָּבָר). וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה, מִפְּנֵי שֶׁנִּתַּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין, שֶׁכָּל חָכָם שֶׁמָּרָה עַל דִּבְרֵיהֶם — מִיתָתוֹ בְּחֶנֶק, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן“ (שם יז,יב).

אֶחָד דְּבָרִים שֶׁלָּמְדוּ אוֹתָן מִפִּי שְׁמוּעָה, וְהֵם תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁלָּמְדוּ אוֹתָן מִפִּי דַּעְתָּן בְּאַחַת מִן הַמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן, וְנִרְאֶה בְּעֵינֵיהֶן שֶׁהַדִּין בְּדָבָר זֶה כָּךְ הוּא, וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁעָשׂוּ אוֹתָן סְיָג לַתּוֹרָה וּלְפִי מַה שֶּׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה, וְהֵם הַגְּזֵרוֹת וְהַתַּקָּנוֹת וְהַמִּנְהָגוֹת; בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ, מִצְוַת עֲשֵׂה לִשְׁמֹעַ לָהֶן, וְהָעוֹבֵר עַל כָּל אַחַת מֵהֶן בְּלֹא תַעֲשֶׂה. 

 מכיוון שעיקרו של לאו זה מתייחס לדין זקן ממרא שהוא חייב מיתה (כמבואר לקמן ג,ד ואילך), נמצא שלאו זה אינו בא להזהיר מפני מלקות. ולפיכך גם אדם שאינו זקן ממרא, אם עבר על הוראת חכמים אינו חייב מלקות (לכלל זה ראה הלכות סנהדרין יח,ב). 

וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה מִפְּנֵי שֶׁנִּתַּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין וכו’

שֶׁמָּרָה

ובהמשך הפסוק נאמר: “ומת האיש ההוא”, וסתם מיתה האמורה בתורה היא בחנק (הלכות סנהדרין יד,א). 

שֶׁנֶּאֱמַר וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן

פירושים והלכות שעברו במסורת בעל פה ממשה רבנו. 

דְּבָרִים שֶׁלָּמְדוּ אוֹתָן מִפִּי שְׁמוּעָה וְהֵם תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה

 באחת הדרכים המקובלות לדרשת המקראות. 

בְּאַחַת מִן הַמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן

דינים שקבעו הנביאים והחכמים לעשות סייג לדיני התורה, כדי לשמור שלא יעברו עליהם. 

וְהֵם הַגְּזֵרוֹת

דינים שנעשו להסדרת העניינים שבין אדם לחברו או מפני תיקון העולם לפי מה שהשעה צריכה. 

וְהַתַּקָּנוֹת

 דברים שנהגו העם או חכמים יחידים מעצמם, והסכימו עליהם בית הדין הגדול והורו לכל העם לנהוג כך (לפירוט המושגים הללו ראה הקדמת הרמב”ם לפה”מ). 

וְהַמִּנְהָגוֹת

 מדברי הרמב”ם כאן ובמקומות נוספים (ראה הקדמה למשנה תורה לאחר פירוט רשימת המצוות, ספר המצוות שורש א), נראה שלשיטתו כל דבר שהוא מדברי חכמים נכלל בלאו של ‘לא תסור’ והעובר עליו עובר בלא תעשה. אבל לפי הרמב”ן (בהשגותיו לספר המצוות שם), אין עוברים על איסור ‘לא תסור’ במצוות שמדברי חכמים. ויש שפירשו, שלדעת הרמב”ם רק החולק על עיקר הוראתם של חכמים ואומר שהדרשה או הלימוד שלמדו מן הפסוקים או הגזרה שגזרו אינם אמת עובר ב’לא תסור’, אבל העובר עליהם בלבד בשוגג או במזיד, אינו עובר בלאו מן התורה (קרית ספר, וראה ערוה”ש סד,ז-ח). 

בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ מִצְוַת עֲשֵׂה לִשְׁמֹעַ לָהֶן וְהָעוֹבֵר עַל כָּל אַחַת מֵהֶן בְּלֹא תַעֲשֶׂה

הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: “עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ“ (דברים יז,יא) – אֵלּוּ הַגְּזֵרוֹת וְהַתַּקָּנוֹת וְהַמִּנְהָגוֹת שֶׁיּוֹרוּ בָּהֶן לָרַבִּים כְּדֵי לְחַזֵּק הַדָּת וּלְתַקֵּן הָעוֹלָם; “וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ“ (שם) – אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁלָּמְדוּ אוֹתָן מִן הַדִּין בְּאַחַת מִן הַמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן; “מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ“ (שם, ושם: מִן הַדָּבָר) – זוֹ הַקַּבָּלָה שֶׁקִּבְּלוּ אִישׁ מִפִּי אִישׁ.

ג דִּבְרֵי הַקַּבָּלָה אֵין בָּהֶן מַחֲלֹקֶת לְעוֹלָם, וְכָל דָּבָר שֶׁתִּמְצָא בּוֹ מַחֲלֹקֶת, בְּיָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ קַבָּלָה מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ. וּדְבָרִים שֶׁלְּמֵדִין מִן הַדִּין: אִם הִסְכִּימוּ עֲלֵיהֶן בֵּית דִּין הַגָּדוֹל כֻּלָּן — הֲרֵי הִסְכִּימוּ; וְאִם נֶחְלְקוּ בָּהֶן — הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב, וּמוֹצִיאִין הַדִּין אֶחָד לָרַבִּים.

דִּבְרֵי הַקַּבָּלָה

דברים שלמדו חכמים מדעתם באחת המידות שהתורה נדרשת בהן.  

וּדְבָרִים שֶׁלְּמֵדִין מִן הַדִּין

וְכֵן הַגְּזֵרוֹת וְהַתַּקָּנוֹת וְהַמִּנְהָגוֹת: אִם רָאוּ מִקְצָתָן שֶׁרָאוּי לִגְזֹר גְּזֵרָה זוֹ אוֹ לְתַקֵּן תַּקָּנָה זוֹ אוֹ שֶׁיַּנִּיחוּ הָעָם עַל מִנְהָג זֶה, וְרָאוּ מִקְצָתָן שֶׁאֵין רָאוּי לִגְזֹר גְּזֵרָה זוֹ וְלֹא לְתַקֵּן תַּקָּנָה זוֹ וְלֹא לְהַנִּיחַ מִנְהָג זֶה — נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין אֵלּוּ כְּנֶגֶד אֵלּוּ, וְהוֹלְכִין אַחַר רֻבָּן, וּמוֹצִיאִין הַדָּבָר אֶחָד לָרַבִּים. 

ד כְּשֶׁהָיָה בֵּית דִּין הַגָּדוֹל קַיָּם, לֹא הָיְתָה מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא כָּל דִּין שֶׁנּוֹלַד בּוֹ סָפֵק לְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, שׁוֹאֵל לְבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ: אִם יָדְעוּ — אָמְרוּ לוֹ, וְאִם לָאו — הֲרֵי הַשּׁוֹאֵל עִם אוֹתוֹ בֵּית דִּין אוֹ עִם שְׁלוּחוֹ עוֹלִין לִירוּשָׁלַיִם וְשׁוֹאֲלִין לְבֵית דִּין שֶׁבְּהַר הַבַּיִת; אִם יָדְעוּ — אָמְרוּ לָהֶם, וְאִם לָאו — הַכֹּל בָּאִין לְבֵית דִּין שֶׁעַל פֶּתַח הָעֲזָרָה; אִם יָדְעוּ — אָמְרוּ לָהֶם, וְאִם לָאו — הַכֹּל בָּאִים לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל וְשׁוֹאֲלִין.

אִם הָיָה הַדָּבָר שֶׁנּוֹלַד בּוֹ הַסָּפֵק לַכֹּל יָדוּעַ אֵצֶל בֵּית דִּין הַגָּדוֹל, בֵּין מִפִּי הַקַּבָּלָה בֵּין מִן הַמִּדָּה שֶׁדָּנוּ בָּהּ — אוֹמְרִין לָהֶם מִיָּד; וְאִם לֹא הָיָה הַדָּבָר בָּרוּר אֵצֶל בֵּית דִּין הַגָּדוֹל — דָּנִין בּוֹ בִּשְׁעָתָן, וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר, עַד שֶׁיַּסְכִּימוּ כֻּלָּן, אוֹ יַעַמְדוּ לְמִנְיָן וְיֵלְכוּ אַחַר הָרֹב, וְיֹאמְרוּ לְכָל הַשּׁוֹאֲלִין: ‘כָּךְ הֲלָכָה‘, וְיֵלְכוּ לָהֶן. 

שבכל עיר ועיר בארץ ישראל מצווה להעמיד בית דין (ראה הלכות סנהדרין א,א-ב). 

שׁוֹאֵל לְבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ

שמלבד בית הדין הגדול שבלשכת הגזית, יש בהר הבית עוד שני בתי דינים של עשרים ושלושה דיינים, אחד יושב על פתח הר הבית, ואחד יושב על פתח העזרה (שם ה”ג).  

וְשׁוֹאֲלִין לְבֵית דִּין שֶׁבְּהַר הַבַּיִת... בָּאִין לְבֵית דִּין שֶׁעַל פֶּתַח הָעֲזָרָה וכו’

 דנים בו מיד, ואין פונים לערכאה נוספת. 

דָּנִין בּוֹ בִּשְׁעָתָן

מִשֶּׁבָּטַל בֵּית דִּין הַגָּדוֹל רָבְתָה מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל, זֶה מְטַמֵּא וְנוֹתֵן טַעַם לִדְבָרָיו וְזֶה מְטַהֵר וְנוֹתֵן טַעַם לִדְבָרָיו, זֶה אוֹסֵר וְזֶה מַתִּיר.

לאחר שבטל בית דין הגדול. 

שֶׁלֹּא בִּזְמַן הַסַּנְהֶדְרִין

שנחלקו בזמן שבית דין הגדול קיים, אלא שדין זה טרם הובא להכרעתו, ובינתיים צריך לדעת מה לעשות (לח”מ). 

אוֹ עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַדָּבָר לָהֶן

 בין אם שני החכמים חיו באותה התקופה, ובין אם בתקופות שונות.

בֵּין בִּזְמַן אֶחָד בֵּין בָּזֶה אַחַר זֶה

 כאשר הספק הוא לגבי דין מן התורה. 

בְּשֶׁל תּוֹרָה

וּבְשֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים

ה שְׁנֵי חֲכָמִים אוֹ שְׁנֵי בָּתֵּי דִּינִין שֶׁנֶּחְלְקוּ שֶׁלֹּא בִּזְמַן הַסַּנְהֶדְרִין אוֹ עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַדָּבָר לָהֶן, בֵּין בִּזְמַן אֶחָד בֵּין בָּזֶה אַחַר זֶה, אֶחָד מְטַמֵּא וְאֶחָד מְטַהֵר, אֶחָד אוֹסֵר וְאֶחָד מַתִּיר, אִם אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה — בְּשֶׁל תּוֹרָה הַלֵּךְ אַחַר הַמַּחֲמִיר, וּבְשֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים הַלֵּךְ אַחַר דִּבְרֵי הַמֵּקֵל.

א בֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם הֵם עִקַּר תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְהֵם עַמּוּד הַהוֹרָאָה, וּמֵהֶם חֹק וּמִשְׁפָּט יוֹצֵא לְכָל יִשְׂרָאֵל, וַעֲלֵיהֶם הִבְטִיחָה תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה“ (דברים יז,יא) — 