 שאין חברותו עם בני אדם בעדינות ובנימוס (פה”מ קידושין א,י). 

וְלֹא בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ

ביאור

א-ד

פסקים ושיטות

א מִי שֶׁאֵינוֹ לֹא בַּמִּקְרָא וְלֹא בַּמִּשְׁנָה וְלֹא בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ — הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת רָשָׁע, וּפָסוּל לְעֵדוּת מִדִּבְרֵיהֶם; שֶׁכָּל מִי שֶׁיָּרַד עַד כָּךְ, הֲרֵי חֲזָקָה שֶׁהוּא עוֹבֵר עַל רֹב הָעֲבֵרוֹת שֶׁיָּבֹאוּ לְיָדוֹ.

 אין מזמינים אותו להיות נוכח באירוע כדי שיוכל להעיד עליו. 

אֵין מוֹסְרִין עֵדוּת

 אם הוא בא לבית דין להעיד.  

וְאֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ עֵדוּת

ב לְפִיכָךְ אֵין מוֹסְרִין עֵדוּת לְעַם הָאָרֶץ וְאֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ עֵדוּת; אֶלָּא אִם כֵּן הֻחְזַק שֶׁהוּא עוֹסֵק בַּמִּצְווֹת וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים, וְנוֹהֵג בְּדַרְכֵי הַיְשָׁרִים, וְיֵשׁ בּוֹ דֶּרֶךְ אֶרֶץ — מְקַבְּלִין עֵדוּתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עַם אָרֶץ וְאֵינוֹ לֹא בַּמִּקְרָא וְלֹא בַּמִּשְׁנָה.

ג נִמְצֵאתָ אוֹמֵר: כָּל תַּלְמִיד חֲכָמִים בְּחֶזְקַת כָּשֵׁר עַד שֶׁיִּפָּסֵל, וְכָל עַם הָאָרֶץ בְּחֶזְקַת פָּסוּל עַד שֶׁיֻּחְזַק שֶׁהוּא הוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי הַכְּשֵׁרִים.

כל דיין שיקבל עדות מעם הארץ ויוציא ממון על פיה. 

וְכָל מִי שֶׁיְּקַבֵּל עֵדוּת וכו’

 והתוס’ והרא”ש חולקים ומכשירים קבלת עדות אף מעם הארץ גמור, כפשט סוגיית הגמרא בחגיגה (כב,א) שאין להרחיק אותם ולדחותם, שלא יעשו דת ודין לעצמם (גר”א). 

וְכָל מִי שֶׁיְּקַבֵּל עֵדוּת עַם הָאָרֶץ... עָתִיד לִתֵּן אֶת הַדִּין

ד וְכָל מִי שֶׁיְּקַבֵּל עֵדוּת עַם הָאָרֶץ קֹדֶם שֶׁתִּהְיֶה לוֹ חֲזָקָה זוֹ, אוֹ קֹדֶם שֶׁיָּבֹאוּ עֵדִים וְיָעִידוּ שֶׁהוּא נוֹהֵג בַּמִּצְווֹת וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ — הֲרֵי זֶה הֶדְיוֹט, וְעָתִיד לִתֵּן אֶת הַדִּין, שֶׁהֲרֵי מְאַבֵּד מָמוֹן יִשְׂרָאֵל עַל פִּי רְשָׁעִים.

ה וְכֵן הַבְּזוּיִים פְּסוּלִין לְעֵדוּת מִדִּבְרֵיהֶם, וְהֵם הָאֲנָשִׁים שֶׁהוֹלְכִין וְאוֹכְלִין בַּשּׁוּק בִּפְנֵי כָּל הָעָם, וּכְגוֹן אֵלּוּ שֶׁהוֹלְכִין עֲרֻמִּין בַּשּׁוּק בְּעֵת שֶׁהֵן עוֹסְקִין בִּמְלָאכָה מְנֻוֶּלֶת, וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ שֶׁאֵינָן מַקְפִּידִין עַל הַבֹּשֶׁת, שֶׁכָּל אֵלּוּ חֲשׁוּבִין כְּכֶלֶב, וְאֵינָן מַקְפִּידִין עַל עֵדוּת שֶׁקֶר.

 שהרי אפילו אם יתברר ויתפרסם שהעידו שקר, לא אכפת להם בכך (רש”י קדושין מ,ב).  

וְאֵינָן מַקְפִּידִין עַל עֵדוּת שֶׁקֶר

 שכן אסור ליטול צדקה מגויים בפרהסיא כשניתן לקבלה בצנעה (ראה הלכות מתנות עניים ח,ט).  

הָאוֹכְלִין צְדָקָה שֶׁל גּוֹיִם בְּפַרְהֶסְיָא וכו’

וּמִכְּלַל אֵלּוּ, הָאוֹכְלִין צְדָקָה שֶׁל גּוֹיִם בְּפַרְהֶסְיָא, אַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר לָהֶן שֶׁיִּזּוֹנוּ מֵהֶן בְּצִנְעָה, מְבַזִּין עַצְמָן לְכָךְ וְאֵין חוֹשְׁשִׁין — כָּל אֵלּוּ פְּסוּלִין מִדִּבְרֵיהֶן. 

ו מַה בֵּין פָּסוּל לְעֵדוּת מִן הַתּוֹרָה לְפָסוּל מִדִּבְרֵיהֶם? שֶׁפָּסוּל מִן הַתּוֹרָה שֶׁהֵעִיד — עֵדוּתוֹ בְּטֵלָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכְרִיזוּ עָלָיו בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת; וְהַפָּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם — צָרִיךְ הַכְרָזָה.

 שהסתמכו עליו לעד על עסקיהם, ואם עדותו תיבטל, ייגרם להם הפסד.  

כְּדֵי שֶׁלֹּא לְאַבֵּד זְכוּת הָעָם

ואף מה שנאמר לעיל (י,ד) שסתם מוכסים וסתם רועים פסולים, אין הכוונה שהם פסולים בלא הכרזה, אלא שהם מוחזקים בגזל, ולכן מכריזים עליהם שהם פסולים (סמ”ע). 

וְהַפָּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם צָרִיךְ הַכְרָזָה

כתב הרמ”א שאף אם הענישוהו בפומבי על עברתו, נחשב הדבר כהכרזה על פסולו. 

צָרִיךְ הַכְרָזָה

 ואילו עדויות של הפסול מן התורה נפסלות למפרע משעה שחטא. אמנם אם אין ידוע אם חטא קודם שהעיד או לאחר מכן, מעמידים אותו על חזקתו ועדותו אינה בטלה (רמ”א).

לְפִיכָךְ כָּל עֵדוּת שֶׁהֵעִיד קֹדֶם הַכְרָזָה מְקַבְּלִין אוֹתָהּ

ונחלקו הפוסקים אם מקבלים את עדותו דווקא בעדות ממון, כדי לא לגרום הפסד ממון למי שלא ידע בפסולו, או שמא גם בעדות איסור (ראה פת”ש). 

לְפִיכָךְ, כָּל עֵדוּת שֶׁהֵעִיד קֹדֶם הַכְרָזָה — מְקַבְּלִין אוֹתָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְאַבֵּד זְכוּת הָעָם, שֶׁהֲרֵי לֹא יָדְעוּ בּוֹ שֶׁהוּא פָּסוּל, וְאֵין פְּסוּלוֹ אֶלָּא  מִדִּבְרֵיהֶם. 

 נאמן להעיד על כשרותו של דבר, כגון להעיד על מאכל שמותר לאכלו או על חפץ שהוא טהור, ואפילו אם הוא רשע הפסול לעדות. 

עֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִסּוּרִין וכו’

 שחזקה על כל אחד מישראל שאם יש לו אפשרות לעשות דבר בהיתר לא יבחר בדרך האיסור (ראה הלכות שחיטה ד,טו). 

שֶׁהֲרֵי רָשָׁע בַּעֲבֵרָה שֶׁשָּׁחַט שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה

שחזקה שאינו חוטא כשאין לו רווח מכך.

אֲבָל נֶאֱמָן עַל שֶׁל אֲחֵרִים

הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר וכו’

ז עֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִסּוּרִין, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּסוּל לִשְׁאָר עֵדֻיּוֹת; שֶׁהֲרֵי רָשָׁע בַּעֲבֵרָה שֶׁשָּׁחַט — שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, וְנֶאֱמָן לוֹמַר: ‘כַּהֲלָכָה שָׁחַטְתִּי‘. אֲבָל הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר — אֵינוֹ נֶאֱמָן עַל שֶׁלּוֹ, אֲבָל נֶאֱמָן עַל שֶׁל אֲחֵרִים.

ח לְפִיכָךְ, הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר — יֵשׁ לוֹ לָדוּן בּוֹ וּלְהָעִיד בּוֹ לַאֲחֵרִים, חֲזָקָה אֵין אָדָם חוֹטֵא כְּדֵי שֶׁיֵּהָנוּ אֲחֵרִים.

יֵשׁ לוֹ

 אף על פי שעם הארץ אינו נאמן על עצמו לומר שפירותיו מעושרים (ראה הלכות מעשרות ט,א). 

נֶאֱמָן עַם הָאָרֶץ לוֹמַר פֵּרוֹת פְּלוֹנִי מְעֻשָּׂרִין הֵן

ולכן כשאין להם נגיעה ממונית יש להם נאמנות. 

לְפִי שֶׁאֵימַת הָאִסּוּרִין עַל הָרְשָׁעִים וכו’

כֵּיצַד? נֶאֱמָן עַם הָאָרֶץ לוֹמַר: ‘פֵּרוֹת פְּלוֹנִי מְעֻשָּׂרִין הֵן‘, וְנֶאֱמָן הַנֶּחֱשָׁד לִמְכֹּר בְּשַׂר בְּכוֹר לוֹמַר: ‘בָּשָׂר זֶה שֶׁמּוֹכֵר פְּלוֹנִי חֻלִּין הוּא‘, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִשְּׁאָר הָאִסּוּרִין, לְפִי שֶׁאֵימַת הָאִסּוּרִין עַל הָרְשָׁעִים וְאֵין אֵימַת הַמָּמוֹן עֲלֵיהֶן. 

אבל מלכי בית דוד מעידים עליהם (הלכות מלכים ג,ז).

מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מְעִידִין וְאֵין מְעִידִין עֲלֵיהֶן

ועלול להיות הפסד על הדת כשלא ירצה לקבל את פסק דינם (שם). 

שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת אַלָּמִים בַּעֲלֵי זְרוֹעַ וכו’

וּמֵעִיד הוּא לַמֶּלֶךְ... כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ

ט מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מְעִידִין וְאֵין מְעִידִין עֲלֵיהֶן, שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת אַלָּמִים בַּעֲלֵי זְרוֹעַ, וְאֵינָן נִכְנָעִין תַּחַת עֹל הַדַּיָּנִין. אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל — מְעִידִין עָלָיו, וּמֵעִיד הוּא לַמֶּלֶךְ בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.

 את ישראל או את ממונו ביד גוי או אדם אלים (הלכות תשובה ג,יב). 

הַמּוֹסְרִין

 הכופרים בקשר שיש בין הבורא לברואים, וכן הכופרים בתורה (ראה שם ה”ח, הלכות רוצח ד,י). 

וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִין

 העובדים עבודה זרה וכן הכופרים ביסודות האמונה בבורא (ראה הלכות תשובה ג,ז, הלכות רוצח ד,י). 

וְהַמִּינִים

 העוברים בזדון ובמרד על מצוות ה’, ואפילו עוברים על עברה אחת להכעיס (הלכות תשובה ג,ט, הלכות רוצח ד,י). 

וְהַמְשֻׁמָּדִים

 אם נפלו לבור, אין מצילים אותם, אך אין להפילם לבור כדי לגרום למותם. 

שֶׁהַגּוֹיִם לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין

וְיֵשׁ לַחֲסִידֵיהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא

מצווה אף לגרום למותם, מפני שהם מצֵרים לישראל ומסירים אותם מאחרי ה’ (הלכות עבודה זרה י,א; וראה גם הלכות רוצח ד,י-יא).

וְאֵלּוּ מוֹרִידִין וְלֹא מַעֲלִין

 כתב הרמ”א שמומר שקיבל על עצמו לחזור בתשובה חוזר מיד לכשרותו.

י הַמּוֹסְרִין וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִין וְהַמִּינִים וְהַמְשֻׁמָּדִים — לֹא הֻצְרְכוּ חֲכָמִים לִמְנוֹת אוֹתָן בִּכְלַל פְּסוּלֵי הָעֵדוּת, שֶׁלֹּא מָנוּ אֶלָּא רִשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל; אֲבָל אֵלּוּ הַמּוֹרְדִים הַכּוֹפְרִין פְּחוּתִין הֵן מִן הַגּוֹיִם, שֶׁהַגּוֹיִם לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין, וְיֵשׁ לַחֲסִידֵיהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵלּוּ מוֹרִידִין וְלֹא מַעֲלִין, וְאֵין לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.

א מִי שֶׁאֵינוֹ לֹא בַּמִּקְרָא וְלֹא בַּמִּשְׁנָה וְלֹא בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ — הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת רָשָׁע, וּפָסוּל לְעֵדוּת מִדִּבְרֵיהֶם; שֶׁכָּל מִי שֶׁיָּרַד עַד כָּךְ, הֲרֵי חֲזָקָה שֶׁהוּא עוֹבֵר עַל רֹב הָעֲבֵרוֹת שֶׁיָּבֹאוּ לְיָדוֹ. 