חזור
ערכין
דף יב:שְׁנִיָּה – עָלָה וְכִיבֵּשׁ יְהוֹיָקִים.
שנה שניה עלה וכיבש יהויקים.
רש"י
דאמר מר בסדר עולם:
״וְכֵן בַּשְּׁנִיָּה״.
וממשיכים לדון בברייתא ששנינו בה: כשחרב הבית בראשונה אותו היום תשעה באב היה, ומוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היה, וכן היה ב פעם השניה, כשחרב הבית השני.
רש"י
כיבש יהויקים לאו גלות הוא דלא הגלה שום אדם אלא כבשו לעבד תחתיו ועבדו שלש שנים כדכתיב (מלכים ב כ״ד:א׳) ויהי לו יהויקים עבד שלש שנים וישב וימרד בו ג׳ שנים כדכתיב בדניאל בתחלתו בשנת שלש למלכות יהויקים (עלה) נבוכדנצר ירושלים ותניא בסדר עולם אפשר לומר כן והלא לא מלך נבוכד נצר עד שנה רביעית ליהויקים כדכתיב (בירמיהו כ״ה:א׳) הדבר אשר היה על ירמיהו על כל עם יהודה בשנה הרביעית ליהויקים היא השנה הראשונית לנבוכד נצר אם כן מה תלמוד לומר בשנת שלש למרדו שהיא ששית לכיבושו והילוכו לבבל והמליך יהויכין תחתיו וכתיב בסוף דברי הימים ולתשובת השנה וגו׳ אלמא בשנת שבע לכיבוש ראשון של יהויקים גלה יהויכין וכתיב בסוף מלכים ויצא אליו יהויכין מלך יהודה וגו׳ אלמא שביעית לכיבוש יהויקים היא שמינית למלכות נבוכד נצר והיינו דאמרי׳ שנה שניה כיבש יהויקים:
וּשְׁנִיָּה בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִי מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ? מִכְּדִי בַּיִת שֵׁנִי כַּמָּה קָם – אַרְבַּע מְאָה וְעֶשְׂרִים; אַרְבַּע מְאָה – תְּמַנְיָא יוֹבְלֵי, אַרְבַּסְרֵי – תְּרֵי שָׁבוּעַ, פָּשׁוּ לְהוּ שִׁית, הֲוָה לֵיהּ בְּשִׁיתָא בַּשָּׁבוּעַ!
ושואלים: ו פעם שניה במוצאי שביעית מי משכחת לה [האם מוצא אתה אותה]? מכדי [הרי] בית שני כמה קם [עמד] — ארבע מאה [מאות] ועשרים שנה; וכשאתה מתחיל למנות את שנות היובל מתחילת בנין הבית, ארבע מאה [מאות] שנה הן תמניא יובלי [שמונה יובלות] של חמישים שנה, ארבסרי [ארבע עשרה] שנים נוספות הן עוד תרי שבוע [שתי שמיטות], פשו להו שית [נותרו להם שש שנים] למנין ארבע מאות ועשרים, הוה ליה בשיתא בשבוע [נמצא שמנין ארבע מאות ועשרים נשלם בשנה השישית לשמיטה], וכשהבית חרב בשנה שלאחר מכן, היה זה בשביעית, ולא במוצאי שביעית!
תוספות
הוה ליה בשיתא בשבוע פי׳ דמנין ת״כ שנים כלה בשית בשבוע והחורבן היה בשנת כ״א דהכי מוכחא סוגיא דלא חרב הבית בשניה עד שנת כ״א ובית ראשון שעמד ת״י שנים חרב בשנת עשר עצמו הכי מוכח כל הסוגיא נמצא בית חרב בתחילת יובל כלומר בשנת יובל עצמה דהחורבן בשנת ת״י. רש״י:
הָא מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: שְׁנַת חֲמִשִּׁים עוֹלָה לְכָאן וּלְכָאן; אַיְיתֵי תְּמַנְיָא מִתְּמַנְיָא יוֹבְלֵי, וְהָנֵי שִׁית – הָוֵי אַרְבֵּיסַר, אִישְׁתַּכַּח דִּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית חַרוּב.
ודוחים: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? שיטת רבי יהודה היא, שאמר: שנת חמשים עולה לכאן ולכאן ליובל זה וליובל זה, כלומר, אינה נמנית לעצמה, אלא היא השנה הראשונה ליובל הבא (ולשמיטה הבאה), וכך יש בכל יובל ארבעים ותשע שנים. ומעתה, כשאתה רוצה לחשב באיזו שנה משנות שמיטה היה החורבן, לאחר שאתה מונה שמונה מחזורים של יובל בן ארבעים ותשע שנה (שבע שמיטות מלאות), אייתי תמניא מתמניא יובלי [הבא עוד שמונה שנים משמונה יובלות] שלא מנית לשיטה זו, כדי להשלים למנין ארבע מאות שנה, והני שית [והוסף עליהם אותן שש] שנים הבודדות שנותרו ממנין השנים של עשרים השנה הנוספות — הוי ארביסר [הרי זה ארבע עשרה] שנים, שתי שמיטות שלמות. אישתכח [נמצא] שבמוצאי שביעית, בשנה הראשונה למנין השמיטה, חרוב [חרב] הבית.
רש"י
ארבע מאה ועשרים שלמין לבד שנה שחרב בו:
הוה ליה בשיתא בשבוע כלו ת״כ שנים ובשביעית עצמה חרב:
אִי רַבִּי יְהוּדָה, בָּרִאשׁוֹנָה לָא מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ! דְּתַנְיָא: שִׁבְעָה עָשָׂר יוֹבְלוֹת מָנוּ יִשְׂרָאֵל מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ וְעַד שֶׁיָּצְאוּ, וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר מִשָּׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ מָנוּ, שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר כֵּן – נִמְצָא בַּיִת חָרֵב בִּתְחִילַּת יוֹבֵל, וְאִי אַתָּה מוֹצֵא ״בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אַחַר אֲשֶׁר הֻכְּתָה הָעִיר״.
ומקשים: אי [אם] כשיטת ר׳ יהודה אתה מפרש את הדבר, אם כן בחורבן הבית ב פעם הראשונה לא משכחת לה [אין אתה מוצא אותה] שיהא זה בשנה הראשונה לשמיטה, כפי ששנינו בברייתא זו שאנו דנים בה! דתניא [שהרי שנויה ברייתא]: שבעה עשר יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו ממנה בחורבן הבית הראשון, לאחר שמונה מאות וחמישים שנה, ואי (ואין) אתה יכול לומר שמיד משעה שנכנסו לארץ מנו, שאם אתה אומר כן — נמצא בית חרב בתחילת יובל, ו באופן זה אי (אין) אתה מוצא מה שאמר הנביא ששנת היובל שהוא עומד בה היא ״בארבע עשרה שנה אחר אשר הכתה העיר״ (יחזקאל מ, א).
רש"י
שנת חמשים עולה לשנת יובל והיא תחילת יובל הבא הלכך לר׳ יהודה לא הוי בכל יובל אלא מ״ט שנים:
אֶלָּא, צֵא מֵהֶם שֶׁבַע שֶׁכִּיבְּשׁוּ וְשֶׁבַע שֶׁחִילְּקוּ, וְאַתָּה מוֹצֵא ״בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אַחַר אֲשֶׁר הֻכְּתָה הָעִיר״.
אלא צא (הוצא) מהם שבע שנים שכיבשו את הארץ ושבע שנים שחילקו אותה ביניהם, שעדיין לא החל אז מנין שנות היובל, ו אז אתה מוצא ששנת היובל היתה ״בארבע עשרה שנה אחר אשר הכתה העיר״.
רש"י
אי כר׳ יהודה מוקמת לה להא דר׳ יוסי בראשונה לא משכחת דחרב בית ראשון במוצאי שביעית:
י״ז יובלות נפקי מקראי דכתיב (מלכים א ו׳:א׳) ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה וגו׳ דל ארבעים דמדבר אשתכח דנכנסו לארץ קודם בנין הבית ארבע מאות וארבעים ובית ראשון עמד ת״י הרי תת״נ הרי י״ז יובלות של חמשים:
ואי אתה יכול לומר משעה שנכנסו לארץ מנו שמיטין ויובלות דא״כ בית חרב בתחילת היובל כלומר בשנת היובל עצמה דהא ליכא למימר שלא חרב עד חמשים ואחת דא״כ לא מיתוקמא שמעתין דכי מדלית שבע שכיבשו ושבע שחילקו משכחת חורבן בשנת ל״ז של יובל והיינו שניה לשמיטה ואנן בעינן במוצאי שביעית הלכך אתפרש לן האי תחילת היובל שנת היובל עצמה ואי אתה מוצא שיהא יובל בי״ד שנה אחרי אשר הוכתה העיר כדכתיב ביחזקאל (סי׳ מ):
תוספות
אלא צא מהם שבע שכיבשו וז׳ שחילקו וישאר ל״ו ובאותה שנה חרבה העיר דהוי מוצאי שביעי׳ ואי רבי יהודה אייתי שבסרי מי״ז יובלות הרי נ״ג שנה הוה ליה בתלתא בשבוע והוא הדין דמצי למיפרך לר׳ יהודה אם כן היכי משכחת קרא דיחזקאל היה בי״ד לחורבן:
וְאִי רַבִּי יְהוּדָה, אַיְיתֵי שַׁבְסְרֵי מִשַּׁבְסְרֵי יוֹבְלֵי, שְׁדֵי אַהֲנֵי – הֲוָה לֵיהּ בִּתְלָתָא בַּשָּׁבוּעַ!
ואי [ואם] לשיטת רבי יהודה, ששנת החמישים עולה לתחילת היובל הבא, כשאתה רוצה לחשב באיזו שנה משנות השמיטה היה החורבן, ואתה מונה שבעה עשר מחזורים של יובל בן ארבעים ותשע שנים, אייתי שבסרי משבסרי יובלי [הבא עוד שבע עשרה שנים משבע עשרה יובלות], כדי להשלים למנין שמונה מאות וחמשים שנה, שדי אהני [הטל, הוסף על אלה], הוה ליה בתלתא בשבוע [נמצא שהיה זה בשנה השלישית של השמיטה], שהרי בשבע עשרה שנה יש שתי שמיטות מלאות ועוד שלוש שנים!
רש"י
צא מהן שבע שכיבשו וכו׳ ולא מנו שמיטין ויובלות עד לאחר י״ד [ואי] אתה מוצא שנת היובל י״ד שנה אחר שהוכתה העיר וכדתריץ רבינא לעיל דכי מדלית י״ד מחמשים פשו להו תלתין ושית אשתכח דבשנת שלשים ושש חרב הבית והיא מוצאי לשביעית ושנת היובל בי״ד שנה לבד משנת החורבן ואי הך דר׳ יוסי לעיל אליבא דר׳ יהודה אייתי שבסר שנין משבסר יובלי שדי אהני כלומר שדינהו על היובלות ודל י״ד מהנך שבסרי לשבע שכיבשו וז׳ שחילקו פשו להו תלת אשתכח דבג׳ בשבוע חרוב:
הָנָךְ שְׁנֵי דְּאַגְלִינְהוּ סַנְחֵרִיב עַד דַּאֲתָא יִרְמְיָה אַהַדְרִינְהוּ לָא קָחָשֵׁיב לְהוּ.
ומשיבים: הנך שני דאגלינהו [אותן השנים שהגלה אותם] סנחריב את עשרת השבטים עד דאתא [שבא] ירמיה אהדרינהו [והחזיר אותם] — לא קחשיב להו [אינו מונה אותם] במנין שנות היובל, שהרי אין היובל נוהג אלא כשכל שבטי ישראל במקומם. אלא משעה שהחזירם החל מנין חדש, ולאחר שלושים ושש שנים, במוצאי שביעית, חרב הבית.
תוספות
הנך שנים דאגלינהו סנחריב ול״ג תלת שנים כי טובא הוו שהרי מששה לחזקיהו עד שבעה עשר ליאשיהו שהחזירם ירמיהו הוא קרוב למאה שנה ועוד הקשה רש״י על זה הלשון ושיבוש הוא:
הנך שני דאגלינהו סנחריב עד דאתא ירמיהו ואהדרינהו לא קחשיב והחזירם בי״ח ליאשיהו ומנה י״ד ליאשיהו דמלך ל״א וכ״ב דיהויקים וצדקיהו הרי ל״ו שנה ובשנת ל״ו חרבה וא״ת א״כ מאי קאמר בברייתא אם אתה אומר משנכנסו מנו נמצא בית חרב בתחילת יובל הא ליתא דכשגלו פסקו מלמנות יובלות וכשהחזירום החזירו למנות ולקדש ותו לא היה רק ל״ו שנה עד החורבן ואומר רבי דההיא ברייתא אתיא כרבנן דאמרי דשנת נ׳ אינו ממנין שמיטין ולדידהו כשגלו [נהי] נמי דלא מנו יובלות שמיטין מונין ומקדשין והיו מונין יובלות לקדש בו שמיטין דהכי איתא שילהי מכילתין לא מנו יובלות אלא לקדש שמיטין וא״כ כשהחזירום ירמיהו לא התחילו למנות תחילת היובל אלא לאותו חשבון עצמו שהיו מונין ולכך קאמר שאם מנו משנכנסו בית חרב בשנת יובל אבל לר׳ יהודה דאמר שנת נ׳ עצמו ממנין השמיטין ובשנים שגלו העשרת שבטים לא היו מונין שמיטין ולא יובלות כלל וא״כ כשהחזירם ירמיה ונהג יובל הוצרכו לחזור ולהתחיל מניינם:
אִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם רַבָּנַן, וְכִי קָתָנֵי ״וְכֵן בַּשְּׁנִיָּה״ – אַשְּׁאָרָא.
איבעית אימא [אם תרצה אמור]: לעולם תפרש שברייתא זו שאנו דנים בה כשיטת רבנן [חכמים] היא, הסבורים כי שנת היובל נמנית לעצמה, וכי קתני [וכאשר הוא שונה] ״וכן בשניה״ — אין מדובר על כך שהיה הדבר במוצאי שביעית (שהרי כאמור, היה זה בשנה השביעית), אלא אשארא [על שאר הפרטים] מדובר, שהיה זה בתשעה באב ובמוצאי שבת (יום ראשון).
רש"י
ומשני הנך תלת שנין דאגלינהו סנחריב עד דאתא ירמיה ואהדרינהו כו׳ כלומר הנך שלש שנים שצר סנחריב עליהן כדכתיב (במלכים ב י״ז:ה׳) ויעל מלך אשור (על כל) [בכל] הארץ ויעל שומרון ויצר עליה שלש שנים ולא היה להם פנאי לחרוש ולזרוע ולא מנו שמיטין ויובלות לא קא חשיב להו. והאי דנקט עד דאתא ירמיהו אהדרינהו לאו דווקא דהא יותר מתשעים שנה היה מחזקיהו שהגלה אותן סנחריב עד שהחזירן ירמיהו בימי יאשיהו אלא ה״ק תלת שני דאגלינהו סנחריב והיו באותו גלות עד שהחזירן ירמיהו לא חשיב להו להנך שלש שנים כך שמעתי. והרבה תשובות בדבר חדא דכי מדלית תלת שני משכחת חורבן בשנת ארבעים ותשע והיא שביעית ואנן בעינן מוצאי שביעית ועוד י״ד שנה אחרי אשר הוכתה העיר דליהוי יובל לא משכחת לה והא ליכא למימר לר׳ יהודה לית ליה הך דרשא דהא קרא כתיב ולקמן לא משכחינן ז׳ שחילקו אלא מהך דרשא די״ד אחרי אשר הוכתה העיר הוה יובל ועוד קשיא לי היכי לא מדלינן אלא הנך תלת שני והאמרי׳ בפ׳ בתרא (לקמן ערכין לב:) משגלו שבט ראובן וגד בטלו היובלות עד שהחזירן ירמיהו ואע״ג דמתרצינן התם מנו יובלות לקדש שמיטין הני מילי לרבנן אבל לר׳ יהודה מוקמינן התם דלא מנו יובלות כלל ועוד היאך יתכן ליטול שלש שנים לבדם אם כשעלה סנחריב עליהם כבר מנו י׳ שנים או י״ב ליובל ועלה עליהם שלש שנים היאך יתכן להפסיק אותן שלש שנים ולחזור למניינם הראשון ולמנות י״ג י״ד לקדש יובל שנת החמשים ושלש בעל כרחך אז התחילו למנות א׳ ב׳ ג׳ ד׳. ומתוך הוויות אלו נראה בעיני דהאי תלת דכתב בספרים שיבוש הוא ופירוש משובש היה ונכתב בספרים. והכי גרסינן הנך שני דאגלינהו סנחריב עד דאתא ירמיהו אהדרינהו לא חשיב ודוקא נקט דכל אותן השנים שהיו בגלות לא חשיב רבי יהודה במנין שמיטין ויובלות וכדאמרי׳ בפרק בתרא אלא באותה שנה שחזרו בימי יאשיהו התחילו למנות ליובל וצא וחשוב מאותה שנה עד שנת הת״י החורבן ותמצא חשבונך סדור כמין חומר דבשנת שלשים ושש ליובל חרב הבית והיא מוצאי שביעית ומשכחת ארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר הוה שנת היובל שהרי חזרו בשנת י״ח ליאשיהו כדכתיב (במלכים ב כ״ב:י״ג) דבשנת י״ח ליאשיהו נמצא הספר בבית המקדש ועל דברי הספר שלח המלך אל חולדה הנביאה ואמרי׳ במגילה (דף יד:) היכי שבקיה לירמיהו ושדר לחולדה ואמרינן ירמיה לא הוה התם שהלך להחזיר עשרת השבטים ומנלן דהדור דכתיב מה הציון הלז וגו׳ ודבר זה שפינה יאשיה את העבודת כוכבים באותה שנה היה וכך מצאתי בסדר עולם בי״ח ליאשיהו היה תחלת היובל ויאשיהו מלך ל״א שנה מי״ח עד ל״א כמה הוו ארבסרי וחד סרי ליהויקים ויהויכין וחד סרי לצדקיהו כדכתיב (במלכים ב כ״ה:כ״ז) הרי שלשים ושש ואז חרב הבית ומיתוקמא שפיר כר׳ יהודה. כך הבנתי מלבי וישרה בעיני אבל לא שמעתיה ואחרי כן מצאתי ספר ישן מוגה שכתוב בו כן והודעתיו לרבותי וישרה בעיניהם:
הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, מִשְׁמַרְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָרִיב בַּשְּׁנִיָּה מִי הֲוַאי?
ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר], שלא כל הפרטים המתוארים בחורבן בית ראשון, היו גם בחורבן הבית השני, דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], מה ששנינו שהיתה באותה שעה משמרתו של יהויריב במקדש, בחורבן הבית בשניה מי הואי [האם היתה]?
רש"י
איבעית אימא לעולם אליבא דרבנן אמרה ר׳ יוסי למילתיה ודקא קשיא לך לעיל הוה ליה בשיתא בשבוע:
כי קתני וכן בשניה אשארא אתשעה באב ומוצאי שבת:
תוספות
משמרתו של יהויריב בשניה מי הואי הקשה רבינו אלחנן דהא אמרי׳ ב״ק (דף קי.) נתן הכסף לידעיה ואת האשם ליהויריב אלמא שהיה בבית שני ויש לומר דהא מתני׳ מיתניא סמוך לבית ראשון אי נמי לא יהויריב דווקא אלא המשמר תחת יהויריב:
וְהָתַנְיָא: אַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת עָלוּ מִן הַגּוֹלָה, יְדַעְיָה וְחָרִים פַּשְׁחוּר וְאִימֵּר. עָמְדוּ נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶם וְחִלְּקוּם לְעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת, בְּלָלוּם וּנְתָנוּם בְּקַלְפִּי, בָּא יְדַעְיָה וְנָטַל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵירָיו שֵׁשׁ,
והתניא [והרי שנויה ברייתא]: רק ארבע משמרות עלו מן הגולה לאחר חורבן הבית הראשון: ידעיה וחרים פשחור ואימר. עמדו נביאים שביניהם וחלקום לעשרים וארבע משמרות, כמו בזמן הבית הראשון, וכל משמר נתחלק לששה, וכתבו את שמות כל עשרים וארבעה המשמרות על פתקים, בללום ונתנום בקלפי, בא ידעיה ונטל חלקו וחלק חביריו למשמר, וביחד שש משמרות,