כָּל יוֹמָא? דְּחָג – חֲלוּקִין בְּקָרְבְּנוֹתֵיהֶן, דְּפֶסַח – אֵין חֲלוּקִין בְּקָרְבְּנוֹתֵיהֶן.

כל יומא [כל יום]? ומשיבים: ימי החג חלוקין בקרבנותיהן, שהרי מספר הפרים שמקריבים למוסף מתמעט כל יום מימי החג (ראה במדבר כט, יב—לח), ומפני החידוש שיש בכל אחד מן הימים אומרים בו הלל, ואילו ימי הפסח אין חלוקין בקרבנותיהן זה מזה, ולכן גומרים את ההלל רק ביום הראשון של פסח, מפני שבו יש חידוש ביחס לימים שלפניו.

שַׁבָּת דַּחֲלוּקָה בְּקָרְבְּנוֹתֶיהָ לֵימָא! לָא אִיקְרִי ״מוֹעֵד״.

ושואלים: שבת שחלוקה בקרבנותיה מימי השבוע לימא [שיאמר בה הלל]! ומשיבים: שבת לא איקרי [לא נקראת] ״מועד״, והלל אומרים רק בימים שנקראו מועד, שיש בהם שמחה מיוחדת.

רֹאשׁ חוֹדֶשׁ דְּאִיקְרִי ״מוֹעֵד״ לֵימָא! לָא אִיקְדִּישׁ בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה, דִּכְתִיב: ״הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג״, לַיְלָה הַמְקוּדָּשׁ לֶחָג טָעוּן שִׁירָה, וְשֶׁאֵין מְקוּדָּשׁ לֶחָג אֵין טָעוּן שִׁירָה.

ושואלים: ראש חודש דאיקרי [שנקרא] ״מועד״ לימא [שיאמר בו הלל]! ומשיבים: ראש חודש לא איקדיש [הוקדש] ב איסור עשיית מלאכה, ואומרים הלל רק במועדים חגיגיים במיוחד האסורים בעשיית מלאכה, דכתיב [שנאמר]: ״השיר יהיה לכם כליל התקדש חג״ (ישעיה ל, כט), כלומר, שהשיר (ההלל) על הגאולה יהיה כהלל הנאמר בליל חג הפסח שבכל שנה. ומ״התקדש״ למדים שלילה המקודש לחג כלומר, שאסור במלאכה — טעון שירה (הלל), ו לילה (או יום) שאין מקודש לחג — אין טעון שירה.

רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּיפּוּרִים, דְּאִיקְרוּ ״מוֹעֵד״ וְאִיקְדּוּשׁ בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה, לֵימָא! מִשּׁוּם דְּרַבִּי אַבָּהוּ,

ושואלים: ראש השנה ויום הכיפורים דאיקרו [שנקראו] ״מועד״ ואיקדוש [ונתקדשו] בעשיית מלאכה, לימא [שיאמר בהם הלל]! ומשיבים: אין אומרים בהם הלל משום דברי ר׳ אבהו, ש

דְּאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִפְּנֵי מָה אֵין יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים שִׁירָה לְפָנֶיךָ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים? אָמַר לָהֶן: אֶפְשָׁר, מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא הַדִּין, וְסִפְרֵי חַיִּים וְסִפְרֵי מֵתִים פְּתוּחִין לְפָנָיו, וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים שִׁירָה לְפָנַי?

אמר ר׳ אבהו, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה (הלל) לפניך בראש השנה וביום הכפורים? אמר להן: אפשר, מלך יושב על כסא הדין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, וישראל אומרים שירה לפני?

וְהָא חֲנוּכָּה דְּלָא הָכִי וְלָא הָכִי, וְקָאָמַר! מִשּׁוּם נִיסָּא. פּוּרִים דְּאִיכָּא נִיסָּא לֵימָא! אָמַר רַבִּי יִצְחָק: לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים שִׁירָה עַל נֵס שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ.

ושואלים: והא [והרי] חנוכה דלא הכי ולא הכי [שלא כך ולא כך], שאין בו קרבן מיוחד, ולא נתקדש באיסור מלאכה, וקאמר [ואומר היחיד הלל]! ומשיבים: טעם אמירת ההלל בחנוכה אינו משום הקדושה שיש בו, אלא משום ניסא [הנס] שהיה באותם ימים. ושואלים: אם כן, פורים דאיכא ניסא לימא [שיש בו נס, שיאמר הלל]! אמר ר׳ יצחק: לפי שאין אומרים שירה על נס שבחוצה לארץ.

מַתְקִיף לָהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וַהֲרֵי יְצִיאַת מִצְרַיִם, דְּנֵס שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ הוּא, וְאָמְרִינַן הַלֵּל! כִּדְתַנְיָא: עַד שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ – הוּכְשְׁרוּ כָּל הָאֲרָצוֹת לוֹמַר שִׁירָה, מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ – לֹא הוּכְשְׁרוּ כָּל אֲרָצוֹת לוֹמַר שִׁירָה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב נחמן בר יצחק: והרי יציאת מצרים שנס שבחוצה לארץ הוא, ואמרינן [ואומרים אנו] עליו הלל! ומשיבים: הטעם הוא כדתניא [כפי ששנינו בבריתא]: עד שלא נכנסו ישראל לארץ — הוכשרו (ראויות היו) כל הארצות לומר שירה על נס שאירע בהן, משנכנסו לארץ — לא הוכשרו שאר כל הארצות לומר שירה.

רַב נַחְמָן אָמַר: קְרִיָּיתָהּ זוֹ הִיא הַלֵּילָא. רָבָא אָמַר: בִּשְׁלָמָא הָתָם, ״הַלְלוּ עַבְדֵי ה׳״ – וְלֹא עַבְדֵי פַרְעֹה, הָכָא, הַלְלוּ עַבְדֵי ה׳ – וְלֹא עַבְדֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ? אַכַּתִּי עַבְדֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֲנַן!

רב נחמן אמר טעם אחר: קרייתה זו היא הלילא [קריאת המגילה היא ההלל] של פורים. רבא אמר טעם אחר: בשלמא התם [נניח שם], בנס יציאת מצרים, יכולים אנו לומר בהלל ״הללו עבדי ה׳ "(תהלים קיג,א) — ולא עבדי פרעה, מזכירים אנו את הנס של היציאה משעבוד מצרים, אבל הכא [כאן], בפורים, האם ניתן לומר הללו עבדי ה׳ — ולא עבדי אחשורוש? והלא גם לאחר הנס, אכתי [עדיין] עבדי אחשורוש אנן [אנו]! ושואלים,

וּלְרַב נַחְמָן דְּאָמַר: קְרִיָּיתָהּ זוֹ הִיא הַלֵּילָא, הָתַנְיָא: מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ – לֹא הוּכְשְׁרוּ כָּל אֲרָצוֹת לוֹמַר שִׁירָה! כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ חָזְרוּ לְהֶיתֵּירָן הָרִאשׁוֹן.

ול הסברו של רב נחמן שאמר: קרייתה זו היא הלילא [קריאת המגילה זו היא אמירת הלל], כיצד אומרים הלל על נס פורים שהיה בחוצה לארץ? התניא [והרי שנויה ברייתא]: משנכנסו לארץ — לא הוכשרו כל ארצות לומר שירה! ומשיבים: כיון שגלו מהארץ — חזרו להיתירן הראשון, לומר שירה גם על נס שבחוצה לארץ.

״לֹא הָיָה מַכֶּה בְּאַבּוּב שֶׁל נְחוֹשֶׁת״ וכו׳. פָּתַח בְּחָלִיל וּמְסַיֵּים בְּאַבּוּב! אֲמַר רַב פַּפָּא: הַיְינוּ חָלִיל הַיְינוּ אַבּוּב, וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ חָלִיל? דַּחֲלִי קָלֵיהּ.

שנינו במשנה: החליל מכה לפני המזבח... ולא היה מכה באבוב של נחושת אלא באבוב של קנה, מפני שקולו ערב. ותמהים: פתח [פותח] התנא בחליל ומסיים באבוב! אמר רב פפא: היינו חליל היינו אבוב, ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לו התנא] חליל? דחלי קליה [מפני שמתוק קולו] לשמיעה.

תָּנוּ רַבָּנַן: אַבּוּב הָיָה בַּמִּקְדָּשׁ, חָלָק הָיָה, דַּק הָיָה, שֶׁל קָנֶה הָיָה, וּמִימוֹת מֹשֶׁה הָיָה. צִוָּה הַמֶּלֶךְ וְצִיפּוּהוּ זָהָב, וְלֹא הָיָה קוֹלוֹ עָרֵב, נָטְלוּ אֶת צִפּוּיוֹ וְהָיָה קוֹלוֹ עָרֵב כְּמוֹת שֶׁהָיָה. צִלְצוּל הָיָה בַּמִּקְדָּשׁ, שֶׁל נְחוֹשֶׁת הָיָה, וְהָיָה קוֹלוֹ עָרֵב, וְנִפְגַּם, וְשָׁלְחוּ חֲכָמִים וְהֵבִיאוּ אוּמָּנִין מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם וְתִּקְּנוּהוּ, וְלֹא הָיָה קוֹלוֹ עָרֵב, נָטְלוּ אֶת תִּיקּוּנוֹ וְהָיָה קוֹלוֹ עָרֵב כְּמוֹת שֶׁהָיָה.

תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: אבוב היה במקדש, חלק היה, דק היה בדפנותיו, של קנה היה, ומימות משה רבינו היה. צוה המלך וציפוהו זהב, ולא היה קולו ערב, נטלו את צפויו והיה קולו ערב כמות שהיה. וכן צלצול (מצלתיים) היה במקדש, של נחושת היה, והיה קולו ערב, ונפגם, ושלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותקנוהו, ולא היה קולו ערב, נטלו את תיקונו והיה קולו ערב כמות שהיה קודם שתיקנוהו.

מַכְתֶּשֶׁת הָיְתָה בַּמִּקְדָּשׁ, שֶׁל נְחוֹשֶׁת הָיְתָה, וּמִימוֹת מֹשֶׁה הָיְתָה, וְהָיְתָה מְפַטֶּמֶת אֶת הַבְּשָׂמִים. נִתְפַּגְּמָה, וְהֵבִיאוּ אוּמָּנִין מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם וְתִיקְּנוּהָ, וְלֹא הָיְתָה מְפַטֶּמֶת כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה, נָטְלוּ אֶת תִּיקּוּנָהּ וְהָיְתָה מְפַטֶּמֶת כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה.

וכן מכתשת היתה במקדש, של נחושת היתה, ומימות משה היתה, והיתה מפטמת (היו רוקחים בה) את הבשמים לצורך הקטורת, נתפגמה והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותיקנוה, ולא היתה מפטמת כמו שהיתה, נטלו את תיקונה והיתה מפטמת כמו שהיתה קודם שתיקנוה.

אֵלּוּ שְׁנֵי כֵלִים נִשְׁתַּיְּירוּ מִמִּקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, וְנִתְפַּגְּמוּ וְלֹא הָיָה לָהֶם אֲרוּכָה, וַעֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד: ״נְחוֹשֶׁת מְמוֹרָט״, ״נְחוֹשֶׁת מְמוֹרָק״. וַעֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: ״וּכְלֵי נְחֹשֶׁת מֻצְהָב שְׁנַיִם חֲמוּדוֹת מִזָּהָב״.

אלו שני כלים של נחושת (צלצול ומכתשת) נשתיירו ממקדש ראשון, ונתפגמו ולא היה להם ארוכה (רפואה), כלומר, לא הועיל להם התיקון, ועליהם, על כלי הנחושת שמזמן בית ראשון, אמר דוד: ״כל הכלים האלה אשר עשה חירם למלך שלמה בית ה׳ נחשת ממורט״ (מלכים א ז, מה), וכן נאמר בכתוב המקביל ״נחושת ממורק״ (דברי הימים ב ד, טז), כלומר, מלוטש ומבריק, ועליהם (על הצלצול והמכתשת) הוא אומר ברשימת הכלים שהעלה עזרא לירושלים: ״וכלי נחשת מצהב שנים חמודות מזהב״ (עזרא ח, כז).

רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: כָּל אֶחָד וְאֶחָד שָׁקוּל כִּשְׁנַיִם שֶׁל זָהָב, וְחַד אָמַר: שְׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין כְּאֶחָד שֶׁל זָהָב. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: שְׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין כְּאֶחָד שֶׁל זָהָב.

ואגב מביאים מה שנחלקו רב ושמואל בפירוש הביטוי ״שנים חמודות מזהב״, חד [אחד] אמר: כל אחד ואחד שקול כשנים של זהב, וחד [ואחד] אמר: שניהם שקולין כאחד של זהב. תני [שנה] רב יוסף בברייתא: שניהם שקולין כאחד של זהב.

תַּנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: שְׁנִיִּים הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁנַיִם, אַל תִּיקְרֵי ״שְׁנַיִם״, אֶלָּא: ״שְׁנִיִּים״.

ועוד תניא [שנויה ברייתא] אחרת בפירוש ביטוי זה, ר׳ נתן אומר: שניים (כפולים) היו, שנאמר: שנים, אל תיקרי ״שנים״ אלא ״שניים״.

תָּנֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: שִׁילוֹחַ הָיָה מְקַלֵּחַ מַיִם בְּכָאִיסָּר, צִוָּה הַמֶּלֶךְ וְהִרְחִיבוּהוּ כְּדֵי שֶׁיִּתְרַבּוּ מֵימָיו, וְנִתְמַעֲטוּ, וְחָזְרוּ וּמִיעֲטוּהוּ, וְהָיָה מְקַלֵּחַ מַיִם, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל גִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ״.

תני [שנה בברייתא] רבן שמעון בן גמליאל אומר: מעין השילוח היה מקלח מים ב פתח שגודלו כ מטבע הקרוי איסר, צוה המלך והרחיבוהו כדי שיתרבו מימיו, ונתמעטו, וחזרו ומיעטוהו והיה מקלח מים כמו שהיה, וכל זה בא לקיים מה שנאמר: ״אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל גבור בגבורתו״ (ירמיה ט, כב), שלא יחשוב האדם שכל דבר הוא מסוגל לעשות על ידי חכמתו.

וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הִרְדּוֹלִים לֹא הָיָה בַּמִּקְדָּשׁ. מַאי הִרְדּוֹלִים? אֲמַר אַבַּיֵי: טַבְלָא גּוּרְגְּדָנָא, מִפְּנֵי שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב וּמְעַרְבֵּב אֶת הַנְּעִימָה.

וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר בענייני כלי הנגינה שבמקדש: כלי נגינה הנקרא הרדולים לא היה במקדש. ומבררים: מאי [מהו] הרדולים? אמר אביי: טבלא גורגדנא (מעין פעמון). וטעם הדבר שלא היה במקדש — מפני שקולו ערב ומערבב את הנעימה.

אָמַר רָבָא בַּר שֵׁילָא אָמַר רַב מַתָּנָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מַגְרֵיפָה הָיְתָה בַּמִּקְדָּשׁ,

אמר רבא בר שילא אמר רב מתנה אמר שמואל: מגריפה היתה במקדש,