שֶׁיּוֹם שְׁבִיעִי עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן וכו'

ביאור

דִּבְרֵי קַבָּלָה

 ערוה"ש העתיד טהרות סי' קד. 

פסקים ושיטות

א נִגְעֵי בָּתִּים — יֵשׁ בָּהֶן הֶסְגֵּר שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת, שֶׁהֵן תִּשְׁעָה עָשָׂר יוֹם, שֶׁיּוֹם שְׁבִיעִי עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן, וְיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁאִם צָרַךְ לִשְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת — רוֹאֵהוּ בַּשְּׁבִיעִי וּבְיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר וּבְיוֹם תִּשְׁעָה עָשָׂר. וְהֶסְגֵּר בָּתִּים שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת אֵינוֹ מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה, וְכֵן רֹב דִּין נִגְעֵי בָּתִּים דִּבְרֵי קַבָּלָה הֵן.

ב וְכָל הַדִּינִין הַמְפֹרָשִׁין בָּהֶן בַּתּוֹרָה וּבְדִבְרֵי קַבָּלָה, כָּךְ הֵם:

כְּשֶׁיָּבֹא הַכֹּהֵן וְיִרְאֶה הַנֶּגַע שׁוֹקֵעַ יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדַּם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ — יַסְגִּיר שִׁבְעַת יָמִים. וַאֲפִלּוּ מְצָאוֹ כֻּלּוֹ בַּתְּחִלָּה יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדַּם — יַסְגִּיר. 

וּבַשְּׁבִיעִי רוֹאֵהוּ: אִם כָּהָה הַנֶּגַע, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָלַךְ — קוֹלֵף מְקוֹם הַנֶּגַע בִּלְבַד, וְהַבַּיִת טָהוֹר; מְצָאוֹ שֶׁעָמַד בְּעֵינָיו וְלֹא פָּשָׂה — מַסְגִּיר שָׁבוּעַ שֵׁנִי. 

וּבְיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר רוֹאֵהוּ: אִם כָּהָה הַנֶּגַע אוֹ הָלַךְ לוֹ הַנֶּגַע — קוֹלֵף מְקוֹם הַנֶּגַע, וּמְטַהֵר אֶת הַבַּיִת בַּצִּפֳּרִים; וְאִם מָצָא הַנֶּגַע שֶׁפָּשָׂה בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי אוֹ שֶׁעָמַד בְּעֵינָיו — חוֹלֵץ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֶן הַנֶּגַע, וּמַקְצֶה אֶת הֶעָפָר אֶל מִחוּץ לָעִיר, וְטָח אֶת כָּל הַבַּיִת, וּמַסְגִּירוֹ שָׁבוּעַ שְׁלִישִׁי. 

וּבְיוֹם תִּשְׁעָה עָשָׂר רוֹאֵהוּ: אִם חָזַר בּוֹ נֶגַע כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין — הֲרֵי זֶה פִּשְׂיוֹן אַחֲרֵי הִטּוֹחַ, וְנוֹתֵץ אֶת כָּל הַבַּיִת; וְאִם לֹא חָזַר בּוֹ נֶגַע — מְטַהֲרוֹ בַּצִּפֳּרִים. וְכָל זְמַן שֶׁיַּחֲזֹר בּוֹ הַנֶּגַע קֹדֶם שֶׁיְּטַהֲרוֹ בַּצִּפֳּרִים — הֲרֵי זֶה יִנָּתֵץ. וְאִם נִרְאָה בּוֹ נֶגַע אַחַר שֶׁטִּהֲרוֹ בַּצִּפֳּרִים — יֵרָאֶה בַּתְּחִלָּה. 

כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ

שכל הבית ירקרק או אדמדם.  

מְצָאוֹ כֻּלּוֹ בַּתְּחִלָּה יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדַּם

 כדלקמן ה"ח. אבל הכהה בסוף שבוע ראשון אינו טעון ציפורים לטהרתו. 

וּמְטַהֵר אֶת הַבַּיִת בַּצִּפֳּרִים

 את הטיח שהוציא ממקום הנגע, מפריש ומוציא אל מחוץ לעיר.

וּמַקְצֶה אֶת הֶעָפָר אֶל מִחוּץ לָעִיר

שעצם חזרת הנגע לבית אחרי שטחו אותו נחשבת כפשיון אף על פי שהנגע חזר בגודלו המקורי ולא גדל יותר. 

אִם חָזַר בּוֹ נֶגַע כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין הֲרֵי זֶה פִּשְׂיוֹן אַחֲרֵי הִטּוֹחַ

וְכֵן אִם פָּשָׂה הַנֶּגַע בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן — חוֹלֵץ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֶן הַנֶּגַע, וְקוֹצֶה הֶעָפָר חוּץ לָעִיר, וְטָח כָּל הַבַּיִת, וּמַסְגִּירוֹ שָׁבוּעַ שֵׁנִי, וְרוֹאֵהוּ: אִם מָצָא בּוֹ נֶגַע כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין — הֲרֵי זֶה פִּשְׂיוֹן אַחֲרֵי הִטּוֹחַ, וְנוֹתֵץ אֶת כָּל הַבַּיִת; וְאִם לֹא חָזַר בּוֹ נֶגַע — מְטַהֲרוֹ בַּצִּפֳּרִים. וְכָל זְמַן שֶׁיֵּרָאֶה בּוֹ נֶגַע קֹדֶם טָהֳרָה בַּצִּפֳּרִים — יִנָּתֵץ; וְאִם נִרְאָה בּוֹ אַחַר שֶׁטִּהֲרוֹ בַּצִּפֳּרִים — יֵרָאֶה כַּתְּחִלָּה. 

ג כְּשֶׁהוּא חוֹלֵץ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֶן הַנֶּגַע — אֵינוֹ חוֹלֵץ פָּחוֹת מִשְּׁתֵּי אֲבָנִים, וְאֵינוֹ נוֹטֵל אֲבָנִים מִצַּד זֶה וּמֵבִיא לְצַד זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת" (ויקרא יד,מב), וְלֹא עָפָר מִצַּד זֶה וּמֵבִיא לְצַד זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָפָר אַחֵר יִקַּח" (שם), וְאֵינוֹ טָח בְּסִיד אֶלָּא בְּעָפָר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת" (שם).

שהרי אין הנגע מטמא אלא כשהוא נראה לפחות על שתי אבנים (לעיל יד,ז).

אֵינוֹ חוֹלֵץ פָּחוֹת מִשְּׁתֵּי אֲבָנִים

וְאֵינוֹ נוֹטֵל אֲבָנִים מִצַּד זֶה

שאין להביא שתי אבנים חדשות לפני שחולצים את שתי האבנים המנוגעות (תפא"י נגעים יב בועז אות ז, משנ"א נגעים יב,ו).

וְלֹא שְׁתֵּי אֲבָנִים תַּחַת אֶבֶן אַחַת חֲלוּצָה

 שהעיקר שלא יפחות משתי אבנים בהבאה ובחליצה. 

וְיֵשׁ לוֹ לְהָבִיא שְׁתַּיִם תַּחַת שָׁלֹשׁ

אֵינוֹ מֵבִיא אֶבֶן אַחַת תַּחַת שְׁתַּיִם שֶׁחָלַץ, וְלֹא שְׁתֵּי אֲבָנִים תַּחַת אֶבֶן אַחַת חֲלוּצָה, אֶלָּא מֵבִיא שְׁתַּיִם תַּחַת שְׁתַּיִם. וְיֵשׁ לוֹ לְהָבִיא שְׁתַּיִם תַּחַת שָׁלֹשׁ. 

שגם השכן הגר מצדו השני של הקיר המנוגע צריך לסייע בחליצת האבנים, קילוף העפר והבאת האבנים החדשות. 

הָיָה הַכֹּתֶל בֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ שְׁנֵיהֶן חוֹלְצִין וכו'

לשון יחיד, מכאן שרק בעל הבית עושה זאת.  

יִקַּח וְטָח

ד הָיָה הַכֹּתֶל בֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ — שְׁנֵיהֶן חוֹלְצִין, וּשְׁנֵיהֶן קוֹצִין אֶת הֶעָפָר, וּשְׁנֵיהֶן מְבִיאִין אֲבָנִים אֲחֵרוֹת, אֲבָל בַּעַל הַבַּיִת לְבַדּוֹ מֵבִיא אֶת הֶעָפָר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת" (ויקרא יד,מב) — אֵין חֲבֵרוֹ מְטַפֵּל עִמּוֹ בַּטִּיחָה.

 אבן גדולה הנמצאת בזווית הכותל שבינו לבין חברו ונראית בשני הצדדים. 

אֶבֶן שֶׁבַּזָּוִית

 'יד' הוא דבר המחובר לאוכל (כגון עוקץ הפרי המשמש לאחיזה בו) והנוגע בו כנוגע באוכל עצמו לעניין קבלת טומאה (ראה הלכות טומאת אוכלין ה,א-ב). הספק כאן הוא אם החלק מן האבן הנמצא בבית השכן ייעשה כעין 'יד' לחלק השני המנוגע וכך יביא את הטומאה גם לבית של השכן. 

וְיֵשׁ בַּדָּבָר סָפֵק אִם תִּהְיֶה זוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ כְּמוֹ יָד לָאֶבֶן שֶׁלּוֹ

ה אֶבֶן שֶׁבַּזָּוִית: בִּזְמַן שֶׁהוּא חוֹלֵץ — חוֹלֵץ אֶת כֻּלָּהּ; וּבִזְמַן שֶׁהוּא נוֹתֵץ — נוֹתֵץ אֶת שֶׁלּוֹ וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ. וְיֵשׁ בַּדָּבָר סָפֵק אִם תִּהְיֶה זוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ כְּמוֹ יָד לָאֶבֶן שֶׁלּוֹ.

שאין נותצים את תקרת הבית אלא משאירים אותה (על ידי תמיכה בעמודים וכדומה) לשימוש העלייה. 

נוֹתֵן אֶת הַקּוֹרוֹת לָעֲלִיָּה

מסגרות עץ הנמצאות על הגג ומשמשות כמעקה (פה"מ נגעים יג,ג, זבים ד,ב), ויש מפרשים שהכוונה היא למסגרות של החלונות והדלתות (ר"ש שם). 

הַמַּלְבְּנִים

סְרִיגֵי הַחַלּוֹנוֹת

ו בַּיִת שֶׁנִּרְאָה בּוֹ נֶגַע, וְהָיְתָה עֲלִיָּה עַל גַּבָּיו — נוֹתֵן אֶת הַקּוֹרוֹת לָעֲלִיָּה. נִרְאָה בָּעֲלִיָּה — נוֹתֵן אֶת הַקּוֹרוֹת לַבַּיִת. לֹא הָיְתָה עֲלִיָּה עַל גַּבָּיו — אֲבָנָיו וְעֵצָיו וַעֲפָרוֹ כֻּלָּם נִתָּצִים עִמּוֹ, וּמַצִּיל אֶת הַמַּלְבְּנִים וְאֶת סְרִיגֵי הַחַלּוֹנוֹת.

לא מדובר כאן באבנים המנוגעות אלא באבנים אחרות.

הַלּוֹקֵחַ אֲבָנִים מִבַּיִת מֻסְגָּר

שכעת הן טעונות נתיצה בעקבות חזרת הנגע לבית שממנו נלקחו.  

חָזַר הַנֶּגַע לַמֻּסְגָּר חוֹלֵץ אֶת הָאֲבָנִים שֶׁבַּטָּהוֹר

ז הַלּוֹקֵחַ אֲבָנִים מִבַּיִת מֻסְגָּר וּבָנָה אוֹתָן בְּבַיִת טָהוֹר: חָזַר הַנֶּגַע לַמֻּסְגָּר — חוֹלֵץ אֶת הָאֲבָנִים שֶׁבַּטָּהוֹר; נִרְאָה נֶגַע עַל הָאֲבָנִים שֶׁבָּנָה — הַמֻּסְגָּר יִנָּתֵץ, וְהַבַּיִת הַשֵּׁנִי מַסְגִּירִין אוֹתוֹ בְּנֶגַע זֶה כְּדִין כָּל בַּיִת שֶׁנִּרְאָה בּוֹ נֶגַע בַּתְּחִלָּה.

 או לאחר קילוף הנגע בלבד במקרה שהנגע כהה או הלך לו בשבוע השני (לעיל ה"ב). 

אַחַר הַחֲלִיצָה וְהַטִּיחָה

כְּטָהֳרַת הָאָדָם שֶׁבֵּאַרְנוּ לְכָל דָּבָר

ח כֵּיצַד מְטַהֲרִין אֶת הַבַּיִת הַמְנֻגָּע? אַחַר הַחֲלִיצָה וְהַטִּיחָה מֵבִיא מַיִם חַיִּים בִּכְלִי חֶרֶשׂ, וּשְׁתֵּי צִפֳּרִים וְעֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תּוֹלַעַת, כְּטָהֳרַת הָאָדָם שֶׁבֵּאַרְנוּ לְכָל דָּבָר, אֶלָּא שֶׁבָּאָדָם מַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים לְאַחַר יָדוֹ שֶׁל מְצֹרָע, וּבַבַּיִת מַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים עַל הַמַּשְׁקוֹף שֶׁל בַּיִת מִבַּחוּץ. וּשְׁאָר כָּל מַעֲשֵׂיהֶן שָׁוִין.

א נִגְעֵי בָּתִּים — יֵשׁ בָּהֶן הֶסְגֵּר שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת, שֶׁהֵן תִּשְׁעָה עָשָׂר יוֹם, שֶׁיּוֹם שְׁבִיעִי עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן, וְיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁאִם צָרַךְ לִשְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת — רוֹאֵהוּ בַּשְּׁבִיעִי וּבְיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר וּבְיוֹם תּ