 פעולות שמהוות את תהליך הפקת הקמח מהחיטים (להסבר פעולות אלו ראה ביאור הלכות שבת ז,א). 

וְלֹא דָּשִׁין וכו'

ביאור

פסקים ושיטות

כתב השו"ע (סעיף ג) שאם יש לו פירות שאינו זקוק להם במועד וחושש שיתליעו אם לא יכבשם, מותר לו לכבשם במועד, ויכול אפילו לקנות פירות לצורך כבישה אם לא יוכל לקנותם לאחר המועד משום שזה בכלל דבר האבד. וכתבו האחרונים שיכול גם לקטוף פירותיו לצורך כבישה אם יש חשש שיתקלקלו, אבל מפירות הפקר אין לקטוף לצורך זה מכיוון שאינו דבר האבד.

וְשֶׁאֵינָן רְאוּיִין אֶלָּא לְאַחַר הַמּוֹעֵד אָסוּר לְכָבְשָׁן

 כתב הרמ"א שיכול לצוד דגים גם בפרהסיה, מכיוון שניכר שעושה לצורך יום טוב (משנ"ב). ויש שהחמירו בציד דגים בפרהסיה כדין שאר הציידים (כדלקמן ה"ט, ראה ערוה"ש ומשנ"ב).  

וְצָד אָדָם דָּגִים

ז כֵּיצַד? אֵין קוֹצְרִין וְלֹא דָּשִׁין וְלֹא זוֹרִין וְלֹא בּוֹרְרִין וְלֹא טוֹחֲנִין אֶת הַחִטִּים וְלֹא מְרַקְּדִין בְּיוֹם טוֹב, שֶׁכָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן מִבָּעֶרֶב, וְאֵין בְּכָךְ הֶפְסֵד וְלֹא חֶסְרוֹן.

 שאף שאינם נאכלים בפני עצמם, הם משמשים להתקנת האוכל (לפרטי דינים אלו ראה לקמן ג,יב-יג). 

שְׁחִיקַת תְּבָלִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן

 ויש ראשונים שאסרו הערמה זו והתירו רק אם החדש טוב מהישן, וכן פסקו השו"ע ורמ"א. ויש אחרונים שמקלים להערים ולהכין חדש בכל מקרה בתנאי שישתה ממנו ויכין רק כמה שצריך למועד ולא יותר מכך (עיין במג"א, ערוה"ש ומשנ"ב). 

אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ יָשָׁן מַעֲרִים וְשׁוֹתֶה מִן הֶחָדָשׁ

ח אֲבָל לָשִׁין וְאוֹפִין וְשׁוֹחֲטִין וּמְבַשְּׁלִין בְּיוֹם טוֹב, שֶׁאִם עָשָׂה אֵלּוּ מִבָּעֶרֶב, יֵשׁ בְּכָךְ הֶפְסֵד אוֹ חֶסְרוֹן טַעַם, שֶׁאֵין לֶחֶם חַם אוֹ תַּבְשִׁיל שֶׁבָּשַׁל הַיּוֹם כְּלֶחֶם שֶׁנֶּאֱפָה מֵאֶמֶשׁ וּכְתַבְשִׁיל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל מֵאֶמֶשׁ, וְלֹא בָּשָׂר שֶׁנִּשְׁחַט הַיּוֹם כְּבָשָׂר שֶׁנִּשְׁחַט מֵאֶמֶשׁ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ. וְכֵן מַכְשִׁירֵי אֹכֶל נֶפֶשׁ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חֶסְרוֹן אִם נַעֲשׂוּ מִבָּעֶרֶב — עוֹשִׂין אוֹתָן בְּיוֹם טוֹב, כְּגוֹן שְׁחִיקַת תְּבָלִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן.

 את מה שרוצה להכין לצורך יום חול. 

מַה שֶּׁיֹּאכַל בַּחֹל

וְהוֹתִיר

כָּל מְלָאכוֹת וכו'

ואם זו מלאכה שברור לכל שעושה עבור המועד מותר לו לעשותה גם בפרהסיה (עיין במשנ"ב וערוה"ש). 

עוֹשִׂין בְּצִנְעָה

וכתב רמ"א שמותר לחלוב בהמות גם שלא לצורך המועד משום שזה בכלל דבר האבד. 

וְהָעוֹשֶׂה שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד אָסוּר

וְאִם עָשָׂה לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד וְהוֹתִיר וכו'

ט אֵין אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין בְּיוֹם טוֹב מַה שֶּׁיֹּאכַל בַּחֹל, וְלֹא הֻתְּרָה מְלָאכָה שֶׁהִיא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה אֶלָּא כְּדֵי לֵהָנוֹת בָּהּ בְּיוֹם טוֹב. עָשָׂה כְּדֵי לֶאֱכֹל בְּיוֹם טוֹב וְהוֹתִיר — מֻתָּר לֶאֱכֹל בַּחֹל.

נַחְתּוֹם

לְקִיתוֹן

כתב הרמ"א שחכמים התירו רק דברים הנצרכים לגוף האדם, אבל לצורך אחר אין לעשותם במועד. ולכן אין בונים בית כנסת במועד (ועיין בערוה"ש שהרחיב בכך). 

צָרְכֵי הָרַבִּים

 כתב השו"ע שמה שנצרך לרבים במועד מותר אפילו מעשה אומן ובפרהסיה ואפילו אם כיוונו מלאכתם למועד, ומה שאינו לצורך המועד מותר לעשות רק מעשה הדיוט.  

וְחוֹפְרִין לָרַבִּים בּוֹרוֹת

י מְמַלְּאָה אִשָּׁה קְדֵרָה בָּשָׂר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה אֶלָּא לַחֲתִיכָה אַחַת, וּמְמַלֵּא נַחְתּוֹם חָבִית שֶׁל מַיִם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְקִיתוֹן אֶחָד, וּמְמַלְּאָה אִשָּׁה תַּנּוּר פַּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה אֶלָּא לְכִכָּר אֶחָד, שֶׁבִּזְמַן שֶׁהַפַּת מְרֻבָּה הִיא נֶאֱפֵית יָפֶה, וּמוֹלֵחַ אָדָם כַּמָּה חֲתִיכוֹת בְּבַת אַחַת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לַחֲתִיכָה אַחַת, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

 שלא יעשה כאילו מבשל לצורך אורחים וכיוצא בזה, כשכוונתו באמת לבשל לצורך מחר. 

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲרִים

 שאף שאם עבר במזיד ובישל ביום טוב לצורך השבת התירו לו לאכלו בשבת, במערים החמירו יותר כדי שלא יבואו לעשות זאת באופן קבוע (ראה לקמן ו,י ובפסקים ושיטות שם). 

וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת שֶׁאַחַר יוֹם טוֹב וכו'

יא הַמְבַשֵּׁל אוֹ הָאוֹפֶה בְּיוֹם טוֹב כְּדֵי לֶאֱכֹל בּוֹ בַּיּוֹם, אוֹ שֶׁזִּמֵּן אוֹרְחִים וְלֹא בָּאוּ וְנִשְׁאַר הַתַּבְשִׁיל וְהַפַּת — הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְאָכְלוֹ לְמָחָר, בֵּין בַּחֹל בֵּין בְּשַׁבָּת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲרִים. וְאִם הֶעֱרִים — הֲרֵי זֶה אָסוּר, וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת שֶׁאַחַר יוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁהֶחֱמִירוּ בַּמַּעֲרִים יוֹתֵר מִן הַמֵּזִיד.

 שיש חשש שתמות בקרוב, ורוצה לשחטה לפני שתמות ותיעשה נבלה. 

מְסֻכֶּנֶת

וְדָנִין דִּינֵי מָמוֹנוֹת וכו'

וּכְשֵׁם שֶׁדָּנִין בַּמּוֹעֵד וכו'

וכתב הרמ"א שמותר לכתוב כתובה במועד ויש שאוסרים.  

וְקִדּוּשֵׁי נָשִׁים

יב מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ בְּהֵמָה מְסֻכֶּנֶת — לֹא יִשְׁחֹט אוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁיָּכוֹל לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה כַּזַּיִת צָלִי מִבְּעוֹד יוֹם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁחֹט בְּיוֹם טוֹב מַה שֶּׁיֹּאכַל בַּחֹל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

 "אך אשר יֵאָכֵל לכל נפש הוא לבדו יֵעָשֶׂה לכם", ודרשו מכאן שההיתר לעשות מלאכות לצורך אוכל נפש ביום טוב הוא רק 'לכם' ולא עבור אחרים. 

הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם

מזמינים אותו לסעודה (ראה גם הלכות שבת ו,כא). 

מְזַמְּנִין אֶת הַגּוֹי בְּשַּׁבָּת

יכין יותר אוכל באופן האסור. 

יַרְבֶּה

שו"ע או"ח תקמה,א-ג, תקמה,ז-ט. 

יג

כתב השו"ע שגם בשינוי אסור לכתוב. וכתבו האחרונים שהשו"ע אוסר כשאינו משנה את הכתב עצמו כגון שכותב באלכסון, אבל אם משנה את הכתב עצמו מותר. וכתב הרמ"א (סעיף ז) שמותר לכתוב על משטח שעווה מפני שהכתב אינו מתקיים, ועל פי זה הקלו הפוסקים בכתיבה על לוח (שש"כ סו,נה).

וְאָסוּר לִכְתֹּב בַּמּוֹעֵד

 כתב השו"ע שאם אין להם ספר אחר יכולים לתקנו, ואם אין להם ספר כלל מותר להם לכתוב ספר שלם ובתנאי שיכולים לסיים את כתיבתו במועד. וכתב הרמ"א שמותר לכתוב גם ספרים אחרים שנצרכים ללימוד. 

וְאֵין מַגִּיהִין

וכתבו האחרונים שמותר להפריד אותיות דבוקות ולעבור מחדש על אות דהויה. 

אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת

 כתב הרמ"א שכתיבה לצורך רבים שאינה לצורך המועד יש שמתירים ויש שאוסרים, ונהגו להקל לכתוב בכתב שבו כותבים באופן יום יומי, מכיוון שאינו מעשה אומן ככתב אשורי (כתב סת"ם). 

מִפְּנֵי שֶׁזּוֹ מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד

וכתבו האחרונים שמותר גם שלא לצורך המועד מכיוון שזה לצורך מצווה (משנ"ב). וכתב הרמ"א שכל האיסור הוא בכתיבה, אבל עשייתם מותרת אף לאחרים מכיוון שהיא לצורך מצווה (וראה ערוה"ש שדן בטעם ההיתר ובפרטיו). 

אֲבָל כּוֹתֵב אָדָם תְּפִלִּין וּמְזוּזָה לְעַצְמוֹ וְטֹוֶה תְּכֵלֶת לְבִגְדּוֹ

ויש ראשונים שהתירו גם אם יש לו מה לאכול אלא שכותב כדי שיהיו לו ביום טוב מזונות ברווח, והובאה דעתם ברמ"א (ועיין בבה"ל). עוד כתב הרמ"א שאם אחרים צריכים אותם במועד (במקומות שמניחים תפילין) מותר לכתבם גם אם אינו זקוק לכסף. 

וְאִם אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל כּוֹתֵב וּמוֹכֵר לַאֲחֵרִים כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ

יג אֵין אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין בְּיוֹם טוֹב כְּדֵי לְהַאֲכִיל גּוֹיִם אוֹ כְּלָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם" (שמות יב,טז): "לָכֶם" — וְלאֹ לְגוֹיִם, "לָכֶם" — וְלאֹ לִכְלָבִים. לְפִיכָךְ מְזַמְּנִין אֶת הַגּוֹי בְּשַׁבָּת, וְאֵין מְזַמְּנִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ. אֲבָל אִם בָּא הַגּוֹי מֵאֵלָיו — אוֹכֵל עִמָּהֶן מַה שֶּׁהֵן אוֹכְלִין, שֶׁכְּבָר הֱכִינוּהוּ.

ולכן לא התירו את האפייה של החצי של הגוי.

מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לַחֲלֹק הַבָּצֵק

חיילים שאינם יהודים שמגיעים למקומות מיושבים ובני המקום צריכים לספק להם שירותים כגון הכנת לחם. 

בְּנֵי הַחַיִל

 שנותנים מהפת שאפו מקמח החיילים לתינוק, ואין החיילים מקפידים על כך.

אִם כְּשֶׁנּוֹתְנִין פַּת לְתִינוֹק אֵין מַקְפִּידִין

 עיסה שנילושה עם רכיבים גסים של חיטה ומיועדת בעיקר לבעלי חיים (פה"מ חלה א,ח). 

עִסַּת הַכְּלָבִים

יד

 וכן כתב השו"ע. והרמ"א כתב שיש אוסרים לכתוב איגרת שלום, והוסיף שהמנהג הוא להחמיר אפילו באותיות שלנו שאינן בצורת כתב של סת"ם (וראה מג"א וט"ז שנחלקו אם לפי מנהג זה מותר להקל על ידי כתיבה בשינוי). למעשה כתבו האחרונים שהמנהג להקל בכתיבה שאינה של סת"ם בחול המועד (ערוה"ש), ויש מי שכתב שיש לכתוב את השורה הראשונה באלכסון (משנ"ב, וראה בה"ל שדן בכתיבת אומן שאינה של סת"ם). עוד כתבו שההיתר הוא בכתיבה לצורך המועד בלבד (משנ"ב, וראה ערוה"ש סי"ב שהסתפק בכך). ולעניין כתיבה במחשב והדפסה במדפסת לרוב הדעות מותר הדבר (עיין יבי"א או"ח ח,מח ועיין שם שמביא את מחלוקת הפוסקים לעניין כתיבה על ידי חותמת ומכונת כתיבה). אמנם אם עושה עבודה גדולה באמצעות המחשב ייתכן שיש לאסור זאת מכיוון שיש בכך משום זלזול בחול המועד (חול המועד כהלכתו בשם הר"ש ואזנר). 

וּמֻתָּר לִכְתֹּב אִגְּרוֹת שֶׁל שְׁאֵלַת שָׁלוֹם בַּמּוֹעֵד

יד בְּהֵמָה שֶׁחֶצְיָהּ שֶׁל גּוֹי וְחֶצְיָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל — מֻתָּר לְשָׁחֳטָהּ בְּיוֹם טוֹב, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה כַּזַּיִת בְּלֹא שְׁחִיטָה. אֲבָל עִסָּה שֶׁחֶצְיָהּ לְגוֹי וְחֶצְיָהּ לְיִשְׂרָאֵל — אֲסוּרָה לֶאֱפוֹת אוֹתָהּ, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לַחֲלֹק הַבָּצֵק. בְּנֵי הַחַיִל שֶׁנָּתְנוּ קֶמַח לְיִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶן פַּת בְּיוֹם טוֹב, אִם כְּשֶׁנּוֹתְנִין פַּת לְתִינוֹק אֵין מַקְפִּידִין — מֻתָּר לֶאֱפוֹתוֹ לָהֶן בְּיוֹם טוֹב, שֶׁכָּל פַּת וּפַת רְאוּיָה לְתִינוֹק. עִסַּת הַכְּלָבִים, בִּזְמַן שֶׁהָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה — נֶאֱפֵית בְּיוֹם טוֹב.

 ומשום כך אין כאן עברה מוחלטת ואין לוקים עליה.  

שֶׁאִלּוּ בָּאוּ לוֹ אוֹרְחִים הָיָה אוֹתוֹ תַּבְשִׁיל רָאוּי לָהֶן

טו

וכתב השו"ע שעושים את הארון בחצר כדי שיהיה ניכר שזה לצורך המת.

וְעוֹשִׂין לוֹ אֲרוֹן

וכתב השו"ע שבמקום קטן שכולם יודעים שמישהו מת דינו כמת מפורסם.  

וְאִם הָיָה אָדָם מְפֻרְסָם עוֹשִׂין אֲפִלּוּ בַּשּׁוּק

טו הַמְבַשֵּׁל בְּיוֹם טוֹב לְגוֹיִם אוֹ לִבְהֵמָה אוֹ לְהַנִּיחַ לַחֹל — אֵינוֹ לוֹקֶה, שֶׁאִלּוּ בָּאוּ לוֹ אוֹרְחִים הָיָה אוֹתוֹ תַּבְשִׁיל רָאוּי לָהֶן. עָשָׂה לְנַפְשׁוֹ וְהוֹתִיר — מֻתָּר לְהַאֲכִיל מִמֶּנּוּ לְגוֹיִם וְלִבְהֵמָה.

 חכמים הגבילו את הרחיצה בשבת וביום טוב מפני שהבלנים היו מחממים את המים בשבת (ראה הלכות שבת כב,ב). 

מִשּׁוּם גְּזֵרַת מֶרְחָץ

 חכמים אסרו רחיצת כל גופו בחמין שהוחמו מבעוד יום רק בשבת ולא ביום טוב. 

שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עַל דָּבָר זֶה אֶלָּא בְּשַׁבָּת בִּלְבַד

וְאֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים וכו'

וכתב השו"ע שדווקא סעודה ודווקא אם שניהם שם, אבל סעודה שהחתן עושה רק עם רעיו מותרת, וכן מותר לעשות ריקודים ומחולות בלא סעודה.

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה סְעוּדַת אֵרוּסִין

 ורוב האחרונים מקלים בסעודה שמקובל לעשות בזמן שחותמים על התנאים (עיין משנ"ב). 

סְעוּדַת אֵרוּסִין

וכתב השו"ע שאם נישאו לפני החג יכולים לעשות סעודה במועד. 

וְלֹא סְעוּדַת נִשּׂוּאִין

וכתב השו"ע שמותר לעשות סעודת ברית מילה ופדיון הבן במועד.  

שֶׁלֹּא יְעָרֵב שִׂמְחָה אַחֶרֶת בְּשִׂמְחַת הֶחָג

טז רְחִיצָה וְסִיכָה הֲרֵי הֵן בִּכְלַל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, וְעוֹשִׂין אוֹתָן בְּיוֹם טוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ" (שמות יב,טז) — לְכָל שֶׁבְּצֹרֶךְ הַגּוּף. לְפִיכָךְ מְחִמִּין חַמִּין בְּיוֹם טוֹב, וְרוֹחֵץ בָּהֶם פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו. אֲבָל כָּל גּוּפוֹ — אָסוּר, מִשּׁוּם גְּזֵרַת מֶרְחָץ. וְחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב — רוֹחֵץ בָּהֶן כָּל גּוּפוֹ בְּיוֹם טוֹב, שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עַל דָּבָר זֶה אֶלָּא בְּשַׁבָּת בִּלְבַד.

 ונאסר משום כך על ידי חכמים (ראה הלכות שבת כא,א).

בֵּין מִשּׁוּם שֶׁהוּא דּוֹמֶה לִמְלָאכָה אוֹ מֵבִיא לִידֵי מְלָאכָה

פעולות שנאסרו כדי שחפצי האדם ודיבוריו בשבת יהיו שונים מאלו שבחול (ראה שם כד,א). 

בֵּין מִשּׁוּם שְׁבוּת

 כגון הוצאה (ראה פה"מ ביצה ה,ב).

אוֹ דְּבָרִים שֶׁהֵן מֻתָּרִין בְּיוֹם טוֹב

 ראה הלכות שבת כד,יב-יג, ופרקים כה-כו.

וְכָל שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת

 שלצורך אוכל נפש התירו לטלטל חפצים אלו. 

אֶלָּא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ

 איסור לאכול ביום טוב דבר שדחוהו מאכילה וחשבו עליו שלא לאכלו (פה"מ ביצה א,א), וכן איסור להשתמש בדברים שבערב יום טוב לא היו מיועדים לשימוש (ראה לקמן ב,יא ואילך). ומוקצה שאסור באכילה ובשימוש אסור גם בטלטול (ראה לקמן ה"כ, ב,יז). 

אִסּוּר מֻקְצֶה

אֵין מְגַלְּחִין

רבנו תם התיר גילוח במועד למי שהתגלח בערב החג ורוב הראשונים פסקו לאיסור, וכן פסק השו"ע. ובשו"ת נודע ביהודה (קמא או"ח,יג) התיר להתגלח בחול המועד למי שהתגלח בערב החג אם הוא רגיל להתגלח כל יום ויש לו צער אם אינו מתגלח, ודווקא באופן שמתגלח על ידי פועל שאין לו מה לאכול שמותר לו לעשות מלאכה במועד. אמנם רוב חכמי דורו חלקו עליו (חת"ס או"ח,קנד, מחזיק ברכה וערוה"ש או"ח סי' תקמב). ובדורנו נחלקו אם יש להקל לגמרי מכיוון שרבים רגילים להתגלח כל יום (עיין אג"מ או"ח,קסג, תבואות שמ"ש סי' נה; ועיין דבר חברון סי' תקמג שמתיר להתגלח. אבל הוסיף שבחול המועד פסח אין היתר להתגלח למי שנוהג איסור גילוח מתחילת ימי ספירת העומר). 

וְאֵין מְכַבְּסִין בַּמּוֹעֵד

ולגבי שימוש במכונת כביסה ראה לקמן  הכ"א

יז כָּל שֶׁאָסוּר בְּשַׁבָּת, בֵּין מִשּׁוּם שֶׁהוּא דּוֹמֶה לִמְלָאכָה אוֹ מֵבִיא לִידֵי מְלָאכָה, בֵּין מִשּׁוּם שְׁבוּת — הֲרֵי הוּא אָסוּר בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בּוֹ צֹרֶךְ אֲכִילָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, אוֹ דְּבָרִים שֶׁהֵן מֻתָּרִין בְּיוֹם טוֹב, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בַּהֲלָכוֹת אֵלּוּ. וְכָל שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת — אָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. וְכָל שֶׁמֻּתָּר בְּשַׁבָּת — מֻתָּר בְּיוֹם טוֹב. וְיֵשׁ בְּיוֹם טוֹב מַה שֶּׁאֵין בְּשַׁבָּת — אִסּוּר מֻקְצֶה, שֶׁהַמֻּקְצֶה אָסוּר בְּיוֹם טוֹב וּמֻתָּר בְּשַׁבָּת; מִפְּנֵי שֶׁיּוֹם טוֹב קַל מִשַּׁבָּת, אָסְרוּ בּוֹ הַמֻּקְצֶה, שֶׁמָּא יָבֹאוּ לְזַלְזֵל בּוֹ.

אינן נחשבות למוכנות (ראה לקמן ב,ה). 

וְיוֹנֵי שׁוֹבָךְ

 בשבת כל מה שראוי למאכל מותר גם אם לא ייעדוהו לאכילה, כגון פירות העומדים לסחורה (ראה הלכות שבת כו,יד).

אֲבָל בְּשַׁבָּת הַכֹּל מוּכָן אֵצֶל שַׁבָּת וְאֵינוֹ צָרִיךְ הֲכָנָה

 דבר שהתחדש ביום טוב שלא הייתה דעתו עליו, כגון פירות שנשרו מהאילן (פה"מ ביצה א,א; וראה לקמן ב,יא-יב, ב,יח). 

הַנּוֹלָד

אָבֵל וכו'

שו"ע או"ח תקלא,ד, תקלד,א. 

וְהַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם וכו'

 וכתב השו"ע שאפילו אם היה אסור בידי ישראל והיה יכול להתגלח בבית האסורים מותר לו להתגלח כשיצא. 

וּמִבֵּית הָאֲסוּרִים

יח כֵּיצַד? תַּרְנְגֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לְגַדֵּל בֵּיצִים, וְשׁוֹר הָעוֹמֵד לַחֲרִישָׁה, וְיוֹנֵי שׁוֹבָךְ, וּפֵרוֹת הָעוֹמְדִין לִסְחוֹרָה — כָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֻקְצֶה הֵן, וְאָסוּר לֶאֱכֹל מֵהֶן בְּיוֹם טוֹב, עַד שֶׁיָּכִין אוֹתָן מִבְּעוֹד יוֹם וְיַחֲשֹׁב עֲלֵיהֶן לַאֲכִילָה. אֲבָל בְּשַׁבָּת — הַכֹּל מוּכָן אֵצֶל שַׁבָּת וְאֵינוֹ צָרִיךְ הֲכָנָה. וּכְשֵׁם שֶׁהַמֻּקְצֶה אָסוּר בְּיוֹם טוֹב, כָּךְ הַנּוֹלָד אָסוּר.

 דבר שהתהווה ביום חול מותר באכילה למחרת בשבת או ביום טוב, אבל אם התהווה ביום טוב שחל בערב שבת או שהתהווה בשבת שחלה בערב יום טוב, אסור למחרת. 

חֹל מֵכִין לְשַׁבָּת וכו'

 והיא עצמה מוכנה ומותרת ביום טוב, מכל מקום הביצה אסורה מכיוון שהטלת הביצה מתרחשת ביום שלאחר השלמת יצירתה, וכיוון שנולדה ביום טוב נמצא שגמר יצירתה היה בשבת והיא הכינה את הביצה ליום טוב. 

וְאַף עַל פִּי שֶׁהַתַּרְנְגֹלֶת עוֹמֶדֶת לַאֲכִילָה וכו'

 גם אם חל לאחר יום חול, שאז חול הכין ליום טוב. 

וַאֲסָרוּהָ בְּכָל יוֹם טוֹב

וְקָטָן שֶׁנּוֹלַד וכו'

 וכתבו האחרונים שמותר לגלחו רק אם השערות מצערות אותו (משנ"ב וערוה"ש).

וְקָטָן שֶׁנּוֹלַד

וכתב רמ"א שמותר לגלחו גם בפרהסיה, וכתבו האחרונים שמותר לעשות "חאלאקה" בחול המועד וכן נהגו גם בארץ ישראל וירושלים (שע"ת, כה"ח).  

וְקָטָן... מֻתָּר לְגַלְּחוֹ בַּמּוֹעֵד

יט חֹל מֵכִין לְשַׁבָּת וְחֹל מֵכִין לְיוֹם טוֹב, אֲבָל אֵין יוֹם טוֹב מֵכִין לְשַׁבָּת וְלֹא שַׁבָּת מְכִינָה לְיוֹם טוֹב. לְפִיכָךְ, בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב אַחַר שַׁבָּת — אֲסוּרָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁהַתַּרְנְגֹלֶת עוֹמֶדֶת לַאֲכִילָה, הוֹאִיל וּמֵאֶמֶשׁ נִגְמְרָה הַבֵּיצָה, נִמְצָא שַׁבָּת מֵכִין אוֹתָהּ לְיוֹם טוֹב. וַאֲסָרוּהָ בְּכָל יוֹם טוֹב גְּזֵרָה מִשּׁוּם יוֹם טוֹב שֶׁאַחַר שַׁבָּת. וְכֵן בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּכָל שַׁבָּת אֲסוּרָה, גְּזֵרָה מִשּׁוּם שַׁבָּת שֶׁאַחַר יוֹם טוֹב.

בְּאֶלֶף

דבר אסור שיש דרך להתירו או שזמן איסורו מוגבל, אסרוהו חכמים אפילו אם התערב באלף ואינו בטל ברוב (ראה הלכות מאכלות אסורות טו,י).

וְכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין

גְּמוּרוֹת

קֶרִי

מֻתָּר לִטֹּל שָׂפָה וכו'

כתב הרמ"א שמותר לעשות זאת גם בפרהסיה, וכן מותר לחפוף ולסרק שער במועד. 

מֻתָּר לִטֹּל שָׂפָה

וְלִטֹּל צִפָּרְנַיִם

וכתב הרמ"א שיש אוסרים לגזור ציפורניים במספריים או בסכין אלא רק לצורך טבילת מצווה וכן המנהג. וכתבו האחרונים שיש להקל בכלי אם גזר ציפורניו בערב החג, ובכל מקרה מותר לקצצן בידיו ובשיניו ללא כלי (משנ"ב). 

וְלִטֹּל צִפָּרְנַיִם וַאֲפִלּוּ בִּכְלִי

וּמַעֲבֶרֶת הָאִשָּׁה

כ וּכְשֵׁם שֶׁאָסוּר לְאָכְלָהּ, כָּךְ אָסוּר לְטַלְטְלָהּ. וַאֲפִלּוּ נִתְעָרְבָה בְּאֶלֶף — כֻּלָּן אֲסוּרוֹת, שֶׁהֲרֵי לְמָחָר יֻתְּרוּ הַכֹּל, וְכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, אֲפִלּוּ בְּאַלְפֵי אֲלָפִים אֵינוֹ בָּטֵל. הַשּׁוֹחֵט תַּרְנְגֹלֶת בְּיוֹם טוֹב וּמָצָא בָּהּ בֵּיצִים גְּמוּרוֹת — הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת, שֶׁאֵין זֶה דָּבָר מָצוּי תָּמִיד, וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי אֶלָּא קֶרִי, לֹא גָּזְרוּ בּוֹ.

 בזמן שהיו מקדשים את החודש על פי הראייה ולא ידעו בחוץ לארץ מתי חל יום טוב היו עושים אותו יומיים מספק. ואף בזמן הזה שקובעים את יום טוב לפי חשבון הלוח ואין כבר ספק בדבר, תיקנו חכמים להמשיך את המנהג שנהגו קודם לכן לנהוג שני ימים (ראה לקמן ו,יד, הלכות קידוש החודש ה,ד-ה). 

זֶה שֶׁאָנוּ עוֹשִׂין בְּחוּצָה לָאָרֶץ כָּל יוֹם טוֹב מֵאֵלּוּ שְׁנֵי יָמִים מִנְהָג הוּא

 תוקפו של היום השני אינו מן התורה אלא מדברי חכמים (ראה הלכות קידוש החודש שם ה"ו). 

וְיוֹם טוֹב שֵׁנִי מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים הוּא

 כל עניין יום טוב שני שייך לחוץ לארץ, ובארץ ישראל עושים יום אחד, מלבד בראש השנה. 

וּמִדְּבָרִים שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ בַּגָּלוּת

וּבְהִלְכוֹת קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ מִסֵּפֶר זֶה

 שורש מנהג יום טוב שני בחוץ לארץ.

עִקַּר מִנְהָג זֶה

 גם בארץ ישראל (ראה שם ה,ז-ח). 

וּמֵאֵיזֶה טַעַם עוֹשִׂין רֹאשׁ הַשָּׁנָה שְׁנֵי יָמִים בְּכָל מָקוֹם

וּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא חָלוּק אֶחָד וכו'

כתב השו"ע שאלו שמותרים לכבס יכולים להשתמש גם בחומרי כביסה ולא רק במים, ומותרים לכבס אפילו בנהר למרות שזה בפרהסיה. וכתב הרמ"א שההיתר לכבס בפרהסיה הוא רק לכיבוס בנהר מכיוון שזה משפר את הכיבוס.

הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לְכַבֵּס

כתב הרמ"א שיכבס רק בגד אחד אלא אם כן אלו בגדי תינוקות שמתלכלכים וצריך להחליף להם בתדירות גבוהה שאז יכול לכבס ארבעה וחמישה בגדים בפעם אחת. וכתבו הפוסקים שבזמננו שנוהגים להחליף מדי יום את הלבנים מפני הזיעה יכול לכבסם במועד (חזון עובדיה הלכות חוה"מ סעיף לב). ולגבי כיבוס במכונת כביסה כתבו הפוסקים שהוא אסור מכיוון שאיסור הכיבוס אינו מצד הטרחה שבכיבוס אלא כדי שלא ייכנס לרגל ללא בגד נקי, ומכל מקום אם מכבס במכונת כביסה דברים המותרים בכיבוס אינו צריך להקפיד על הכמות הנזכרת אלא יכול למלא את המכונה בבגדים שמותר לכבס במועד (מנחת יצחק ח,נ, יבי"א ז או"ח, מח). ויש שמקלים להוסיף גם בגדים שלא הותר לכבסם במועד (שבט הקהתי ה,צד, ועיין שש"כ סו הערה רנא שהביא מקרים שניתן להקל בהם, וראה עוד שו"ת דבר חברון תקמה). 

וּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא חָלוּק אֶחָד

 והשו"ע כתב שנהגו שלא לכבסם במועד. וכתבו האחרונים שיש להקל בכיבוס על ידי נכרי מכיוון שזה רק מנהג ולא נאסר מעיקר הדין. 

וְכֵן כְּלֵי פִּשְׁתָּן מֻתָּר לְכַבְּסָן בַּמּוֹעֵד

כא זֶה שֶׁאָנוּ עוֹשִׂין בְּחוּצָה לָאָרֶץ כָּל יוֹם טוֹב מֵאֵלּוּ שְׁנֵי יָמִים — מִנְהָג הוּא. וְיוֹם טוֹב שֵׁנִי — מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים הוּא, וּמִדְּבָרִים שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ בַּגָּלוּת, וְאֵין עוֹשִׂין בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שְׁנֵי יָמִים אֶלָּא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בִּלְבַד. וּבְהִלְכוֹת קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ מִסֵּפֶר זֶה נְבָאֵר עִקַּר מִנְהָג זֶה, וּמֵאֵיזֶה טַעַם עוֹשִׂין רֹאשׁ הַשָּׁנָה שְׁנֵי יָמִים בְּכָל מָקוֹם.

ואינו כמו היום הראשון שחיובו מהתורה. 

אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים

 ששני הימים שלו נחשבים לקדושה אחת (לקמן הכ"ד), בכל זאת ביום השני אינו לוקה מן התורה אלא מרדות בלבד.

וַאֲפִלּוּ שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה

אלפיים אמה ממקום שביתתו (ראה הלכות שבת כז,א).

חוּץ לַתְּחוּם

מַכַּת מַרְדּוּת

מטילים עליו נידוי (ראה גם הלכות תלמוד תורה ו,יד; לדיני הנידוי ראה שם ז,ב ואילך).

מְנַדִּין

 שאם היה תלמיד חכם מנסים להימנע מלנדותו עד כמה שאפשר (ראה שם ז,א). 

אִם לֹא יִהְיֶה מִן הַתַּלְמִידִים

 אסור להספיד בו על המת ולקבוע בו צום (ראה הלכות תעניות א,ו, א,ט, הלכות אבל יא,ג). 

אָסוּר בְּסֶפֶד וְתַעֲנִית

 שמחת החג (ראה לקמן ו,יז-יח). 

וְחַיָּב בְּשִׂמְחָה

אֵין עוֹשִׂין סְחוֹרָה וכו'

אבל מותר לתבוע או לגבות הלוואה וכן להגיש תביעה ממונית (שו"ע ורמ"א תקלט,ב-ג ועיין שם לגבי דינים נוספים הנוגעים להלוואה במועד).

אֵין עוֹשִׂין סְחוֹרָה בַּמּוֹעֵד

ויש ראשונים שפסקו שאיסור מסחר במועד הוא רק בפרהסיה ולא בצנעה (להבדיל ממכירה בחנות שדינה מבואר לקמן הכ"ג). ובהסתמך עליהם פסק הרמ"א שיכול למכור בצנעה כשמזדמן לו רווח גדול, ובמקרה זה יוציא יותר כסף על צורכי יום טוב (ומותר גם אם יוכל למכור אחר המועד ברווח גדול — משנ"ב). 

כתב השו"ע (סעיף ד) שאם המכירה תאפשר לו להוציא יותר כסף על צורכי יום טוב מותר לו למכור.

בֵּין לִמְכֹּר

וְאִם הָיָה דָּבָר הָאָבוּד וכו'

וכתב הרמ"א על פי זה שתגר שקונה ומוכר סחורות יכול לעסוק בכך במועד. והאחרונים כתבו שמותר בכך רק בביתו ולא בחנות (עיין משנ"ב, וראה בהלכה הבאה בנוגע לנהוג בימינו). 

וְאִם הָיָה דָּבָר הָאָבוּד... הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִמְכֹּר אוֹ לִקְנוֹת

 וכתב השו"ע (תקלט,ט) שאם מוצא יין בזול יכול לקנות לצורך כל השנה אבל לצורך מסחר אסור (אלא אם כן זהו הפסד משמעותי או שאינו מצוי לאחר המועד שאז מותר משום דבר האבד — משנ"ב). 

אוֹ לִקְנוֹת

וְאֵין לוֹקְחִין בָּתִּים וכו'

כתב הרמ"א שנהגו להחמיר רק בדברים אלו שיש פרסום במכירתם, אבל דברים שאין בהם פרסום מותר לקנות במועד. והאחרונים כתבו שאין לסמוך על מנהג זה. 

וְאֵין לוֹקְחִין בָּתִּים וַאֲבָנִים... אֶלָּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד

כב יוֹם טוֹב שֵׁנִי, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — כָּל שֶׁאָסוּר בָּרִאשׁוֹן אָסוּר בַּשֵּׁנִי. וְכָל הַמְחַלֵּל יוֹם טוֹב שֵׁנִי, וַאֲפִלּוּ שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, בֵּין בְּדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת בֵּין בִּמְלָאכָה בֵּין שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם — מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת, אוֹ מְנַדִּין אוֹתוֹ אִם לֹא יִהְיֶה מִן הַתַּלְמִידִים. וּכְשֵׁם שֶׁהָרִאשׁוֹן אָסוּר בְּסֶפֶד וְתַעֲנִית וְחַיָּב בְּשִׂמְחָה, כָּךְ הַשֵּׁנִי, וְאֵין בֵּינֵיהֶן הֶפְרֵשׁ אֶלָּא לְעִנְיַן הַמֵּת בִּלְבַד.

ז כֵּיצַד? אֵין קוֹצְרִין וְלֹא דָּשִׁין וְלֹא זוֹרִין וְלֹא בּוֹרְרִין וְלֹא טוֹחֲנִין אֶת הַחִטִּים וְלֹא מְרַקְּדִין בְּיוֹם טוֹב, שֶׁכָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן מִבָּעֶרֶב, וְאֵין בְּכָךְ הֶפְסֵד וְלֹא חֶסְרוֹן. 