עַל עִסְקֵי קוֹל. רַב אַשִׁי אָמַר, מֵהָכָא: ״וַיְהִי כְּאֶחָד לַמְחַצְצְרִים וְלַמְשֹׁרֲרִים לְהַשְׁמִיעַ קוֹל אֶחָד״.

שציווהו ה׳ על עסקי קול, כלומר, על שירה. רב אשי אמר, מהכא [מכאן] מקור לשירה על הקרבן: ״ויהי כאחד למחצצרים ולמשררים להשמיע קול אחד להלל ולהודות לה׳ " (דברי הימים ב ה, יג), ומכאן שיחד עם החצוצרות שציותה התורה לתקוע בהם על הקרבנות (במדבר י, י) יש גם שירה.

רַבִּי יוֹנָתָן אָמַר, מֵהָכָא: ״וְלֹא יָמוּתוּ גַּם הֵם גַּם אַתֶּם״, מָה אַתֶּם בַּעֲבוֹדַת מִזְבֵּחַ – אַף הֵם בַּעֲבוֹדַת מִזְבֵּחַ.

ר׳ יונתן אמר, מהכא [מכאן] מקור לשירת הלויים על הקרבן, שנאמר לכהנים ביחס ללויים: ״ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו גם הם גם אתם״ (במדבר יח, ג), הרי שהוקשו זה לזה, מה אתם הכהנים מצווים בעבודת מזבח, בהקרבה — אף הם הלויים מצווים בעבודת מזבח, בשירה שעל הקרבן.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: ״וְלֹא יָמוּתוּ גַּם הֵם גַּם אַתֶּם״, אַתֶּם בְּשֶׁלָּהֶם וְהֵם בְּשֶׁלָּכֶם – בְּמִיתָה, הֵם בְּשֶׁלָּהֶם – אֵינָן בְּמִיתָה אֶלָּא בְּאַזְהָרָה.

ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] על פסוק זה: ״ולא ימותו גם הם גם אתם״, אתם הכהנים, אם עבדתם ב עבודה שלהם של הלויים, בשירה, והם הלויים שעבדו ב עבודת ההקרבה שלכם — במיתה בידי שמים. אבל הם הלויים שהחליפו ב עבודות שלהם, כגון בין שירה לבין הגפת השערים במקדש — אינן ב חיוב מיתה אלא באזהרה, במצות לא תעשה בלבד.

אָמַר אַבַּיֵי, נְקִיטִינַן: מְשׁוֹרֵר שֶׁשִּׁיעֵר בְּשֶׁל חֲבֵירוֹ – בְּמִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וגו׳ וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״; מַאי זָר? אִילֵימָא זָר מַמָּשׁ – הָכְתִיב חֲדָא זִימְנָא! אֶלָּא לָאו, זָר דְּאוֹתָהּ עֲבוֹדָה.

ומביאים מה שאמר אביי בענין זה, נקיטינן [מוחזקים אנו]: לוי שתפקידו משורר, ששיער (שעבד כשוער) ב מקומו של חבירו — נידון במיתה, שנאמר: ״והחנים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו שומרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל והזר הקרב יומת״ (במדבר ג, לח), ויש לשאול: מאי [מה פירוש] זר? אילימא [אם תאמר] זר ממש, ישראל — הכתיב חדא זימנא [הרי כבר נאמר הדבר פעם אחת] לפני כן (שם י)! אלא לאו [האם אין] הכוונה ללוי בעבודת חבירו, שהוא זר לענין אותה עבודה.

מֵיתִיבֵי: מְשׁוֹרֵר שֶׁשִּׁיעֵר וּמְשׁוֹעֵר שֶׁשּׁוֹרֵר – אֵינָן בְּמִיתָה אֶלָּא בְּאַזְהָרָה!

מיתיבי [מקשים] על אביי ממה ששנינו בברייתא: משורר ששיער ומשוער ששורר — אינן במיתה אלא באזהרה!

תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר חֲנַנְיָה שֶׁהָלַךְ לְסַיֵּיעַ בַּהֲגָפַת דְּלָתוֹת אֵצֶל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגְּדָא, אָמַר לוֹ: בְּנִי, חֲזוֹר לַאֲחוֹרֶיךָ, שֶׁאַתָּה מִן הַמְשׁוֹרְרִים וְלֹא מִן הַמְשׁוֹעֲרִים;

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: מעשה בר׳ יהושע בר חנניה הלוי שהלך לסייע בהגפת דלתות אצל ר׳ יוחנן בן גודגדא, שהיה גם הוא לוי, אמר לו: בני, חזור לאחוריך, שאתה מן המשוררים ולא מן המשוערים; ומעתה,

מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: מִיתָה הִיא, וּגְזַרוּ בָּהּ רַבָּנַן; וּמָר סָבַר: אַזְהָרָה הִיא, וְלָא גְּזַרוּ בָּהּ?

מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, ר׳ יוחנן, סבור]: בעונש מיתה היא, ו לכן גזרו בה רבנן [חכמים], שאסור לסייע לחבירו שמא יעשה גם כן בעצמו. ומר סבר [וחכם זה סבור]: רק באזהרה היא, ולא גזרו בה לסייע לאחר?

דְּכוּלֵּי עָלְמָא אַזְהָרָה הִיא, מָר סָבַר: מְסַיֵּיעַ גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן, וּמָר סָבַר: לֹא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן.

ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] באזהרה היא, מר סבר [חכם זה סבור]: מסייע לחברו גזרו ביה רבנן [גזרו בו חכמים], ומר סבר [וחכם זה סבור]: לא גזרו ביה רבנן [לא גזרו בו חכמים].

בָּעֵי רַבִּי אָבִין: עוֹלַת נִדְבַת צִיבּוּר, טְעוּנָה שִׁירָה אוֹ אֵינָהּ טְעוּנָה שִׁירָה? ״עֹלֹתֵיכֶם״ אָמַר רַחֲמָנָא, אַחַת עוֹלַת חוֹבָה וְאַחַת עוֹלַת נְדָבָה, אוֹ דִּלְמָא: עוֹלוֹתֵיכֶם דְּכוּלְּהוּ יִשְׂרָאֵל קָאָמַר רַחֲמָנָא?

בעי [שאל] רבי אבין: עולת נדבת ציבור האם טעונה שירה או אינה טעונה שירה? וצדדי השאלה: ״ותקעתם בחצוצרות על עלתיכם״ (במדבר י, י) אמר רחמנא [אמרה התורה], וכוונתה בכך לומר: אחת עולת חובה ואחת עולת נדבה? או דלמא [שמא] אין כאן ריבוי מיוחד של הכתוב, אלא: ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם דכולהו [של כל] ישראל קאמר רחמנא [אמרה התורה], והרי פרשה זאת עוסקת בקרבנות הציבור.

תָּא שְׁמַע: ״וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ לְהַעֲלוֹת הָעוֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וּבְעֵת הֵחֵל הָעוֹלָה הֵחֵל שִׁיר ה׳ וְהַחֲצוֹצְרוֹת עַל יְדֵי כְּלֵי שִׁיר דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל״, הַאי שִׁירָה מַאי עֲבִידְתָּהּ? אִילֵימָא דְּעוֹלַת חוֹבָה – לָמָּה לֵיהּ אִימְלוּכֵי? אֶלָּא לָאו דְּעוֹלַת נְדָבָה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה שנאמר: ״ויאמר חזקיהו להעלות העולה על המזבח, ובעת החל העולה החל שיר ה׳ והחצוצרות על ידי כלי שיר דוד מלך ישראל״ (דברי הימים ב כט, כז), ולשון ״ויאמר״ מורה כי הדבר לא היה פשוט מתחילה, ורק לאחר מכן הועלתה העולה בליווי השירה. ויש לברר: האי שירה מאי עבידתה [שירה זו מה מעשיה, מה עניינה]? אילימא [אם תאמר] שהיתה זו שירה של עולת חובה, למה לי אימלוכי [להימלך] האם להעלות עולה זו? אלא לאו [האם לא] מדובר בעולת נדבה? ומכאן שאומרים שירה על עולת נדבת ציבור.

אֲמַר רַב יוֹסֵף: לָא, עוֹלַת רֹאשׁ חוֹדֶשׁ הֲוָה, וְקָא מִיבַּעְיָא לְהוּ מִי הוּקְבַּע רֹאשׁ חֹדֶשׁ בִּזְמַנּוֹ דְּלִיקְרַב, אוֹ לָא.

אמר רב יוסף: לא, עולת ראש חודש הוה [היתה], שהיא עולת חובה, וקא מיבעיא להו [ונשאלה להם השאלה] מי הוקבע [האם נקבע] ראש חדש בזמנו, באותו יום, שהיה היום השלושים לחודש הקודם, דליקרב [שיקרב הקרבן], או לא נקבע באותו יום, וראש החודש למחרת. ונתברר כי בית דין קידשו את החודש, ולכן הקריבו את העולה.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ הָכִי? וְהָכְתִיב: ״בְּיוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וגו׳ וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ לְהַעֲלוֹת הָעוֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ״!

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: ומי מצית אמרת הכי [והאם יכול אתה לומר כך], שהיה זה בראש החודש? והכתיב [והרי נאמר] בתחילת אותו ענין: ״ביום ששה עשר לחדש הראשון״ וגו׳ (שם יז), ולאחר מכן נאמר הכתוב שאנו עוסקים בו: ״ויאמר חזקיהו להעלות העולה על המזבח״ (שם, יז—כז)!

אֶלָּא אֲמַר רָמִי בְּרֵיהּ דְּרַב יֵיבָא: כֶּבֶשׂ הַבָּא עִם הָעוֹמֶר קָמִיבָּעֲיָא לְהוּ, מִי קָבַע רֹאשׁ חֹדֶשׁ בִּזְמַנּוֹ דְּלִיקְרִיב, אוֹ לָא?

אלא אמר רמי בריה [בנו] של רב ייבא: כבש הבא עם מנחת העומר, הקריבה ביום ששה עשר לחדש הראשון, קמיבעיא להו [נסתפק להם] האם יש להקריבו. והספק היה מי קבע [האם נקבע] ראש חדש בזמנו, והיום כבר ששה עשר בניסן, דליקריב [שיקרב] הכבש עם מנחת העומר, או לא.

מַתְקִיף לָהּ רַב אָוְיָא: וְלֶיחֱזֵי פֶּסַח הֵיכִי עָבֵיד? מַצָּה הֵיכִי אָכֵיל?

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אויא: כיצד ייתכן שהסתפקו בכך? וליחזי [ושיראה] פסח היכי עביד [כיצד, באיזה יום, עשה]? מצה היכי אכיל [איך, באיזה יום אכל]?

אֶלָּא אֲמַר רַב אַשִׁי: מִידֵי דַּהֲוָה אַשְּׁלִיחָא דְּצִיבּוּרָא דְּמִמְלִיךְ. הָשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, אֲפִילּוּ תֵּימָא עוֹלַת חוֹבָה – מִידֵי דַּהֲוָה אַשְּׁלִיחָא דְּצִיבּוּרָא דְּמִמְלִיךְ.

אלא אמר רב אשי: אף שמדובר היה בכבש הבא עם מנחת העומר, מה שנמלכו בחזקיהו לא היה בגלל ספק, אלא מידי דהוה אשליחא דציבורא דממליך [כמו שהוא בשליח הציבור שנמלך] בשולחיו לפני שהוא ניגש להתפלל. ומעירים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכך, להסבר זה], אפילו תימא [תאמר] שמדובר היה בעולת חובה רגילה, של קרבן התמיד, מה שנמלכו בחזקיהו היה מידי דהוה אשליחא דציבורא דממליך [כמו שהוא הדין בשליח ציבור שנמלך]. על כל פנים לא נפתרה השאלה האם עולת נדבת ציבור טעונה שירה.

תָּא שְׁמַע, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מְגַלְגְּלִין זְכוּת לְיוֹם זַכַּאי וְחוֹבָה לְיוֹם חַיָּיב.

ואומרים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא, רבי יוסי אומר: מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב. כיצד?

אָמְרוּ: כְּשֶׁחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה, אוֹתוֹ הַיּוֹם תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה, וּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הָיָה, וּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית הָיְתָה, וּמִשְׁמַרְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָרִיב הָיְתָה, וְהָיוּ כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם עוֹמְדִים עַל דּוּכָנָן וְאוֹמְרִים שִׁירָה, וּמַה שִּׁירָה אָמְרוּ? ״וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם״, וְלֹא הִסְפִּיקוּ לוֹמַר ״יַצְמִיתֵם ה׳ אֱלֹהֵינוּ״ עַד שֶׁבָּאוּ גּוֹיִם וּכְבָשׁוּם, וְכֵן בַּשְּׁנִיָּה.

אמרו: כשחרב הבית בית המקדש בראשונה, אותו היום תשעה באב היה, ומוצאי שבת (יום ראשון) היה, ומוצאי שביעית (שנה ראשונה לאחר השמיטה) היתה, ומשמרתו (משמר הכהנים) של יהויריב היתה, והיו כהנים ולוים עומדים על דוכנן ואומרים שירה, ומה שירה אמרו? ״וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם״ (תהלים צד, כג), ולא הספיקו לומר את סוף המקרא ״יצמיתם ה׳ אלהינו״ עד שבאו גוים לתוך המקדש וכבשום, וכן אירע בשניה, בחורבן הבית השני.

הַאי שִׁירָה מַאי עֲבִידְתֵּיהּ? אִילֵימָא דְּעוֹלַת חוֹבָה, מִי הֲוַאי? בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז בָּטַל הַתָּמִיד! אֶלָּא לָאו דְּעוֹלַת נְדָבָה!

ויש לשאול: האי שירה מאי עבידתיה [שירה זו מה מעשיה כאן]? אילימא [אם תאמר] שהיתה זו שירה של עולת חובה, מי הואי [האם היתה] באותו זמן? והרי שנינו כי בשבעה עשר בתמוז, שלושה שבועות קודם לכן, כבר בטל קרבן חובה של התמיד, מפני שלא היו להם כבשים מחמת המצור! אלא לאו [האם לא] מדובר בעולת נדבה, ומכאן ששרים גם על עולת נדבה!

וְתִסְבְּרָא? מַאי שְׁנָא דְּעוֹלַת חוֹבָה דְּלָא הֲוַאי, וּמַאי שְׁנָא דְּעוֹלַת נְדָבָה דַּהֲוַאי? הָא לָא קַשְׁיָא: בֶּן בָּקָר אַקְרַאי בְּעָלְמָא הוּא דְּאִיתְרַמְיָא לְהוּ.

ודוחים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כך]? מאי שנא [במה שונה] עולת חובה לקרבן התמיד דלא הואי [שלא היתה] להם, ומאי שנא [ובמה שונה] עולת נדבה דהואי [שהיתה] בהמה להקרבה? ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה]: בן בקר אקראי בעלמא [במקרה בלבד] הוא דאיתרמיא להו [שנזדמן להם] באותה שעה, אבל כבשים לקרבן התמיד (ראה במדבר כח, ג) לא היו. ומכל מקום, משמע מכאן שהלויים צריכים לומר שירה על עולת נדבת ציבור.

אֲמַר רָבָא, וְאִיתֵימָא רַב אַשִׁי: וְתִסְבְּרָא? שִׁירָה דְּיוֹמֵיהּ – ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״, ״וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם״ בְּשִׁיר דְּאַרְבָּעָה בְּשַׁבָּת הוּא! אֶלָּא אֵילִיָּיא בְּעָלְמָא הוּא דִּנְפַל לְהוּ בְּפוּמַיְיהוּ.

אמר רבא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב אשי: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כן] שהלויים קיימו באותה שעה את מצות השירה הקבועה לקרבנות היום? הלא שירה דיומיה [השיר הקבוע של אותו יום] שחרב בו המקדש, היא ״לה׳ הארץ ומלואה״ (תהילים כד, א), שהיה זה יום ראשון, ואילו מה ששרו אז ״וישב עליהם את אונם״ — בשיר דארבעה [של יום רביעי] בשבת הוא! אלא צריך לומר שאילייא בעלמא הוא דנפל להו בפומייהו [קינה בלבד היא שנפלה להם בפיהם], ולא היתה זו שירה שנאמרת על קרבן.

וְהָא ״עוֹמְדִין עַל דּוּכָנָן״ קָתָנֵי! כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר: אוֹמֵר שֶׁלֹּא עַל הַקָּרְבָּן. אִי הָכִי, בְּעוֹלַת נְדָבָה נַמִי לֵימָא! נָפֵיק מִינָּהּ חוּרְבָא.

ושואלים: והא [והרי] ״לויים עומדין על דוכנן״ קתני [הוא שונה] בברייתא, במקום בו אומרים שירה על הקרבן, ליד המזבח! ומשיבים: יש להסביר את הדבר כ דברי ריש לקיש, שאמר: אומר (אומרים) הלויים שירה על הדוכן שלא על הקרבן כשרוצים בכך. ושואלים: אי הכי [אם כך] אנו סבורים, יש לפתור את שאלת רבין ולומר כי בעולת נדבה נמי לימא [גם כן יאמרו] שירה, בתורת רשות! ומשיבים: אם יאמרו שירה על עולת נדבה בתורת רשות נפיק מינה חורבא [תצא מכך תקלה], שיבואו להקל בשירה של עולת חובה, שיסברו שאף היא אינה אלא רשות. ולא נפתרה איפוא שאלת ר׳ אבין.

מַאי הֲוָה עֲלָהּ? תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא: ״עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם״,

ושואלים: מאי הוה עלה [מה היה עליה] על שאלה זו? כיצד נפתרה? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], דתני [ששנה] רב מרי בריה [בנו] של רב כהנא: נאמר ״וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם״ (במדבר י, י) — הוקשו העולות והשלמים שבפסוק זה, העוסק בשירה על הקרבן:

מָה עוֹלָה קוֹדֶשׁ קָדָשִׁים – אַף שְׁלָמִים קוֹדֶשׁ קָדָשִׁים; וּמַה שְּׁלָמִים קָבוּעַ לָהֶם זְמָן – אַף עוֹלָה קָבוּעַ לָהּ זְמָן.

מה עולה היא קודש קדשים — אף שלמים האמורים במקרא זה הם קודש קדשים, כלומר, כבשי שלמים שמביאים הציבור עם שתי הלחם בשבועות, שהם קדשי קדשים. ומה שלמים אלה קבוע להם זמן בחג שבועות, אף עולה שטעונה שירה היא דוקא זו שקבוע לה זמן, אבל עולת נדבה, שלא קבוע לה זמן — אין עליה שירה.