 שלא יסתתמו טענותיו בראותו שהדיין סבלן כלפי בעל דינו ולא כלפיו. 

לֹא יִהְיֶה אֶחָד מְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ וְאֶחָד אוֹמֵר לוֹ קַצֵּר דְּבָרֶיךָ

ביאור

א-ג

פסקים ושיטות

 כתב השו”ע (סעיף ד) שאם יש תובעים רבים ונתבע אחד, יבררו התובעים אחד שישב עבורם בדין או יטענו אחד אחרי השני, כדי שלא יסתתמו טענות הנתבע כשישבו רבים כנגדו. 

הַשְׁוָיַת שְׁנֵי בַּעֲלֵי דִּינִין בְּכָל דָּבָר

א מִצְוַת עֲשֵׂה לִשְׁפֹּט הַשּׁוֹפֵט בְּצֶדֶק, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ“ (ויקרא יט,טו). אֵי זֶה הוּא צֶדֶק הַמִּשְׁפָּט? זֶה הַשְׁוָיַת שְׁנֵי בַּעֲלֵי דִּינִין בְּכָל דָּבָר: לֹא יִהְיֶה אֶחָד מְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ וְאֶחָד אוֹמֵר לוֹ: ‘קַצֵּר דְּבָרֶיךָ‘, לֹא יַסְבִּיר פָּנִים לְאֶחָד וִידַבֵּר לוֹ רַכּוֹת וְיָרֵעַ פָּנָיו לָאַחֵר וִידַבֵּר לוֹ קָשׁוֹת.

כדי שיעמדו באופן שווה לפני הדיין.  

אוֹמְרִין לַמְכֻבָּד אוֹ הַלְבִּישֵׁהוּ וכו’

 כתב הב”ח בשם המהרש”ל שבימינו אי אפשר להעמיד משפטי הדת על תלה ולכפות את העשירים על כך (כשם שאי אפשר לכפות עליהם לעמוד — ראה לקמן ה”ה), ולכן די בכך שהדיינים יאמרו לעני שאין לו לחשוש מכך מפני שבית הדין לא יישאו פניהם ללבושו היקר של בעל דינו. אמנם כתבו האחרונים שכאשר העני לובש בגדים שאינם בזויים או שהעשיר אינו לובש בגדים יקרים במיוחד אין חוששים לכך (ראה סמ”ע וש”ך). ומכיוון שזה לא מצוי אין נוהגים לומר לעני ‘אל תירא’ (או”ת).  

אוֹמְרִין לַמְכֻבָּד אוֹ הַלְבִּישֵׁהוּ כְּמוֹתְךָ עַד שֶׁתָּדוּן עִמּוֹ אוֹ לְבֹשׁ כְּמוֹתוֹ

ב שְׁנֵי בַּעֲלֵי דִּינִין שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן מְלֻבָּשׁ בְּגָדִים יְקָרִים וְהַשֵּׁנִי בְּגָדִים בְּזוּיִים — אוֹמְרִין לַמְכֻבָּד: ‘אוֹ הַלְבִּישֵׁהוּ כְּמוֹתְךָ עַד שֶׁתָּדוּן עִמּוֹ אוֹ לְבֹשׁ כְּמוֹתוֹ, עַד שֶׁתִּהְיוּ שָׁוִין, וְאַחַר כָּךְ תַּעַמְדוּ בַּדִּין‘.

ג לֹא יִהְיֶה אֶחָד יוֹשֵׁב וְאֶחָד עוֹמֵד, אֶלָּא שְׁנֵיהֶן עוֹמְדִין. וְאִם רָצוּ בֵּית דִּין לְהוֹשִׁיב אֶת שְׁנֵיהֶן — מוֹשִׁיבִין. וְלֹא יֵשֵׁב אֶחָד לְמַעְלָה וְאֶחָד לְמַטָּה, אֶלָּא זֶה בְּצַד זֶה.

 שאפשר להושיב את בעלי הדין.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים

וְאֵי זֶה הוּא גְּמַר דִּין וכו’

הָעֵדִים לְעוֹלָם בַּעֲמִידָה

 לכתחילה. ובדיעבד דינם דין ועדותם עדות גם אם ישבו (שו”ע). וכתב הרמ”א שעמידה על ידי הישענות נחשבת עמידה לעניין זה. 

בִּשְׁעַת גְּמַר דִּין שְׁנֵיהֶן בַּעֲמִידָה... הָעֵדִים לְעוֹלָם בַּעֲמִידָה

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּשְׁעַת מַשָּׂא וּמַתָּן בַּדִּין. אֲבָל בִּשְׁעַת גְּמַר דִּין — שְׁנֵיהֶן בַּעֲמִידָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה“ (שמות יח,יג). וְאֵי זֶה הוּא גְּמַר דִּין? ‘אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי, אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּב‘. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּבַעֲלֵי דִּינִין. אֲבָל הָעֵדִים לְעוֹלָם בַּעֲמִידָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים“ (דברים יט,יז).

 יש להושיב את החכם כדי לכבדו, וכדי להשוות ביניהם אומרים גם לשני לשבת. ואם נתנו לו רשות לשבת, אף על פי שלא ישב, נחשב המשפט דין צדק.

מוֹשִׁיבִין אֶת הֶחָכָם וְאוֹמְרִין לְעַם הָאָרֶץ שֵׁב וכו’

 כשיש לתלמיד דין הנידון אצל רבו, אסור לו להקדים לבוא לרבו שלא ייראה שהקדים כדי לסדר טענותיו לפני רבו קודם שיבוא בעל דינו (ראה לקמן ה”ז שאסור לדיין לשמוע דברי בעל דין שלא בפני בעל דינו). 

וְלֹא יַקְדִּים הַתַּלְמִיד כְּשֶׁיָּבֹא לַדִּין וְיֵשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ שֶׁרוֹצֶה לָדוּן לְפָנָיו

לִקְרוֹת

תַּלְמִיד חֲכָמִים וְעַם הָאָרֶץ וכו’

 וכתב הרמ”א שכשהחכם נכנס עומדים בפניו ואין חוששים שיסתתמו טענות בעל דינו מכיוון שיודע שעושים כך מפני כבוד התורה.

מוֹשִׁיבִין אֶת הֶחָכָם

 ואם ישב בהוראת הדיינים ושמש בית הדין העמידו, הדיינים אינם צריכים לחזור ולהושיבו (סמ”ע ועוד ע”פ בבלי שבועות ל,ב).

וְאוֹמְרִין לְעַם הָאָרֶץ שֵׁב

וְלֹא יַקְדִּים הַתַּלְמִיד וכו’

ד תַּלְמִיד חֲכָמִים וְעַם הָאָרֶץ שֶׁבָּאוּ לַדִּין — מוֹשִׁיבִין אֶת הֶחָכָם, וְאוֹמְרִין לְעַם הָאָרֶץ: ‘שֵׁב‘; אִם לֹא יָשַׁב — אֵין מַקְפִּידִין עַל כָּךְ. וְלֹא יַקְדִּים הַתַּלְמִיד כְּשֶׁיָּבֹא לַדִּין וְיֵשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ שֶׁרוֹצֶה לָדוּן לְפָנָיו. וְאִם הָיָה קָבוּעַ לוֹ זְמַן לִקְרוֹת וּבָא בִּזְמַנּוֹ — מֻתָּר.

 מצד אנשים שלא יהיו מוכנים לעמוד. 

כְּדֵי לְסַלֵּק הַמַּחֲלֹקֶת

 וכתבו האחרונים (ב”ח, ש”ך) שהעדים ובעלי הדין שנגעה יראת ה’ בלבם צריכים לעמוד לפני הדיינים אף על פי שמושיבים אותם. וערוה”ש כתב שגם בזמן הזה נהגו בהרבה בתי דינים להעמיד את העדים ובעלי הדין ובפרט בגמר הדין, ולא צומחת מכך מחלוקת. 

שֶׁמּוֹשִׁיבִין אֶת בַּעֲלֵי דִּינִים וּמוֹשִׁיבִין הָעֵדִים

ה כְּבָר נָהֲגוּ כָּל בָּתֵּי דִּינֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַחַר הַתַּלְמוּד בְּכָל הַיְשִׁיבוֹת, שֶׁמּוֹשִׁיבִין אֶת בַּעֲלֵי דִּינִים וּמוֹשִׁיבִין הָעֵדִים, כְּדֵי לְסַלֵּק הַמַּחֲלֹקֶת, שֶׁאֵין בָּנוּ כֹּחַ לְהַעֲמִיד מִשְׁפְּטֵי הַדָּת עַל תִּלָּם.

וְדִין הָאִשָּׁה קוֹדֵם לְדִין הָאִישׁ

ואם בעלי הדין לא באו ביחד צריכים הדיינים להקדים לדון את מי שבא לפניהם תחילה (שו”ע סעיף א). 

הָיוּ לִפְנֵי הַדַּיָּנִין בַּעֲלֵי דִּין הַרְבֵּה וכו’

 וכתב השו”ע (סעיף א) שצריך להקדים את דינו של תלמיד חכם אפילו אם בא לבסוף. ולדעת הרמ”א יש להקדים את החכם אפילו אם כבר התחילו דין אחר כדי שלא יתבטל מלימודו, והוסיף שאם עוד לא התחילו בדין יש להקדים גם את קרובו של התלמיד חכם משום כבוד  החכם. 

וְדִין תַּלְמִיד חֲכָמִים קוֹדֵם לְדִין עַם הָאָרֶץ

ו הָיוּ לִפְנֵי הַדַּיָּנִין בַּעֲלֵי דִּין הַרְבֵּה — מַקְדִּימִין אֶת דִּין הַיָּתוֹם לְדִין הָאַלְמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה“ (ישעיהו א,יז). וְדִין אַלְמָנָה קוֹדֵם לְדִין תַּלְמִיד חֲכָמִים, וְדִין תַּלְמִיד חֲכָמִים קוֹדֵם לְדִין עַם הָאָרֶץ, וְדִין הָאִשָּׁה קוֹדֵם לְדִין הָאִישׁ, שֶׁבֹּשֶׁת הָאִשָּׁה מְרֻבָּה.

ז אָסוּר לַדַּיָּן לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִּינִין קֹדֶם שֶׁיָּבֹא חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ דָּבָר אֶחָד אָסוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: “שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק“ (דברים א,טז). וְכָל הַשּׁוֹמֵעַ מֵאֶחָד — עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: “לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא“ (שמות כג,א). וּבִכְלַל לָאו זֶה אַזְהָרָה לַמְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרַע וּמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע וּמֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר.

 לאחר שחברו בא, כגון כשיצא.

אוֹ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ

 שיש לשמוע את שני בעלי הדין האחד בפני השני.

שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם

 שעל פי רוב מה שנאמר שלא בפני בעל הדין השני אינו ביושר ואמת, וכאשר השופט שומע צד אחד בלבד עשויה להתקבע אצלו תמונה לא אמתית של המקרה (סה”מ לא תעשה רפא). 

לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא

 שכל הדיבורים השקריים והלא ראויים כלולים באיסור זה (שם). 

וּבִכְלַל לָאו זֶה אַזְהָרָה לַמְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרַע וכו’

 ודווקא אם יודע שיהיה דיין בדבר זה, אבל אם שמע את טענות אחד הצדדים ואחר כך התרצה השני לדון אצלו, מותר לו להיות דיין בדין זה (רמ”א; ומדובר כשהדיין הודיע לו שכבר שמע את טענות בעל דינו — אחרונים). וכתב ערוה”ש (סעיף ז) שמי שהוא דיין קבוע מהנכון להיזהר שלא לקבל דברים מאדם דרך סיפור כשמבין שיש לו דין תורה בזה, ויכול לומר לו שאם ישמע ממנו את המעשה לא יוכל להיות דיין בדבר.

אָסוּר לַדַּיָּן לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִּינִין קֹדֶם שֶׁיָּבֹא חֲבֵרוֹ

 ואסור לחכם לכתוב לאחד מבעלי הדין מה שנראה לו הדין על פי טענותיו, אפילו שכתוב שם במפורש שהוא רק על פי טענתו ולא למעשה (רמ”א; וראה פת”ש שהאריך לדון בשאלה אם יכול חכם לענות בעל פה לבעל דין המבקש חוות דעת בנוגע לדינו).  

וְכֵן בַּעַל דִּין מֻזְהָר שֶׁלֹּא יַשְׁמִיעַ דְּבָרָיו לַדַּיָּן קֹדֶם שֶׁיָּבֹא חֲבֵרוֹ, וְגַם עַל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ נֶאֱמַר: “מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק“ (שמות כג,ז).

 כשאינו מבין את שפתם של בעלי הדין.

לֹא יִהְיֶה הַדַּיָּן שׁוֹמֵעַ מִפִּי הַתֻּרְגְּמָן

 במקרה שמבין את השפה אך לא בקי בה ולכן אינו יכול לדבר בה, מותר לו לדון, אך צריך להעמיד מתורגמן שידבר עבורו לפי הצורך. 

אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מַכִּיר וכו’

 והב”ח כתב שכאשר אין בית דין בעיר המכיר את לשונם יכולים לדון דיני ממונות על פי מתורגמן (ראה או”ת ופת”ש). וכתבו האחרונים שבזמן הזה נהוג לדון על פי מורשה המייצג את בעלי הדין אפילו כשהם אינם מבינים את השפה, מכיוון שכשבאים לדיינים נחשב הדבר כאילו קיבלו בעלי הדין על עצמם שידון אותם באופן זה (סמ”ע). 

ח לֹא יִהְיֶה הַדַּיָּן שׁוֹמֵעַ מִפִּי הַתֻּרְגְּמָן, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מַכִּיר לְשׁוֹן בַּעֲלֵי דִּינִין וְשׁוֹמֵעַ טַעֲנוֹתֵיהֶן, וְאֵינוֹ מָהִיר בִּלְשׁוֹנָם כְּדֵי לְהָשִׁיב לָהֶן — יַעֲמִיד תֻּרְגְּמָן לְהוֹדִיעַ אוֹתָם פְּסַק הַדִּין, וּמֵאֵי זֶה טַעַם חִיֵּב זֶה וְזִכָּה זֶה.

וְלִשְׁנוֹת טַעֲנוֹתֵיהֶן

 שלמה המלך חזר בעצמו על טענות שתי הנשים שבאו לדון לפניו בשאלה מי היא האם שבנה מת.

שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ וכו’

 עליו לברר את הדין היטב עד שיהיה בטוח בצדקתו, ורק אז יפסוק.

וּמְצַדֵּק אֶת הַדִּין בְּלִבּוֹ וְאַחַר כָּךְ יַחְתְּכֵהוּ

ט צָרִיךְ הַדַּיָּן לִשְׁמֹעַ טַעֲנוֹת בַּעֲלֵי דִּינִין וְלִשְׁנוֹת טַעֲנוֹתֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת... בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת“ (מלכים א ג,כג). וּמְצַדֵּק אֶת הַדִּין בְּלִבּוֹ וְאַחַר כָּךְ יַחְתְּכֵהוּ.

 יצדיק את דבריו של אחד מבעלי הדין (כס”מ, וראה ר”ח שבועות ל,ב). ויש מפרשים שאם הדיין אינו שלם עם הפסק שלו, לא יצדיק את דבריו בתואנות שונות (ר”י קאפח על פי רש”י שם).

שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה מֵלִיץ לִדְבָרָיו

 הדיין פוסק על פי טענות בעלי הדין ואסור לו להתערב בטענותיהם ולומר להם כיצד עליהם לטעון.

וְלֹא יְלַמֵּד אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִּינִין טַעֲנָה כְּלָל

אֵין מְקַבְּלִין עֵד אֶחָד

 וייפסק הדין על סמך הודאתו. 

וּלְוַאי שֶׁיּוֹדֶה וְיֹאמַר אֱמֶת הֵעִיד

 שיכפור בדברי העד ויטען שאינו נאמן מפני שהוא עד אחד, ואז מקבלים את טענתו. 

עַד שֶׁיִּטְעֹן הוּא וְיֹאמַר עֵד אֶחָד הוּא וכו’

י מִנַּיִן לַדַּיָּן שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה מֵלִיץ לִדְבָרָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר: “מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק“ (שמות כג,ז), אֶלָּא יֹאמַר מַה שֶּׁנִּרְאֶה לוֹ וְיִשְׁתֹּק. וְלֹא יְלַמֵּד אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִּינִין טַעֲנָה כְּלָל, אֲפִלּוּ הֵבִיא בַּעַל דִּין עֵד אֶחָד — לֹא יֹאמַר לוֹ: ‘אֵין מְקַבְּלִין עֵד אֶחָד‘, אֶלָּא יֹאמַר לַנִּטְעָן: ‘הֲרֵי זֶה הֵעִיד עָלֶיךָ‘, וּלְוַאי שֶׁיּוֹדֶה וְיֹאמַר: ‘אֱמֶת הֵעִיד‘, עַד שֶׁיִּטְעֹן הוּא וְיֹאמַר: ‘עֵד אֶחָד הוּא, וְאֵינוֹ נֶאֱמָן עָלַי‘. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

 אינו יודע לנסח את הטענה.

וּבַעַל דִּין מְבַקֵּשׁ לְאָמְרָהּ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְחַבֵּר הַדְּבָרִים

 מנסה להצדיק עצמו בטענה שנראית אמתית, ואינו מצליח מפני שכועס או שאין בו מספיק דעת לומר את הדברים כראוי. 

מִצְטַעֵר לְהַצִּיל עַצְמוֹ בְּטַעֲנַת אֱמֶת וכו’

 לעזור לו לפתוח את דבריו כדי שיוכל לטעון את טענתו בצורה טובה.

לְסַעֲדוֹ מְעַט וּלְהָבִינוֹ תְּחִלַּת הַדָּבָר

 לשקול את הדבר ולהיזהר בו.

וְצָרִיךְ לְהִתְיַשֵּׁב בְּדָבָר זֶה הַרְבֵּה

 עורכי הדיינים הם אנשים שבאים בהרשאת בעל הדין וטוענים במקומו, ובכך הם כביכול עורכים את הדיינים (ראה פה”מ אבות א,ח). וכאן האיסור לדיין הוא להיות כמותם, שלא ללמד את בעל הדין לטעון טענה וכדלעיל ה”י.

כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין

יא

 האחרונים דנו באלו אופנים מותר לאנשים אחרים (שאינם דיינים) לשמש עורכי דין לבעלי הדין, ומתי אפשר להשתמש בטענות כתובות מצד התובע ומצד הנתבע (ראה פת”ש ומאמריהם של הרב שאר ישוב כהן והרב בנימין לפקין בקובץ ‘תורה שבעל פה’,  כב). 

שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין

יא רָאָה הַדַּיָּן זְכוּת לְאֶחָד מֵהֶן, וּבַעַל דִּין מְבַקֵּשׁ לְאָמְרָהּ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְחַבֵּר הַדְּבָרִים, אוֹ שֶׁרָאָה אוֹתוֹ מִצְטַעֵר לְהַצִּיל עַצְמוֹ בְּטַעֲנַת אֱמֶת, וּמִפְּנֵי הַחֵמָה וְהַכַּעַס נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ, אוֹ נִשְׁתַּבֵּשׁ מִפְּנֵי הַסִּכְלוּת — הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְסַעֲדוֹ מְעַט וּלְהָבִינוֹ תְּחִלַּת הַדָּבָר, מִשּׁוּם “פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם“ (משלי לא,ח). וְצָרִיךְ לְהִתְיַשֵּׁב בְּדָבָר זֶה הַרְבֵּה, שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין.

א מִצְוַת עֲשֵׂה לִשְׁפֹּט הַשּׁוֹפֵט בְּצֶדֶק, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ“ (ויקרא יט,טו). אֵי זֶה הוּא צֶדֶק הַמִּשְׁפָּט? זֶה הַשְׁוָיַת שְׁנֵי בַּעֲלֵי דִּינִין בְּכָל דָּבָר: לֹא יִהְיֶה אֶחָד מְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ וְאֶחָד אוֹמֵר לוֹ: ‘קַצֵּר דְּבָרֶיךָ‘, לֹא יַסְבִּיר פָּנִים 